גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ט המגרש · דף פה:
במשנה ר"י אומר ודן דיהוי ליכי כו' למהך להתנסבא כו' מפשט לשון המשנה משמע דכותבין למהך כו' אחר ודן שמבואר שהספר כריתות הוא להתירה לעלמא, מיהו מנהגנו לכתוב ודן אחר והרי את מותרת לכל אדם, וכן נראה מנוסח שכתב רש"י לקמן בפירש"י ד"ה אמר לשפחתו כו' דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה עכ"ל. לכאורה ה"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דהרי את מותרת לכל אדם אינו לשון חירות, דבשלמא באשה מעיקרא אסורה לכ"ע ועכשיו ניתרת, אבל בשפחה מעיקרא אסורה לבן חורין ומותרת לעבד ובשיחרור שמתירה לבן חורין א"כ הרי לעומת זה אסורה בעבד וא"כ לא נתחדש בה היתר, ואיפשר דס"ל לרש"י דלשון הרי את מותרת לכל אדם לא שייך דאסורה לכהנים וגם לקרובים, וע"כ פירושו דתהא מותרת לכל אדם שנאסרה ע"י אישות שלו, א"כ גם בעבד יש לפרש הרי את מותרת לכל אדם שנאסרה בשביל שפחות של האדון שהיתה משועבדת לו, לכן פירש"י כיון דאין בלשון זה לשון מלאכה לא מהני ודו"ק וצ"ע: בגמרא ת"ש דתנן גופו של גט שיחרור כו'. קצת קשה הא רבינא לא מספקא ליה בעבד דאפי' אי למלאכה קאמר הרי יצא לחירות וה"ל להשיב בפשיטות השתא עבדא דקני ליה גופיה וכו', ואיפשר דבעבד יכול לפרש הרי את לעצמך הוא לישא בת חורין לחוד ולא הוי חירות ג"כ, לכן פשיט ליה ממתני' דקניא גופיה לגמרי: בפירש"י ד"ה לא לכתוב ודין דמשמע דין הוא שאגרשיך אבל כו' עכ"ל. וקשה דבפשיטות הוה מצי רש"י לפרושי דמשמע ודין הוא שאגרשיך אפי' לא נידוק הדיוק עכ"פ חסר ודן וי"ל בדיבור גירשה כיון דאינו מתפרש על הספר, ואיפשר דלפמ"ש רש"י וכדו דיש לטעות וכדי שם חכם א"כ איך כותבין ודן הא הוא ג"כ שם אדם דן וטפי ה"ל למיכתב ודין, אלא משום דלשון ודין איכא קפידא טפי שיש לטעות וחשש פסול אם אינו דין שיגרשנה לכן לא חיישינן לטעות שהוא שם, והשתא משמע ליה לרש"י דמשום חשש חסרון ודן אין לחוש כ"כ דאביי לשיטתיה ס"ל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים וע"כ לשופרא דשטרא הוא, וא"כ אם אין טעות רק שחסר ודן אין חשש כ"כ, לכן ע"כ חששא דדין איכא טפי, ומ"מ טוב לכתוב ודן אע"ג דיש לומר שם אדם דמ"מ עדיף לכתוב ודו"ק: בתוס' ד"ה ולא כו'. עיין בספרי גט מקושר ובכל דיוקים הנזכרים כאן תמצא ביאורם בספרי גט מקושר: