אור ברסלב
גרש ירחים פרק ז - מי שאחזו › דף ע:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ז - מי שאחזו · דף ע:

דף ע.

בגמרא אמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדייקוס כו' אמר ר"ש בן לקיש כותבין ונותנין כו'. ויש לדקדק הא מתני' בכתבו איירי וא"כ קודם שאחזו קורדייקוס היה בריא ובבריא לא מהני כתבו רק במסוכן ואיך אמר ריש לקיש כותבין ונותנין, ואם נאמר שמעיקרא היה מסוכן ואחזו קורדייקוס בתוך החולי א"כ איך קאמר סמיה בידן בישרא סומקא דילמא לחולה אינה טובה רפואה זו, ואיפשר דמעיקרא נמי היה חולי אשתא כדלעיל דף ס"ז ע"ב דרפואתו שוה עם קורדייקוס, אלא דקשה דא"כ לא הוי מסוכן כיון שיש לו רפואה וצ"ע, ואיפשר דריש לקיש קמ"ל דכותבין ונותנין היינו באמר תנו והוי רבותא דמתני' לענין כתבו לא איירי רק לענין כתיבה לחוד, וס"ל לר"ל דאפי' הנתינה יכול להיות אף שעדיין אינו בדעתו אע"ג דלענין נתינה ודאי בעינן שליחות שידו כיד הבעל לנתינה ס"ל לריש לקיש דכתיבה ונתינה שוין בזה, דגם לענין כתיבה נהי דלא בעינן שליחות מ"מ הכתיבה בכח הבעל כמ"ש בספרי גט מקושר דף ט"ז ומשם בארה הטעם שצריכה להיות הכתיבה ע"י כח והשתדלות הבעל ולא תליא בשליחות ע"ש היטב, ואין מקום לתלונת הפני יהושע כאן ודו"ק:

עוד איפשר לומר הא דקפיד אכתיבה שתהיה בדעת אף דלא בעינן שליחות י"ל כיון דדרשינן לעיל דף כ"א וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה לכן אם כתבו כשהוא קורדייקוס אם אינו ראוי לנתינה ה"ל מחוסר רפואה ונתינה, לכן ס"ל לריש לקיש דנותנין ג"כ וליכא שום חסרון משא"כ לר' יוחנן דאין נותנין אין כותבין ג"כ, מיהו י"ל דלא דמי דמחוסר קציצה החסרון בגט עצמו משא"כ הכא אין חסרון בגט רק בנותן:

ואיפשר לומר עוד לדמות לענין דיחוי כמו באכל חלב ונשתטה דמיקרי דיחוי לענין קרבן כיון שאינו ראוי להביא קרבן בעת שטותו מיקרי דיחוי כדאיתא בזבחים דף י"ב כמו כן י"ל כאן כיון דלר' יוחנן אין ליתנו בשעת שטותו נדחה גם אח"כ ואין הגט ראוי עוד, משא"כ לריש לקיש דנותנין ג"כ אין כאן דיחוי, ואע"ג דלענין דיחוי מהני היכא דבידו וא"כ כאן סמיה בידן כבר כתבו התוס' בסוכה דף ל"ג דצריך לחלק בדברים דבמזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו ע"ג מיקרי דחויין אף דבידו לתקן הפגם, וניחא בזה מה שתמה המהרש"א על מ"ש התוס' דצריך ליזהר שיהיה שפוי בין כתיבה לנתינה ותמה המהרש"א מה בכך שאינו שפוי בין כתיבה לנתינה כיון דשפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה, ולפמ"ש ניחא דקשיא להתוס' לשיטתייהו דס"ל לעיל דף כ"ב ע"ב דלא בעינן שליחות בכתיבה וא"כ אמאי יופסל וע"כ משום דאידחי, וא"כ בנשתטה בין כתיבה לנתינה כ"ש דהוי נראה ונדחה דחשיב טפי דיחוי כמבואר ר"פ לולב הגזול שם, ודוק היטב. ועיין בספרי גט מקושר אות י"ג דף כ"א:

בתוס' ד"ה דקתני מיתור הלשון כו' עכ"ל. איפשר לומר דריש לקיש דדייק מן המשנה דאם נימא דאין כותבין רק כשישתפה, א"כ קשה כיון שאמר בשעה שהיה קורדייקוס אל תכתבו גם כשנתרפא למה יכתבו בלא דעתו שמא גם אחר שנשתפה עמד בדיבורו וסובר שבשביל שחזר כשהיה קורדייקוס ימנעו מלכתוב שעכ"פ איפשר שזוכר הדברים שדיבר בהיותו קורדייקוס, ואע"ג דע"פ הדין י"ל כל זמן שלא חזר בהיותו שפוי אין חזרתו כלום ואף שעומד בדעת זה בשפיותו אינו אלא דברים שבלב ס"ל לריש לקיש דמ"מ יש לשואלו דשמא חזר באמת וסובר שיסמכו על חזרתו ולא יכתבו בלא דעתו דלמה נפקיע ממנו אשתו, אלא ודאי כותבין ונותנין גם בהיותו קורדייקוס א"כ עליה דידיה רמיא לשאול שמא כבר כתבו ונתנו בהיותו קורדייקוס, וא"כ מדקתני אין בדבריו כלום מוכח דנותנין מיד, ור' יוחנן ס"ל דלא צריך לאמלוכי ביה דמסיק אדעתיה שלא יסמכו על דבריו וא"צ לשואלו כלל דעליה רמיא לגלויי שנתחרט בשפיותו, כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה ומי אמר כו' הקשה הר"ר אלחנן כו' לריש לקיש נמי תיקשי כו' עכ"ל. הקושיא עצומה, עיין בספרי גט מקושר מ"ש ליישב, ונראה עוד דהא ודאי בס"ד שיועיל הגט של הנשחט אף שאינו בר דעת בשעת כתיבה ונתינה ע"כ הסברא דכיון שציוה לכתוב כשהוא שפוי מסר להם כח הגירושין ולא בעינן תו דעתו, ועפ"ז יש לחלק שפיר דודאי בדבר שהוא לו זכות בעצם שלוחיו במקומו אף שעכשיו אינו בר דעת כיון דמילתא דפסיקא הוא שזכות הוא לו, וא"כ י"ל ודאי במשנה שאמר כתבו כשהוא בריא א"כ לא היתה כוונתו רק לאיזה טעם שיהיה דהא אינו מסוכן גם עכשיו, א"כ לא בריר לן שהגירושין הם זכות לו דאפי' באשה שצווחה להתגרש אמרו בירושלמי שמא חזרה בה וכאן נמי אינו זכות בהחלט ואינו דומה לבריא שנשאר בבריאותו דלא חיישינן לחזרה דעליה רמיא לגלויי ואדעתא דהכי עביד שליחא שיהיה במקומו ולא ניחוש לחזרה אף שאין הדבר לו זכות גמור, וא"כ בשחט בו שנים קים לן שלא יחזור שהרי אינו מקוה לחיות וכוונתו שלא תפול קמיה יבם וכשהוא זכות לו בעצם שפיר הם במקומו כמו שזכין לקטן אע"פ שאינו בר דעת כלל לכן גם הם במקומו לגמרי אף לאחר שיצא מדעתו משא"כ במתני', מיהו סברא זו לא שייך לחלק רק על הנתינה שלכך אינם במקומו ליתן דלאו זכות גמור הוא לו שיהיו במקומו שמא יחזור בו, אבל לענין הכתיבה שפיר ה"ל זכות גמור שהרי גילה דעתו שחפץ בגירושין ואם יעמוד בדעתו ה"ל זכות ואם יחזור הרי יכול לחזור קודם נתינה, והשתא שפיר לריש לקיש י"ל הא דמצריך סמיה בידן היינו משום הנתינה שאינו זכות גמור לו ובנתינה שפיר יש לחלק בין שחט בו שנים שזכות גמור הוא לו כדפרישית, אבל ר' יוחנן דס"ל דאפי' כתיבה אין כותבין קודם שישתפה אלמא טעמא משום שפסק ממנו כח הגירושין לגמרי תו אין לחלק בין זכות לחובה פריך שפיר, ודוק היטב:

בד"ה התם כו' דל"ל דבדקוהו כו' דא"כ לא הוה פריך מידי כו' עכ"ל המהרש"א תמה כיון דבס"ד מדמי ליה לקורדייקוס ודאי לא מהני ליה בדיקה ונדחק, ולפענ"ד פשוט בכוונת התוס' דלא יעלה על הדעת לדמות הנשחט לקורדייקוס שלא יועיל לו בדיקה דא"כ תיקשי ליה מתני' גופיה אמאי בנשתתק מהני בדיקה ובקורדייקוס לא מהני בדיקה, אלא ע"כ דזה ידוע שאין בו דעת ונשתתק אינו אלא מחמת חשש חלישת גופו חיישינן שנחלש גם חוש השכל, והשתא המקשה נמי סמך דזה שרמז משמע שאין יכול לדבר וא"כ מידי ספיקא לא נפיק שמא נחלש גם חוש השכל ואמאי יכתבו ויתנו, דנהי דבתחילה עדיין פשוט שלא נחלשו חושיו כמ"ש התוס' מ"מ אחר כך יש לחוש שנחלשו חושיו לגמרי, אבל אי איירי ע"י בדיקה לא היה מקום להקשות כלל, ומשני הכא דעתא צילותא ולא דמי לנשתתק שהוא מחמת איזה מקרה שפגעה בו יש לחוש שנשתנה השכל ג"כ, אבל בנשחט מחזקינן מסתמא לא נשתנה בו השכל שהמקרה ידוע שלא בא רק ע"י מקרה חיצוניי, ולזה נסתפק הר"י דמ"מ הרי אחר כך מסתמא משתנה ומתחלש כל הגוף אם נחשב לדעתא צילותא עד יציאת נפשו יהיה עדיף מנשתתק, כן נ"ל פשוט כוונת התוס' ועיין בפוסקים ובספרי ג"מ החילוק בנשתתק מתוך חוליו:

בגמרא והאמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח כו' וקשה קצת מה ענין קושיא זו לכאן, ואיפשר דהוה מצי למידחי כיון דעשאו שליח ובתחילת עשיית שליחותו היה שפוי בדעתו אהני השליח להיות במקומו אע"פ שאח"כ כמת חשיב, אבל כאן דס"ל בפשיטות דצריך להיות כח הבעל בגירושין א"כ פשיטא שאין נעשה שליח רק בעודנו הבעל חי פריך שפיר:

בתוס' ד"ה ואי כו' וסופו למות כו' קודם שיתירוה ב"ד. וקשה איך פסיקא מילתא שצריכה היתר ב"ד הא בניסת ע"פ שנים א"צ להיתר ב"ד כלל, וי"ל שצריכה להמתין שלשה חדשים משום הבחנה, מיהו משכחת לה שתינשא מיד כגון ששלח לה גט ממדינת הים דמונין משעת כתיבה ונשחט קודם שבא הגט לידה דלשמואל דס"ל לעיל משעת כתיבה א"כ תוכל לינשא מיד, אלא דמ"מ אסורה מפני האיבול, ומכל מקום משכחת לה בארוסה:

בגמרא אלא מעתה יהא גולה על ידו. וקשה לשון אלא מעתה דפשיטא דאינו יכול לחיות עוד וכ"ש אי חשוב כמת, וכמ"ש התוס', ונלע"ד בזה דבלא"ה איכא למידחי דאיכא למימר משום שדעתו מתבלבלת הוא עצמו מקרב מיתתו לכן פטור מגלות, אבל השתא דפשיט לן דדעתא צילותא אית ליה א"כ כל בר דעת משמר עצמו מקירוב מיתה אף בשביל חיי שעה, א"כ אין הנשחט חייב בדמו רק השוחט, פריך שפיר יהיה גולה על ידו, ומשני די"ל הרוח בלבלתו או ע"י פירכוס שאין בידו להשמר ממנו קירב מיתתו, ולפי זה משמע דלעולם חשיב דעתו צילותא ונפשט ספיקא של הר"י לעיל בתוספות כפי דברינו אלה ודו"ק:

בתוס' ד"ה וניחוש דילמא קורא אחדיה ולמה לנו לחושבו כו' עכ"ל המהרש"ל פירש דבבדיקה לא יצא מן הספק שע"י בדיקה זו לא נדע, ולכאורה נראה לפרש דקשיא אפי' אם אומר גלופקרי וסדיני י"ל חמה וקורא אחדיה ואפי' אומר בחורף גלופקרי שמא חמה אחדיה ולפי שאינו בדעתו אומר גלופקרי, מיהו משמע מלשון התוס' דאם מכוון גלופקרי וסדיני שפיר הוי בדיקה ולא נתלה דחמה וקורא אחדיה לדונו כשוטה, וכן משמע נמי מפירש"י ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה