אור ברסלב
גרש ירחים פרק ו - האומר › דף סו.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ו - האומר · דף סו.

דף סה:

בפירש"י ד"ה גיטו דשכ"מ כמתנתו כו' ומינה ילפינן כו' עכ"ל. כבר צווחו קמאי דקמן דפשטא דמילתא משמע דרב הונא גופיה אמר כן בפ' מי שאחזו, ובפנ"י האריך ולבסוף הביא בשם מהדורא בתרא דקשיא ליה לרש"י אם רב הונא אמר כן בפירוש מאי קשיא לר' אבא דנילף נמי לאחר מיתה הא רב הונא לא אמר רק לדברים שפירש, וכתב שדברים ברורים הם, וגם זה אינו ברור ממש דמ"מ רב הונא גופיה משמע דלומד ממתנה גט ושייך נמי קושיא דר' אבא, ובפ"י האריך לחלק דמצוה מחמת מיתה דאורייתא ומתנת שכ"מ דרבנן, וכתב שכן מוכח מדרב הונא גופיה מדאמר גיטו כמתנתו, וקשה מנ"ל במתנה גופא דחוזר מטעם אומדנא הא פשיטא כיון דלא תיקנו רק משום שלא תטרוף דעתו בעמד חוזר לכן מחלק בין מתנת שכ"מ למצוה מחמת מיתה, ולא נהירא דודאי אין לחלק ביניהם דממה נפשך אי מפרשינן דרבא אמר רב נחמן דאמר מתנת שכיב מרע אינו אלא מדרבנן א"כ כיון דאינהו ילפי מאחיתופל ואחיתופל מצוה מחמת מיתה הוא א"כ ה"ל להש"ס למימר דלא פליגי רבא ואמוראי דלעיל דרבא בשכ"מ ואינהו במצוה מחמת מיתה, וע"כ אין לנו לומר אלא או דכולהו דאורייתא בין שכ"מ ובין מצוה מחמת מיתה או דכולהו דרבנן וכמ"ש התוס', וקראי אסמכתא בעלמא, ועוד דכד דייקת היינו שכ"מ היינו מצוה מחמת מיתה דאנן לא מפלגינן בין שכ"מ למצוה מחמת מיתה רק במתנה במקצת, דבשכ"מ שאינו מצוה מחמת מיתה לא אמרינן דמחמת מיתה נתן דאיפשר שנתן לו במתנת בריא ובעי קנין כיון שלא ציוה בפירוש מחמת מיתה, אבל במתנת שכ"מ בכולה דמה"ט חוזר משום דלא שביק נפשיה ערטילאי א"כ ע"כ אנו אמרינן שמחמת מיתה נתן א"כ מתנת שכ"מ בכולה נמי מצוה מחמת מיתה הוא, אלא פשוט שאין לחלק ביניהם, ומה שהקשה איך למד רב הונא גט ממתנה שהוא דרבנן לא קשיא כלל דודאי במתנת שכ"מ אפי' בקנין אם עמד חוזר כמבואר בב"ב דף קמ"ו במשנה דשכ"מ שכתב כל נכסיו דבלא שייר אין מתנתו קיימת, ודייק בש"ס דאתיא כמ"ד דאזלינן בתר אומדנא, ולדברי הפ"י איך דייק זאת דילמא משום דהוא דרבנן, אלא פשיטא דע"כ בדאורייתא איירי דהא בשייר כל שהוא אינו חוזר וע"כ איירי בקנין ואפ"ה בלא שייר חוזר ש"מ דאזלינן בתר אומדנא, ועיין מ"ש בחידושי כתובות פרק אע"פ גבי אומדנא, וא"כ אין מקום לדבריו, והנלענ"ד בזה דקשיא ליה לרש"י חדא למה אמר ר"ז דרא רבי אבינא לסילתיה ואזל לגבי דרב הונא טורח זה למה ממה נפשך אם נתקבלו דבריו של רב הונא יתקבלו ואם לא וכי אם רב הונא יפסוק לו כדבריו וכי משוא פנים יש בדבר אם יפקוד עליהם שיפסקו כדבריו, ותו קשיא קושיית התוס' מאי קמ"ל ר"ה פשיטא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, ומ"ש התוס' דקמ"ל ביוצא בקולר אכתי לא ניחא דרב הונא איירי בשכ"מ אם עמד חוזר ואיך נפרש סיפא דמה גיטו איוצא בקולר, ומשום הכי לא ניחא ליה לרש"י דרב הונא גופיה אמר הכי אלא דר"ז בעי למיגזר כן ממילתא דרב הונא והשתא הטיל אר' אבינא דלידריה לסילתיה לרב הונא מרא דשמעתא אם יסכים על הדמיון לדמות ולומר מה גיטו דסגי בכתבו אף מתנתו לא בעי קנין, והדמיון הוא דר' זירא לשיטתיה דס"ל בב"ב דף קמ"ז אמר ר' זירא אמר רב מנין למתנת שכ"מ שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת שכ"מ, אלא דס"ל דטעמא דמתנת שכ"מ נקנה בדיבור דבבריא לא משגחינן על הדיבור דאיפשר דלהשטאה בעלמא דיבר אבל בשכ"מ דאין אדם משטה בשעת מיתה הוי הדיבור בשלימות לכן א"צ קנין, והשתא ודאי י"ל אי מתנת שכ"מ דרבנן שלא תטרף דעתו י"ל הטעם שלא ידאג השכ"מ שלא יתקיימו דבריו וע"י זה יכבד חליו ויבא לידי סכנה לכן עשו שלא תטרף דעתו, וביוצא בקולר י"ל דכיון דסתמא לא ינצל מהריגה י"ל דאין לו דין מתנת שכ"מ, אבל אי אמרינן דמתנת שכ"מ מן התורה והטעם שכבר גמר בדעתו ליתן ובזה ה"ה גם ביוצר בקולר דעכ"פ אין אדם משטה בשעת הריגה לכן דבריו קיימין בדיבור בעלמא וילפינן לה מגיטו דכיון דאמר כתבו ובבריא אמרינן רצה לשחק בה רק במקום סכנה לא אמרינן רצה להשטות א"כ גמר בדעתו ליתן לכן אע"ג דלא קנו מיניה מהני שפיר, כנ"ל בפירש"י, וא"ש דפריך אי מה מתנה יש לאחר מיתה והיינו כיון דאלים הדיבור שינתן גם לאחר מיתה גם בגט נימא הכי, ומשני הכי השתא כו' אלא גט לאחר מיתה מי איתיה דשם אלים הדיבור שיקנה וינתן לאחר מיתה אבל בגט כיון שלא היה נתינה מחיים כבר זקוקה ליבם וכו' ופריך אלא הא קיי"ל דלא בעי קנין היינו בכל מצוה מחמת מיתה אפי' בלא חשש טירוף דעת דהא גם מצוה מחמת מיתה אפילו אינו מסוכן לא בעי קנין, וע"כ משום שלא תטרף דעתו היינו לעשות לו קורת רוח כל עוד בו נשמתו, וכן צ"ל לדברי התוס' דקיי"ל לא בעי קנין אפי' ביוצא בקולר, ודוק היטב:

ואיפשר לומר דגם רש"י ס"ל דהם דברי רב הונא ומינה היינו רב הונא עצמו אמר כן ומינה היינו מהא דילפינן גיטו ומתנתו מינה ילפינן להשוות נמי מתנה לגט:

בגמרא אלא ר' אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכ"מ במקצת היא צריך להבין איך נעמיד זה בדברי ר' אבא שאמר אי מתנתו לאחר מיתה, ואיפשר שמתפרש כך דודאי אם היה לו כח בנכסים לאחר מיתה היה שייך אפי' במקצת שיועיל ליתן כיון שציוה ליתן אע"פ שלא קנה ע"פ הדין מ"מ נותנין דבממון שלו אם ציוה ליתן מנכסיו אף שאינו קונה מ"מ כל זמן שלא חזר נותנין, אבל אם אחר מיתה נפקו נכסי' מרשותיה צריך להיות דוקא בענין שקונה, לזה קושייתו כיון דאמרת דמתנתו במקצת קיימת בלא קנין ע"כ אתה אומר ששליט בנכסיו אחר מותו א"כ גם גיטו יועיל לאחר מיתה וע"כ אחר מותו אינו שליט עוד לפטור את אשתו, א"כ גם במתנתו אינו שליט בו לאחר מותו שתועיל במקצת דליכא תיקון חכמים, ועיין בסמוך:

שם חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר. ויש לדקדק לפי מה שנראה מתשובת הרשב"א דבאמר תן מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה, אם כן משמע דלרב בטענו מנה שוה קאמר אם כן הבו ליה ת' זוזי מחמרא כיון דיש לפרש שוה מפרשינן דשוה קאמר, וא"כ מאי קשיא ליה חמרא לא קאמר הא אמר שוה ת' זוזי ויצדק על זה לשון מחמרא כפשוטו, וא"כ מאי קשיא ליה לר' אבא אי ר"ה כרב רביה ס"ל, ומדברי הר"ן לעיל דף י"ג דפירש מדבעי למימר דחיישינן למנה קבור משמע שאם אומר הריני נותן מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה דהא רב אפי' למנה קבור חייש ע"ש, וא"כ ס"ל להר"ן דאפי' לרב גופיה מנה הוי דוקא דאפילו למנה קבור חייש, וי"ל הר"ן לשיטתיה שפירש בפ' שבועת הדיינין דלהכי ס"ל לרב דתובעו שוה כדי שיתחייב לו חבירו שבועה, א"כ י"ל בעלמא אמרינן דדוקא קאמר כדמוכח מרב גופיה א"ש, אבל להרשב"א דס"ל לרב שוה קאמר א"כ קשה מאי קשיא ליה לרבי אבא הא אי שוה קאמר שפיר י"ל מחמרא, מיהו בלא"ה קשה להרשב"א ראיית הר"ן דאי רב שוה קאמר איך חייש למנה קבור, וי"ל לדברי הרשב"א לפמ"ש התוס' לעיל דדוקא בשכ"מ חיישינן למנה קבור שלא הספיק לפרש א"כ אין ענין כלל להך דשוה קאמר דאנן אמרינן שהיה רצונו לפרש מנה קבור ומחמת חליו לא פירש א"כ אין עניינו לדרב דס"ל בתובע שוה נמי משמע, אבל אנן דלא קיי"ל כרב דלקבורה לא חיישינן א"כ אין קפידא במנה דוקא או שוה, מ"מ כאן קשה מאי קשיא לר' אבא דילמא ר"ה ס"ל כרב רביה דמנה לאו דוקא ושוה קאמר ושפיר ר"ל שוה ד' מאה זוזי מחמרא, ואיפשר דהרשב"א ס"ל דבאמת רבי אבא ס"ל כשמואל דדוקא קאמר, והש"ס לא בעי לאסוקי כרב משום דס"ל לן בהא כשמואל בפלוגתא דדוקא קתני, ובהכי ניחא לי לשון התוס' שהקשו אפי' אמר מדמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם, ולכאורה קשה הא הכא לרב הונא קיימינן דס"ל כרב דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא בפ' איזהו נשך בפירות דקל ולמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני נמי בשור כשאומר כשיבאו דמיו יקדשו, ולפ"ז י"ל דהתוס' בשיטת הרשב"א קיימי דלרב במנה שוה נמי משמע, והשתא אי בעינן לאסוקי כרב מאי קשיא ליה הא י"ל שוה קתני, וע"כ בעי לאסוקי כהלכתא וא"כ קשיא ליה שפיר הא דמי חמרא נמי הוי דשלב"ל, וראיתי במרדכי תירוץ דר"ה לשיטתיה אזיל, ולפמ"ש לק"מ דהתוס' לא מצי לתרוצי הכי ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם ואידך מחמרא כדי לייפות את כחו. גם בזה צריך לבאר איך נלמד זה מדברי רב הונא שאמר גיטו כמתנתו ומה גיטו כו' אף מתנתו אע"ג דלא קנו מידו מה ענין מזה לבטל סברת רבי אבא דדמי חמרא לא קאמר וגם חמרא לא קאמר, ומדברי התוס' נראה דלא בא ללמוד מדברי רב הונא רק דביוצא בקולר לא בעי קנין, ומ"מ דחוק הוא דמה ענין זה לזה דכיון שתיקנו דכתבו בלא תנו מהני יתחייב מזה שנאמר שאמר מחמרא לייפות כחו, והנלענ"ד בזה הוא דודאי מצינו דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ ובשכ"מ שאמר ידור פלוני בבית לא מהני היינו משום דבבריא אי אמר ידור וקנו מיניה נמי לא מהני לכן גם בשכ"מ באמירה לא מהני דלא עדיף מקנין בבריא, אבל בכה"ג אם אמר הבו לפלוני ד' מאה זוזי מחמרא בבריא שפיר מפרשינן הלשון לייפות כחו דכיון דלא קנה בלא קנין, וע"כ בקנו מידו וכיון שהקנה לו בקנין לעולם אמרינן לייפות כחו כמו דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אע"פ שלא אמר כתבו דכיון דקנו מיניה יפה כחו, וכן במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בב"ב דף קנ"ב ס"ל לרב ארכביה אתרי ריכשי הרי שהקנין בא לייפות כחו, לכן פשיטא לן בבריא כה"ג בקנין שפיר אמרינן לייפות כחו בא, אבל בשכ"מ שאמר בלא קנין איכא למימר דנהי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי היינו כשהלשון טוב מצד עצמו אבל אם הלשון אינו מכוון שיהיו דבריו כאילו הקנה בקנין זה לא שמענו, וע"ז חידש רב הונא שם גם בשכ"מ מתקנין הלשון כאילו בריא שהקנה בקנין ובקנין פשיטא ליה דמתקנין הלשון לייפות כחו, והשתא תו א"צ לדחוק כדברי התוס' שהקשו מאי קמ"ל רב הונא, ולפ"ז לק"מ דנהי דשמעינן דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין היינו היכא שהלשון כהוגן אבל לומר לתקן הלשון כמו שמתקנין בקנין לא שמענו, קמ"ל רב הונא דכמו דבקנין מתקנין הלשון כמו כן מתקנין בשכ"מ בלא קנין כמו שמתקנין לשון כתבו שכוונתו גם תנו, כנ"ל ברור ליישב קושיית התוס':

ועפ"ז איפשר לפרש לישנא דר' אבא דקשיא ליה אי מתנתו איתא לאחר מיתה והיינו דמבואר בב"ב דף קמ"ו בשכ"מ שכתב נכסיו לאחר ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת והיינו בקנין והתם אפי' אמר נכסיי לפלוני לאחר מותו וקנו מיניה י"ל דמהני שפיר לרב דס"ל קנין לטפויי אתי שיהיה מתנת בריא, או אפי' לשמואל במייפה כחו שפיר מהני בקנין לענין שלא יחזור בו דאמרינן מסתמא הקנה מחיים דאין קנין לאחר מיתה, ואילו בגט אם אמר ה"ז גיטך לאחר מיתה לא מתקנינן לישנא שיהיה כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה אלמא דלא מתקנינן לישנא, ותיקשי אמאי נתקן כאן הלשון, ומשני התם כיון דמתנת שכ"מ איתא לאחר מיתה שפיר מהני הקנין שתחול מחיים אבל גט דליתא לאחר מיתה כלל לא מתקנין לישנא בכה"ג אבל הכא שפיר מתקנין לישנא לייפות כחו, והכל נכון הדק היטב ודוק היטב:

בתוס' ד"ה דמי חמרא לא קאמר וא"ת כו' הוי דשלב"ל עכ"ל לפענ"ד נראה דודאי י"ל כשאמר דמי חמרא פשיטא ששיעבד לו היין לדמיו ובודאי אם רוצה ליקח יין ולטפל בו בעצמו או לשתותו שפיר דמי דהא כשנותן לו הדמים ממילא עיקר מתנה היין אלא שייפה כחו שישתדלו במכירתו, ואף דאין בידו להטיל על היורשים שיצטרכו לטפל במכירתו מ"מ כוונתו אם ימכרו היין ולא ירצו בחלוקה יהיה לו הדמים עכ"פ על גוף היין י"ל שחל הקנין מיד, אבל כשאמר כשיבאו דמיו יקדשו ע"כ אין ההקדש חל על גוף השור דא"כ אין בידו למוכרו כלל דכבר נחתא עליה קדושה וע"כ עיקר הקדושה לאחר המכירה והוי דשלב"ל, כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כדי לייפות כחו פי' בקונט' כו' ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד כו' עכ"ל. כבר כתבו הקדמונים ליישב דברי רש"י כפשוטן, ולענ"ד קשה לכאורה על רש"י לפי פירושו לעיל דף ט' בעבד שאם שייר בית כור קרקע לא קנה כלום דיכול לדחותו, א"כ קשה לא יקנה כלום כיון שלא סיים לו איזה חלק יקח מן היין, עמ"ש לעיל ליישב, מיהו נראה דבלא"ה הקשו התוס' מחצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם והלוקח נוטל כחוש, ותירצו כיון דבסתמא ידחוהו אל הכחוש הוי בכלל מכירתו הכחוש והוי כסיים הממכר, ועפ"ז י"ל דבב"ב דף צ"ו מבואר במפריש על החבית ונמצא חומץ עד שלשה ימים הוי ודאי תרומה מ"ט חמרא מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר וא"ת בתר דטעמיה עקר ה"ל ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא, והשתא נמי הכא אם החמיץ תוך ג' ימים למתנתו ע"כ מעיקרא הוה ריחא חלא וטעמא חמרא, וכיון דהדין הוא דהלוקח נוטל כחוש ה"ה המקבל מתנה א"כ ממילא של המקבל החמיץ שהרי המקבל נוטל הגרוע, וזה ברור, ונלענ"ד דכ"ע יודו בכהאי גוונא שכל החומץ למקבל, ולפירש"י איפשר בפשיטות דמסתמא הגרוע החמיץ והגרוע של מקבל, ולק"מ ודו"ק, עיין מ"ש לעיל ליישב פירש"י:

ואיפשר לומר דהתוס' לא קאמרי רק בחומץ שהוא לפי חשבון אבל במ"ש רש"י אם מכרו מקצת יין ונאבדו המעות איפשר שמודים שכל ההפסד למקבל דכשמכרו בשביל המקבל כפי הצוואה שמיד כשמכרו היין זכו בשביל המקבל דהוי ליה זכות וא"כ שלו נאבדו, מיהו בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ג שכתב ונמכר ונאבד קצת מן המעות הוא לפי חשבון, וצ"ע:

בא"ד וא"ת ור"ה מה הוצרך להשמיענו כו' עכ"ל. כבר כתבתי דקמ"ל דמתקנינן לישניה כמו בקנין, ונ"ל עוד ליישב דרב הונא לשיטתיה דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים והתוס' בב"ב דף קע"ה כתבו באמר תנו דפריך מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, והקשו התוס' הא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אפי' אינו חייב כלום, ותירצו דדוקא כשבא ליתן במתנה אבל בנותן מחמת חוב מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, והשתא יש להקשות באמר סתם תנו מנה לפלוני ניחוש שמא אמר בחובו ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, וצ"ל דבסתמא אמרינן דבמתנה קאמר אלא מחמת שבהול לא פירש, והשתא שפיר הוי הדמיון אף מתנתו כיון דאמר תנו מסתמא במתנה קאמר אע"פ שלא פירש במתנה אע"ג דלא קנו מיניה דאילו קנו מיניה ודאי גבי מיורשים דאפי' יהיה חוב קנין הוא כשטר כמבואר בפוסקים, וקמ"ל אע"ג דלא קנו מיניה לא מצי יורשים לדחוייה שמא בחובו אמר ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, וכן בגניבא נמי היה לנו לחוש לחוב ולא יוציא מן היורשים, ולזה מייתי דרב הונא ס"ל אע"ג דלא קנו מיניה לא תלינן בחוב דאל"כ לעולם לא יהיו דבריו קיימין עד שיפרש ודרך השכ"מ שלא לפרש הכל וא"ש, ודוק היטב:

בא"ד ואוריב"ם כו' דאפילו יוצא בקולר כו' עכ"ל. משמע מדברי התוס' דבכל הני דמתני' דמהני כתבו מתנתו אין צריך קנין, ולכאורה הוא תמוה דהני מפרש ויוצא בשיירא הם בריאים ולמה לא יצטרכו קנין, ועיין בר"ן שכן דעת רבינו יונה באמת, ולפענ"ד אין ראיה כלל מדברי רב הונא דנהי דמפרש ויוצא בשיירא הם בריאים ואין מתנתן נקנית בלא קנין מ"מ שפיר כללן רב הונא לענין דמתנתן קיימת אע"ג דלא קנו מיניה והיינו דומיא דמתנת שכ"מ דבאינו חוזר נותנין ובחוזר ודאי אין נותנין, והא ודאי גם בבריא דאין מתנתו קיימת בלא קנין מ"מ אם לא חזר נותנין כיון שציוה ליתן, ואפי' במעמד שלשתן לעכו"ם דלא קני מ"מ כל זמן שלא חזר נותנין כיון שציוה ליתן כדאיתא בח"מ סימן קכ"ו סעיף כ"ב, וא"כ שפיר שייך בכולהו באמר תנו ולא חזר נותנין אבל אי איתרמי שמת המפרש והיוצא בשיירא לא קני והיורשים א"צ ליתן, ואין ראיה לדברי הרי"ף ודו"ק:

במשנה מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו כו' לכאורה קשה דנהי דאמר כל השומע את קולו מ"מ שמא עדיין חי הוא ואין הגט גט, וצ"ל דמצאו אח"כ שהוא מת, וקשה הא אנן קיי"ל כרבנן כל הטמאות כשעת מציאתן וא"כ ניחוש שמא היה מת בשעה שנתנו הגט, וצ"ל דמוקמינן ליה בחזקת חי דהך דשעת מציאתן אינו אלא מדרבנן ולענין גט מוקמינן ליה בחזקת חי כמו במביא גט והניחו חולה דלעיל דף כ"ח דמוקמינן ליה בחזקת שהוא חי, עמ"ש לעיל, אלא דקשה אי מיירי בהעלוהו מת מאי פריך דילמא שד הוא הא חזינן שהעלוהו והוא אדם, ואם נימא דמ"מ חיישינן שמא הקול הוא משד אף שהיה אדם שם א"כ מאי אהני בבואה דבבואה שמא מ"מ הקול הוא משד, מיהו י"ל דלאביי ורבא דס"ל לקמן דף ע"ב בגט שכ"מ דאם עמד אינו חוזר א"כ ע"כ הגט הוא מיד, א"כ א"צ לומר שמצאו שם שום אדם דסגי אפי' לא בדקו אחריו כלל כיון דלא חיישינן לשד וצרה וכיון ששמעו קולו יכולין לכתוב והוי גט מיד כיון דאפי' אם עמד אינו חוזר, א"כ הגט חל מיד ממה נפשך אם יחיה או ימות, אבל לרב הונא דס"ל בעמד חוזר צריך ע"כ לדעת שמת וסמכינן שזה שציוה לכתוב הוא שמת וא"כ לא צריך לאוקמא שראו לו בבואה דבבואה, ועפ"ז איפשר ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא הך דבבואה דבבואה וכתב אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו א"כ משמע דבעינן דוקא העלאה, ותמה בכ"מ למה לא הביא הך דבבואה דבבואה, וכתבו דהרמב"ם ס"ל למסקנא דכותבין אע"פ שאין מכירין לא חיישינן לשד, ולפמ"ש אדרבה י"ל איפכא דבלא"ה בפי"ג מגירושין השמיט הך דאיתא ביבמות אם אמר אני פלוני מת ובדקו ולא מצאו שם אדם דהשיאו אשתו, וכתב הכ"מ דס"ל כדברי הגאון דאין בקיאין בבבואה דבבואה, ותמה הכ"מ דהא הביא בהלכות גירושין כל השומע קולו ולא הביא בבואה דבבואה לכן חזר בכ"מ מזה, ולפמ"ש לק"מ דבמצאו הגוף לא גרע מבבואה דבבואה, וא"כ חדא בחבירתה מיתרצא דלכך הוצרך להביא שמצאו אדם אבל בלא"ה חיישינן שמא שד הוא אבל מצאו אדם ע"כ לא חיישינן לשד דאל"כ מאי מהני בבואה דבבואה דילמא הצועק שד היה, וע"כ לא חיישינן רק בלא ראו דמות אדם, ומצאתי בב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ו שכיוונתי לדעתו בזה רק שלא ביאר הדברים היטב, וכפמ"ש הדברים מוכרחים:

ומ"מ צ"ע כיון דמת לפנינו למה לא ניחוש שכבר היה מת בשעת נתינה, עיין בט"ז י"ד סימן שצ"ז שהאריך להשיג על מהר"י מינץ דחשש באבילות דמוקמינן ליה בחזקת חי, ולפי דבריו קשה איך יכתבו ויתנו הא אם ימצא מת ניחוש שכבר היה מת בשעת נתינה ואיך תפטר מן היבום ע"י גט זה, ודוחק לומר דמיירי ביש לו בנים ודואג שמא לא יכירוהו דאז ממה נפשך מותרת אם חי הוא הרי הותרה ע"פ גט ואם מת מותרת בלא"ה, דכל הפוסקים כתבו סתם כלשון הרמב"ם אפילו העלוהו ולא הכירוהו ובהא ודאי קשה דילמא כבר מת בשעת נתינה והגט בטל, וכמעט מוכרח דמוקמינן ליה אחזקת חי ומכשירין הגט, וצ"ע גדול בזה, עמ"ש לעיל דף כ"ח:

בפירש"י ד"ה כל כו' ופירש שמו ושם עירו עכ"ל. לכאורה א"צ לזה די"ל דמכירו בטביעות עינא דקלא כדאמרינן לעיל דף כ"ג גבי שליח שיכול ליתנו לה ע"פ הט"ע דקלא, ואיפשר דבבור מערבב קלא כמו שמצינו בשופר, ולפ"ז אם שמעו קולו בשדה אין צריך הכרה ויכולין לסמוך אט"ע דקלא, וצ"ע:

בתוס' ד"ה כל כו' אע"פ דאמרינן בפ' אין בין המודר כו' עכ"ל איפשר ליישב דודאי לענין איסורי הנאה קיי"ל דבר שאין מתכוין מותר, והשתא בתורם תרומתו נהי דמהני ליה שמתקן טיבלו מ"מ הוא אינו מתכוין ליהנות, אלא דבשוייה שליח הוי פסיק רישא שבודאי נהנה ע"י תיקון טיבלו א"כ מהני ליה שפיר אחר ששלוחו יכול לתרום, משא"כ כשאמר כל הרוצה יתרום והוא אינו מכוין שיהנה מן המודר שיתרום הוא דוקא אע"ג דתורם לו לא מיקרי פסיק רישא שהרי איפשר שאחר יתרום והוי כמו באית ליה הושענא אחריתא דלא חשיב פסיק רישא ואינו מהנה אותו בבירור לכן שרי ודו"ק:

ועוד נלענ"ד דא"צ לדחוק כלל בזה דהא מבואר בגמ' שם דאם תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים לא מיקרי מהנה, ופירש הר"ן בשם הרשב"א כיון דמדעתיה דנפשיה תרים ולא יהיב ליה מידי למודר, והר"ן פירש דכיון דתרים משלו על של חבירו טובת הנאה שלו לא מיקרי מהנה רק גרמא בעלמא, הרי עכ"פ מפורש בש"ס כשמודיע לבעלים אסור אבל באינו מודיע שרי דאדעתא דנפשיה קא עביד, וא"כ י"ל דדוקא בשוייה שליח לדידיה אסור אבל באמר כל הרוצה לתרום א"כ א"צ דעת בעלים והתורם י"ל אדעתא דנפשיה קא עביד, אף דתורם משל בעל הכרי מ"מ א"צ דעת בעלים לדברי הר"ן שרוצה ליתן לכהן שלו, וזה דחוק שהרי ניחא ליה לכהן טפי בחולין שיתן לו משלו שהרי חבירו לא יחזיר לו מה שתרם, אלא נראה הטעם דניחא ליה למיעבד מצוה א"כ לעולם נהנה התורם וניחא ליה בכך ואדעתא דנפשיה קא עביד, וכיון דאמר כל הרוצה א"צ דעת בעלים להודיע מי היה התורם ולא מיקרי הנאה כלל, כן נ"ל ברור ונכון לולא דברי הראשונים:

והר"ן הביא בשם הרמב"ן שכתב כל הרוצה אינו שליחות רק נטילת רשות וגבי תרומה אפי' גילוי דעתא מהני כדאמרינן בפרק אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה, ותמה עליו הר"ן דבפ' אלו מציאות מוקי בשוייה שליח דאל"כ מי הוי תרומה הא כתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אלא כיון דשויי' שליח ואמר ליה זיל תרום ולא א"ל תרום מהני ומסתמא בעה"ב תרים בבינונית כו' ע"ש, ולפענ"ד ודאי אין לחשוד הרמב"ן מאורן של ישראל שלא ראה הסוגיא במקומה, אלא כוונת הרמב"ן דלתרומה לא בעינן שליחות גמורה רק בנטילת רשות נמי מיקרי שליח והטעם דתרומה זכות הוא לו ובגילוי דעת לחודיה נעשה שליח דהא כאן נמי לא עשאו שליח בסתמא רק לבינונית ואפ"ה מהני אם אמר כלך אצל יפות והיינו משום דכיון דנעשה שלוחו שפיר מיקרי לדעתכם כיון דעכ"פ נתן רשות לתרום רק שנאמר דחוב הוא לו לתרום מן היפות וכשגילה דעתו דלא איכפת ליה שפיר מהני לכן ברוצה נמי נקרא שלוחו לענין תרומה אף דאין שליחות גמור בגילוי דעת לחוד נחשב שלוחו על יפות אף שאין בכלל שליחותו היפות א"כ כיון שלא נעשה שליח בפירוש לא איכפת לן במודר הנאה, כן נ"ל בכוונת הרמב"ן, ועיין בספרי ג"מ ס"ס ג"ש:

בא"ד אלא לענין מודד הנאה דוקא כו' שיחשב בכך כמהנה ליה עכ"ל והקשה הב"ש באה"ע סימן קמ"א ס"ק כ"ז לפ"ז מאי פריך הגמרא בריש המדיר אהא דמשני מתני' באומר כל הזן אינו מפסיד, ופריך כה"ג לאו שליחותיה קא עביד מהא דכל השומע קולו, ולדברי התוס' מאי קושיא דילמא לענין מודר לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו שיהיה שלוחו, ונראה דלק"מ דודאי אי מהני ליה ממש ודאי הוי הנאה כל שנעשה שלוחו באיזה אופן שיהיה ודאי אסור כיון דמהני ליה, אבל בתרומה י"ל דלא הוי הנאה כלל מה שתורם שהרי יכול לתרום בעצמו ג"כ או ע"י מי שיהיה ועיקר ההנאה במה שעושהו שליח לעשות רצונו ועושה רצונו לכן באמר כל הרוצה יתרום לא מיקרי הנאה כלל מאחר שלא ייחדו לו לשליח והוא ברצונו תורם, אבל במדיר את אשתו ונותן לה מזונות ע"י שליחותו פשיטא דאסור דאיכא הנאה טובא בשליחותו, כן נ"ל ברור ליישב דברי התוס':

בגמרא וניחוש שמא שד הוא. ראיתי במשנה למלך פ"ט מגירושין הלכה כ"ז שביקש להוכיח מכאן דחתם סופר ועד כשר לכתחילה דהא הכא דפריך שמא שד הוא ע"כ לא איירי אלא בשנים דלשלשה אינו נראה כל עיקר כדאיתא בפ' כיצד מברכין דף מ"ג ע"ב, וע"כ רק שנים הם א"כ ע"כ הסופר צריך לחתום, ובפירוש קרבן עדה על ירושלמי כתב ותימא מנ"ל בעומדים על שפת הבור דילמא בעומדים רחוק ושומעין קולו, ותימא לתמיהתו דהא מוקי בגמרא בשראו לו דמות אדם ופריך אינהו נמי אדמויי אידמו הרי איירי שראו והא אמרינן לשלשה אינו נראה כל עיקר, מ"מ לא ידעתי למה הוצרך במשנה למלך לשית עצות מרחוק הרי מפורש לקמן אמר לשנים תנו יכתבו ויתנו ע"כ אחד כותב וחותם ג"כ והוי חתם סופר ועד, ויתבאר לקמן אי"ה, ומ"מ צ"ע אם נסמוך בשלשה שלא היה שד ולא נצטרך בבואה דבבואה, וגם לא חילקו הפוסקים בכך לכן נראה דהא דאמרינן אינו נראה כל עיקר היינו בדמות מזיק להבעית אדם, אבל בדמות אדם שאינו ניכר כלל לשד ושלא להבעית אדם לית לן בה דהא חזינן בפ' כל הבשר דף ק"ה ע"ב ההוא בר שידא ע"ש שהיו להם למשמשים וכי ס"ד שלא ראו אותם כשהיו שלשה אלא בענין שאינו מבעית ומזיק כלל שפיר נראה, וכן משמע באשמדאי לקמן בריש פרק מי שאחזו שהיה יושב על כסא שלמה בדמותו:

במשנה הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. תמוה לי ל"ל טעמא דרצה לשחק בה אפי' אמר בתום לבבו מ"מ אי איפשר ליתנו בלא דעתו דשמא רוצה שיתננו בעצמו, וכן הוא בהדיא ברמב"ם בפ"ב מגירושין דין י"ב האומר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין לבעל בידו וכו' ושמא רוצה להתנות איזה תנאי וכדומה אע"פ שלא רצה לשחק בה, ואיפשר דקמ"ל באומר כתבו והלך לדרכו למדי דאין כוונתו שיתנוהו בידו שבתוך זמן שיבא יעשה מוקדם וע"כ אמרינן שרצה לשחק בה, מיהו למ"ד גט מוקדם כשר ע"י שליח י"ל שרוצה שיתנוהו לו והוא ישלחנו ע"י שלוחו, מ"מ י"ל כיון שהלך למרחקים ואין לו דין יוצא בשיירא שפירש"י למדברות ומ"מ ידוע שישהה בדרך א"כ אין כוונתו מסתמא שיחזירוהו לידו רק אמרינן רצה לשחק בה, ולפ"ז צ"ע אם הלך לדרכו אם הגט כשר כשירצה ליתנו לאחר זמן שישוב לביתו דכשנאמר רצה לשחק לא כיון לגט כלל א"כ הוי כאילו כתבו מעצמם ולא חילקו הפוסקים בכך כלל, וצ"ל ממה נפשך אם אמר שרצה לשחק בה ודאי הוא נאמן שבידו שלא לגרש, וכן אם אמר שלא לצחק עשה נאמן הואיל ובידו לגרשה מ"מ ה"ל להפוסקים להשמיענו שאם אמר שרצה לצחק בה ונמלך לגרש בו שאינו גט וצ"ע, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מי כו' שהרי הלך הבעל למדינת הים עכ"ל. משמע שאם היה הבעל במקומו יכולין לשאול לבעל אם נתכוין שיהיה שליח שהרי יכול גם עכשיו לעשותו שליח, אלא דמשמע ליה לרש"י שהלך למדינת הים דהא הכא לא נזכר רק נכתבו וע"כ שהיה מפרש לים דאל"כ בעינן תנו ובלא תנו צריך להחזירו לבעל, מיהו איפשר גם אם הבעל בביתו אם כבר כתבו הגט אי לא משוי אינש שליחא לברא, א"כ הגט בטל וצריך לכתוב אחר כיון שלא היה במשמעות לשונו, א"כ כתבו הבן שלא ע"פ הבעל ופסול ודו"ק, ועיין בסמוך:

בגמרא והלכתא משוי אינש כו'. קשה דכאן אמר בי תרי מינייכו נכתבו ע"כ ה"ל חתם סופר ועד, וקשה להפוסקים דפסלי חתם סופר, וצ"ל דנותנין לה בעדי מסירה ובלא חתימות, וניחא בזה שפירש"י שהלך למדינת הים דאילו הוא בכאן הוי כלכתחילה ואי איפשר לשנים לכתוב ולחתום דה"ל חתם סופר ולכתחילה בעינן ע"ח כתקנת ר"ג וע"כ בהלך למדינת הים נותנין לה בעדי מסירה לחוד ודו"ק:

במשנה אמר לשנים תנו גט כו'. פירש"י דלאו ב"ד מנינהו לצוות על אחרים כו' משמע דטעמא דר"מ דשלשה עשאן ב"ד לצוות על אחרים, ולפ"ז צריך להבין אי לרבי יוסי כשר באומר אמרו לסופר כו' כדבעי למימר בגמרא א"כ קשה מ"ט דר' יוסי דס"ל דיכתבו בעצמם, וצ"ל דס"ל גם בשלשה לא מנינהו ב"ד לצוות על אחרים, וא"כ גם לר' מאיר מילי לא מימסרן לשליח ובשלשה הוי כאומר אמרו, וא"כ קשה איך קאמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח הא גם לר"מ מילי לא מימסרן לשליח רק דס"ל בשלשה הוי כאומר אמרו ואמרו ע"כ לאו מילי הם דהא גם רבי יוסי מכשיר, ואפי' אי רבי יוסי פוסל באמרו מ"מ שמואל דפסק דאמרו כשר למאי דמסיק דפליגי עליה בחדא ופסק כר' יוסי דמילי לא מימסרן לשליח, וקשה מנ"ל דר"מ ס"ל מילי מימסרן לשליח דילמא ס"ל גם בשלשה הטעם דהוי כמו אמרו לסופר ובהא כשר לשמואל אע"ג דס"ל מילי לא מימסרן לשליח, ואי ס"ל דאין סברא לומר דבשלשה הוי כאמרו רק מטעם מילי מימסרן לשליח בשלשה, א"כ קשה איך פליג שמואל ארבי יוסי דהא לכ"ע אמרו מיקרי מילי רק דפליגי אי מילי מימסרן לשליח, והשתא דס"ל לשמואל דלא מימסרן לשליח איך מכשיר באמרו, עמ"ש בגמרא:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה