גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ו - האומר · דף סו:
בתוס' ד"ה והא אמר שמואל כו' וה"ה דהוה מצי למיפרך מדשמואל כו' עכ"ל. לעיל ד' כ"ט כתבתי די"ל דמספיקא ג"כ שליח מתנה כשליח הגט ואוקי ממונא בחזקת מרא ע"ש, ועכשיו שמעתי שכוונתי בזה לחידושי פנים מאירות, מיהו נ"ל דזה אינו כי בודאי שמואל שתלה שליח מתנה בשליח הגט והיכא רמיזא בשליח הגט דלא מהני מילי וזה תליא בדלא תניא, אלא פשוט שתולה במבואר במשנה לר' יוסי דס"ל מילי לא מימסרן לשליח, אבל שיתלה בדברי עצמו לא שייך כלל דהיאך תלה מתנה בגט דבגט גופיה מנ"ל, אע"כ כוונתו על המשנה דמסתמא הלכה כר' יוסי שנימוקו עמו, א"כ במתני' ודאי לאו מטעם ספיקא קאמר כדמוכח הכא דפשיטא ליה ממתני' הכא דמטעם ודאי הוא ולא מספק ודו"ק, ועמ"ש לעיל:
מיהו יש לתרץ קושיית התוס' דלא מצי למיפשט מדשמואל דנהי דמילי לא מימסרן לשליח ואינו יכול לעשות שליח על מילי, מ"מ י"ל לפי הך דיעה שמביא בח"מ סימן ר"ג בהקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה דאמרינן מיגו דחל אהא חל נמי אהא, א"כ י"ל כאן מספקא ליה כיון שעשאן שלוחין גם לנתינה ועל הנתינה חל השליחות י"ל דחל נמי אכתיבה שהוא מילי, ולעיל איירי בלא עשאן שלוחין לנתינה רק על החתימה לחוד י"ל מילי לא מימסרן לשליח, אבל ממתני' דפסק כר' יוסי ור"י ס"ל אפי' בתנו דחל השליחות על הנתינה מ"מ הוי מילי ולא מימסרן לשליח פריך שפיר דע"כ לא אמרינן מיגו בכה"ג ודו"ק:
עוד איפשר לומר דמהך דלעיל לא מצי למיפשט דהא שם איירי שציוה להם לחתום שטר מתנה י"ל מסתמא לא ניחא ליה שיאמרו לאחרים לחתום דהא מבואר לקמן אמרו כשר ולא תעשה משום שמא תשכור עדים דאדיבורא חשידי, א"כ מה"ט גופיה לא ניחא ליה שיחתמו עדים שלא שמעו מפיו דיש לחוש שמא ישכור א' עדים שיאמרו לאחרים ויכתבו שטר מתנה, ובמתני' נמי י"ל טעם זה אי כתבו קאי אחתימת ידן לחוד י"ל הטעם משום דלא ניחא ליה ואין הטעם כלל משום מילי, א"כ בכתיבה פשיטא דלא איכפת ליה שיאמרו לאחרים כיון שחותמין בעצמן, לכן מייתי מדשמואל דאמר בהדיא משום מילי לא מימסרן לשליח, וגם בכתיבה בעינן שישמעו מפי הבעל כיון דטעמא משום מילי, ובהכי ניחא נמי דלא בעי למיפשט מן המשנה שנדחקו התוס', ולמ"ש לק"מ די"ל משום הך קפידא דפרישית, ודוק היטב:
בא"ד דה"א דטעמא משום בזיון דבעל עכ"ל. בפני יהושע האריך לתמוה לר"מ דמצאו באשפה כשר א"כ הא דפירש"י דכתיב וכתב ועל הבעל לכתוב וזה לא שייך לר' מאיר, ואין כאן שום תמיה דהא גם לר"א אין שייך וכתב על הבעל דוקא דהא אטו מצוה על הבעל לכתוב אפי' לר"א וע"כ אינו אלא רגילות כיון דכתיב וכתב כפשטא דקרא, וא"כ אין חילוק בין ר"מ לר"א דבמנהגא תליא מילתא ואין חיוב יותר לר"א לכתוב הבעל בעצמו מלר"מ ואין צריך להאריך בזה
בא"ד וה"א דבכתיבה ליכא בזיון אלא בחתימה דאיכא פירסום טפי עכ"ל. בפני יהושע כתב דדברים אלו מרפסין איגרי דודאי בכתיבה איכא בזיון שהסופר ירגיש בודאי שהגט אינו כתב הבעל שהעדים החתומים פעמים אין מכירין אם הוא כתבו של הבעל, וכן בחידושי הרמב"ן השיג על התוס', ולפענ"ד דברי התוס' ברורים דודאי קשה אי קפיד על בזיון שידעו שאינו יכול לכתוב איך נימא שניחא ליה שהם עצמן יכתבו דא"כ יהיה הכותב חותם ג"כ, וא"כ לכל מי שיראה הגט שהכתיבה כתב אחד עם החתימה יכירו וידעו כל הרואים שאינו כתב הבעל רק כתב החותם וכדי בזיון, לכן צ"ל דחושש טפי לפירסום שהוא בשעת כתיבה, וא"כ שפיר י"ל כדברי התוס' די"ל דודאי באמרו לעדים אחרים לחתום מתפרסם מיד בין הסופר לעדים דדרך הסופר להצטרף עם העדים ומתפרסם בשעת כתיבה שאין יכול לכתוב וזה לו בזיון טפי מבזיון שיסתעף מעיני הרואים הגט כתוב וחתום בכתב סופר, וא"כ י"ל דדוקא ביש חתימה ג"כ חושש טפי לבזיון שבשעת כתיבה, משא"כ כשחותמין בעצמן איפשר דניחא ליה טפי שידע הסופר שאינו יכול לכתוב מ"מ כל רואה הגט יסבור שהוא כתב הבעל כיון שהחתימות אינן דומות לכתב הגט, אבל אם יכתוב א' מן השנים הרי יתפרסם לכל רואה הגט שאינו יכול לכתוב, ואיפשר דהבעל נוח לו טפי משיכתבו בעצמן, ולא קשה מידי ודו"ק
ובהכי ניחא מה שהקשה המהרש"א לעיל אמאי לא דייקו התוס' דה"ל למיבעי בשלשה כיון שאמר כתבו אפי' בשלשה יכתבו בעצמן וה"ל למיבעי בכתיבה, ולפמ"ש לק"מ דודאי בשלשה י"ל דפשיטא ליה דאפי' אי טעמא משום בזיון דבעל לא יאמרו לאחרים לכתוב הגט דניחא ליה שלא יתוודע לאחר כלל שאינו יודע לכתוב, ואין לומר דגם עכשיו יוודע כשהחתימה שוה עם הכתב, דבשלשה הדין דאחד כותב ושנים חותמין, וא"כ לא יתוודע אפי' לרואה שאין יכול לכתוב א"כ ודאי קפיד אכתיבה לחודא ולק"מ, ודוק היטב:
ומה שהקשה הפני יהושע דילמא במתני' י"ל לכתחילה לא יאמרו לאחרים ויכתבו משום שמא תשכור עדים ע"ש שהאריך, לא הבנתי דהא לר' מאיר בשלשה יאמרו לאחרים ויכתבו ובאמר לשלשה כתבו לא יאמרו לאחרים ויכתבו ע"כ לאו משום שמא תשכור הוא, ובעיא דשלחו לשמואל נמי בכתבו הוא, אבל לדברי התוס' א"ש דע"כ למאן דמפרש טעמא משום בזיון דבעל צ"ל דבשלשה שאמר תנו שעשאן ב"ד לא קפיד אם יאמרו לאחרים ויכתבו, אבל אם אמר כתבו קפיד גם בשלשה, עכ"פ הך דשלחו מבי רב בכתבו איירי וקשיא להו הא ודאי תפשוט ממתני' דלא מהני שיאמרו לאחרים ויכתבו, ובאמת הקשו התוס' לקמן דף ס"ז אמתני' מכשר ולא תעשה, ותירץ ר"ת דבאמת לאו לכתחילה קאמר. ע"ש, ודוק היטב:
בד"ה כתב ידן כו' אע"פ דלא נ"מ מידי כו' עכ"ל. נראה דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י שפירש מדלא קפיד אכתיבה נעשה כאמרו, דהא הך סברא דמילי לא מימסרי לשליח ע"כ הוא בענין דליכא קפידא דהיכא דאיכא קפידא אפילו אי מילי מימסרן לשליח פשיטא דהיכא דקפיד בעל לא מצי לעבור על רצונו כדלעיל דף כ"ט לאביי, ולעיל דף ס"ה באמר תן במקום פלוני, ולהכי ס"ל להתוס' דלא אמרינן נעשה כאומר אמרו רק כשיש ידים מוכיחות מתוך דבריו:
אלא דקשיא לי דהא יש להבין איך חשב שיאמרו לאחר ויכתוב הא הוי כשר ולא תעשה א"כ לא ישמעו לקולו, וצ"ל דמ"מ כוונתו שיהיה הגט כשר אם יתקבלו דבריו, משא"כ אם יהיה חתם סופר ועד יהיה פסול, מיהו קשה למ"ד באמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו כשר ותעשה, א"כ יש לפרש טפי דקאי שיכתוב אחר והם יחתמו כדי שיהיה כשר ותעשה משנאמר שנתכוין שיאמרו לאחרים לחתום דההיא לא תעשה, ואיפשר דשמואל מספקא ליה נמי בהא דשמא גם באתם חתומו כשר ולא תעשה, וע"כ כיוון למה שהוא כשר ולא תעשה, לכן יש להסתפק אי קאי אמרו אכתיבה או אחתימה, אבל אי אמרינן באמרו לסופר ואתם חתומו כשר ותעשה פשיטא לן דלא קאי רק אחתימות כיון דבכהאי גוונא כשר ותעשה:
מיהו אכתי קשה לשמואל דס"ל כתב סופר ועד כשר א"כ אין הוכחה שיאמרו לאחרים דשמא ירצה שיוכשר הגט ע"י כתב סופר ועד, וי"ל כיון דבסופר שאינו מובהק לא תינשא לכתחילה אמרינן טפי שנתכוין שיאמרו לאחרים אף שלא תעשה מ"מ כשר לכתחילה, מיהו יותר נראה דאפי' בסופר מובהק כיון שרגילות לחתום שני עדים לא נאמר שנתכוין לשנות גט משאר גיטין רק כמנהג בגיטין: וארווח לן בזה הא דקשיא לפמ"ש התוס' מאי פשיט מדר' יוסי שילמדו לכתוב מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם, וקשה הא בי דינא שהם שלשה י"ל שלא נתכוון כלל שיאמרו לאחרים ויכתבו רק א' יהיה הכותב ושנים חותמין, ודוחק לומר דכיון שאין יודעין לכתוב הוי כאמרו, וגם בפני יהושע דחק מאד בזה, ולפמ"ש נראה דודאי אם אמרינן באמרו לסופר ואתם חתומו כשר ותעשה, א"כ אין רגילות הבעל להרבות בעדים שלא לצורך ודרך לומר לשנים תנו או כתבו ותנו וסתמו כפירושו שיצוו לאחרים לכתוב לשמואל דחתם סופר ועד פסול וכיון דרובא דרובא כשאומר תנו לשנים כוונתו שאחר יכתוב והם יחתמו אין לחלק בין רבים למועטים דמסתמא כשאמר לרבים אין כוונתו לגרוע כחן דלעולם כוונתו לפי הרגילות, ולא נתכוין רק לשנים כיון דלא אמר כולכם, והא דאמרינן במתני' באמר לעשרה אחד כותב ושנים חותמין אי אמרינן בשנים יאמרו לאחר ויכתוב האי אחד אינו דוקא מאותן העשרה דלעולם אין כוונת הבעל לחדש בגט זה שינוי מגיטין אחרים רק אחד כותב מי שיהיה ושנים חותמין, דאי אמרינן דאכתב ידן קאי גם בעשרה אכתב ידן קאי, וא"כ אין חילוק כלל בין עשרה לשנים וא"כ אי בשנים כוונת הבעל לאמר לסופר לכתוב פשיטא לן דלעולם הוי על הכתיבה כאומר אמרו, והקושיא אי אמרינן כשר ותעשה גבי ואתם חתומו וא"ש, ודוק היטב:
מיהו בחידושים ישנים כתבתי דנוטין הדברים כפירש"י כאשר מועתקים כאן, ולפ"ז ניחא הפירוש יכתבו ויתנו שוה בין בשנים שאמר תנו או בשלשה כתבו דלעולם יכתבו רק שנים, ומיושב מה שהקשיתי בחידושים ישנים ודו"ק:
בגמרא היא גופא קמיבעיא ליה האי כתובו כתב ידן כו'. בפני יהושע תמה אמאי לא פשיט ממתני' דלקמן פ' מי שאחזו בא"ל נכתוב גט לאשתך כו' ה"ז גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, ונראה דלק"מ דודאי ליכא דיוקא מן המשנה דכיון דאמרו כשר הוי כממנה שליח שלא בפניו וא"כ הוי כאומר לסופר כתוב ולעדים חתומו, ותדע לך דהא לפי האמת לדעת הר"ן והרא"ה דאמרו לא פסול רק באמרו מדעתכם א"כ תיקשי לימא עד שיאמר אמרו סתם, אלא ודאי דא ודא אחת היא, והא דדייק לקמן עד שיאמר אמרו מיבעי' ליה נראה דהיינו דוקא בס"ד דלא מפליג בין כשר ותעשה וס"ד באומר אמרו כשר לכתחילה בכל גווני, אבל אי אומר אמרו כשר ולא תעשה לא שייך דיוקא עד שיאמר אמרו כיון דלכתחילה מיהת לא תעשה, אפי' למ"ד באומר אמרו ואתם חתומו כשר ותעשה, מ"מ כיון דע"כ בעדים בעי למימר אתם חתומו לאו דיוקא הוא שיאמר אמרו לסופר שיכתוב ולעדים ויחתמו דדרך התנא לשנות בחד לישנא, לכן לפי האמת אינו דיוק כלל כיון דלאו בכל גווני תעשה לכתחילה, ולהכי אמרינן לקמן לאפוקי ממ"ד אמרו, אבל לא איתותב ממתני' כלל כן נראה לי פשוט, וקרוב לזה בפני יהושע גם כן:
שם פשיטא דכתב הגט הוא מדקתני סיפא כו' שילמדו כו'. בפני יהושע הקשה דילמא טעמא דר' יוסי משום שאם יאמרו לאחרים לכתוב הוי כשר ולא תעשה, לכן צריכין ללמוד לכתוב בעצמם, ולא הבנתי דהא ר"מ לא פליג אכשר ולא תעשה וע"כ לומר כמ"ש התוס' דלא שייך כשר ולא תעשה דלא יחתום אם לא שידע שעשאן ב"ד, לכן לא הבנתי כל אריכות דברי הפני יהושע בזה, אלא דקשיא לי לפמ"ש התוס' דלהכי לא מפרשינן שרצה שיכתבו וגם יחתמו דא"כ ה"ל חתם סופר ועד, וא"כ קשה כיון דאמרינן בתנו גט לאשתי הכתיבה בכלל א"כ כי אמר כולכם תנו יש בכלל ג"כ הכתיבה והחתימה, וא"כ הוי ככולכם כתובו וכולכם תנו ויש בכלל הכתיבה עם החתימה דלר' יוסי אין חילוק בין אמר תנו או כתבו ותנו וא"כ לר' יוסי כולם צריכים לכתוב ולחתום ובכולכם לא שייך סברת התוס' דה"ל חתם סופר ועד דהא במרבה בעדים כשר חתם סופר ועד כמ"ש הר"ן ממתני' דכולכם כתובו, א"כ י"ל דודאי לר"מ באמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו א"כ בתנו לא מיעט אחרים א"כ גם בכולכם יכולין כלם לעשות שלוחים אחרים לכתיבה ואין צריכים לכתוב ולחתום בעצמם וכולכם קאי שכולם יהיו ב"ד לצוות על אחרים ולא לענין שיכתבו בעצמן, אבל לר' יוסי גם תנו כיון דהכתיבה והחתימה בכלל הנתינה, א"כ כי אמר כולכם תנו הוי ככולכם כתבו ותנו, דהא באמר רק תנו לחוד כותבין וחותמין, אלמא כיון שאי איפשר לנתינה בלא כתיבה וחתימה גם הכתיבה בכלל, וא"כ י"ל בכה"ג לרבי יוסי יכתבו ויחתמו בעצמם, משא"כ לר"מ י"ל דעשאן שלוחין גם על הכתיבה והחתימה, וא"כ י"ל דר' יוסי קאמר באמר לב"ד הגדול כולכם תנו דאז צריכים לכתוב ולחתום בעצמן דתנו הוי ככתבו ותנו וכיון דאמר כולכם צריכים לכתוב בעצמם ג"כ, ולא דמי למ"ש לעיל באמר סתם בלא כולכם דמסתמא כוונתו כמנהג בשנים שאומרים לאחרים לכתוב, אבל באומר כולכם כתובו ותנו י"ל שבודאי נתכוין גם על הכתיבה שיכתוב א' במעמד כולם ויכול הסופר לחתום ג"כ כמ"ש הר"ן, א"כ לא דמי לשנים שאין הסופר רגיל לחתום לשמואל דחתם סופר ועד פסול וע"כ מצוה שיאמרו לאחרים, אבל בכולכם תנו י"ל שקפיד על הכתיבה ג"כ כיון שכיוון להרבות בעדים שלא כמנהג ודו"ק וצ"ע:
איברא דהך מילתא חדתא דבאומר כולכם תנו יצטרכו כולם לחתום עכ"פ כמו בכולכם כתובו כיון שהכתיבה בכלל, ואין מבואר בפוסקים וצ"ע לפענ"ד, ולקמן מכולכם הוליכו י"ל דאיירי שכבר נגמר הגט ואינו עושה רק שלוחים לנתינה אבל בתנו צ"ע:
בתוס' ד"ה הא כו' וא"ת כו' הא לר"מ אפילו מצאו באשפה כשר כו' א"נ נהי דמכשר ר"מ כו' עכ"ל. צ"ע מה כוונת התוס' בזה דהא שמואל ודאי פסק בהדיא כר"א לקמן בפ' המגרש ור' יוסי ודאי לא ס"ל כר' מאיר דהא ר' יוסי פוסל באומר אמרו למסקנת הש"ס ובאמרו ודאי לא שייך סברת התוס' דהא בפירוש אומר שיכתוב הסופר וע"כ כר"א ס"ל ומשכוני נפשייהו לומר כן לר"מ ל"ל דמצד הסברא ודאי לא גרע ממצאו באשפה, ולכאורה נראה כוונת התוס' להשוות הפירוש ביכתבו ויתנו דדחיקא להו לומר דלר"מ קאי אכתב ידן ולא אכתיבת הגט ולר' יוסי קאי נמי אכתיבת הגט שעכ"פ צריך לומר לסופר לכתוב אפילו אי אמרו כשר, לכן ס"ל גם לר"מ יכתבו ויתנו הם עצמם או ע"י אמרו לשמואל דס"ל חתם סופר ועד פסול, ואף דלמסקנא ר' יוסי פוסל באמרו ולר"מ ודאי אמרו כשר א"כ אין הפירוש שוה, נראה דלאו דיוקא הוא דעכ"פ יכתבו קאי נמי אכתיבה הן ע"י עצמן הן ע"י אמירת סופר, משא"כ אי לר"מ לא בעינן לא ע"י עצמן ולא ע"י סופר א"כ יכתבו לא קאי רק אחתימה לחוד, וזה דחיקא להו דלרבי יוסי קאי אכתיבת הגט ולר"מ אחתימה לחוד, בפרט בהך ס"ד דלר' יוסי אכתיבת הגט קאי ולא אחתימת ידן דנעשה כאומר אמרו אחתימה לפי פירוש התוס' לעיל בסמוך, וא"כ איך נימא לר"מ יכתבו קאי אחתימה ולא אכתיבה ולר' יוסי קאי אכתיבה ולא אחתימה זה לא מסתבר כלל, לכן צדדו דגם לר"מ מצי קאי אכתיבה כמו לר' יוסי והחתימה תוכשר ע"י אמרו לפום סברת הש"ס, כן נ"ל ודו"ק:
בד"ה חתם סופר שנינו וא"ת הא שמואל כו' דכתב סופר כו' עכ"ל כבר כתבתי בחידושים דס"ל להש"ס בפשיטות דאי כתב סופר כשר לא מסתבר לפסול כשיחתום ג"כ דכיון דכתיבתו מצטרפת איך יגרע בחתימה ואי לא הא לא קיימא הא, וע"כ לשמואל חתם סופר כשר, אלא דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל לשמואל ע"כ חתם סופר פסול, דלהכי מספקא ליה דלא קאי אכתיבה והוי כאומר אמרו על הכתיבה כיון דחתם סופר ועד פסול א"כ ע"כ לשמואל חתם סופר ועד פסול ותיקשי ליה מתני' דכתב סופר כשר לכן לא ס"ל סברא זו, מיהו נראה לקיים דברים הנ"ל גם לפירוש התוס' דבלא"ה מחלק לקמן בין סופר מובהק דכתב סופר כשר, ורש"י פירש דמסתמא שמע מפי הבעל, ותמוה דא"כ לא יחתמו העדים עד שידעו שהסופר שמע מפי הבעל וכשמביא גט כתוב לא יחתמו העדים, לכן איפשר בסופר מובהק לא יחתום ע"פ עדים שיאמרו לו שציוהו הבעל לחתום דהוא חושש ג"כ שמא העדים אמרו לו מחמת כיסופא ואינו חותם רק כששומע מפי הבעל וכיון דחתימתו כשר גם כתיבתו כשר, משא"כ בסופר שאינו מובהק איפשר שחותם ע"פ מה שאמרו לו שציוהו הבעל לחתום ובאמת איפשר שלא ציוהו לחתום ויש לחוש שמחמת כיסופא אמרו לו לחתום וכיון דחתימתו פסול גם כתיבתו פסול ואינה מצטרפת לעד, וא"כ לעיל לפי הנחה של התוס' שלכך לא כיוון שיכתבו ויחתמו דה"ל חתם סופר ועד ואמאי לא נימא שיהיה כתב סופר ועד, וע"כ איירי בספרא שאינו מובהק א"כ חתם סופר בהו פסול, מיהו לפ"ז נמי קשיא קושיית התוס' כאן, וצ"ל דלא מקשו רק מר' ירמיה דאמר חתם סופר ואיירי בסופר שאינו מובהק, וכמ"ש התוס' דלא מסתבר דשמואל חולק עליו:
בד"ה מתני' כו' אבל לר"מ דאמר מילי כו' כ"ש באומר אמרו כו' עכ"ל. דה"ה באומר אמרו מסיק לר"י דפסול ולר"מ כשר באומר לג' תנו א"כ כ"ש באומר לשנים אמרו הכי מוכח מדברי שמואל דפוסל באומר לג' תנו ומכשיר באומר לשנים אמרו, והמהרש"א נראה כוונתו דהך כ"ש הוא כיון דלג' כשר בתנו דפסול לשמואל כ"ש באומר לשנים אמרו דמכשיר ביה שמואל, ולא הבנתי מה ענין זה לזה דהא לר"מ בג' אין הטעם משום דהוי כאומר אמרו דא"כ גם לר"מ מילי לא מימסרן לשליח, רק דס"ל בג' הוי כאמרו ואיך אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח הא אפי' לר"מ לא מימסרן, רק פליגי אי בג' הוי כאומר אמרו ובאמרו מכשיר גם שמואל וכמ"ש במשנה, ובאמת יש לפרש בפשיטות כ"ש באומר אמרו בג' גופייהו דאתי לידי תקלה בג' שיצוו לסופר לחתום כשאמר לג' פלוני ופלוני יחתמו ומחמת כיסופא יניחו לסופר לחתום, דאף דג' יכולין להחתים למי שירצו היינו בלא פירט מי שיחתום אבל באומר לג' שפלוני ופלוני יחתמו צריך לקיים דבריו, וזהו ברור בכוונת התוס', עמ"ש לקמן בא"ד:
בא"ד כיון דאומר אמרו כשר ולא תעשה לא יחתום הסופר כו' עכ"ל. בפני יהושע ביקש לומר שטעות סופר בתוס' דהא אמרינן שהסופר חותם מחמת כיסופא, אלא כוונת התוס' שלא יחתום שום עד עד שידע שנעשו ב"ד, ולא נהירא דודאי אם העד יודע שעשאו עד למה לא יחתום, א"כ משכחת לה שעד השני ידע ששמהו עד לחתום והסופר יחתום מחמת כיסופא, ועוד גם ואתם חתומו אמרינן דשבקי לסופר לחתום מחמת כיסופא הרי שהעד עצמו מניח לסופר לחתום מה שנצטוה הוא לחתום, א"כ אפי' ידעו העדים שלא נצטוה הסופר וכ"ש שאין העד חושש כשיאמרו לו לחתום, ועוד תמה בעיקר דבריהם דלר"מ גם בב' שלא עשאן ב"ד נימא שלא יחתמו עד שיתברר להם שנתמנו מפי הבעל וה"ל לומר כשר ותעשה, אע"כ לא פלוג רבנן, והניח בצ"ע, ואני אבאר כוונת התוס' לענ"ד דהתוס' תמכו יסודתם בהררי קודש בלשון המשנה באמר לג' יאמרו לאחרים ויכתבו דמשמע אפי' לכתחילה וקשיא ניחוש שמא תשכור ג', אע"כ כיון דלר"מ בשלשה דינא דיאמרו לאחרים ויכתבו עשו תקנה קבועה שלא יחתום הסופר עד שיתברר לו שעשאן הבעל ב"ד מה"ט גופא שמא שכרתן, וכיון שתיקנו בתקנה גמורה שאין הסופר חותם עד שיתברר לו שנעשו ב"ד אין לחוש עוד שיחתום מחמת כיסופא כיון שהדין הוא שאינו יכול לחתום עד שיתברר לו שנעשו ב"ד שהרי הם מצווין בכחן ולא ע"י אמירת הבעל, וכיון דהוי תיקון לתקנת עגונות לפעמים שהבעל נחוץ לדרכו ואין יכול לייחד סופר ועדים או פעמים שהסופר אינו בנמצא, לכן אם איפשר בשלשה אומר להם סתם תנו והם יבררו להם סופר ועדים שיזדמנו להם, א"כ י"ל שלסיבה זו יש תיקון שלא יחתום הסופר רק כשידוע לו שנעשו אלו ב"ד כיון שהם באים בכח עצמן לברור הסופר ועדים יש תיקון כדי שיוכלו לבחור עדים וסופר שירצו, וכיון שתקנה קבועה היא שלא יחתום הסופר עד שיתברר לו שנתמנו אלו לב"ד והיינו אי הוה חתם סופר כשר הוה בזה כשר ותעשה א"כ יש לחוש לתקלה של התוס', לכן תיקנו דחתם סופר פסול והעדים נמי לא יחתמו עד שיתברר להם שנעשו ב"ד כיון שהם באים בכח זה לצוות על אחרים והיה חשש שמא שכורים הם, לזה הוה תקנה קבועה שאין יכולין לחתום עד שיתברר להם שנעשו אלו ב"ד, לכן חיישינן שמא העדים הניחו לסופר לחתום בעד שכשיתברר לסופר שנעשו ב"ד גם הוא יחתום שאין לחוש שמא שכרתן לכך הוצרכו לפסול חתם סופר דשמא מחמת כיסופא יניחוהו לחתום מדעתם, וז"ש התוס' לא יחתום הסופר היינו דאי הוה מכשרינן חתם סופר הוה כשר ותעשה דהסופר לא עדיף מן העדים דהעדים ג"כ אין חותמין רק בנתברר להם שעשאן הבעל ב"ד ומאחר שהתקנה בכל עדים הוה כשר ותעשה, אבל לר' יוסי דאין יכולין לעשות שלוחים מכחן לכתיבה וחתימה רק כשאומר הבעל אמרו הוי כשר ולא תעשה שמא שכרתן ולא תיקנו שיועיל אמרו וכשיתברר להם שאמר הבעל אמרו דכיון שעכ"פ צריך לייחד סופר ועדים אין לחדש תקנה בשביל אמרו שיחקרו דוקא אם אמר הבעל אמרו מאחר שבאו מכח הבעל שציוה על סופר ועדים שייחד הבעל בעצמו לא תיקנו כלל רק עשו כשר ולא תעשה דאין כאן תיקון כ"כ כמו בשלשה לר"מ שיש תיקון שיהיה להם רשות לצוות בעצמן כרצונן לכן נשאר הדין כשר ולא תעשה, ולא תיקנו שאם יחקרו שציוה הבעל עליהם יחתמו דלא פלוג רבנן כיון דליכא תקנה בזה כמו לר"מ, ודוק היטב, כי הוא ברור בכוונת התוס' למבין:
אלא דקשיא לי למה הוצרכו התוס' לדחוק דאזלי שנים בלא השלישי דאין הדמיון עולה יפה כ"כ דבתחילה מאי קסברי שלא חששו לכיסופא דסופר ובסוף נמלכו לחוש לכיסופא ואינו דומה לחששא שנזכר בגמרא וה"ל להתוס' לפרושי בפשיטות דהא מבואר גם באמר אתם חתומו מניחין חתימתן משום כיסופא דסופר, וא"כ ה"ל לפרושי שיאמרו לסופר לכתוב דשכיח טובא שהם אינם מלומדים בכתיבת הגט והם עצמן יניחו לסופר לחתום משום כיסופא, ואף דשלשה יכולין לומר לאחרים ג"כ לחתום מ"מ הא משכחת לה שיאמר הבעל לשלשה אמרו לסופר שיכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו דאז אין בידם להחתים אחר שלא אמר הבעל, דודאי גם אמרו בג' כשר לר' מאיר והסופר יחתום שפיר שידע שעשאן הבעל ב"ד שאמר לשלשה תנו גט או שיאמר אתם חתומו ויניחו לסופר לחתום במקום אחד מהם משום כיסופא, וצ"ע, ואיפשר ס"ל להתוס' דבשלשה שאמר להם אמרו לפלוני ופלוני כו' לא הוו ב"ד אלא שלוחין בעלמא כיון שאין בידם להחתים אחרים כרצונם, וצ"ע מנ"ל להתוס' הא:
ואיפשר לומר עוד דס"ל להש"ס דדוקא ביש בידם לחתום כרצונם מיקרי עשאן ב"ד, ועפ"ז י"ל דודאי הא דחיישינן שתשכור עדים אף דלא חיישינן לעדים שיעידו שקר מ"מ דיבורא בעלמא עבדי כיון דלא עבדי מעשה, וא"כ י"ל הא דחיישינן שתשכור עדים דנחשדו על כך, מיהו היכא שיראו כחשודין לא יעשו דבר זה, וא"כ י"ל דמירתתי שמא יבאו אח"כ עם הגט שיחתמו הראשונים כדי לברורי מילתייהו שלא היו שכורים, אלא דמצו למימר שהבעל הקפיד דוקא שפלוני ופלוני יחתמו ולא הם א"כ לעולם לא יבאו לידי מעשה לכן חשידי אהא, אבל בג' שבאים לצוות בתורת ב"ד אם יאמרו לאחרים ויכתבו אינם חשודים שהרי מירתתי שמא יוכר שקרותן ובזאת יבחנו אם ירצו לחתום על הגט כשיובא לפניהם שכיון שהם ב"ד לא מיעט כחן שלא יחתמו בעצמם אם ירצו וכשלא יתרצו לחתום יתגלה שקרותן לכן לא חשידי, ואם יאמרו שהבעל לא נתן להם רשות רק שפלוני ופלוני דוקא יתתמו אין עליהם תורת ב"ד רק שלוחין בעלמא ואין יכולין לצוות לאחרים לחתום שלא נעשו ב"ד כלל וכשיאמרו בתורת ב"ד יש לברר דבריהם אם ירצו לחתום אח"כ ויתפסו בשקרותן, וזה נכון, אלא דלפ"ז קשה איך פליגי לקמן בכשר ולא תעשה למאי דמסיק דר' יוסי פליג נמי אאמרו א"כ לרבי יוסי לא משכחת לה, ולר"מ נמי ממנ"פ אם עשאן ב"ד אין לחוש שמא תשכור כדפרישית ואם לא עשאן ב"ד רק דוקא שפלוני ופלוני יחתמו גם לכ"מ ה"ל מילי, ולדברי המהרש"א שסובר דלר"מ מהני אמרו בלא ב"ד הוה ניחא, אבל כבר כתבתי שאין דברי המהרש"א נראין בזה מיהו י"ל דפליגי אליבא דרב דס"ל משום בזיון דבעל ובאמרו לא שייך בזיון דבעל או לשמואל דפליג ארבי יוסי וס"ל אמרו לא מיקרי מילי דבלא"ה צ"ל דפליגי אליבא דר"מ, א"כ יותר נראה דפליגי אליבא דרב או אליבא דשמואל דס"ל באמרו מהני ולק"מ, א"כ שפיר י"ל כמ"ש בעשאן ב"ד לא חיישינן שתשכור הב"ד מטעמא דפרישית, והכל נכון וברור ודוק היטב:
ועוד נ"ל לקיים דברי המהרש"א ולאו מטעמיה דודאי הך כ"ש שכתבו התוס' כ"ש אמרו אינו אלא בשלשה כדפרישית לעיל, אלא דהא בלא"ה הקשיתי במשנה למסקנא דס"ל לשמואל דר' יוסי פוסל באמרו מנ"ל לחלוק על ר' יוסי, ונראה ליישב עפמ"ש התוס' בסמוך דהקשו ממתני' דיכתבו ויתנו הא לר"מ חתם סופר פסול ותירצו דהוי כאמרו, א"כ מוכח בהדיא דסבירא ליה לרבי מאיר אמרו מהני, וא"כ ר"מ ור' יוסי בתרתי פליגי באמרו בשנים ובמילי בשלשה ושפיר פסק שמואל כוותיה בחדא במילי דלא מימסרן לשליח, אבל באמרו בשנים פסק כר' מאיר דלפום הך סברא דאיכא כשר ותעשה לר"מ חתם סופר ועד פסול א"כ מוכח דאמרו כשר, והכל ניחא בס"ד ודוק היטב:
וארווח לן בזה הא דקשיא טובא איך פליגי אמוראי טובי לקמן בכשר ולא תעשה או תעשה וקשה הא לדידן דקיי"ל כר' יוסי אין מציאות לדבר זה כלל דאמרו נמי פסול, ולפמ"ש א"ש דבהא גופא פליגי דאי איכא כשר ותעשה מוכרח לומר דר' יוסי אפי' באומר אמרו פליג דאל"כ תיקשי מתני' דחתם סופר ועד פסול, אבל אי בכל גווני כשר ולא תעשה שפיר י"ל דמודה רבי יוסי באומר אמרו וחתם סופר ועד כשר משום דלא תעשה כדמשנינן בש"ס ושפיר י"ל באומר אמרו כשר לר' יוסי ודו"ק, ועיין בסמוך: