גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו · דף עה.
בגמרא מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא שמה נתינה. ויש לדקדק מנ"ל לענין גט דלא הוי נתינה הא לקמן דף ע"ו אמר רשב"ג במת הבן יכולה לומר תן לי בנך ואניקנו, וא"כ י"ל דנהי דרבנן פליגי ארשב"ג וס"ל דאע"ג דבקיום התנאי מהני מ"מ היכא דהאונס הוא בא מחמתיה י"ל דרבנן מודו דמהני כיון שהוא גורם האונס, משא"כ בבתי ערי חומה אי לא הוי נתינה לא באו המעות לרשותו ולא נפדה הבית, אבל כאן הרי קיימה תנאה והמניעה מצידו ומנ"ל דלא מיקרי קיום תנאי בשביל שאינו רוצה לקבל, מיהו איכא למידק נמי איפכא דאפי' אי בבתי ע"ח הוי נתינה י"ל שע"ד כן נמכר לו כפי חקת התורה דכשיחזיר לו המעות ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אבל בגט דבדידיה קיימא למישדי תנאה בגיטא י"ל מסתמא לא התנה שיקבל בעל כרחו, מיהו לזה י"ל דכיון דשלא בפניו פשיטא לן דלא מהני הפדיון מדאיצטריך להלל לתקוני, א"כ אי איפשר לומר שע"ד כן נמכר לו השדה דא"כ אפילו שלא בפניו נמי וע"כ מה שכתבה התורה שיגאלנו היינו שיקנהו המוכר מן הלוקח לכן בעינן שתהיה נתינה גמורה א"כ גם בגט הוי נתינה, ומ"מ קשה בשלמא בבתי ע"ח י"ל דבע"כ העמידה התורה מעות הפדיון ברשות הלוקח כמו בגט שנעשה ברשות האשה אף שנותן לה בעל כרחה, אבל בהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואינו רוצה לקבלם הרי לא באו המעות לרשותו כלל ומשום הא גופא לא הוי נתינה וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ז על דברי הרשב"א, וצריך לחלק ודוק היטב: שם נתינה בעל כרחו לא הוי נתינה. וקשה למה הגבילה תורה זמן לגאול בשנה כיון דמרצון מקבל אפילו לאחר שנה לא יהיה אלא שחוזר ומוכרו למוכר כיון דמקבל ברצון, וי"ל דנ"מ אם בע"ח של הלוקח גובה ממנו דאם פדאו בתוך שנה אין ב"ח הלוקח גובה ממנו שנשארת למוכר כדמעיקרא, אבל לאחר יב"ח הוי המכירה מכח הלוקח וב"ח של הלוקח גובה ממנו, מיהו לפ"ז מוכח דשיעבודא דאורייתא דאי שעל"ד לא היה ב"ח של הלוקח גובה אפי' במכירה, אלא די"ל נ"מ באם מכרה הלוקח תוך יב"ח והלוקח רוצה לקבל הדמים מוציאה מיד לוקח שני בעל כרחו, מיהו צ"ע בזה דאיפשר שצריך לפדותה אצל לוקח שני והדר תליא ברצון הלוקח שני, ולמ"ש התוס' דהב"ד כופין א"ש ודו"ק:
בתוס' ד"ה מכלל כו' וא"ת כו' למה היה נטמן עכ"ל. איפשר לומר דהיה הבע"ד עצמו כופהו לקבל המעות וקיי"ל תלוהו וזבין זביניה זבינא דאגב אונסיה גמר ומקני, ובזה יש ליישב מה שהקשיתי הא מדעתו גם לאחר יב"ח יכול לחזור ולמוכרה ואיך כתבה התורה אם לא יגאל שנשאר לצמיתות לקונה הא מדעתו יוכל לחזור ולהקנותה לו, ולפ"ז ניחא דהא בתלוהו וזבין צריך ליתן לו כל דמי שויה כדאיתא בח"מ סימן ר"ה, וא"כ תוך יב"ח א"צ ליתן רק מה שנתן להמוכר אף שמכרה בזול אין אונאה לקרקעות א"כ אם כופהו ליתן הדמים שנתן בעדה ה"ל נמי תלוהו וזבין כיון דמצוה שיניחנו לפדותה והיכא דאיכא מצוה הוי כאילו תלוהו וזבין כמבואר בב"ב דף מ"ה, אבל לאחר יב"ח שאינו מצוה אם לא נתן לו דמי שויה הוי תלוהו ויהיב ולא מהני, ודוק היטב:
בא"ד וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפירעון חוב כו' פשיטא דהוי פירעון עכ"ל. לולא דבריהם היה נ"ל דבפירעון חוב י"ל לא מיבעיא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ופריעת ב"ח מצוה היא א"כ כיון שפורע לו יצא ידי מצוה, וכמ"ש הרשב"א בנשבע ליתן שאם נותן ואינו. רוצה לקבל יצא ידי שבועה, ואפי' למ"ד שיעבודא דאורייתא אינו אלא פוטר עצמו משיעבודו ולא נשתעבד מעיקרא עד שיחזיר לזה מה שלוה לו ממנו ואם זה אינו רוצה לקבל כבר נפטר משיעבודו, וכמ"ש הרשב"א סברתו על גט אשה שהוא ג"כ נתינה בעל כרחה, אבל בבתי ערי חומה שכבר קנאו הלוקח בקנין גמור וע"י הפדיון חוזר למרא קמא לכן מדמי לנתינה בעל כרחה שיצא הבית מן הקונה ע"י פדיון שלא מרצונו לקנות הפדיון, ובאשה נמי מדמי שהאשה יוצאה מרשותו שלא מרצונו לקבל המאתים זוז:
בגמרא אימור דאמר רשב"ג היכא דליתיה בעיניה כו'. מכאן הקשיתי בתשובה על הרא"ש בסוכה פרק לולב הגזול שכתב במתנה ע"מ להחזיר מהני נמי כשמחזיר דמיו דדוקא בגט דלצעורי קא מכוין פליגי רבנן ארשב"ג ולא במתנה ע"מ להחזיר די"ל מ"ל הן מ"ל דמיהן, וקשה הא הכא גם לרשב"ג לא מהני באיתיה בעיניה חזרת דמים, ואיפשר ליישב דהא גם רשב"ג משמע דס"ל לצעורי קא מכוין דהא מחולין אפי' לרשב"ג לא מהני, אלא משום דמכוין נמי להרווחה דידיה לכן באבד האיצטלית סגי בדמים שאינו רוצה להפסיד הרווחה דדמים, אבל היכא דלא שייך לצעורי שפיר י"ל חזרת דמים הוי חזרה:
בתוס' ד"ה לאפוקי כו'. עיין חידושי לאה"ע הלכות קידושין סימן ל"ח שכתבתי באריכות גדול בדיני תנאים העמק הרחב בפרטיהן ודקדוקיהן ע"כ לא כתבתי כאן כי משם תדרשנו, גם בשו"ת שלי: