גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו · דף ע.
בתוס' ד"ה רב שימי כו' הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות כו' עכ"ל. וקשה איך ריפא אלישע צרעת נעמן, וצ"ל שידע שלא יעבוד עבודת גילולים עוד, וא"כ איפשר שגם ההוא עכו"ם לאו עובד עבודת גילולים הוה, ועיין במהרש"א שהקשה איך אמרו חז"ל הרפואות הא חזקיה גנז ספר רפואות שישעבדו לבם למקום, ע"ש מה שתירץ, ואיפשר דספר רפואות היו כולם בדוקות ושוות לכל נפש וקולעים אל השערה אבל רפואות הללו אינם שוות לכל נפש וכפי שינוי הטבעיים לקבל הרפואות וכיון שאינם בדוקות צריך רחמי שמים שיועילו, מיהו קשה אמאי לא ריפא את נעמן ע"י ספר הרפואות ומלך ישראל צווח האלהים אני להמית ולהחיות, ואיפשר שלא היה תחת יד מלכי ישראל רק תחת מלכי יהודה משלמה המלך, אלא מ"מ קשה כיון דאיתא בפ' הפועלים עד אלישע לא הוה אינש דחלה ונתרפא א"כ קשה ספר רפואות מה טיבו, ואיפשר דהיינו לחלאים חיצוניים וחבורות ופצעים כמפורש בתורה ורפא ירפא אבל מי שחלה חולי פנימיי לא היה עוד תקנה להתרפאות, וא"כ י"ל דודאי מה שגילו רפואות כאן כיון שהרבה שלוחים למקום וחלאים רעים ונאמנים אין חשש בהתגלות רפואות על מקצת חליים אבל ספר רפואות כלל לכל חליים החיצוניים ויסיחו דעתם מן הרחמים לכן גנזו:
בגמרא א"ל אליהו לר' נתן אכול שליש כו' לכשתכעוס תעמוד על מילואך. פירש"י אבל אם תמלא מעיך כשתכעוס תבקע, ואיפשר לפרש ע"ד זה טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב כי לבו כואב על השליש שחסר לו מן השביעה וע"י הכעס ממלא בטנו וא"כ ברוע פנים ייטב לב, ועד"ז פירשנו מה שאמרו בקידושין רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולאדם שטוב מטעימין לו מפרי מעשיו והוא שהשליש שנתמלא מן הכעס אין לו טעם רק כעס ומכאובות א"כ רגזן לא עלתה בידו טעם לשבח משליש שהניחו רק רגזנותו אבל אדם שטוב מטעימין לו מפרי מעשיו, ובזה יש לפרש בפ' בחקותי ואכלתם לחמכם לשובע ולא תניחו שליש וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ולא תצטרכו לכעוס ללבוש אכזריות במלחמה שהוא הכעס הגדול אבל יהיה לכם שלום ותאכלו לשובע: