אור ברסלב
גרש ירחים פרק ו - האומר › דף סה.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ו - האומר · דף סה.

דף סד:

בגמרא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כבר נתעורר בפני יהושע דא"כ תיקשי לר"ח לנפשיה דס"ל דאינו זוכה לאחרים, וכבר כתבתי בזה, ונראה עוד דודאי יש לחלק שפיר בעירוב שיש לקטן זכייה דהא במציאה לכ"ע יש לקטן זכייה משום דרכי שלום עכ"פ, א"כ בעירוב י"ל דהוי כמו מציאה שיש לקטן זכות בה, וכיון דאיתא בגמרא דעירובין דף מ"ט אמר רב יהודה אמר שמואל המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב וא"כ העירוב אינו אלא כעין הפקר לכל בני חבורה הבאים לערב, וי"ל כיון שיש זכות לקטן במציאה מצד עצמו שפיר מזכה על ידו, ולא דמי למתנה שנותן לו שיזכה לאחרים דצריך לגומרו שעל ידו יזכה האחר לחלוטין אבל הכא שאין מכניס הדבר לרשות אחר רק רשות בעלמא שכ"א יוכל לאכול העירוב שפיר יכול לזכות גם ע"י הקטן שא"צ לזה הקנאה גמורה, מיהו איתא התם ר"ח אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא ופירש"י אנשי ורדינא ציקנין היו, א"כ משמע דאנשי ורדינא קפדי על עירובן א"כ צריך זכייה גמורה ע"י הקטן ושפיר ה"ל למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וא"כ אנשי מקומו דלא ס"ל בהא כשמואל וס"ל דיכול להקפיד על עירובו א"כ לא היה לו להועיל זכות קטן, ובהכי ניחא דקרי ליה ורדאן על שם מקומו ודו"ק:

ועוד נ"ל דודאי יש לחלק דבעירוב דמזכה לכולם מזכה גם לקטן שיהיה לו חלק בעירוב וא"כ י"ל דהא דאינו זוכה לאחרים היינו כשאין לקטן חלק אבל במזכה לקטן עם האחרים יש לומר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דהא בב"מ דף י' נמי מחלק כשזוכה לנפשיה שייך זכייה טפי, א"כ כיון דבדעת אחרת מקנה זוכה לנפשיה זוכה נמי לאחריני דמה"ט מפלגינן בין שנים שהגביהו מציאה למגביה מציאה לחבירו כמו שפירש"י בב"מ דף ט' ע"ב, מיהו אי אמרינן מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ אמרינן נמי מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, וא"כ אפי' אין לו חלק לקטן יזכה לחבירו כיון דאי בעי זכי לנפשיה אם היה דעת המזכה לזכות לו יזכה גם לחבירו, וע"כ בדעת אחרת מקנה לא שייך מיגו דאינו רוצה לזכות לו יותר ממה שנותן לו ולא אמרינן מיגו רק בזוכה מעצמו בלא דעת אחרת, וא"כ לרב חסדא לשיטתיה דס"ל בב"מ שם מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולא ס"ל מיגו דאי בעי זכי אבל מיגו דזכי ס"ל כדמוכח ממתני' דשנים שהגביהו מציאה קנו, א"כ שפיר יש לחלק דבעירוב דזכי נמי לנפשיה י"ל דיש לו זכייה אפי' מן התורה ולא צריך לתרץ שיתופי מבואות דרבנן, גם י"ל דיש לקטן ג"כ בית כדמוקמינן כה"ג בנדרים דף פ"ח דשייך מיגו דזכי, אבל וורדאן ע"כ ס"ל שאין לחלק בין אי בעי זכי למיגו דזכי, לכן הוכרח לתרץ שיתופי מבואות דרבנן ושפיר פריך ליה רב חסדא דה"ל למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה ופדו כו' וא"ת מאי מהני פדיית קטן כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ואיפשר לומר דבלא"ה יש להבין כיון דאין מעשה הקטן כלום למה יזכה לאחרים, אלא נראה דבהא גופא פליגי דמ"ד זוכה לאחרים היינו מהאי טעמא דטעמא דאין מעשה קטן כלום שאין בו דעת שלימה לקנות או למכור דשייך ביה פסידא אבל לזכות לאחר שאין צריך דעת הקטן שאינו נפסד שום דבר ע"י הזיכוי שפיר יכול לזכות לאחרים ולמאן דס"ל דאינו זוכה ס"ל אפי' במידי שאינו נפסד על ידו אין מעשיו כלום, וא"כ הכא דנותן לו המעות רק על זה שיפדו בו מעשר שני ואם לא יפדה יקח ממנו המעות א"כ אינו נפסד ושפיר הועילו מעשיו להתפיס המעות במעשר שני, משא"כ לאידך דאפי' במידי דאינו נפסד אין במעשיו כלום שפיר פריך למה יוכל לפדות המעשר ולא דמי לתרומה שנפסד התרומה:

עוד נראה דהש"ס מדמי דזה שנותן המעות נותן לו שיזכה למעשר שיתפיס המעות בקדושת המעשר ומדמי שפיר לזוכה לאחרים שיחול על המתנה רשות אחר הכא נמי חל רשות גבוה על המעות על ידו שיותפסו בקדושת מעשר שני כמו שיוכל לזכות להדיוט על ידי זכיית הקטן כמו כן יכול לזכות רשות הגבוה ע"י המעשר ואין הקטן פודה משלו כלום רק שנתנם לו שיזכה במעות לגבוה לשם מעשר וממילא נתחללו הפירות, משא"כ אם לא יוכל לזכות לאחר גם הוא לא יוכל ליתן המעות שיותפסו על ידו לגבוה שיחול עליהם קדושת המעשר, כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן. קשה הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומעשר אית ליה עיקר מן התורה, ובפני יהושע דחק בזה, ונ"ל דודאי פשיטא דבדרבנן שפיר י"ל הם אמרו והם אמרו ולא קאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון רק בעירוב דבעינן שכל אחד יהיה לו חלק בעיכוב ולהכי אינו מזכה על ידי בניו הקטנים שידן כידו, נמצא דלא שייך בזה להקל בדרבנן כיון דדנין על החלק שיש לכולם בעירוב ואם אינו זוכה לאחרים הרי כיון שאין להם זכות ע"פ דינא דאורייתא בעירוב לא בא העירוב לרשותן כלל דכשדנין אם בא העירוב לרשותם הרי דנין על דין תורה אם יש להם זכות בעירוב לכן שפיר קאמר כל דתקון רבנן שיהיה לכ"א חלק בעירוב הוי כעין דאורייתא היינו שיהיה להם חלק ע"פ דין תורה, ואידך ס"ל דבדרבנן לא קפדינן בהא אע"פ שאם היה דנין על הזכות לא היה זוכה מי שזיכה לו הקטן מ"מ הקילו, אבל הכא במעשר בעציץ שאינו נקוב דרבנן הם אמרו שחל קדושה על המעשר והם אמרו שמחולל ג"כ על המעות ע"י הקטן ולא שייך לאקשויי כל דתקון רבנן שהם תיקנו שתחול הקדושה על המעות שנחלל מעשר ע"י הקטן, ולק"מ ודו"ק:

בפירש"י ד"ה וכנגדן בקטנה חשיב לה יודעת לשמור קידושיה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דכיון דבצרור וזורקו כו' חשיב יודעת לשמור קידושיה אמאי לא תתגרש דכיון דיודעת לשמור קידושיה מסתמא יודעת לשמור גיטה וביודעת לשמור את גיטה מגורשת והכא לא חשיב יודעת לשמור את גיטה אלא בפעוטות, והר"ן כתב לפירש"י החמירו בגט טפי מבקידושין שהוא לחומרא שתתקדש, ואכתי קשה על הלשון כיון דיודעת לשמור קידושיה יודעת לשמור גיטה גם כן וביודעת לשמור גיטה הרי מתגרשת ג"כ, וצ"ל דבהא נמי יש חילוק דקידושיה כיון שמבינה שהוא לקרבותה שומרתן כמו אגוז ונוטלו אבל הגט שהוא לרחוקה רק להתירה לעלמא אינה משמרתו רק בהגיעה לעונת הפעוטות דיש לה דעת טפי, וא"כ א"צ לדחוק כדברי הר"ן רק דהכל תליא ביודעת לשמור בין בקידושין בין בגירושין ודו"ק:

ולגירסת הרי"ף דמתגרשת בצרור וזורקו אגוז ונוטלו קשה איפכא כיון דבהכי יודעת לשמור גיטה אמאי לא תתקדש עד שתגיע לעונת הפעוטות דכיון דידעה לשמור גיטה אמאי לא ידעה לשמור קידושיה, וצ"ל דגיטה לרחוקה אתי מבינה לשומרו עכ"פ שמרגשת ההתרחקות ותליא רק בשעת קבלת הגט שוב אינה משתלחת וחוזרת, משא"כ בקידושין ששומרת קידושיה שע"י הקידושין תקנה עצמה לו לכן בעינן הגיעה לעונת הפעוטות שאז יש בה דעת למשא ומתן להקנות עצמה לו אבל בגט לא תליא בדעתה רק בדעת הבעל ודו"ק:

בתוס' ד"ה צרור כו' וא"ת והא דתנן ואין זכין לגדול עכ"ל. קשיא לי מ"ט דר"א דס"ל דאין זכין לגדול הא גדול בר שליחות הוא אטו לית ליה קרא דאיש זוכה והיינו זוכה לאחרים, ואיפשר דטעמא דר"א לענין שיזכו לו שלא תימא דשמא לא ניחא ליה במתנה דכתיב שונא מתנות יחיה, וכמו שהביא בסמ"ע סימן קצ"ה בשם מהרי"ו, אלא דדברי תימה הם נגד כל סוגיות הש"ס דבמתנה זכין לאדם שלא בפניו, ועיין בסימן רמ"ג ס"ו באומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, ובסוף סי' רמ"ה, מ"מ איפשר דטעמא דר"א הוא כן ובקטן אמרינן מסתמא ניחא ליה דבקטן לא שייך סברא דשונא מתנות יחיה דאינו בר עונשין לשום דבר, והך דאיש זוכה היינו מדעת המקבל ובהא מודה ר"א, או דשם לענין פסח ניחא ליה למיעבד מצוה, וא"כ טעמא דר"א לאו משום דמצי לזכות בעצמו, ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק וצ"ע:

בפירש"י ד"ה עד שיהא בן עשרים הוי קטן עכ"ל. וקשה דא"כ ה"ל ד' מדות, ולולא פירושו היה נראה דלא חשיב רק בקטנה ממש אבל למכור בנכסי אביו אפי' גדול עד שיהיה בן עשרים ואינה מן המדה, וצ"ע:

במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' עד שיגיע גט לידה מכאן הקשו התוס' לעיל במשנה הקודמת על פירש"י דקטנה שיש לה אב אינה מקבלת גיטה ע"י עצמה, א"כ רבא דבעי למיפשט דנערה עושה שליח ומיירי ביש לה אב א"כ אפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת, וכבר הארכתי לעיל בזה, וי"ל עוד דהרמב"ן במלחמות ביקש ליישב דבס"ד דרבא באמת ס"ל דקטנה יכולה לקבל הגט אבל למסקנא נקטינן כפשטה דמתני' מדלא פליגי ר"י ורבנן בקטנה להודיעך כחא דהיתירא ש"מ קטנה לא, והוא דחוק דאם נחשוב לדיוקא לאשמועינן כחא דהיתירא א"כ תיקשי נמי בס"ד, ואי לאו דיוקא היא מהיכא תיתי לומר דנשתנה הדין למסקנא, לכן נ"ל להוסיף נופך בדברי הרמב"ן דודאי בס"ד דרבא דנערה עושה שליח ליכא הכרע דקטנה אינה מקבלת גיטה מדלא פליגי בקטנה די"ל לרבנן ה"ה לקטנה, והא דנקט נערה היינו בנערה היא ואביה שוין כמו שאביה מקבל גיטה בין ע"י עצמו בין ע"י שלוחו כמו כן היא נמי מקבלת גיטה בה ובשלוחה אבל ע"י עצמה אפי' קטנה, ואין לומר לעולם ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן, ואי משום דנדע דנערה עושה שליח נסמוך אסיפא דקטנה אינה עושה שליח אבל נערה עושה דא"כ גם הא נלמד מסיפא דקטנה שיש לה אב מתגרשת בהגיע הגט לידה, א"כ שפיר איכא למימר דנקט נערה משום הך רבותא דהיא דמיא לאביה ועושה שליח, אבל למסקנא דאין נערה עושה שליח א"כ קשיא למה נקט נערה לישמועינן כחא דהיתירא, אלא ע"כ קטנה לכ"ע אביה ולא היא, וכפירש"י ודו"ק:

שם אינו גט עד שיגיע גט לידה. לעיל דף ס"ג מפרש הטעם דאדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם הולכה. וקשה התינח בידע שהיא קטנה אבל בלא ידע י"ל שסבור שכבר היא גדולה וה"ל להפוסקים לחלק בכך, ואיפשר לומר כיון דקידשה בחזקת קטנה כל זמן שלא נתברר לו שהיא נערה נותן הגט לשם הולכה אם תהיה קטנה וצ"ע: ועמ"ש לעיל הקושיא דפריך שם בקידושין הא נערה הוי גט, וקשה דילמא גם בנערה לא הוי גט דאינו עושה שליח אלא דבנערה לא שייך אדם יודע ואפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת, ועמ"ש לעיל בזה, ואיפשר לומר דמ"מ י"ל אילו הוה ידע שאין נערה עושה שליח היה נותן לשם הולכה, מיהו הך מילתא תליא ביאוש שלא מדעת ולרבא לשיטתיה דס"ל בב"מ דף כ"א יאוש שלא מדעת הוי יאוש כיון דאילו ידע היה מייאש א"כ גם כאן י"ל אילו ידע היה עושה שליח להולכה גם עכשיו נעשה שליח להולכה, א"כ י"ל שפיר רבא לשיטתיה ופריך שפיר הא נערה הוי גט דלשיטתיה מוכח דנערה עושה שליח, ולק"מ ודו"ק, מיהו כבר כתבתי לעיל ליישב:

שם ואם אמר לו אביה צא והתקבל לבתי גיטה. הא דנקט לשון צא איפשר לומר דבלא"ה קשה מנ"ל דהאב עושה שליח לחוב לבתו דבשלמא הא דמרבינן ושלחה שהיא עושה שליח לא מיקרי חוב שרצונה בכך אבל האב שיעשה שליח לחוב לבתו מנ"ל, אלא דלכאורה י"ל כיון שהאב יכול לקבל הגט אינו נקרא חוב, מיהו באמת אפילו שולח למרחקים שאין יכול לילך בעצמו מ"מ הוי שליח של האב, וי"ל דלהכי קמ"ל אפי' באמר צא והתקבל רוצה בזה אף שאין הבעל במקומו מ"מ יכול לעשות שליח, מיהו באמת לעיל דף י"א ע"ב באומר תן גט זה לאשתי מיקרי חוב אף שיכול לגרשה בעצמו מ"מ נקרא חוב כשמגרשה ע"י שליח וא"כ מנ"ל דהאב עושה שליח לחוב לבתו, ולכאורה י"ל דלעיל תלי טעמא מפני שחייב במזונותיה, וא"כ י"ל כאן דמיירי בארוסה לא מיקרי חוב, אלא דהא ליתא דע"כ גם בארוסה לא נקרא זכות דהא אם רצה לחזור יחזור ואי הוה זכות לה אמאי יחזור דהא הכא מיירי בארוסה דאילו בנשואה אין לאב רשות בה, וצ"ל דמ"מ מיקרי חוב כיון דע"כ אם תינשא היה לה מזונות ומפסדת ע"י הגט אלא דלפ"ז קשה לפמ"ש הר"ן לעיל פרק השולח בפרוזבול דבדבר שעכשיו הוא זכות זכין לאדם שלא בפניו אף שמסתעף ממנו חוב, א"כ אם נימא דלהכי מיקרי גט חוב משום מזונות א"כ קשה בארוסה עכשיו הוא זכות ותתגרש גם ע"י שליח הבעל ואי משום שתפסיד מזונות אח"כ הא בתר השתא אזלינן, וצ"ל דאין עיקר הטעם משום מזונות וכמ"ש התוס' שם, מ"מ קשה למה יוכל אביה לחוב לה שלא מדעתה, וצ"ל דמ"מ אביה עיקר ולא איכפת לן במה שהוא חוב לה כיון דברשות אביה היא, וניחא לי בזה הא דבקידושין שם דבעי רבא מרב נחמן אם נערה עושה שליח ורב נחמן השיב לו דאינה עושה שליח ואיתיביה ממתני' דהכא וקשה כיון דס"ד דרבא דמתני' ביש לה אב א"כ ה"ל לפשוט ממתני' דנערה עושה שליח, ויותר קשה דמסיק דאינה עושה שליח ומתני' חסורי מיחסרא, וקשה מי דחקו לחסר מתני' אדרבה נימא דעושה שליח ולא צריך לחסר מתני', ולפ"ז ניחא דרב נחמן מוכח ליה ממתני' דאביה עושה שליח שלא מדעתה, וקשה איך יכול לחוב לה וע"כ לומר דיד אביה אע"ג דקרינן לעיל יד יתירא מ"מ יד אביה עיקר וא"כ ממילא דלא אלים ידה כיד אביה דאי אלים ידה כיד אביה לא היה לו לאביה להיות כח לעשות שליח לחוב לה לכן גם לרבא לא פסיקא ליה לפשוט ממתני' כיון דמצדה תברא דאם נימא דאלימא כאביה למה יעשה אביה שליח מבלעדה וע"כ לומר דאביה עיקר א"כ לא פסיקא ליה לרבא הסברא להחליט הפשיטות מן המשנה ואין הכי נמי דאילו השיב לו דעושה שליח דהוה קשיא ליה למה יעשה אביה שליח לחוב לה וא"ש, אלא דקשה אי אביה עיקר למה אם רצה לחזור יכול לחזור הא חשבינן לעיל גבי אשה לזכות רק בשביל מזונות א"כ. כיון דאביה אין לו הפסד ואדרבה מרויח שיוכל לחזור ולקדשה וכ"ש אם יש כתובה לארוסה נימא דהוא זכות לאביה ולא יחזור וצ"ל דמ"מ לא מהני, ודוק היטב:

שם שאין קטן עושה שליח, הרמב"ם כתב הטעם ששליח קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן, וכבר כתבתי שהוא תמוה דא"כ איך קטנה מתגרשת בעדי מסירה בלא עדי חתימה, וגם בלא"ה כיון דקטן נתמעט משליחות ל"ל טעמא דאין עדות לקטן ועיין פני יהושע, והנלענ"ד בסברת הרמב"ם דודאי בעלמא אין קטן עושה שליח דלאו בר דעת הוא שיועיל שליחותו לקנות או למכור דהא אפי' בעצמו אין לו קנין למכירה דהפעוטות מקחן מקח מדרבנן רק בדבר שזכות לו יש לו זכייה בדעת אחרת מקנה אבל בגט דלא תליא בדעתה רק בדעת הבעל ה"ל למימר שיועיל שליחותה שהרי אם רצון הבעל לגרשה יגרשנה ע"י שליח הבעל, אלא די"ל בלא"ה דקשה בכל שליחות איך יועיל שמא ביטל השליחות ולומר שחזקתו שלא ביטל תיקשי הך דלעיל פ' השולח דף ל"ד דאמר אותיבו קרי באודנייכו שלא ישמעו הביטול והרי שם קרוב הדבר שביטל ואיך נסמוך להתיר אשת איש, לכן מוכרח לומר כמ"ש לעיל במהדורא קמא דנהי דקיי"ל דיכול לבטל השליחות היינו משום דאתי דיבור הביטול ומבטל דיבור השליחות וכיון שדיבור השליחות הוא בפני עדים לא אתי דיבור בלא עדים ומבטל דיבור בעדים וא"כ משום הכי לא חיישינן לביטול דבלא עדים לא מהני ולביטול בעדים לא חיישינן כיון שאין עדים לפנינו דעדים בצד אסתן ותאסר א"כ י"ל שפיר טעמו של הרמב"ם דבשלמא בגדול דיבורו בפני עדים דיבור אלים הוא ולא מהני חזרה בלא עדים לכן חשיב הדיבור של השליחות כמעשה כל זמן שלא באו עדים שביטל דיבור הראשון, אבל בקטנה דלא אלים דיבורה בפני עדים שבגדול הדיבור בעדים אלים שעכ"פ הוחלט בדעתו הדבר לכן לא אתי דיבור בלא עדים ומבטל דיבור בעדים, אבל בקטנה דלא אלים דיבורה שאין מעידין על הקטן א"כ לעולם אין לסמוך על דיבורה שמא חזרה בה בינו לבין עצמה נמי סגי לבטל דיבורה כיון שאין מעידין על הקטן שיהיה נקרא דיבור בעדים דלא ליתי דיבור שלא בעדים לבטולי לכן אי איפשר להעיד ע"פ דיבורה שמסתמא נשארה בדיבורה דלא אלים דיבור שלה שיהיה נקרא דיבור בעדים, דנהי דדיבור בעדים נחשב כמעשה לענין שאין דיבור בלא עדים מבטל הדיבור בעדים, אבל בקטן דלא אלים הדיבור שיהיה כמעשה מתבטל הדיבור אפי' בלא עדים, א"כ אי איפשר להעיד עליו דשמא חזרה בה בינה לבין עצמה, ודוק היטב. לכן יהיב טעמא שאין קטן עושה שליחות בעלמא על דבר שהוא בידה, אלמא לא חשיב בר דעת שלימה לכן אפי' בגט שהיה לו להועיל כיון שאין עיקר הדבר רק מן הבעל נמי לא אלים דיבורה כדפרישית:

שם האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו כו' פסול. פירש"י דאין רצונו שילעיזו עליו וכן משמע בקידושין דף נ', ועיין לקמן ע"ב, ויש לדקדק כיון דצריך לומר בפ"נ בפני שלשה כדאיתא בריש מכילתין, ולעיל פ' השולח דף ל"ג איתא דאם מבטלו בפני ג' ליכא תקנת ממזרים דקלא אית ליה א"כ מאי נ"מ אם נותנו במקום זה או במקום אחר סוף סוף קלא אית ליה ונודע שגירשה ומאי נ"מ לבעל באיזה מקום שיהיה מסירת הגט כדי שתמצא הקפידא מקום לנוח, ודוחק לומר דמתני' בא"י שא"צ לומר בפני נכתב, ועוד דא"כ נאמר בנתנו לה בפני שלשה דהוי קפידא כיון דקלא אית לה, וצ"ל עיקר הלעז שידברו עליו בפני האשה ובמקומה:

ולכאורה יש קפידא ג"כ לענין ממון והיינו ע"פ מה שמבואר בכתובות דף ק"י בנשא אשה בקפוטקיא וגירשה בקפוטקיא דנותן לה מעות קפוטקיא, וא"כ אם אמר גרשה בא"י וגירשה בקפוטקיא הרי מפסיד המטבע שצריך ליתן לה מטבע טובה יותר, ואיפשר דבכה"ג אפי' אמר הרי היא בא"י וגרשה בקפוטקיא הוי עיוות די"ל דקפיד על המטבע ולא מצינו חילוק זה בפוסקים וצ"ע, וצ"ל כיון שאומר הרי היא גלי דעתיה דלא קפיד, וגם בקידושין יש חילוק לכמה פוסקים באיזה מקום שקידשה עיין אבן העזר סימן ע"ה, ולא חילקו לענין קידושין בזה, וצריך לומר כמ"ש ודו"ק:

במשנה הבא לי גיטי אוכל' בתרומ' עד שיגיע גט לידה. כבר כתבתי לעיל דף ס"ג דקשה מכאן לדעת הר"ן שפירש בדעת הרמב"ם דמה שאשה עושה שליח להבאה היינו שליח לקבלה ובתנאי שלא תתגרש עד שיגיע לידה, וקשה למה תאכל בתרומה שמא כוונת תנאה שתתגרש למפרע, וע"כ צ"ל לדעת הר"ן שכך הוא דעתה שלא תתגרש עד שיבא הגט לידה ואז יתחילו הגירושין, ולפ"ז תיקשי קושיית התוס' לקמן דה"ל טלי גיטיך מע"ג קרקע, וצ"ל דהיא התנית שלא תתגרש אלא כשיגיע לידה הוי כאילו [התנה [הבעל וכתירוץ השני של התוס' לקמן, אלא שראיתי להר"ן שכ' שם וע"ד מי שאומר שהאשה עושה שליח להולכה ולהבאה א"ש שמשעה ראשונה נעשה שליח להבאה מחמת האשה וכי מטי למתא מחסיא נעשה שליח לקבלה שלה ע"כ, משמע דס"ל דבכה"ג לא בעינן חזרת שליחות, וקשיא לי לפ"ז אמאי דחיק לעיל דף כ"ד בהא דהאשה עצמה מביאה את גיטה ופריך מכי מטא לידה איגרשא ומשני דאמר הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה ופריך הא לא חזרה שליחות אצל הבעל ודחק, ולדברי הר"ן קשה נוקמא דאמר הוי שליח להולכה מעצמך מחמת שהיא רוצה בהולכה וכי מטית התם הוי שליח קבלה שלך וקבלי גיטך דכיון דהשליחות מצד האשה א"צ חזרת שליחות, ומ"מ בפני נכתב צריכה לומר דאף שליח הבאה צ"ל בפני נכתב כמו שליח להולכה כדאיתא באה"ע סימן ק"מ, גם קשה א"כ גם כאן יצטרך השליח לומר בפני נכתב כיון דמעיקרא נעשה שליח הבאה לפי דברי הר"ן, ולא מצינו בשום פוסק לומר בפני נכתב בכה"ג אם אין הגט מקויים משמע דלעולם דין ש"ק יש לו וצ"ע:

בתוס' ד"ה התקבל כו' ה"ל למימר כו' חומרא דרבנן הוא וכו' עכ"ל ובודאי להנשא אסורה עד שיבורר לה שבא הגט ליד שליח, וקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן לעיל דף ס"ג דעקר שליח שליחותיה דאמר לקבלה הוינא, ופירש"י דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה, וקשה הא בקבלה לא תינשא עד שיבא הגט לידה מחמת ספק שמא לא הגיע ליד השליח ואי איפשר שיבורר לה עד שיבא השליח א"כ אין טירחא בהולכה יותר מקבלה וגם צריכה הגט לראיה שנתגרשה ושתגבה בו הכתובה למ"ד גט גובה עיקר וא"כ מאי טירחא איכא טפי בהולכה מבקבלה, ואיפשר לומר לזה ע"פ מה דאיתא לעיל דף י"ח דפליגי אי מונין ג' חדשים דגט משעת כתיבה או משעת נתינה והיינו בשליח להולכה, אבל בשליח לקבלה ודאי מונין משעת קבלת השליח הגט שהרי כבר נתגרשה, וא"כ י"ל אי לקבלה אין צריך לטרוח למהר שליחותו כיון דלא תינשא כל שלשה חדשים סגי שיתנהו לה לסוף שלשה חדשים, משא"כ להולכה אם יאחר שליחותו תצטרך להמתין ג' חדשים מזמן נתינה לכן ה"ל טירחא טפי:

ועפ"ז איפשר ליישב דברי העיטור שפסק דוקא באמר הילך כמה שאמרה, אבל אם אמר התקבל לה בהגיע גט לידה מגורשת, ותמהו עליו הרשב"א והר"ן דבגמרא לעיל מבואר מאי לאו קבלה אקבלה הרי מבואר דס"ל בקבלה אקבלה והיינו בהיא אמרה הבא והשליח אמר קבלה והבעל אמר ג"כ התקבל דבהגיע גט לידה מגורשת, ולדברי העיטור מאי קושיא הא לא אמר כמה שאמרה, ולפ"ז ניחא דודאי אי אמרינן טעמא דרב משום דאדיבורא דידיה קסמיך והיינו דקאמר מהימנת לי שכך אמרה לקבלה שפיר י"ל שדעת הבעל לקבלה משום דאמר הילך כמה שאמרה ולא עשאו שליח מצידו רק מצד מה שאמרה, ובהא י"ל סברת העיטור דאם אמר התקבל לחוד שפיר מיגרשא דנעשה שליח מצד הבעל, אבל אי טעמא משום דעקר השליחות והשליח לא ניחא ליה בטירחא דהולכה אפי' אמר התקבל נמי מ"מ הרי עקר שליח שליחותיה כיון דחזינן דשינה ורוצה דוקא בקבלה ואין חילוק בין אמר הילך כמה שאמרה או לא, ועפ"ז נראה דקושיית הש"ס לדיחויא דרב אשי דטעמא משום עקירת השליחות גם בקבלה אקבלה איכא עקירת השליחות ואין לחלק, מיהו לפמ"ש דתליא אי מונין לגט משעת נתינה י"ל דלא צריך לטרוח למהר הגט ויש לו זמן כל שלשה חדשים אם יהיה ש"ק משא"כ בהולכה, א"כ דיחויא דרב אשי לרב לשיטתיה דס"ל לעיל משעת נתינה שפיר י"ל דעקר שליחותיה, מיהו בעל העיטור פוסק דמונין משעת כתיבה כדפסק לעיל הלכתא משעת כתיבה א"כ ליכא טפי טירחא בהולכה מבקבלה ואין כאן חשש רק אם אמר הילך כמה שאמרה די"ל אדיבורא דידיה קסמיך, אבל בלא הילך כמה שאמרה שפיר י"ל שנעשה שליח מצד הבעל וא"ש דברי העיטור, ודוק היטב:

בגמרא וגיטא מיהא הוי האמרת רישא. ויש לדקדק ודאי בעלמא אמרינן קפידא הוא, אבל כאן י"ל דלא הוי קפידא והא דאמר לי במקום פלוני כיון שהיא אשת כהן קפדה שלא יהיה גט עד שיגיע למקום פלוני כדי שלא תיאסר בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, אבל על הקבלה לא קפדה באיזה מקום שתהיה, ולעיל מיירי באשת ישראל או באינה אוכלת תרומה דאין לתלות הקפידא בתרומה, ועיין:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה