גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו · דף עה:
במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי. ויש לדקדק אמאי לא תני הכא כדלעיל במשנה ה"ז מגורשת ותתן ליתני נמי ה"ז מגורשת ותניק ותשמש, וי"ל לפמ"ש התוס' דבמת אפי' קודם שימוש והנקה נמי מגורשת, א"כ בשלמא לעיל נקט ותתן דלא סגי בלאו הכי, אבל הכא לא שייך למיתני ותניק ותשמש דאפי' בלא יניקה ושימוש כלל משכחת דתהא מגורשת, ואפי' לפירש"י כיון דסתם שימוש כל ימי חייו משמע וכן ביניקה, א"כ הוה משמע שתניק כל ימי יניקה ותשמש כל ימי חייו, ובאמת במת סגי בכל דהו, מיהו איכא למידק אמאי לא תני זמן השימוש כמו דתנינן זמן היניקה, ונראה דהתנא לא נחית כלל לפרושי זמן השימוש דמסתמא כל זמן שצריך במשמע ולא איירי התנא בזה, רק ביניקה אשמועינן זמן היניקה פלוגתא דרבנן ור"י, ועיקר רבותא דתנא בע"מ שתשמשי את אבא ותניקי דבמת ה"ז גט, וגם לרב אשי דסתם יניקה ושימוש אפי' יום אחד לא אתי התנא לאורויי בזה כלל רק לאשמועינן במת הרי זה גט, ומהכא משמע לי כדיעה זו שהביא הרשב"א דמחייב עצמו לחבירו ליזון לרב אשי נמי אפי' יום אחד סגי, דבהכי ניחא דפשיטא לן דבהתנה ע"מ שתשמשי הוי כאילו אמר ע"מ שתקבלי עליך לשמש ולהניק דלהכי לא הוצרך התנא לפרושי דתנאו שהתנה לא עדיף משאר מתחייב לשמש ולהניק דסגי ביום אחד ולא נחית לאשמועינן רק דבמת הוי גט, אבל אם נימא דדוקא בגט סגי ביום א' דלצעורה קא מכוין, א"כ קשה אמאי לא אשמועינן התנא זאת דמשמשתו יום א' ומניקתו יום א', אלא ודאי אין בכלל תנאו זמן טפי ממי שמחייב עצמו לחבירו בכך, להכי לא נחית לאשמועינן בזמן השימוש כלל דאין עניינו לגיטין דפשיטא לן כי היכי דבמחייב עצמו לשמש יד בעהש"ט על התחתונה וסגי ביום א' גם בתנאו אין משמעותו יותר מיום אחד, אבל אילו נתחייבה היה חיוב עליה כל ימי חייו ודאי ה"ל לאשמועינן עיקר רבותא דסגי בכל דהו כיון דהוא בגיטין דוקא, כן נ"ל ודוק היטב, עיין בח"מ סימן ס' ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה מת הבן כו' פי' בקונט' כו' וכן משמע בפירושו בגמרא גבי בשלמא לרבא כו' אלא לרב אשי כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמן הגמרא אינו מוכח דאיפשר דלרבא דס"ל בסיפא בעינן שתי שנים משום מדלא הוצרך לפרושי ופירש, א"כ שפיר י"ל דברישא אפי' לא הניקתו כלל הוי גט, וכן בלא שימשתו כלל דלא נתכוון רק להרווחה, אבל לרב אשי דס"ל בסתמא יום אחד משמע א"כ בסיפא הוצרך לפרש שתי שנים ואפ"ה במת לא הוי גט, א"כ ע"כ אע"פ שאין הכרח מלשונו שלא נתכוין משום הרווחה אפ"ה בעינן קיום תנאו, א"כ תיקשי ברישא בלא הניקתו כלל אמאי יהיה גט, מיהו פשט דברי רש"י במשנה משמע דבעינן התחלת קיום התנאי, וכן משמע דהא אי בעינן תנאי כפול א"כ בפירוש אומר אם לא תשמשי לא יהיה גט א"כ אין סברא שבלא התחילה לשמש שיהיה הגט גט מ"מ, וכ"ש לרב יהודה דס"ל לכשתתן, א"כ ע"מ היינו אם תשמשי יהיה גט מזמן השימוש וא"כ כיון שמת הרי לא התחיל הגט כלל, ולהתוס' צריך לדחוק אם תשמשי כשיצטרך לשימוש ובמת אינה צריכה לשמש לכן פירש"י דבעינן שהתחילה לשמש, ומה שהקשו התוס' פשיטא דהרי שימשתו כל ימי חייו, נראה דאינו פשיטא דהא איכא למימר שמשערין זמן השימוש כפי מה שאומדין לאב שראוי לחיות, וכמ"ש הרמ"א באה"ע סימן צ"ג לענין מזונות האלמנה, והאב שמת קודם ס"ד דלא ליהוי גט קמ"ל דכיון דשימשתו כל דהו בחייו שפיר הוי גט ולק"מ, ועוד נ"ל דקמ"ל שא"צ לשמשו במותו להטפל בצרכי קבורתו דלא נתכוין רק כל ימי חייו, ומצינו לשון שימוש לאחר מיתה כדאיתא בפרק הנושא שאמר רבי הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי, א"כ קמ"ל דבמותו א"צ עוד לשמשו, ועוד נראה דקמ"ל דאף דעיקר השימוש הוא לתועלת האב כגון שאומר הושיטי לי מים לשתות וכוונת האב בשימוש למה שצריך לדבר א"כ כשמת ולא הספיק ליהנות מן השימוש ס"ד דלא נתקיים התנאי עד שיהנה מן השימוש ומת קודם שנהנה מ"מ הוי גט דמ"מ שימשתו שאמר ונעשה רצונו, וא"כ י"ל גם לרב אשי דנהי דס"ל שעה א' במשמע מ"מ איפשר דס"ל שצריך ליהנות מן השימוש עכ"פ, לכן פירש"י לקמן עיקר הקושיא הא לא הניקתו ושביק שימוש די"ל א כדפרישית, ודוק היטב:
ובאמת צ"ע בגוף התנאי ע"מ שתשמשי גבול השימוש היאך איפשר לכוין דאטו תהא אגידא ביה יום ולילה לעת שיצטרך השתמשות ואם נימא כדרך המשמשים שמשמשים עצמן אין גבול כי לפעמים אינו ציית לבעה"ב ופעמים הבעל הבית צריך לו ואיננו ואם בפעם א' לא היתה מוכנת לשימוש אטו יהא הגט בטל בשביל זה וקשה לכוין קיום התנאי וצ"ע:
בא"ד אלא נראה לר"י לפרש כו' דלא איכוין אלא להרווחה ולא לצעורה כו' עכ"ל. הא דפשיטא להו דלא נתכוין לצעורה היינו משום הא גופא דפשיטא להתוס' דאם מת האב אחר שימוש כל דהו דנתקיים תנאו אע"ג דבכל דהו ליכא לצעורא א"כ אין סברא שאם מת קודם שהספיקה לעשות לו שימוש כל דהו שבשביל כך יתבטל הגט דאין לצעורה טפי ממת קודם שימוש כל דהו לכן פשיטא לן דלהרווחה איכוין, ולפ"ז נראה דברישא אם אמר האב אי איפשי שתשמשני ה"ז גט כיון דלא נתכוין רק להרווחה ולהכי לא נקט ליה פלוגתא דרשב"ג רק בסיפא שקבע זמן לשימוש, אבל לפירש"י קשה דה"ל למיתני פלוגתא דרשב"ג ברישא בלא קבע זמן ואמר אי איפשי שתשמשני דלרבנן מ"מ לא הוי גט שהרי לא נתקיים התנאי ולרשב"ג הוי גט, והרשב"א בחידושיו הביא התוספתא דמשמע גם ברישא ס"ל לחכמים דאינו גט, ואיפשר דברישא לא שייך לומר הרי זה גט כיון דצריכה לשמשו כל ימי חייו, א"כ אפי' אומר עכשיו אי איפשי שמא ימלך וירצה שתשמשהו אח"כ, אבל בסיפא דנקט שתי שנים י"ל שכל השתי שנים אמר אי איפשי והוי גט מאחר שלא התנה עליה כל ימי חיי אביו א"כ כשעברו השתי שנים ולא נתרצה בשימוש שפיר הוי גט ודו"ק, עיין בסמוך ומ"ש לקמן בגמרא בד"ה יום א' משתי שנים:
בד"ה כלל כו' הקשה ה"ר אלחנן א"כ אמאי קאמר רבא כו' נתינה בע"כ לא הויא נתינה כו' עכ"ל. לפמ"ש בסמוך איפשר ליישב דדוקא הכא שרינן לה לאחר שתי שנים שנתקיים התנאי כיון שאינו רוצה בשימוש, אבל לעיל נהי דהעכבה אינה ממנה מ"מ הרי לא נתקיים התנאי ואם עכשיו אינו רוצה אם ימלך אח"כ ויתרצה שתתן לו אכתי צריכה לקיים תנאו דהא עדיין לא קיימה התנאי ויכולה לקיימו אח"כ, מיהו לפ"ז בהתנה עליה שתתן מכאן ועד שלשים יום ואינו רוצה לקבל כל שלשים יום, איפשר דבאמת מגורשת שאין העכבה ממנה ולאחר שלשים בטל חיוב התנאי ודו"ק וצ"ע:
ועוד נ"ל דנהי דאמרינן לצעורא לדידה מכוין אבל לא לצעורי לאביו, ואם אביו לא ניחא ליה בשימוש וניחא ליה בגט א"כ יצטרך לקבל השימוש בעל כרחו כדי שיתקיים הגט לכן לא אמרינן שנתכוין שלא יוכל אביו למחול השימוש, אבל לגבי נפשיה ודאי ניחא ליה שיקבלם מרצונו ויהיה בידו לקיים הגט או לבטלו:
בגמרא ורמינהו שמשתו יום אחד. ויש לדקדק אמאי דחיק לתרץ נימא דהכא איירי שטען הבעל שלא נתכוין רק ליום אחד ונאמן הוא כיון דבידו לגרשה, ובמתני' איירי שכבר עבר היום דלמפרע אינו נאמן, ואי לא פלגינן דיבורא גם אלהבא אינו נאמן כדאיתא בב"ב, אבל ברייתא איירי שמיד כשמגרשה אומר שכוונתו ליום אחד דסגי שפיר דנאמן על עצמו בכך, וי"ל דהא גופא קשיא אמאי שביק מתני' עיקר דינא דסגי ביום א' אם הבעל טוען שלא נתכוין רק ליום אחד ובידו לגרשה, ובהכי ניחא לשון הש"ס דמקשה לרב אשי דאמר כל סתם כמפרש יום אחד ל"ל יום א', ודייק הרשב"א שהוא שפת יתר דבפשיטות קשיא לרב אשי הא מתני' נקט שתי שנים, ולפ"ז ניחא דבפשיטות היה איפשר לומר דרב אשי איירי כשפירש דבריו שנתכוין רק ליום אחד, ולהכי פריך ל"ל ב' שנים הא סגי נמי ביום אחד אי מפרש דבריו וא"ש ודו"ק, ואכתי יש לדקדק איפכא נימא במתני' איירי שטוען הבעל שנתכוין לשתי שנים ובסתם סגי ליום אחד, אבל במשנה יש לחוש לעירעור הבעל שיטעון שנתכוין לשתי שנים והיא אינה יכולה להכחישו, ולדעת הרמב"ן אם טוען ברי שקיים התנאי והיא אינה יכולה להכחישו נאמן הוא, א"כ במשנה נאמן לומר שנתכוין לשתי שנים ולא נתקיים התנאי והיא אינה יכולה להכחישו, ואפי' לשיטת הר"ן שהשיג על הרמב"ן וס"ל דלא מצי לאפוקי מחזקתה ע"י ברי והוא בב"ש סימן ל"ח, עיין מ"ש בחידושי להלכות קידושין שם, מ"מ כאן שהיא בחזקת אשת איש יש לחוש לעירעור הבעל שיטעון שנתכוין לשתי שנים, אבל כאן איירי שהבעל הודה שלא נתכוין רק ליום א', וי"ל מכאן ראיה למ"ש בש"ע סימן קמ"ג דאם אמר ליהוי גיטא בלא תנאי שפיר הוי גט א"כ ל"ל דכאן אומר שלא נתכוין רק ליום אחד דא"כ ודאי מגורשת שהרי רוצה שיהיה הגט גט ולא גרע מאומר ליהוי גיטא בלא תנאי ופשיטא דהוי גט אפי' לא שימשתו כלל אם רוצה שיהיה גט, ולא קשיא רק איפכא נימא בסתם סגי ביום אחד ומתני' שהבעל טוען ברי שנתכוין לשתי שנים, וצ"ל דזה לא הוי רק דברים שבלב ולא מהני טענתו כלל, ומיושב ג"כ הדיוק ל"ל שתי שנים דאפי' תימא שהבעל טוען שנתכוין לשתי שנים מ"מ ל"ל שתי שנים הא לא הוי רק דברים שבלב, ומ"מ קשה דילמא קמ"ל דמגורשת למפרע מיום נתינה דאי אמר ליהוי גיטא בלא תנאי אינה מגורשת רק משעה שאמר כן וקמ"ל הברייתא באמר שנתכוין ליום א' נאמן אפי' למפרע כיון שטוען ברי, וצ"ל דלא מהני טענתו כלל כיון שאינו בכלל הלשון בסתם הוי דברים שבלב ולא תליא בפירושו כלל רק על מה שאנו דנין בכוונת הלשון אפי' נתכוין בענין אחר וצ"ע, ודוק היטב: ואכתי איכא למידק דילמא ברייתא איירי בכפליה לתנאיה וצריך לומר אם תשמשי אם לא תשמשי, א"כ י"ל דנהי דההן משמע כל ימי חייו מ"מ אי בעינן תנאי כפול לא נשמע לאו מכלל הן ואזלינן בתר פירושו שפירושו אם לא תשמשי לא יהיה גט א"כ בשלילה משמע שלא תשמש כלל הוא שלא יהיה גט דאין סומכין על הנשמע מכלל, ומתני' כרבנן דלא בעי כפל ותשמשי משמע כל זמן שצריך או לשיטת הגאונים בעל מנת א"צ כפל י"ל דסתמא כל ימי חייו משמע, אבל בכפל ולא פירש אם לא תשמשי כל ימי חייו משמע דוקא בלא תשמשי כלל הוא שלא יהיה גט ושימשתו יום א' נמי סגי, וצריך לומר דלא משמע ליה לחלק בכך ודו"ק, ועיין בסמוך: בתוס' ד"ה ורמינהי כו' אין להקשות לפי' הקונ' כו' עכ"ל. דלשיטת התוס' ע"כ במת לא בעי שימוש כלל כדמוכח ממתני', אבל לפירש"י קשיא להו נימא דאיירי במת, מיהו למאי דפרישית לעיל דלפירש"י איירי שהתחילה לשמש ועדיין לא נהנה מן השימוש, גם לפירש"י לא קשיא דיום א' משמע שכבר נהנה על כל פנים מן השימוש והא ודאי פשיטא הוא ודו"ק: בא"ד אבל אין לתרץ דא"כ מאי איריא יום א' אפי' שעה אתת כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א מה סברא לחלק בין שאם מת הבן סגי בשעה ובחיים בעינן יום א' עכ"ל, ונראה למאי דפרישית לעיל בדעת רש"י דטעמא כיון דהתנה וכפל אם לא תשמשי לא יהיה גט ואפי' אי בע"מ לא בעינן כפל משמע כך בסתמא שאם לא תשמש לא יהיה גט א"כ אי איפשר להכשיר הגט כשלא שימשתו, אף דבשימשתו סגי ביום א' אף בבן ביניקה היינו משום דמפרשין ע"מ שתשמשי ותניקי כשיצטרך ליניקה, אבל בהיפוכו שאומר אם לא תשמשי ותניק לא יהיה גט אף דכוונתו כשיצטרך לשימוש אין זה רק דברים שבלב שהם נגד פירוש דיבורו שאמר אם לא תשמשי ותניקי לא יהיה גט, אבל כשהוא בחיים בעינן שיעור חשוב יום אחד עכ"פ ודו"ק: בגמרא ל"ל שתי שנים כו'. כבר כתבתי דהרשב"א דייק דה"ל לאקשויי בפשיטות הא ב' שנים תנן וכבר כתבתי בזה, ונראה עוד דהמקשה בא לשלול סברת התרצן דודאי אסיק אדעתיה דאיכא יום א' משתי שנים, אלא דס"ד כיון דסגי ביום א' לא איכוין להרווחה רק לצעורה א"כ אין חילוק בין תוך ב' שנים או לאחר ב' שנים, לכן פריך ל"ל ב' שנים אפי' תימא יום א' למה נקפיד דוקא אב' שנים, ובהכי ניחא דמייתי נמי דרבי יהודה דס"ל י"ח חודש והוא משום דמדר' יהודה קושיא אלימתא טפי, דעל ב' שנים איכא למימר טפי דבעי דוקא תוך ב' שנים משום דלאחר ב' שנים כיונק שקץ ומשמע ליה טפי לחלק בין שהיום תוך ב' שנים יהיה דוקא, אבל לרבי יהודה נהי דס"ל דסגי בי"ח חודש מ"מ משמע דמודה דאם יונק שתי שנים ג"כ לאו כיונק שקץ הוא דבהא לא פליג אר"א ור' יהושע בכתובות דף ס' דיכול לינק כ"ד חודש, א"כ קושיא אלימתא טפי דל"ל י"ח חודש הא ודאי סגי ביום אחר י"ח חודש כיון דליכא איסורא ודרך התינוק לינק אע"פ שדי לו בי"ח חודש לר' יהודה, ומשני מ"מ יום א' דוקא כשהתינוק צריך לו, כן נ"ל ודו"ק ונכון, והרשב"א דחק בזה: שם יום א' משתי שנים לאפוקי לאחר ב' שנים כו'. משמע מכאן אע"פ שהתנה ע"מ שתניקי א"צ להניקו מיד, וכל אימת דמקיימא תנאה סגי, ולכאורה קשה לפי מה שמבואר בח"מ סימן מ"ב בנתחייב לפורעו עד הפסח כוונתו לפסח הראשון, ובש"ע מבואר הטעם דאל"כ יתבטל הדבר לגמרי, וא"כ לא קשיא דכאן לא שייך לומר שיתבטל הדבר, אבל לדעת הרשב"א שהביא בש"ך שם דסתמא פסח ראשון קאמר א"כ קשה אמאי לא נימא כאן שנתחייבה תיכף להניקו אחר גירושין יום אחד, ואיפשר לחלק בין שקבע יום קבוע לאחר זמן י"ל שהיום קבוע הוא פסח ראשון, אבל כאן אם תימצי לומר שכוונתו ליום ראשון ה"ל למימר שתניקי מיד, מיהו נראה יותר דלא אמר הרשב"א רק בחיוב שמחייב עצמו לשלם וכדומה, אבל בתנאי דתליא בדידה אם לקיים הגט או שלא לקיים התנאי ויתבטל הגט לא שייך ביה לומר שמיד תתחייב, וכן משמע בע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבעה זמן משמע שאין חילוק אימת שנותנת נתקיים התנאי, ובזה א"צ לדברי הב"ש באה"ע סימן קמ"ג סק"ו שכתב בדעת הטור אם התנה שתתן לו לאחר שלשים יום לא הוי קביעות זמן וחולצת להרמב"ם, וכתב ב"ש דפליג על הרשב"א, ולפמ"ש ליתא דבתנאי כ"ע מודים דאימת דבעיא מקיימא התנאי כיון שאין חיוב בהחלט כמו בע"מ שתתני לי מאתים זוז, וכן משמע במשנה דלעיל דקאמר אם אמר ע"מ שתתני לי מכאן ועד ל' יום ולא קאמר רבותא טפי אם התנה שתתן לאחר יום שצריכה ליתן מיד, אלא ודאי בכה"ג גם להרשב"א לא שייך חיוב עליה ואימת דבעי' מקיימא תנאה, ולפ"ז גם בע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים אין קביעות זמן רק אימת שמשמשתו ב' שנים הוי גט ובעל מנת שתשמשי את אבא סתם שצריכה לשמשו כל ימי חייו לרבא משמע שצריכה להתחיל השימוש מיד אחר הגט כיון שכל ימי חייו התנה עליה אליבא דרבא, וכבר כתבתי שקשה לכוין קיום תנאי הלזה אי כל ימי חייו במשמע: ועפמ"ש ניחא מה שנדחקו התוס' לרבא שמפרש הברייתא במפרש יום א', וקשיא פשיטא דסגי כפירושו ונדחקו דקמ"ל במת קודם והוא דחוק, אבל למ"ש י"ל דקמ"ל במפרש יום אחד לא תימא דמיד קאמר רק איזה יום ששימשתו סגי והוי גיטא ואפי' תבעה ולא שמשתו בזמן התביעה סגי באיזה יום שתקיים התנאי: ולפ"ז גם מ"ש הב"ש בסימן קמ"ג סקי"ד ליישב קושיית הדרישה על מה שפסק הרמב"ם ובש"ע במת האב קודם שתשמש אינו גט, וקשה הא בע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת פסק בסעיף ג' כיון שלא עברה על התנאי בפועל אינה מתיבמת, א"כ גם במת האב הרי לא עברה על התנאי בפועל, וכתב הב"ש ז"ל ואיפשר כיון שהוא התנה תנאי זה א"כ אחר שמת האב יכול לתובעה לקיים תנאי זה ואימת שתבעה מחוייבת היא לקיים התנאי כמו בקובע זמן לשלם אחר פסח משא"כ כשמת אין אדם יכול לתובעה ואם אינו תובעה צריכה חליצה ע"כ, לא נהירא כלל כדפרישית וכדמשמע בסוגיין דאימת דבעיא מקיימא תנאה ואין כאן מקום תביעה שאם לא תרצה להתגרש הרי אין יכול לכופה בקיום התנאי ושתתגרש, ולתרץ קושיית הדרישה שהיא קושיא חזקה, נ"ל דודאי עיקר טעמו של הרמב"ם כתב המ"מ בפ"ח דמשמע ליה מהך דלקמן דבאמר אם לא באתי תוך יב"ח ה"ז גט ומת תוך יב"ח לא שרינן לה עד יב"ח שנתמלא התנאי אף שבודאי יתקיים, וגם התם טעמא בעי כמו שהקשו התוס' לקמן דף ע"ו ע"ב, וס"ל להרמב"ם הטעם דאם נתירה מכח סברא שבודאי לא יבא איכא למיגזר לפעמים שהוא חי רק נראה לנו מאומד הדעת שלא יבא כגון שהלך למרחקים ושעת חירום ומלכיות מקפידות וכדומה שנראה שלא יבא נתירה ג"כ מאחר שע"פ אומד הדעת בודאי יתקיים התנאי, ובאמת מ"מ איפשר שיבא, לכן עשו לא פלוג שלא להתירה עד שיתקיים התנאי בלי שום חשש ספק, ומזה למד הרב באם התנה שתתן לו מאתים זוז אם נתיר במת לייבם ולבטל הגט בודאי משום שאי איפשר שתקיים התנאי איכא למיחוש נמי לפעמים שאומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולפי שדעתה לקיים התנאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ואח"כ אירע שהפסידה כל אשר לה אשר כפי אומד דעתינו לא תקיים עוד התנאי ונבטל קידושי השני, ובאמת מ"מ איפשר שתקיים התנאי אח"כ נמצא דרה עם הראשון באיסור אשת איש, לכן אין מבטלין הגט רק כשידוע שעברה על התנאי בפועל ואין מתירין משום סברא שבודאי לא תקיים דפעמים איפשר שתקיים וכפי האומד הדעת נאמר שבודאי לא תקיים, וזהו דוקא בתנאי שאינו בידה, אבל בתנאי שבידה לעשות בקלות שתשמש ותניק אם נותנת עיניה לקבל קידושין מאחר בודאי נקל בעיניה לעשות השתמשות קלה דאפי' יום א' לאו דוקא ומסתמא מקיימת התנאי מיד וליכא למיגזר שיבא לאופן שלפי האומד אי איפשר לה לקיים ומ"מ יבא לידי קיום, לכן במת שפיר בטל הגט לגמרי ותתייבם ג"כ, וחילוק זה נראה נכון וראוי לסמוך עליו לדעת הרמב"ם: בתוס'