גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו · דף עא.
בגמרא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. לפום מסקנא דש"ס משמע דרב כרשב"ג ס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב מיקרי בר דעת לכל מילי, וכן משמע דלעדות נמי הוה כשר אי לאו דכתיב מפיהם, וקשיא לי דלעיל דף כ"ב ע"ב במתני' הכל כשירין לכתוב הגט אפי' חרש שוטה וקטן, ובגמרא פריך הא לאו בני דיעה נינהו ומוקי בגדול עומד על גביו, א"כ משמע דאיירי בחרש שיכול לכתוב וא"כ קשה ל"ל עומד ע"ג הא כיון שיכול לדבר מתוך הכתב הוי בר דעת, ועוד חזינן דבמשנה שאחריה פסיל לחרש לענין הבאה משמע דאותו חרש שכשר לכתיבה פסול להבאה, א"כ חזינן דלאו בר דעת מיקרי דאל"כ למה יופסל להבאה ותיקשי לרב ממתני', ונראה דס"ל דחרש מעיקרו אינו בר דעת ואי איפשר שיכתוב גט שאין לו כתב של דעת כמו שנראה מפירש"י לקמן רק פקח ונתחרש י"ל דהכתב ראיה שהוא בר דעת אם כותב כהוגן, והשתא הא דפריך הא לאו בני דיעה נינהו דאי איפשר שיכתוב כהוגן. ונראה שאינו בר דעת מתוך כתב ידו, ומשני בגדול עומד על גביו יכול לכתוב אף חרש מעיקרו שאינו בר דעת, והך חרש הוא דפסול להבאה, אבל פקח ונתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב שפיר מהני, ולפ"ז הא דמכשיר רב ביכול לדבר מתוך הכתב היינו בכותב מעצמו, אבל אם למדוהו ואחד עומד על גביו שיכתוב מודה רב דלא מהני דבגדול עומד על גביו אף שאינו בר דעת שלימה יכול לכתוב, ולפ"ז איפשר דדוקא בכותב מעצמו נקרא בר דעת, אבל אם למדוהו שיכתוב לא מהני, וא"כ כ"ש דהרכנה לא מהני בחרש להורות שהוא בר דעת דאפי' כתיבה לא מהני רק בכותב מעצמו ולא למדוהו וכמ"ש התוס', ולפמ"ש י"ל דדוקא בכותב מעצמו ולא למדוהו דיש בזה חכמה יתירה, ואיפשר דאפי' ע"י שאלה ורמיזה לא מהני רק כשכותב פלוני יכתוב ופלוני ופלוני יחתמו מעצמו בהא הוא דמהני, ומיושב בזה נמי מה שדייק בפני יהושע לימא רב הלכה כרשב"ג די"ל מדרשב"ג לא מוכח רק שהוא כותב והם חותמין והיינו שכותב כל הגט מעצמו בזה יש חכמה יתירה, אבל אם מצוה לאחר שיכתוב י"ל דלא הוי הוכחה כ"כ שהוא בר דעת קמ"ל רב דבהא נמי סגי כן נ"ל ודו"ק, עיין בסמוך:
בתוס' ד"ה אמר רב יוסף כו' תימא לר"י כו' בהרכנה סגי עכ"ל נראה ליישב דפשיטא לרב יוסף ביכול לדבר מתוך הכתב דפקח הוא וא"כ אפילו בדיקה א"צ ולא משמע דקמ"ל רב רק שא"צ לשמוע מפיו ממש ובזה פריך מאי קמ"ל תנינא דלא בעינן פיו ממש ובדיקה פשיטא דלא צריך טפי מכתב ואין הכי נמי דסגי בהרכנה, אלא דרב קמ"ל ביכול לדבר מתוך הכתב זה עצמו מופת שהוא בר דעת, וכמו שפירש"י לקמן, וה"ה דהרכנה ע"י בדיקה כ"ש דמהני כיון שמוכיח שהוא בר דעת, ורב יוסף פשיטא ליה דמן הכתב מוכח שבר דעת הוא ולא צריך רב לאשמועינן רק דלא בעינן שישמעו מפיו וע"ז פריך שפיר מאי קמ"ל תנינא ורבי זירא שני ליה דודאי חרש י"ל אפי' מדבר מתוך הכתב לאו בר דעת הוא ואילם שאני:
ובהכי ניחא שיטת ר"ת שהביא הרא"ש לקמן דף ע"ג דאפי' בפקח לא מהני כתב ידו והרכנה עדיף שעושה מעשה בגופו וא"כ תיקשי לרב יוסף איך מייתי ראיה מהרכנה לכתב יד, ולפמ"ש ניחא דודאי ס"ל לרב יוסף דרב לא מעייל נפשיה בהכי, דאי בעינן מעשה בגופו גם מדברי רב לא מוכח דלא בעינן מעשה בגופו דנהי דקאמר כותבין ונותנין גט לאשתו לא מוכח שע"י הכתיבה יכתבו, ואי ס"ל כהתוספתא דאפי' בפקח לא מהני כתב יד רק הרכנה שהוא מעשה בגופו' י"ל גם בחרש כן רק הכתב לראיה שהוא בר דעת, אבל פשיטא דלא עדיף מפקח, וע"ז קשיא ליה לרב יוסף דבר דעת פשיטא ליה דמוכח מתוך הכתב וע"כ עיקר רבותא דרב קמ"ל אע"ג דלא איפשר בשמיעת קולו ממש מ"מ כותבין גט, וע"ז פריך כיון דהרכנה שהוא מעשה בגופו מהני א"כ גם בחרש איפשר מעשה זה, ואי קמ"ל רב דלא בעי אפי' הרכנה זה אינו מבואר מדברי רב כלל רק כותבין ונותנין גט והיינו באופן שיועיל, ורבי זירא משני ליה אילם קאמרת היינו דעיקר רבותא דרב לאשמועינן דבר דעת הוא מהוכחת הכתב ולק"מ ודוק היטב, וא"צ לדחוק כדברי פנ"י, ועיין מ"ש בסמוך בתוס':
בא"ד ואור"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה כו' עכ"ל. נראה הסברא דהרכנה לא מהני רק גילוי דעת שרוצה לגרש, ובחרש שאין בו דעת שלימה לא אהני גילוי דעתו שהרי גם קידושיו אינן קידושין אף שרוצה באשתו, רק ע"י הכתב מתברר שהוא בן דעת משום דבכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב, ולפ"ז גם קידושיו קידושין בכה"ג וקרובים דברי התוס' למ"ש ודו"ק:
בגמרא וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש כו'. יש לדקדק איך שייך לשאול על הלשון ממאי שא"כ נשאול על כל לשון קודש ממאי שזה הוא שנקרא כך, גם מה ענינו לכאן, ונראה דהכא אגב אורחיה קמ"ל דלרב דדוקא חרש מעיקרו מיקרי חרש אבל פקח ונתחרש מיקרי בר דעת, א"כ ל"ל דאילם נקרא על שם אישתקיל מילוליה דא"כ אילם נקרא שבתחילה יכול לדבר ובסוף אישתקיל מילוליה וכיון דמבואר דאילם כפקח לכל דבריו והיינו במדבר ולבסוף נתאלם, א"כ כה"ג באינו שומע ואינו מדבר אפי' פקח מעיקרו בכלל חרש שדיברו בו חכמים, וגם מקרא דואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו משמע מסתמא דחרש יכול לדבר וא"כ ע"כ לא איירי בחרש מעיקרו דכיון דמעולם לא שמע אין יכול לדבר ג"כ א"כ חרש נקרא אפי' שמע מעיקרא, וא"כ דומיא דאמרה הברייתא דחרש ששמע מעיקרא ואילם שהיה מדבר מעיקרא הם כפקחין בכה"ג באינו שומע ואינו מדבר אינם כפקחין, וא"כ לרב צ"ל דכל הני באין יכול לדבר מתוך הכתב ודו"ק:
בתוס' ד"ה א"ר זירא כו' תימה לר"י כו' ואמאי לא פריך כו' הא יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים דהא גם לרב י"ל דכתב רק מוכיח שיש לו דעת ואינו כהגדה בפה, ואיפשר לומר דודאי הרכנה י"ל אינו דבר ברור כ"כ אלא דרוב פעמים יש לסמוך על ההרכנה אבל למיעוט חיישינן וא"כ י"ל באיסור סמכינן על הרכנה, משא"כ בממון דאין הולכין בממון אחר הרוב לא סמכינן על הרכנ' שאינו רצון מבורר, משא"כ בכתב דפירש רצונו שפיר ק"ל הא יכול לברר היטב מתוך הכתב, ובהכי ניחא לשון אי קשיא לי הא קשיא לי דודאי לרב דמרא דשמעתא הוא ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וקשיא נמי מהרכנה, אבל לי דס"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב קשיא לי מ"מ הא ע"י הכתב יכול לפרש ודו"ק:
מיהו נראה יותר ליישב קושיית התוס' דודאי מהרכנה לא קשיא די"ל ודאי בעדים שהעידו מפורש שזה חייב לפלוני הוי עדות גמורה ויכול להזימם כשיבאו אחרים יזימום ושפיר מיקרי עדות שאתה יכול להזימה, אלא די"ל כיון דהזמה חידוש הוא שהאמינה התורה לאחרונים י"ל דדוקא בפקחין האמינה התורה להאחרים דאם משקרין הראשונים היו מהדרין אחר האחרונים להכחישן או להזימן לכן נאמנין האחרונים המזימין דעל הראשונים רמיא לברורי שהאחרונים מוזמין, אבל באילם אף שיכול להעיד ע"י הרכנה מ"מ אם באו אחרים והזימום אין בידם לברר דבריהם להזים או להכחיש למזימין אחר שהדיבור אין בהם לא יוכלו לברר ע"י הרכנה באיזה אופן יוזמו או יוכחשו, דבשלמא על העדות עצמו יכולין לכוון בהרכנה שזה חייב לזה וכדומה, אבל להשתדל בהזמת המזימין בלא דיבור אי איפשר שצריך בירור ופירוש באיזה אופן שתבא ההזמה, וא"כ י"ל הא דמיעט אילם הוא משום שברמז קשה לכוון להזים למזימין א"כ לא יועיל עדות המזימין וממילא גם עדותן לא יועיל דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, אבל מתוך הכתב קשיא ליה שפיר שיכול לברר ההזמה כמו בדיבור ממש, א"כ אמאי מיעט אילם ודו"ק
ועוד נראה די"ל מה שהאמינה התורה לעד היינו מתוך שהוזהר על לא תענה אינו חשוד לשקר ולעבור בלאו א"כ י"ל דע"י הרכנה שהוא רמיזה בעלמא ואינו מפרש כ"כ אין כאן לא תענה וממילא אינו נאמן אפי' אם בדעת ידבר, אבל בכתב שמפרש הכל קשיא ליה שפיר דכ"ש דכתב הוי מעשה טפי מן הדיבור שיעבור בלא תענה אי חשיבא הגדה ודו"ק:
מיהו קשיא לי דכיון דר' זירא גופיה ס"ל דאילם כפקח לכל דבר ותיקשי ליה לנפשיה אמאי הא אילם ודאי יכול להגיד מתוך הכתב שהרי הוא בר דעת שלימה ולמה לא יועיל כתב שלו לענין עדות, ומתוך זה נראה דבגט אפי' בפקח בעינן שמיעת קולו וכתב לא מהני ורב הוא דס"ל דכתב כהגדה דאי לא הוי כהגדה גם לענין גט לא מהני ופריך שפיר דע"כ הגדה מעלייתא היא
מיהו להפוסקים דס"ל דמהני בפקח כתב ידו, א"כ קשה תיקשי לר"ז לנפשיה הא אילם שהוא פקח ודאי מהני כתב ידו לענין גט ותיקשי ליה לנפשיה, וי"ל דודאי בס"ד י"ל דכתב לא הוי הגדה, א"כ מודו הפוסקים להך סברא דלא מהני בגט נמי כתב ידו, אבל למסקנא דבעדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ מוכח דאי לאו קרא דמפיהם הוי עדות מפי כתב א"כ מוכח דמפי כתבם נמי הגדה מיקרי, להכי מהני שפיר כתב ידו בפקח, ובחרש טעמא אחרינא שאינו בר דעת אפי' יכול לדבר מתוך הכתב כנ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:
בד"ה והא כו' אע"ג דממעט חרש כו' שאינו בואמר ואמרה כו' עכ"ל לולא דבריהם נלע"ד דודאי היכא דאמירה הוא משום מצוה ודאי בעינן קרא כדכתיב, ובחליצה האמירה משום מצוה שהרי אפי' אמרה כמה פעמים שאינו רוצה ליבמה צריכה לומר דוקא בפני ב"ד שזהו מן המצוה עצמה א"כ פשיטא דכתב אינו בכלל שאין המצוה רק כמו שכתוב בתורה, אבל לעדות שעיקר העדות לברר הענין לאמיתו שפיר יש לו להועיל גם בכתב אם כתב הוא דבר ברור שאין הכוונה רק לאמת הענין לכן צריך קרא למעט מפיהם ולא מפי כתבם, ולפ"ז נראה דלענין שבועה דכתיב לבטא בשפתים והתורה חידשה ששבועה מועלת, א"כ בכתב אינו בכלל ביטוי שפתים ועיקר דין שבועה כמו שכתוב בתורה ואין להמציא שיועיל בכתב, ובתשובה כתבתי בארוכה דין שבועה בכתב:
בא"ד וענתה מוענו הלוים כו' עכ"ל. קשה בעדות כתיב נמי ענייה לא תענה ונימא בלשון קודש, ויש ליישב:
בגמרא שאני עדות כו' מפיהם ולא מפי כתבם. קשה לפי דברי., הש"ך בח"מ סי' מ"ו סל"ד דאילם יכול לחתום על השטר כיון דמהני מפי כתב בשטר א"כ קשה הא משכחת לה שבועת העדות בשטר ג"כ שמשביעו אם חתם בשטר, ואיפשר לומר דמן התורה א"צ קיום ולא משכחת לה מן התורה ומדרבנן שצריך להעיד על כתב ידו בעינן מפיהם, מיהו לדעת הפוסקים והרמב"ם דבטוען מזוייף צריך קיום מן התורה א"כ צריך להעיד על חתימתו, וי"ל דמהני מפי כתב דהא יכול לחתום אפי' לכתחילה בנשתתק לפי דברי הש"ך, מיהו בש"ע מבואר דהוא אינו יכול להעיד על כתב ידו ואפי' לדברי הש"ך כשצריך להעיד בעל פה אינו יכול להעיד בכתב, אלא דאכתי משכחת בקיבל קנין בפני האילם ותובע ממנו שיכתוב לו שטר וטוען אינו יודע דכאן יכול להעיד ע"י שיכתוב השטר ושטר יכול לכתוב לדברי הש"ך דבשטר מהני נמי מפי כתבם, א"כ נתחייב קרבן שבועה על שאומר איני יודע, ואיפשר דבכה"ג אינו חייב קרבן שבועה ובלא"ה אין דברי הש"ך מוכרחים כמ"ש בתומים שם ואין להאריך כאן, ועמ"ש בסמוך לדברי הרמ"א שיכולין לקיים מתוך כתבם:
ושוב ראיתי שאדרבה יש להביא ראיה לדברי הש"ך מן הסוגיא ממקום שהביא בתומים ראיה מדלא מוקי לעדיות היינו בעדות בשטר ולכך בודקין אותו אם הוא בר דעת וי"ל מכאן אדרבה ראיה להש"ך דקשה מה ענין קושיא זו לדרב הכא כמו שנדחקו התוס', אבל לדברי הש"ך ניחא דבלא דרב י"ל דעדיות היינו על שטרות שחתם בודקין אותו אם הוא בן דעת, אבל רב דס"ל דביכול לדבר מתוך הכתב הוי בן דעת א"כ כשחתם בשטר נמי מיקרי בן דעת ופריך שפיר וא"צ לדחוק כדברי התוס', מיהו לפמ"ש לעיל יש ליישב ראיית התומים דהא הוכחתי דכשמלמדין אותו אף שכותב כהוגן לא נקרא בן דעת אפי' בחרש, א"כ כשבא השטר לפנינו ואינו ידוע אם כתב ע"פ לימוד או מעצמו א"כ צריך בדיקה אם הוא בן דעת מהני שפיר חתימתו ואם אינו בן דעת ע"כ ע"י לימוד כתב ולא מהני אפי' לרב, ומ"מ יש לדחות דלעדיות משמע כשבא להעיד, וא"כ ע"כ לומר היינו לעדיות כשבא לחתום שטר, ולזה א"צ בדיקה לרב דכשיחתום כהוגן מיקרי בן דעת כמו בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, וא"כ בשטר שחותם כתיבת ידו הוא בדיקתו, ועיין בסמוך
שם קתני מיהא לעדיות כו'. ויש לדקדק לפמ"ש בתשובת הרא"ש דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן, א"כ י"ל לעדיות לבטל המיגו צריך בדיקה שאם הוא בן דעת מבטלין המיגו, מיהו כבר צווחו עליה דהרא"ש בזה, עיין תומים כללי מיגו סימן י"ח:
תו קשיא לי דילמא בודקין לעדיות היינו אם ידענו שראה העדות וקיי"ל נמצא אחד קרוב או פסול עדות כולם בטלה וא"כ נ"מ טובא דאם האילם בר דעת הוי כמו פסול מכח חסרון שבגופו ופוסל כל העדות ואם אינו בר דעת ודאי אינו פוסל כלל כמו שאין אשה וקטן פוסלין, מיהו י"ל דבסתמא לא נתכוין להעיד כיון שפסול להעיד מפני שהוא אילם ובלא נתכוין אינו פוסל, אך לשיטת הש"ך בר"ס ל"ו דאם גם הכשרים לא נתכוונו פוסל אפילו לא נתכוין קשה דבכה"ג בודקין האילם אם הוא בר דעת פוסל כיון שגם הכשרים לא נתכוונו להעיד ואם אינו בר דעת אינו פוסל, וגם אפי' נימא שלא כדברי הש"ך קשה דנימא בודקין אותו אם הוא בר דעת שואלין אותו אם נתכוין להעיד ופוסל כל העדות ואם אינו בר דעת ודאי אינו פוסל העדות שאין כוונתו כלום, ולדעת הפוסקים דבעינן הגדה ג"כ אתי שפיר דכיון שאינו מעיד לא יפסול וצ"ע, גם קשה לפי דברי הריב"ש שסובר שיכולין להעיד עדות קיום מפי כתבם כמ"ש רמ"א בסימן מ"ו ס"ו א"כ קשה לוקמא לעדות קיום שטר דא"צ להעיד בפה וסגי נמי באילם ומוכרח כדברי התומים דבאינו ראוי לבילה לא היקל הריב"ש:
בתוס' ד"ה קתני כו' דלענין קרבן שבועה לא חשיבא הגדה כו' עכ"ל. סברת התוס' דחוקה, ולולא דבריהם היה נ"ל דבלא דרב איכא למימר הא דממעט אילם היינו נשתתק דבעי בדיקה וממעט קרא פרט לאילם דכיון דאין עדותו מתקבלת בלא בדיקה לא רמיא עליה להעיד שהרי יודע שלא יתקבל עדותו ושיאמר ויבדקוהו אין חיוב עליו להניח לבדוק עצמו כל שאין עדותו מתקבלת בלא בדיקה דהרכנה אבל אם בדקוהו מעיקרא שפיר יכול להעיד או שמרוצה להעיד ושיבדקוהו י"ל שפיר דמהני עדותו, לכן א"ש דבודקין אותו, ומ"מ אין חיוב הגדה עליו קודם הבדיקה שיתחייב קרבן שבועה על ידו, אבל לרב דמתוך הכתב נמי הגדה הוא וע"כ התורה מיעטתו פריך שפיר ולק"מ, וגם לדברי הי"מ לעיל דאילם היינו חרש ניחא ג"כ דדוקא לרב מקשה והתוס' לא הוצרכו לפרש זה, וראיתי עכשיו בפני יהושע שתמה על הי"מ דבחרש פשיטא שאינו מעיד דלאו בר דעת הוא, ולא הבנתי תמיהתו דר' זירא ס"ל דקמ"ל קרא אפי' יכול לדבר מתוך הכתב דרב ס"ל דבר דעת הוא ומיעטו הכתוב דלא סמכינן אכתבו דמ"מ אינו בר דעת אף שיכול לכתוב כהוגן, אבל לרב קשיא דלחרש מעיקרו לא צריך קרא ובנתחרש ויכול לכתוב שפיר מהני, לכן גם מה שהקשה לוקמא בחרש מעיקרו אין מקום לדבריו דחרש מעיקרו שאינו בר דעת לא צריך קרא כלל ואין מקום לכל דברי בעל פני יהושע בזה, אלא דקשיא לי למאי דמשני בעדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ אם לא יגיד פרט לאילם ל"ל מהיכא תיתי יתחייב קרבן שבועה כיון שאין עדותו מועיל פשיטא דאינו חייב קרבן שבועה אם לא יגיד, ואיפשר לומר דאי לאו אם לא יגיד הוה מוקמינן קרא דמפיהם ולא מפי כתבם דלא ממעט רק אילם דאינו ראוי לבילה אבל פקח יכול להעיד בכתב, אבל השתא דכתיב אם לא יגיד פרט לאילם שמעינן אינו ראוי לבילה מואם לא יגיד ע"כ קרא דמפיהם אפילו בראוי להגדה וא"ש, מיהו לשיטת ר"ת דס"ל דביכול להגיד מהני נמי מפי כתב א"כ מפי כתבם היינו באילם א"כ תיקשי אם לא יגיד ל"ל פרט לאילם, וי"ל לפמ"ש התוס' דהרכנה שהוא מעשה בגופו עדיף א"כ צריך קרא לאילם אף שמעיד ע"י הרכנה שהוא מעשה בגופו, ואיפשר לומר עוד דקמ"ל אם השביעו כשהוא אילם אף שנתפקח אח"כ ויכול לדבר א"כ ס"ד שמחוייב להעיד ע"פ שבועה ראשונה, וכשראה העדות ג"כ כשהיה פקח קודם שנתאלם דהוי עדות מעליא דהוה תחילתו וסופו בכשרות מ"מ מיעטו קרא מקרבן שבועה שבשעת שבועה לא היה ראוי להעיד, כן נ"ל ודוק היטב:
בד"ה ירושת בנו הבכור פירש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י דא"כ הל"ל כו' עכ"ל. נראה ליישב בפירש"י דבלא"ה קשה מאי קמ"ל כיון דבר דעת הוא פשיטא שסומכין על דבריו, מיהו בהשוה בכור לפשוט בעינן דוקא לשון מתנה דבירושה הוי מתנה על מ"ש בתורה כמבואר בב"ב דף קכ"ו ע"ב ובח"מ סימן רפ"א, וקמ"ל דסומכין על הרכנה ולא נאמר שאין מבחין בין לשון ירושה למתנה, משא"כ בריבה לא' ליכא רבותא כלל, וגם להתוס' קשה לימא שאומר זה בני, ולפירש"י הכל נכון ודו"ק: