גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ט המגרש · דף פה.
בתוס' בד"ה ד"ה כשר כו' דחוץ אחר התורף אינו פסול כו' גזירה אטו לפני התורף כו' עכ"ל מבואר דאחר התורף אינו פסול אלא משום גזירה, ותימה על הב"ש סימן קמ"ז סוף סק"ג שביקש לומר דלתוס' אחר התורף פסול מן התורה לרבנן, והוא תמוה שהרי מפורש כאן דמשום גזירה פסול:
בד"ה רבא אמר מחלוקת כו' דרבי גזר ע"מ דלאחר התורף כו' עכ"ל וקשה מנ"ל לרבא דרבי גזר גזירה לגזירה דילמא רבנן אפילו חדא גזירה לא גזרו ולפני התורף לחוד פליגי, ואיפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שפסק דתנאי לפני התורף הוא ספק א"כ יש בו חששא דאורייתא ולא משום גזירה, ואיפשר דטעמא משום ברירה דס"ל לפני התורף שייך אין ברירה ולא מיקרי כתיבה לשמה כיון שכותבו על תנאי, מיהו לאחר כתיבת התורף לא שייך לגזור בעל פה לאחר כתיבת התורף כיון דטעמא משום לשמה ופשיטא דאחר התורף לא חיישינן על לשמה דהא כותבין טופסי גיטין, אלמא לא חיישינן בטופס על לשמה, אבל לפני התורף אפי' התנה בעל פה י"ל דס"ל לרבא דלא מיקרי לשמה כיון דיש לבעל זכות בגט כמ"ש הרמב"ם, ומ"ש הרמב"ם שהוא ספק איפשר דודאי ברייתא לא מוכחא אי פליגי דוקא לאחר התורף, ורבא לא קאמר אלא דאיכא למימר דלפני התורף כ"ע מודו אבל לא פסיקא ליה דלפני התורף יהיה פסול דאורייתא לכן סבירא ליה דספק הוא, ונראה מדברי הרמב"ם דגם בחוץ לפני התורף לא הוי טפי מספיקא דהא לא הביא כלל חוץ בע"פ לפני התורף, וע"כ דהיינו בתנאי לפני התורף דהוי ספיקא, ומשמע ליה מדאמרינן לעיל ואזדא רבא לטעמיה דאמר שתקו שתוקי לבעל עד דכתב תורף דגיטא ושתקו משמע אפילו מתנאי א"כ משמע דחוץ ותנאי שוין לענין לפני התורף:
אלא דתמוה לי מ"ש הרמב"ם בדין ה' המגרש את אשתו והתנה בין בכתב אחר התורף בין על פה לאחר התורף כו' חוץ מאיש פלוני כו' אינו גט, ותמוה איך משוה בכתב לבעל פה דהא רבא דמוקי מתני' דכתבו ומחקו לאחר התורף א"כ משמע דאפי' חזר בו והתירה לכל אדם מ"מ פסול בכתב לאחר התורף דהא אמרינן מתני' בחוץ אבל ע"מ כשר א"כ ע"כ איירי בחזר בו דבע"מ כה"ג כשר ובחוץ פסול א"כ איך משוה הרמב"ם בכתב לבעל פה, דבעל פה אם בשעת נתינה התירה לכל אדם לא איכפת לן מה שהתנה חוץ לאחר התורף, ובכתב ודאי פסול אפילו חזר בו דהיינו מתני' דתנן אפי' חזר ומחקו פסול, משמע אע"ג דהדר ביה והתירה לכל אדם בעל פה פסול משום שהוא בכתב, גם בדברי רבא לעיל שאמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה פסול משמע דלאחר התורף יש חילוק בין על פה לבכתב ואיך לא חילק הרמב"ם ביניהם, וצ"ע טובא:
במשנה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך. לכאורה קשה דהוי זו ואצ"ל זו דלאבא קשה הא דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואינך ולא חיישינן דלאו אביו הוא ש"מ דאזלינן בתר רובא, והשתא הכא איכא למימר כיון דאי לאו אביו הוא אין הגט כלום דהוי שיור בגט, וא"כ ה"ל למימר סמוך מיעוטא דלאו אביו הוא להדי חזקת אשת איש ולאו אביו הוא ומותרת לו והוי שיורא ואין הגט כלום, אבל לאביך אפי' תיחוש למיעוטא ולאו אביה הוא מ"מ אסורה לו משום בת אשתו, ואיפשר דקמ"ל אפי' בתו מאנוסתו דלאו בת אשתו היא והיינו בידוע שבא עליה אע"ג דאיכא למימר שזינתה נמי עם אחרים בתר דידיה שדינן ליה והוי בחזקת בתו ולא הוי שיורא בגט, וצ"ע:
שם אלא לאבא כו'. למאי דבעי למימר בר"פ אלא ע"מ הוא א"כ צריכה לקיים תנאה, ואם נבעלה לאביה אם ע"מ שלא תבעלי קאמר הגט בטל, ואם ע"מ שלא תינשאי לשיטת הרמב"ן דדרך נישואין קאמר צריכה לקיומי תנאה, אבל למאי דמסיק דחוץ הוא כיון דלאו שיורא הוא הגט כשר בכל גווני אפי' נבעלה להנך משום דלא הוי שיורא כלל ותנאי ג"כ לא התנה
בפירש"י ד"ה חוץ מקידושי קטן חוץ מפלוני וקטן הוא עכ"ל צ"ע דבגמרא י"ל דלא מיבעיא ליה חוץ מפלוני וקטן די"ל דפשיטא דהוי שיור דעכ"פ קטן בן תשע ראוי לביאה, א"כ י"ל דשייר ביאה דקטן ואף דחוץ מזנותיך נמי מיבעיא לן מ"מ י"ל דדוקא קידושי קטן דבהא ודאי לא שייך בקטן קידושין, וא"כ י"ל. לשון הש"ס בדיוק דחוץ מקידושי קטן שייך אפי' בבן תשע שראוי לביאה:
בגמרא אלא אתיא לכלל הויה. שמעתי בילדותי להקשות דלעיל דף נ"ה איתא דחרשת מתגרשת וקשה הא ליכא ויצאה והיתה ובחרשת לא שייך אתיא לכלל הויה דמאן יימר דתשתפה, והשבתי דכיון דהיא גדולה שפיר מיקרי בת הויה דמצד עצמה ראויה להויה אלא דפומה כאיב לה ושפיר הויא בכלל בת הויה, ואיפשר לומר עוד דקשה מאי פשיט מקטנה הא מוכח מקרא מדאיצטריך קרא למשתלחת ואינה חוזרת משמע ביודעת לשמור את גיטה שפיר מתגרשת, וי"ל דלא מוכח קטנה די"ל דקרא לגדולה שאינה בת דעת שלימה קמ"ל קרא ביודעת לשמור גיטה מתגרשת, וא"כ לא קשיא מחרשת דשפיר מוכח קרא דביודעת לשמור גיטה מתגרשת, ודו"ק:
אלא דאיכא למידק דילמא קטנה שפיר בת הויה מיקריא דעכ"פ שייך בה הויה על ידי אביה, ואף שאין לה אב מיקריא בת הוייה אבל קטן לא שייך ביה שום הויה:
בתוס' ד"ה תניתוה כו' וא"ת ודילמא מן האירוסין כו' עכ"ל. לכאורה יש ליישב בפשיטות דאפי' מן האירוסין קשיא ליה שפיר דאפי' יש לה אב מ"מ כיון דלאו בת הוי' היא מצד עצמה א"כ ה"ל למימר כיון דהויתה ע"י אביה לא ה"ל להתגרש בעצמה כיון דלאו בת הויה מיקריא, ואפילו לשיטת התוס' לעיל דף ס"ה דלרבנן ה"ה קטנה מתגרשת ע"י עצמה היינו לפי האמת דמיקריא בת הויה מצד עצמה שפיר יכולה להתגרש אפי' ע"י קידושי אביה כיון דגירושין בע"כ, אבל אי לאו בת הויה היא לא היה לה להתגרש ע"י עצמה כלל רק ע"י אביה כמו שהויתה ע"י אביה, וזה ברור, מיהו נראה דעיקר הקושיא סמכו על ועוד, דלפום סברא זו מוכח נמי מן המשנה לעיל דקטנה מתגרשת ע"י עצמה ביש לה אב, ולא שייך תירוץ התוס' לפי הסברא דבאין לה הויה מצד עצמה אינה מתגרשת ע"י עצמה, ועיקר סמיכתם אקושיא שניה ודו"ק, ולפמ"ש לעיל דף ס"ה לתרץ פירש"י דלא תיקשי מהך מתני' גם הא לק"מ, ודוק היטב: בפירש"י ד"ה אבא ואביך כו' דתיסק אדעתיה דבעי לאתנויי כו' עכ"ל. נראה מפירש"י דנישואין שפיר שייכי נמי באבא ואביך והיינו בדרך נישואין וכמ"ש הרמב"ן והר"ן, אבל לשיטת התוס' לעיל דף פ"ג מצי לפרש בפשיטות דלאו בני נישואין דלא שייך בהו נישואין, ולשיטת התוס' צ"ע מה דמשני דעבר ואינסיב דכיון דלא שייך נישואין א"כ סוף סוף לא היה התנאי רק על זנות ואכתי שייך דיוקא דהש"ס דבעלמא כה"ג הוי שיור, מיהו בלא"ה נמי קשה דאי בזנות לא הוי שיור משום דלאו אורחא א"כ אמאי חשיב שיור בחייבי לאוין הא כאן כ"ש דלא הוי אורחא כיון דבאיסור חייבי לאוין קאי מי גרע חייבי לאוין מזנות, מיהו י"ל לזה דשפיר הוי שיור לקידושי אלמנה לכהן גדול דקידושין תפסי וליכא איסור לדידן דקיי"ל כרבא בקידושין דף ע"ח דליכא מלקות על לא יקח, מיהו אכתי צריכא למימר דבאבא ואביך לא הוי שיור כיון דלא שייך בהו קידושין ופחות צד אישות מבזנות עכ"פ גם בחייבי לאוין אפילו ליכא איסורא בקידושין מ"מ ודאי לאו אורחא הוא טפי מזנות דפנויה ואמאי חשיב טפי שיור מבזנות, וצ"ל דעיקר תליא במה שהוא דרך אישות, אבל הזנות הוא במקרה, ולפ"ז בהתנה חוץ מפילגשות ודאי הוי שיור ודו"ק וצ"ע: בתוס' ד"ה חוץ מתרומתיך מהו פי' בקונ' שאם תנשאי לכהן כו' ואין נראה לר"י כו' ואפי' קידשה ונשאה כו' עכ"ל. אין זה רחוק בפירש"י דאף דמדרבנן לא אכלה מ"מ נ"מ לשלם קרן וחומש, וכיון דמדאורייתא אכלה לא משלמא קרן וחומש, גם י"ל דנ"מ שנפלה ליבם כהן, ואם בעלו קנו כדאיתא ביבמות דף כ' ע"ב, וא"כ מן התורה מתיבמת דעשה דחי לא תעשה, וא"כ שפיר אכלה בתרומה, אע"ג דגרושה היא ואף דצריך לגרשה נ"מ ביש לה זרע ממנו מביאה זו, ועוד נ"מ בפשיטות ובהיתר דהיינו שנשאת לפצוע דכא והיא בת גרים דהוי ביאה בהיתר ואוכלת בתרומה כדאיתא ביבמות דף נ"ז, דאי לאו בקדושתיה קאי א"כ יכול לישא בת גרים וה"ה גרושה, וכ"כ בחמ"ח באה"ע ר"ס ה', ואף דהב"ש חולק עליו אין דבריו מוכרחים, ופירש"י עדיף דמסייע ליה דא"ש קושיית התוס' בפשיטות דמשכחת לה בהיתר גמור ודו"ק: ומה שלא פירש"י כפירוש התוס' שמגרשה שלא תיאסר בתרומה, כמו שפירש"י גופיה בחוץ מירושתך, נ"ל ברור דרש"י ס"ל דלא שייך אגידא ביה רק בשאוסרה בדבר ע"י אגד שלו כגון חוץ מירושתיך ע"י תנאי אגידא ואינה ברשות עצמה לענין ירושה, אבל בהא שמתנה שתאכל תרומה לא מיקרי איגוד שאין הכרח לה לאכול תרומה ולא מיקרי אגידא ביה בשביל זה, כן נ"ל ברור בפירש"י, וכן משמע מדלא מיבעיא ליה חוץ ממזונותיך, והא דחוץ מהפרת נדריך מיבעיא ליה י"ל דחשיב נמי איגוד שאין בידה לידור לאסור איסר על נפשה ואם אסרה עליה לא מהני מידי ואינה ברשותה, אבל בתרומה במה שרוצה שתהיה מותרת לא הוי איגוד כדפרישית: שוב ראיתי כי בזה שכתבתי בנפלה אח"כ ליבום והיינו שנשאת לחלל ואחיו כהן ונפלה ליבום לכהן ובעלה דבכה"ג י"ל דאכלה בתרומה דאם בעלו קנו ואף דאסור לשהותה מ"מ ביש לה זרע מן הכהן אכלה שפיר בתרומה דהוי כמו אשת כהן שיש לה זרע מכהן, בזה יש לפקפק ע"פ מה שמבואר לעיל בנשאת לאחר וגירשה דמותרת לפלוני דאינתקא מאישות דראשון, וא"כ כאן נמי משמע דלא אהני החוץ לענין מה שנעשה אחר אישות דשני ודו"ק וצ"ע: בגמרא חוץ מירושתיך כו' א"ד שארו וירש כו'. משמע דהיינו אי ירושת הבעל מה"ת מטעם שארו כמו שפירש"י, אבל אי ירושת הבעל דרבנן לא שייך למיקרי שיור בגט כיון דמן התורה אינו יורש אותה ולאו בכלל שארו וירש אותה, וכן משמע דלא מיבעיא חוץ ממעשה ידיך שהוא בחיים, אלא ודאי כיון דמעשה ידיה דרבנן לא שייך למיקרי שיור, ויש לתמוה על הרמב"ם שפסק ירושת הבעל דרבנן בפ"א מנחלות ובפי"ב מאישות, א"כ תמוה שפסק בחוץ מירושתיך שהוא ספק הא מדאורייתא אינו יורשה ואינה בכלל שארו בשביל הירושה, ואף דבהך דלא קאמר חוץ ממעשה ידיה איפשר לדחות כיון דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, מ"מ תמוה כיון דבגמרא תליא בשארו וירש אותה והוא פסק דירושה דרבנן וצ"ע: שם חוץ מקידושיך בשטר. איפשר דלא נקט כסף דקמ"ל אגב אורחא דכשהתנה על שטר אף דבשטר קיי"ל שמין את הנייר ודעתה אנייר א"כ ס"ד דבשטר גם כסף בכלל וא"כ שייר רוב הויות, קמ"ל דמ"מ אין כסף בכלל: