גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ט המגרש · דף פד:
פיסקא כיצד יעשה כו' מאן תנא כו' הואיל וקנאתו ליפסל בו מן הכהונה. עיין פירש"י דשם פ' הזורק לא זכתה בו לכלום, והרשב"א הקשה דא"כ איך תתגרש בגט אחד שתי פעמים וביקש לצדד דכאן אפי' מן הכהונה אינו פוסל מן התורה שהרי נתנו לה ע"מ שתהא מותרת לכל אדם ואין בו קנייה גמורה דאפי' מה שהוא פוסל אינו מן התורה רק מדבריהם, וכתב הרשב"א שאינו מחוור דר"א יליף לה מאשה גרושה מאישה אלמא תורה הוא, ולפענ"ד לק"מ דודאי לר"א דהגט מועיל שפיר יש לה בגט קנייה גמורה, אבל לרבנן דס"ל דאינו מועיל להתירה ואין כוונתו בגט רק להתירה לכל אדם חוץ מפלוני א"כ כיון שאין תנאי זה מועיל ה"ל נתינה בטעות ולא קנתה הגט מן התורה כלל רק מדרבנן מפני שמצינו בגט שאינה ניתרת לכל אדם נמי אסורה לכהונה ובמה דדרשינן מאשה גרושה מאישה היינו שאמר בפירוש ה"ז גיטיך ואי את מותרת לכל אדם דבכה"ג קנאתו שפיר שאין כאן נתינה בטעות דנתנו לה ע"ד כן, אבל לרבנן שהגט אינו מועיל לכלום לא נתנו לה ע"ד ליפסל מן הכהונה לחוד וזהו ברור, ומ"מ יליף ר"א שפיר דכיון דקנאתו ליפסל מן הכהונה יכולה להתגרש בו כפי תנאו ואין כאן טעות, אבל כאן הוי נתינה בטעות, ומ"מ כיון דפוסל לכהונה מדרבנן צריך נתינה חדשה:
ובאמת קשה אהא דפסקינן באמר לה ה"ז גיטך ואי את מותרת לכל אדם דהוי ריח הגט שפוסל לכהונה, וכן פסקו כל הפוסקים ואיכא למידק הא לעיל ר"פ הזורק פרכינן חצירו מה שקנתה אשה קנה בעלה ואמר רבא אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיטה וחצירה באים כאחד, וא"כ קשה איך תקנה הגט הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא קנתה מתנה שלו רק מטעם גיטה וחצירה באים כאחד א"כ כשלא נתגרשה רק מאישה ואינה מותרת לכל אדם נמצא שלא קנתה הגט כלל, מיהו לפיר"י שם שסובר דבמתנה שנותן לה הבעל לא הוי קנין הבעל רק בשאילת חצר לפי שעה ניחא השתא דהגט נקנה לה מטעם מתנה שנתן לאשתו שאין הבעל אוכל פירות, אבל לפיר"ת שם דף ע"ז ע"ב דתליא במכירה ונתינה, א"כ כשלא נתגרשה אלא מאישה לא קנתה הגט כלל ואטו אי יהיב לה ניירא בעלמא מי פסלה מן הכהונה, ובשלמא על התורה לא קשיא דפירות לבעל מדרבנן הם או בארוסה דלית לה פירי, אבל לפי האמת דיש לבעל פירות איך קנתה הגט הא מה שקנתה אשה קנה בעלה וצ"ל שהוא מדרבנן, א"כ לא קנתה מן התורה כלל בכה"ג לפיר"ת לעיל, ודוק היטב וצ"ע, מיהו י"ל דגם למאן דלא ס"ל גיטה וידה ע"כ קנתה הגט לר"ת מ"מ בעיקר סברת הרשב"א שאין אשה מתגרשת בגט אחד שתי פעמים הגם דמסתבר שאם איש אחד כתב גט לאשתו ונתן לה והחזירה שאיפשר שאין יכול לגרשה עוד בגט זה שנית אף שנכתב לשם הבעל ואשתו כיון דאפסקיה בנשואין שניים וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה, ולכאורה לעיל ר"פ כל הגט ליתני יתר מכאן כתב גט לאשתו וגירשה בו והחזירה לא יגרש בו פעם אחרת וצ"ע, מ"מ בזה שעדיין לא נגמר הגט ונהי דקנאתו ליפסל מן הכהונה מ"מ אם חזרה ונתנתו לבעל דכיון שנכתב לשמה לא נתבטל הגט עדיין הגם שצריך להיות הגט שלו מ"מ הרי כבר נכתב והיא הקנתו לו שנית שתתגרש בו, לא ידעתי למה לא יועיל הגט, ובעניותי נ"ל שהדבר צריך תלמוד, ועיין ביבמות דף נ"ב כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה ולאשה דעלמא אינו גט, ופירש"י הואיל כשנכתב אינו ראוי לגירושין וצ"ע:
ועיין בר"ן שהקשה למה צריך לומר הרי אמל"א ולא סגי שיאמר לה הא גיטיך סתם כדלעיל דף ע"ח, ותירץ דכשיאמר לה הא גיטיך י"ל ע"ד ראשונה קאמר, וזה דחוק שהרי זאת עצה היעוצה שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וא"כ איך ס"ד דע"ד ראשונה קאמר מה הועיל בתקנתא, לכן נראה דודאי יודע שהיא לתקנתא רק כיון דגילה דעתו שאינו חפץ להתירה לפלוני אם יאמר הא גיטיך סתם שפיר י"ל דע"ד ראשונה עכ"פ שלא תינשא לפלוני ובעל מנת דשפיר הוי הגט גט רק לפלוני אסורה, לכן קמ"ל שאם רוצה להתירה לכל אדם לא סגי בהא גיטיך די"ל דבדעתיה דמעיקרא קאמר רק בע"מ, אלא דקשה אכתי למאי דבעי למימר מתניתין ע"מ קאמר, א"כ תיקשי קושיית הר"ן תיסגי בהא גיטיך דליכא למימר דע"מ קאמר דגם ע"מ הוי שיורא, אלא דקשה איך מיבעי' דאלא ע"מ הוא א"כ קשה ליסגי שיאמר לה הא גיטיך ואין לומר ע"מ קאמר דהא מעיקרא נמי ע"מ קאמר וא"כ מה תיקן, לכן נראה דתליא בבעיא דלעיל דמיבעיא אם אמר לה חוץ מראובן ושמעון ושוב אמר לראובן ושמעון אי אמרינן מה דאסר שרי ומה דשרי אסר או מה דאסר שרי, וכשתימצי לומר דמאי דשרי אסר שפיר יש לומר דאם יאמר הא גיטיך סתם לא מהני דאולי מאי דאסר שרי ומה דשרי אסר והיינו רק לפלוני, ולכל אדם תהיה אסורה, לכן צריך לפרש בפירוש האמל"א, מיהו לשיטת הרמב"ם דפסק כאת"ל א"כ באמת קיי"ל דמאי דאסר שרי, וא"כ מוכח דבע"מ שרי בודאי דאל"כ ל"ל האמל"א ליסגי בהא גיטיך, ואין לומר כוונתו לראובן דאם כוונתו לראובן נמי שריא דמאי דאסר שרי א"כ תיקשי ל"ל הרי את מותרת לכל אדם, אלא ודאי מתניתין בחוץ דוקא אבל בע"מ שריא א"כ כשיאמר הא גיטיך איכא למימר דבע"מ קאמר, ובצדק פסק הרי"ף והרמב"ם דהתירו בע"מ לפי שיטתם דפסקו כאם תימצי לומר דקיי"ל מאי דאסר שרי א"כ אפילו כוונתו לראובן לחוד י"ל דמאי דאסר שרי וע"כ משום דאיכא למימר בע"מ קאמר וע"מ תנאה הוי ושפיר מוכח ממתני' דע"מ לא הוי שיורא ודו"ק, מיהו לפ"ז צ"ל דהרמב"ם והרי"ף ס"ל דאפי' כבר מסר לה הגט וחזר ולקחו הימנה וחזר ונתנו לה ואמר לראובן כיון דעכ"פ מה דאסר שרי שפיר י"ל דמהני דממילא נמי בכלל ההיתר לכל אדם, ואיפשר דגם רש"י מודה באיכא נתינה חדשה, ועמ"ש לעיל דף פ"ג בפירש"י, ודוק היטב:
שם כתבו בתוכו אמר רב ספרא כתבו בתוכו כו' אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול. לכאורה קשה כיון שציוה לכתוב חוץ והסופר לא כתב כרצון הבעל אמאי יוכשר, מיהו נראה דהיינו בחזר בו הבעל קודם נתינה שפיר י"ל דהוי גט דלא נפסל משום שאמר תחילה לכתוב חוץ, ונראה דלרב ספרא לא שייך בזה ברירה כלל דברירה לא שייך רק אם כתב לשם שתי נשים שצריך לכתוב לשמה ואינו לשמה גמור שהרי פסח על שתי הסעיפים ואינו נקרא לשמה בהחלט לכן פסול, אבל כאן אף שאומר לסופר שיכתוב חוץ מפלוני אינו מוטל על הסופר שיכתוב דוקא על כוונה זו דשפיר כותב שתהיה מותרת לכל אדם וחוץ מפלוני הוא בשביל שרצון הבעל בכך, אבל כוונת הסופר שיתכוין דוקא חוץ מפלוני אינו צריך שיכתוב דוקא על דעת כן דזה תליא ברצון הבעל דכוונת הסופר לכתוב לשם כריתות גמורה ולא מיקרי שלא לשמה שאין צריך כוונת הסופר לזה שיתכוין דוקא חוץ מפלוני, משא"כ בכתב לאיזו שארצה אגרש וכדומה שעכ"פ כוונת הסופר לכתוב דוקא לשם זו שרוצה בסוף ובהא שייך אין ברירה, ונראה שזהו כוונת התוס' וברור הוא, ורבא דס"ל דלפני התורף אפי' בעל פה פסול איפשר דאינו אלא מדרבנן דשלא לשמה לא שייך בהא שאין כוונת הסופר שיתכוין בזה בכוונה שיהיה חוץ מפלוני ואיפשר דאינו רק מדרבנן, ואפי' נימא שהוא מה"ת י"ל לאו מטעם ברירה הוא שאין צריך כוונת הסופר לזה שיתכוין דוקא חוץ מפלוני רק ס"ל דהאמירה שאומר חוץ מפלוני סגי, ובכה"ג דלא הוי גט א"כ אמירתו לסופר כמאן דליתא שהרי לפי דבריו אינו גט בענין שאמר וא"כ הוי כאילו לא ציוה לסופר על כתיבת גט כשר שהרי תברא בצידו שאומר חוץ מפלוני והרי אין זה כריתות שהרי כתיבת הסופר לא היה מפי הבעל שהרי בענין שציוה הבעל אין הגט כלום, אבל לאחר התורף בעל פה לא שייך כלל דהוי שלא לשמה שהרי אין לבעל עסק בזה על איזה אופן וכוונה יכתוב הסופר רק שמצוה שיכתוב חוץ מפלוני לאחר התורף כדי שלא יהיה הגט לראיה שתינשא לכל אדם שרוצה להתנות חוץ מפלוני, מ"מ כיון שהגט נכתב בהכשר לשמה לא שייך בחתימת העדים שלא לשמה שאין לעדים לכוון לחתום דוקא חוץ מפלוני ולא שייך שיזהירם שיחתמו דוקא באופן הלזה דאין לעדים עסק בכך שהרי יכול להתנות בשעת נתינה כרצונו, דבשלמא לסופר מזהיר שיכתוב כן בגט, אבל לא שייך שיתכוין הסופר דוקא שלא תהיה מותרת לפלוני רק שחפץ שיהיה מפורש בגט, אבל בלא נכתב בגט והוא לאחר התורף דתו אין צריך לשמה והגט כבר נכתב לשמה והטופס א"צ לשמה א"כ בלא כתבו לאו כלום הוא, כן נ"ל ברור ואמת נכון, ובפני יהושע לא סלקא ליה שפיר והניח בצ"ע, ומה שכתבתי הוא ברור ונכון, ועיין בתוס' ד"ה שתוקי ובד"ה אבל ומ"ש שם:
בפירש"י ד"ה כתבו בתוכו תנן כו' אפי' אמר לעדים ע"מ כן כו' וכן בסמוך הזכיר רש"י ע"מ שלא תנשאי כו' עכ"ל, וצ"ע דהא משמע דמתני' בחוץ הוא וע"מ כשר כדאיתא בגמרא בדף הסמוך, וא"כ גם לרב ספרא דמוקי מתני' לפני התורף מ"מ בחוץ דוקא פסול, אבל ע"מ לא פסיל אפי' לפני התורף והיינו כר' זירא דמוקי פלוגתא דר' ורבנן לפני התורף וס"ל לרבנן דע"מ אינו פוסל אפי' לפני התורף אפי' נכתב בגט, ומתני' בחוץ לכ"ע הוא, אלא דלרב ספרא לפני התורף ורבנן הוא, ולרבא לאחר התורף ורבנן וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל עיין במהרש"א שנדחק מנ"ל להתוס' דר"ז סבר כרב ספרא, ומ"ש המהרש"א דר' זירא דלא גזר חדא גזירה והיינו ע"מ בכתב אטו חוץ ס"ל כרב ספרא דבעל פה בחוץ כשר, קשה מנ"ל דס"ל לרבא דבעל פה בחוץ לפני התורף פסול משום גזירה די"ל דמן התורה פסול לרבא ובהא ס"ל לר' זירא כרבא, ועוד דודאי פשיטא למאי דמוקי מתני' לר' זירא לפני התורף ודאי ר"ז כרב ספרא דהא בעל פה משמע דכשר כר"ס, אבל למאי דקאמר אי בעית אימא לאחר התורף ודברי הכל י"ל שפיר דר"ז ס"ל כרבא דבעל פה לפני התורף בחוץ פסול ודלא כר"ס והיינו מטעם דלא הוי כריתות, וכמו שנראה מדברי התוס' כאן ולא מוכח כלל דר"ז כר"ס בבעל פה לפני התורף, ומזה תראה דליתא למה שביקש לומר בפני יהושע, דעיקר הקושיא כמ"ש דודאי אי מוקי מתני' לפני התורף י"ל בלאחר התורף אפי' כתבו כשר וכן ס"ל לר"ס, אבל למאי דמוקי מתני' לאחר התורף י"ל דלא ס"ל כר"ס כלל, וא"כ אין דברי הפני יהושע מספיקים כלל וכלל, והנלע"ד בכוונת התוס' והוא דודאי רב ספרא דלא קאמר רק כתבו בתוכו תנן ולא מפליג כלל בין לפני התורף ובין לאחר התורף משמע דכתבו בתוכו לעולם פסול אפי' לאחר התורף דמהיכא תיתי לחלק כיון שכתוב בפירוש חוץ הרי הכריתות מתבטל לאימת שכתב, אלא משום דאיכא למימר דלאחר התורף אינו מזיק כלל כתיבת חוץ והוא מילתא דפשיטא להש"ס רק אי גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף פוסל גם לאחר התורף בכתבו בתוכו, משא"כ אי לא גזרינן לא שייך פסול כלל לאחר התורף שכבר נגמר הגט, והשתא ממילא לא הוצרך רב ספרא לפרש דכתבו בתוכו היינו לפני התורף דוקא דנשמע ממילא כיון דלא גזרינן בע"פ אטו כתב ממילא נמי לא גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף, ואין שום סברא לומר אחר התורף שפסול רק מטעם גזירה וכיון דכבר השמיענו כזאת דלא גזרינן ע"פ אטו כתב נשמע ממילא דאין לגזור אפי' בכתב לאחר התורף אטו לפני התורף, וע"ז מייתי שפיר דהא חזינן דר"ז ס"ל כר"ס דלא גזרינן גזירה אפי' בכתב ע"מ אטו חוץ וא"כ ס"ל כרב ספרא דלא גזרינן גזירה ואפ"ה מוקי אליבי' דלאחר התורף כתבו פסול א"כ ע"כ אפי' לא גזרינן גזירה יש לפסול בכתבו לאחר התורף, א"כ ממילא שאין לומר דר"ס סמך עצמו כיון דלא גזרינן ע"פ אטו כתב ממילא גם כתבו לאחר התורף לא גזרינן אטו לפני התורף דהא חזינן דלא תליא בהא, א"כ ממילא לרב ספרא דלא מפליג וקאמר סתמא כתבו בתוכו תנן משמע ודאי אפי' לאחר התורף כל שכתבו פסול כיון דחזינן דר"ז אע"ג דלא גזר גזירה ע"מ בכתב אטו חוץ מ"מ פסיל לאחר התורף, וזהו כוונת התוס' דר"ז ס"ל כר"ס דלא גזרינן גזירה ואפ"ה כתבו לאחר התורף פסול, כן נ"ל ברור בכוונת התוס', ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:
בד"ה שתוקי שתקיה כו' בכל שאר תנאים איירי ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ עכ"ל. המהרש"א הביא קושיית הר"ן דא"כ אמאי מכשיר רבא בחוץ בעל פה לאחר התורף נגזור אטו חוץ בעל פה לפני התורף דפסול מדינא לשיטת התוס', ועוד הקשה לרבי נגזור ע"מ לאחר התורף אטו ע"מ לפני התורף וע"מ אטו חוץ דרבי גזר גזירה לגזירה, והמהרש"א כתב ליישב רק דבריו באו בקיצור מופלג, לכן כתב בפני יהושע שלא זכה להבין דבריו, והוא דהמהרש"א כתב דודאי בעל פה לא שייך לגזור לאחר התורף אטו לפני התורף דגם לפני התורף בחזר בשעת נתינה כשר, אבל הכא בשתקו שתוקי איירי בלא חזר ומש"ה גזרינן אטו חוץ שלא חזר, ותמה הפני יהושע דבלא חזר לאחר התורף נמי נגזור ע"מ אטו חוץ דבלא חזר פשיטא דפסול מדינא כיון דעומד בדבריו שאומר חוץ וע"כ דבשעת נתינה מסר לידה ואמר הרי את מותרת לכל אדם א"כ אפי' לפני התורף שרי כה"ג, ועוד הקשה דלדברי המהרש"א דבלא חזר גזרינן ע"מ אטו חוץ שלא חזר דכ"ע ידעי דגט פסול הוא ותדע דאפי' ע"מ שלא תינשאי לא גזרינן אטו חוץ ע"כ לא שייך לגזור בזה בחזר אטו לא חזר ע"ש שהאריך, והנה אני זכיתי ת"ל להבין עומק דברי המהרש"א אשר באמת מוקשים הם לפי שדבריו באו בקצרה כדרכו ולשונו הצח במשקל ושומר המילות בלי תוספת ומגרעת, וכוונתו הוא דודאי בעל פה בחוץ לא שייך לפסול כיון שמ"מ אין כתוב החוץ בגט, אלא דחוץ לפני התורף פסול הוא משום דמסתמא כשמצוה לסופר לכתוב חוץ מסתמא כותב הסופר וכשחוזר אח"כ דרך למחוק החוץ הכתוב, לכן אפי' חזר בו קודם שהספיק הסופר לכתוב החוץ פסול דגזרינן שמא יחזור אחר שכתב הסופר החוץ וכשיחזור ימחקנו הסופר, ובהא פסול מדינא דמחיקת חוץ בתורף ודאי פסול מדינא, אבל לאחר התורף כיון שחזר ועדיין הסופר לא כתבו כשר הגט, ואין לגזור שמא יכתוב הסופר החוץ וימחקנו אחר שיחזור בו הבעל דאפי' ימחקנו אחר התורף אין בו פסול דאורייתא כיון שנכתב התורף כהוגן והוי גזירה לגזירה דלא גזרינן לרבנן, והשתא תו לא קשיא קושיית הר"ן דנגזור בחוץ בעל פה לאחר התורף אטו לפני התורף דאפי' לפני התורף בחזר בו ולא כתבו הסופר עדיין אין איסור מדינא כיון דבשעת נתינה אינו נותנו על חוץ אין איסור, רק לפני התורף אסור משום דמסתמא כותב הסופר כמצות הבעל וכשחוזר הבעל מוחקו לכן גזרינן אטו מחיקת חוץ היינו שמא יכתוב החוץ קודם שחוזר הבעל וכשיחזור ימחקנו דבהא פסול מדינא, והשתא רבא דאמר שתקו לבעל היינו שלא יאמר תנאי על מנת דמסתמא הסופר כותב כמצות הבעל, ואם יזכור תנאי מסתמא יכתבו הסופר ובכתב בגט פסלינן ע"מ אטו חוץ שיכתוב הסופר גם חוץ בגט דכפי דברי הבעל מסתמא כותב הסופר ושפיר גזרינן ע"מ אטו חוץ בלא חזר היינו שלא חזר קודם כתיבת הסופר החוץ אף שחוזר אחר כתיבה ונותן הגט בכל אופן ואומר הרי את מותרת לכל אדם מ"מ בכבר כתב בגט חוץ כשחוזר בו הבעל מוחקו הסופר, ובהא ודאי פסול מדינא דמחק קודם התורף בחוץ ודאי פסול מדינא, אבל בחוץ בע"פ לאחר התורף שלא כתבו הסופר כלל והבעל חוזר בו ואינו רוצה ליתנו ע"ד חוץ נמצא דלא שייך לגזור אטו לפני התורף דכיון שאינו כתוב בו החוץ כלל גם לפני התורף אינו פסול מדינא, פקח עיניך איך עמקו דברי המהרש"א, ודוק היטב. ולפי דברי המהרש"א חוץ בעל פה ולא כתבו הסופר אינו פסול מדינא:
מיהו נ"ל די"ל שפיר כדפרישית לעיל דחוץ בע"פ פסול מדינא דהוי כאילו לא ציוהו לכתוב כלל כיון דבענין שציוה לאו גט הוא, ומ"מ לא קשיא קושיית הר"ן דנגזור חוץ לאחר התורף בע"פ אטו לפני התורף די"ל דודאי אין דרך שיתנה חוץ בעל פה דמה לו להתנות על הכתיבה כיון שיכול להתנות בשעת נתינה כרצונו, אלא דכשרוצה שיוכתב בגט לראיה שלא הותרה לכל אדם מצוה לסופר לכתוב בגט וכשהסופר כתבו ע"ד כן י"ל דפסול מדינא אפי' לא כתבו כלל בגט, ומ"מ אחר שכבר גזרו שחוץ בכתב פוסל אחר התורף אפי' מחקו, א"כ בכתב חוץ לעולם פסול ובע"פ לפני התורף פסול מדינא דהסופר כתבו ע"ד כן, ומ"מ לא גזרינן ע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף דמסתמא כשמתנה ע"פ לפני התורף היינו ע"ד שיכתבנו הסופר, א"כ מסתמא כתבו הסופר באמת ובהא כבר פסלו אפילו לאחר התורף, ואין לגזור אטו לפני התורף אם לא כתבו דהא לא שכיח דמסתמא כשמצוה לסופר כותבו בגט, ולחוש שמא יצוה לפני התורף ויחזור קודם שכתבו הסופר בגט הא נמי גזירה לגזירה הוא וסגי במה שפסלו בכתבו אפי' לאחר התורף ותו לא גזרינן שיצוה לסופר ויחזור קודם שיכתוב דהא לא שכיח כלל, ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בד"ה כל התנאים פוסלין בגט פי' בקונטרס כו' ואפי' נתקיימו כו' ואין נראה לר"י דמה שייך לגזור בע"מ שתתני כו' ועוד קשה לר"י דא"כ אפי' על פה נמי נגזור כו' עכ"ל. עיין בפנ"י שדחק ליישב פירש"י דגזרינן אטו מחיקת חוץ, ולפענ"ד א"צ לדחוק ודברי רש"י ברורים דכיון שכתוב התנאי בגט ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכדומה, הרי אף שקיימה התנאי מ"מ אין הכריתות מוכח מתוך הגט דאם לא קיימה ודאי אינו כריתות, א"כ אף שידוע שקיימה מ"מ אין הכריתות מוכח מתוך הגט ודמי לחוץ דאף שאין בדעתה כלל לינשא לפלוני לאו כריתות הוא דמתוך הגט מוכח האיגוד, וא"כ לא דמי כלל לתנאי על פה שהרי מ"מ ספר כריתות הוא כפשטיה וכורת, אבל תנאי יש בו דמיון לחוץ שכתוב בגט אף שבעל אומר בפירוש הרי את מותרת לכל אדם מ"מ בגט זה שאין הכריתות מפורש בו אינה יכולה להתגרש לכן גזרו בתנאי, אף דלא דמי לחוץ לגמרי דחוץ בעל פה נמי פוסל דגרע מתנאי, מ"מ בכתב התנאי בגט שפיר דומה לספר שאינו כורת, וחוץ הכתוב בגט נמי מטעם ספר שאינו כורת הוא דהא בעל פה מתירה לכל אדם ומבטל החוץ שבגט אלא דמ"מ אינו כריתות, ודברי רש"י ברורים, ולפ"ז מוכח דחוץ לאחר התורף נמי אינו פוסל מן התורה, ואף שהחוץ מגרע הכריתות לא איכפת לן דהא בעל פה מתירה לכל אדם והתורף שהוא כורת אין כתוב בו חוץ לא איכפת לן במ"ש אחר התורף כיון דאינו מכלל הספר שכורת ויכול לבטל בעל פה תנאי החוץ שלאחר התורף, הגם כי בהשקפה ראשונה אמרתי דחוץ לאחר התורף נמי פסול מדאורייתא, וכן מצאתי בפני יהושע והשיג על הב"ש, אבל באמת אינו מוכרח כלל דשפיר י"ל דחוץ לאחר התורף לא מיפסל מדאורייתא כלל שהרי בעל פה מבטל תנאי החוץ שלאחר התורף, וכמו בדבר שיכול להזדייף שמתגרשת ע"פ ע"מ אף שאינו מוכח מתוך הגט דמ"מ ספר כריתות הוא ובחוץ לאחר התורף נמי כיון שידוע לעדים שגירשה והתירה לכל אדם והתורף יש בו די לכריתות שפיר מתגרשת, וכן משמע פשט דברי הר"ן ומוכרח מפירש"י דאי חוץ לאחר התורף דאורייתא א"כ כמו דגזרינן בתנאי שכתוב בגט לפני התורף אטו חוץ גם לאחר התורף נגזור, אלא ודאי ס"ל לרש"י דחוץ אחר התורף דרבנן, כן נ"ל ברור בפירש"י:
וארווח לן בזה קושיא עצומה לפירש"י דכל התנאים פוסלין א"כ קשה לעיל דף ע"ב דקאמר הנ"מ בכתב ופירש"י בהדי זה גיטיך לאחר מיתה כיון שנכתב התנאי אצל הזמן אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אבל ע"פ לא, וקשה לרבא לפני התורף פסול אפי' נתקיים וגם בסתמא ה"ז גיטיך לאחר מיתה היינו תורף, ולפ"ז ניחא דלא קאמר רש"י אלא בתנאי שאין קיומו מבורר מתוך הגט, משא"כ בתנאי מיתה וכדומה שמבורר הגט כשימות שפיר מהני דכשימות הגט מבורר, ודוק היטב, וכן לעיל דף ע"ב ע"ב מהיום ולאחר מיתה רבי אומר כזה גט ומשמע דאפי' כתב כן בגט דהא אמרינן הנ"מ בכתב משמע דבסתמא מיירי בכתב, והא לרבא ס"ל לרבי כל התנאים פוסלין אפילו אחר התורף, ולפמ"ש א"ש הכל ודו"ק, ועיין בסמוך:
בד"ה אבל כו' נראה לרבינו יהודה כו' וה"ה כשנכתב אחר התורף כו' עכ"ל. משמע דס"ל להתוס' דאפי' לא מחקו אינו פסול מן התורה, ובפני יהושע כתב בפשיטות בלא מחקו ודאי פסול מה"ת דהוי גט ושוברו עמו, וקשה לפ"ז נימא נמי בתנאי שלא נתקיים ולא נמחק נמי יהיה פסול מן התורה דהא הגט מורה ההיפוך שאינו כורת רק כשתקיים התנאי ואפי' לאחר התורף והכא משמע דלאחר התורף כשר אפי' לא נמחק ולא נתקיים, ואם נימא דדוקא בנמחק איירי אבל בלא נמחק באמת פסול מן התורה כיון שלא נתקיים התנאי אף שמחלו בעל פה הוי גט ושוברו עמו א"כ הא גופא קשיא אמאי בחוץ אינו מועיל מחיקה ובתנאי מועיל מחיקה, מיהו י"ל דחוץ מיקרי שלא נכתב לשם כריתות אבל ע"מ כיון דאילו קיימה התנאי שפיר הוי כריתות א"כ אף שלא קיימה כריתות מיהו הוי ומהני שפיר מחיקה, אבל בלא מחיקה י"ל שפסול מן התורה, אלא דקשה נגזור נמחק אטו לא נמחק כיון דבלא נמחק פסול מן התורה אף דהוי כריתות דהוי גט ושוברו עמו) וא"כ תיקשי לרבא לרבנן דה"ל חדא גזירה, וכן לרבי דס"ל דגזרינן אפי' לר' זירא נגזור נמחק אטו לא נמחק כיון דבחוץ בלא נמחק פסול מן התורה, ואיפשר דלהא לא חיישינן דמסתמא כשמבטל החוץ מוחקו שאם נשאר בתנאי החוץ הגט בטל בלא"ה וכשחוזר ומתירה לכל אדם מסתמא מצוה למחוק בחוץ, גם קשה דלפ"ז בתנאי שלא נתקיים אף שביטלו בפה יהיה הגט בטל דהוי גט ושוברו עמו, לכן צ"ע טובא בזה, ועמ"ש בסמוך: