אור ברסלב
גרש ירחים פרק ו - האומר › דף סד:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ו - האומר · דף סד:

דף סד.

בגמרא וליהימנה לדידה מדרב המנונא. תמוה מאד מאי ענין דרב המנונא לכאן שהבעל מודה דלגירושין רק שאינו יודע ממי נאבד מאי שיאטיה דר"ה הכא ודקארי לה מאי קארי לה, ואיפשר לומר דהכי קשיא דודאי נפילה לא שכיח דמיזהר ביה א"כ ודאי כשתימצי לומר שנפל מיד השליח הוא מילתא דלא שכיחא שהרי צריך לגט לעשות שליחותו, ויותר יש לתלות שנפל מיד האשה דאחר שקיבלתו תו א"צ ליזהר בו שכבר נתגרשה, אלא די"ל דגם האשה צריכה ליזהר בו פן יערער הבעל אח"כ ויאמר שלא גירשה, מיהו אי איתא לדרב המנונא א"כ שוב א"צ ליזהר בגט שהרי תהא נאמנת לומר גרשתני בלא גט, וא"כ פריך שפיר וליהימנה לדידה שנאבד מידה דהשליח ודאי נזהר אבל היא א"צ ליזהר בגט וליהימנה מדרב המנונא א"כ א"צ לגט כלל א"כ יש להאמינה שנאבד מידה שא"צ עוד לגט שאף אם יכחיש הבעל תהא נאמנת, ומשני דהיכא דמסייעא לה מעיזה א"כ צריכה ליזהר בגט שאם אין הגט בידה פן יאמר הבעל שלחתי לך גט ואיני יודע אם קבלתיו דבהא לא מהימנא כיון דמסייע לה הבעל והשליש לא שייך אינה מעיזה א"כ צריכה ליזהר גם היא א"כ כך נוכל לתלות שנפל מיד השליש כמו מידה לכן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ודו"ק וצ"ע, כי לא נתקררה דעתי בזה, ואיפשר לומר דמשמע ליה דאפי' אין הבעל יודע מ"מ אינה מעיזה דאל"כ אמאי מהימנא הא יש לבעל מיגו כנגד החזקה שיכול לומר איני יודע אם גרשתיך וע"כ אפי' אין הבעל טוען ברי מהימנא דהוי העזה לאפקועי עצמה מבעלה אף שאין הבעל מכיר בשקרה לכן פריך שפיר, מיהו בנדרים דף צ"א משמע דבטענה דלא ידע בה הבעל לא מהימנא, וא"כ כ"ש דקשה מאי ס"ד הכא לאתויי לדרב המנונא כיון דלא ידע בעלה אם נתגרשה:

עיין ברא"ש מ"ש דאפי' לר"ה דאמר בעל נאמן היינו כשמכחישו מ"מ במתני' שהגט ביד השליח ואין הבעל מכחישו ע"ש, וצ"ע מי הכריחו לומר דהקושיא גם לר"ה הא טפי ניחא דהקושיא לר"ח דוקא אבל לר"ה אפי' אין הבעל כאן חיישינן שמא יערער אח"כ כמו שתיקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום ערעור הבעל, ואי משום ראיית הרי"ף מהך דלהימניה לשליש לא מוכח רק כשהבעל מודה ואומר לגירושין אבל באין הבעל בפנינו מנ"ל דלא חיישינן שיבא ויכחיש, ואיפשר דכוונת הרא"ש למסקנא דמסיק מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה, וא"כ לרב הונא תיקשי למה נקט מתני' בקרע הא אפי' הגט בעין תחת יד השליש נמי לא מהימן השליש, אלא ודאי מודה רב הונא באינו מכחישו ולהכי נקט בקרע אפי' אינו מכחיש צריכה שתי כיתי עדים, משא"כ אם הגט שלם שליש נאמן כל זמן שאינו מכחישו:

אלא דהא גופא קשיא אמאי לא ניחוש לערעור הבעל שמא יטעון לפקדון דהא לענין בפני נכתב חיישינן לערעור הבעל, ואף דבא"י א"צ לומר בפ"נ היינו משום דעדים מצויין לקיימו אמרינן מסתמא תמצא עדי קיום, אבל אי מהימן לפקדון א"כ אמאי לא ניחוש לערעור הבעל, ומהא דנקט מתני' בקרע י"ל דאפי' בשתי עיירות אינו נאמן בקרע כדפרישית לעיל אבל באין הבעל בפנינו שלא ניחוש שיבא ויכחיש אין לנו, לכן דברי הרא"ש צ"ע לפענ"ד, ועיין בב"ש סימן קמ"א ס"ק י"ב, אף שדבריו שם אין מוכרחים כמ"ש לעיל מ"מ בהא ודאי נראה דחיישינן שמא יכחיש, ומהך דלהימניה לשליש אין ראיה דשם הבעל מודה, וכן מוכח ממה שהקשו התוס' מה הועילו חכמים בתקנתן משמע בהדיא דס"ל בפשיטות דאפי' אינו בפנינו חיישינן שיבא ויכחיש:

במשנה נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש"י דהא גדולה היא וכו' ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה ומקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש ע"כ, וצריך ביאור דקטנה נמי מקבלת גיטה כדלקמן אע"ג דהוו קידושין דאורייתא, ולכאורה י"ל בכוונת רש"י דהא דקטנה מתגרשת בקידושי אביה אף שהם קידושין דאורייתא י"ל דלכך מקבלת גיטה אף שאינה בת דעת משום דהקידושין נמי הוו שלא מדעתה רק ע"י אביה אף שהם קידושין דאורייתא שפיר מקבלת גיטה אבל אילו היו הקידושין בבת דעת לא היתה יכולה לקבל גיטה, ובזה לשון רש"י כפשוטו, אלא דלפ"ז צ"ל הא דהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט היינו דוקא בחרשת שהשיאה אביה אבל פקחת שנתחרשה לא יוציאה בגט והא ליתא דבהדיא איתא במשנה פרק חרש דגם פקחת שנתחרשה יכול להוציאה בגט, לכן צ"ל כוונת רש"י דמהוה את עצמה מדעתה ומקבלת גיטה מדעתה, ואף דבקטנה נמי מתגרשת היינו מטעם בעל כרחה ונ"מ שאם עשתה שליח לקבל גיטה מתגרשת בבא הגט ליד השליח והיינו משום דעתה דהיא רוצית לקבל הגט אבל בעל כרחה לא היה מועיל ע"י שליח אלא דמקבלת גיטה מדעתה לכן אינו מועיל רק מצד נתינת הבעל ולא מצד קבלתה, לכן לא אמר רבא לקמן כנגדה בקטנה מקבלת גיטה דקבלה לא שייך בקטנה שאינה מתגרשת מכח דעתה דלית לה זכייה בגט לנפשה מכח דעתה רק מטעם בע"כ, לכן ביש לה אב כיון שאין לה יד לעצמה אינה מתגרשת לסברא דעיקר הגירושין נחשבין לאב שמקבל גיטה, וכי היכי דאינו יכול לגרש לקטנה ע"י אחר אינו יכול ג"כ ליתן גט לקטנה שהרי עיקר הגירושין הם לאב שמקבל קידושיה, ולא מצינו גירושין בעל כרחה ע"י אחר, כן נ"ל סברת רש"י ודוק היטב:

ועוד נראה דהחילוק הוא בין יתומה ליש לה אב דכיון דזכי ליה רחמנא בקדושיה וקבלת גיטה א"כ כיון דקטנה אינה זוכה לאחרים לפירש"י לשיטתיה לכ"ע מדאורייתא אין קטן זוכה לאחרים, א"כ נהי דבגט מתגרשת בעל כרחה מ"מ י"ל דהתורה עשתה בזה אונס כרצון שאילו היתה מרוצה היתה מתגרשת חידשה התורה דבעל כרחה נמי מזכה לה הגט וקונית הגט, וכמ"ש בספרי גט מקושר, מ"מ בקטנה שאינה זוכה לאחרים א"כ לא אלימא שתזכה הגט לאביה כאילו בא ליד אביה דהא קטן אינו זוכה לאחרים מן התורה לכ"ע, א"כ בנערה י"ל דע"י קבלתה זוכה האב בגט ובא לרשותה אבל קטנה לא אלימא שיכנס הגט לרשות האב ע"י קבלתה לכן ביש לה אב אינה מתגרשת, משא"כ באין לה אב שא"צ לזכות בגט רק לעצמה, ולשיטת התוס' בדעת אחרת מקנה יש לה זכייה מן התורה לכן מתגרשת שפיר, ואפי' למה שנראה מפירש"י בפ' לולב וערבה דגם בדעת אחרת מקנה אין לה זכייה מן התורה מ"מ בגט דבעל כרחה שפיר מזכה לה בעל כרחה כמו בגדולה שלא מדעתה אבל כשצריך האב לזכות בגט אינו זוכה ע"י הקטנה ודו"ק, ועיין מ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה נערה כו' והביא ראי' ריב"ם כו' אבל מעיקרא ס"ד דאיירי כשיש לה אב כו' עכ"ל. כבר נתעוררו הקדמונים ליישב פירש"י ובהרבה דברים קדמוני, ומה שנ"ל עוד ע"פ מאי דפרישית בסמוך בטעמו של רש"י דקטנה אינה יכולה לזכות לאחרים, א"כ אין האב זוכה על ידה בגט ולא בא הגט לרשותו של אב דע"כ דגט לא עדיף מרצון, ועפ"ז י"ל דודאי למ"ד דס"ל בגמרא קטן זוכה נמי לאחרים שפיר י"ל דגם קטנה מתגרשת שזוכה לאביה בגט ולא קשיא אמאי נקט נערה די"ל רש"י לשיטתיה דס"ל דזוכה לאחרים היינו מדרבנן וא"כ י"ל ודאי כיון דמדרבנן זוכה לאחרים שפיר הוי הגט מן התורה כמו בקידושין מעמד שלשתן אף שהקנין דרבנן הקידושין מן התורה לכן גם בזה הגט מן התורה, ומ"מ לא קשיא אמאי פליגי בנערה די"ל דפליגי בעיקר דינא דאורייתא אי נערה מתגרשת מן התורה וממילא למ"ד דזוכה לאחרים מדרבנן שפיר מתגרשת, מיהו לדידן דקיי"ל כשמואל דאינו זוכה לאחרים אפי' מדרבנן כתב רש"י בפשיטות בטעמא דיש לה יד וגדולה היא וממילא קטנה אינה מתגרשת כלל, והשתא תו לא קשיא מדיוקא דדייק בס"ד דאיירי ביש לה אב די"ל לפום סברא זו באמת ס"ל כרב אסי לקמן דזוכה לאחרים, אבל לפי האמת דמיירי באין לה אב שפיר י"ל דאינה זוכה לאחרים ולא זכי האב מחמתה ואינה מתגרשת כשהיא קטנה ע"י עצמה כלל, ואף דמציאת בנו ובתו הקטנים היא של אב י"ל היינו משום דרכי שלום בעלמא, אבל אין לאב זכות גמור שאין קטנה זוכה לאחרים ולק"מ ודו"ק:

והרשב"א בשם הראב"ד הביא לתרץ קושיית התוס' דהא דבקטנה הוי גט היינו כשנתן אביה רשות לקבל גיטה, והקשה עליו הרשב"א דא"כ מאי הא נערה הוי גט דילמא בנתן לה אביה רשות, ובפני יהושע כאן כתב דתיקשי להרשב"א הא גופיה דמ"מ נוקמא בנתן לה רשות אלא ודאי אם אין לה יד גם נתינת רשות לא מהני מטעם שכתב הרמב"ם שאין קטנה עושה שליח לקבלה שאין מעידין על הקטן ששליח קבלה צריך עדים, ודבריו תמוהים שתירץ הקשה בקשה ממנו דודאי דברי הרמב"ם תמוהים בעצם דמה טעם הוא זה אם היתה קטנה יכולה לעשות ש"ק למה לא יוכלו העדים להעיד על מה שנעשה בפניהם, ואם היה להרשב"א טעם על זה היה לו לבארו, ועוד תמוה לדברי הרמב"ם קטנה לא תתגרש ע"י עדי מסירה, וגם הרי מבואר בהדיא בקידושין דף מ"ט דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וע"כ בהא לא שייך סברת הרמב"ם דאין מעידין על הקטן, ואיפשר לתרץ באמת דתליא נמי בדר' יוסי בר' יהודה דקטנה יש לה יד לקבל קידושין, אבל לרבנן דאין לה יד לקבל קידושין גם גיטה אין לה יד לקבל להכי לא ניחא ליה להש"ס לאוקמא דוקא כר' יוסי בר' יהודה ולק"מ:

ובעיקר קושיית הרשב"א על הראב"ד שותא דמרן לא ידענא דהראב"ד מוקי שנתן לה רשות לקבל גיטה ובהא מהני שפיר כדמהני בקידושין שאומר לבתו קבלי קידושיך דבענין אחר אין לקטנה יד במקום אביה, אבל לא מוקי שנתן לה רשות לעשות שליח כיון דבאמת אין קטן עושה שליח למה יתן לה רשות לעשות שליח, ועוד דנתינת רשות לעשות שליח מדין שליחות הוא וא"כ למה אמר שאין קטן עושה שליח ה"ל למימר שאין קטן נעשה שליח ולא אהני הרשות שנתן לה אביה כלום, גם י"ל דלא קאמר הראב"ד לאוקמא מתניתין בנתן לה אביה רשות דלא משמע ליה לאוקמא מתני' בהכי, אלא דאדיוקא דקאמר אינו גט עד שיגיע גט לידה דלא תיקשי הא בהגיע לידה נמי לא מהני, ע"ז כתב דבהגיע לידה איפשר שתתגרש ע"פ רשות האב אחר שהובא הגט, אבל על השליחות למפרע לא מהני רשותא, אבל לאוקמא מתני' שנתן לה אביה רשות מתחילה לא משמע להש"ס כלל ולק"מ:

מיהו לפענ"ד א"צ לדחוק כלל דגם לפירש"י ודאי בגט לא חמיר מקידושין דבקידושין אפילו בנערה אביה ולא היא לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה, מ"מ מצינו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דפליגי בקידושין אם חוששין שמא נתרצה האב, א"כ אף דבקידושין אין לה רשות לקבל מ"מ בנתרצה האב אח"כ מהני א"כ כ"ש בגירושין דרש"י מודה אם נתרצה האב אח"כ דמהני, בפרט רש"י לשיטתיה דס"ל בשמענו שנתרצה האב מקודשת לכ"ע וגם רבא לשיטתיה ס"ל דחיישינן שמא נתרצה האב א"כ א"ש דקאמר אינו גט עד שיגיע הגט לידה דאז מתגרשת שפיר ע"פ ריצוי אב ומסתמא יתרצה שהרי יכול ליתנו גם לאביה בעל כרחו, אבל בלא נתרצה שפיר י"ל כפירש"י דלא מהני קבלת הקטנה לכ"ע מדפליגי דוקא בנערה ולק"מ ודוק היטב. ועל השליחות ודאי לא מהני ריצוי של אב דאפילו באשה עצמה לא מהני ריצוי שלה שתתגרש בקבלת השליח:

ועוד נ"ל ליישב דודאי עיקר דיוקו של רש"י מדלא פליגי בקטנה להודיעך כחו דרבנן כחא דהיתרא דעדיף צריך לומר דבקטנה מודו רבנן, מיהו י"ל טעמא דמילתא דבקטנה אינה יכולה לקבל הגט שלא מדעת האב משום דמיחייבת לאביה שצריך להחזיר הכסף קידושין שקיבל והיינו לסברת ר"פ בב"ב דף קמ"ה בהדרא ביה איהי קידושי נמי הדרי, וא"כ אינו מוכח ממתני' דאין לה יד די"ל משום כסף קידושין הוא דהוי חוב לאב בכך, מיהו בנערה שפיר אמרינן דיש לה יד בפני עצמה ולא איכפת לן בחובת אביה, ולפ"ז איכא לפלוגי בין שקידשה בכסף לקידשה בשטר וביאה דליכא חוב לאב בכך, וא"כ לא קשיא בס"ד די"ל מתני' לקמן בקידשה בשטר וביאה דליכא חוב לאב בכך ואדרבה ירויח שיקבל קידושי' אחר הגירושין ומסר לה למי שירצה, מיהו למסקנא דקיי"ל כאמימר דקידושי לא הדרי שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה, א"כ מוכח ממתני' משום שאין לה יד וא"ש ולק"מ, גם י"ל כעין זה דודאי אי יש כתובה לארוסה הוי לאב זכות בכך שמרויח הכתובה ושפיר י"ל דיכולה להתגרש רק דלהכי נקט פלוגתייהו בנערה דס"ל אין כתובה לארוסה דאין האב מרויח לכן אינה יכולה לקבל הגט, מיהו בכתב לה י"ל שפיר דמקבלת גיטה דמסתמא ניחא לאב להרויח הכתובה וא"כ י"ל בס"ד ס"ל דמתני' דקטנה לא היינו בלא כתב לה כתובה, ולקמן במתני' איירי בכתב לה דאז הוי לאב זכות בגירושין שמרויח הכתובה וגם הקטנה יכולה לקבל דמסתמא ניחא, ולמסקנא י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש התוס' דקיי"ל יש כתובה לארוסה וכיון דנקט נערה ולא קטנה מוכח משום דאין לה יד, ודוק היטב:

ועפ"ז נ"ל לפרש גם לשיטת התוס' הא דנקט נערה ולא נקט קטנה לרבותא דרבנן די"ל דנערה הוי רבותא טפי דלא מיבעיא קטנה שמכנסת עצמה לרשות אביה והוי לאב זכות גמור, אבל בנערה איפשר שקרובה לימי בגרות ותקדש עצמה שלא מרצון אביה קמ"ל דאפי' נערה

בא"ד והא דאמרינן בגמרא יד יתירא זכי לה רחמנא כו' עכ"ל נראה כוונת התוס' דלפירש"י אי איפשר לפרש יד יתירא איד דאב דכיון דכל זכות האב בין בנערה בין בקטנה הוא ממאי דזכי ליה רחמנא וכיון דהאב מיקרי יד יתירא למה לא תקבל גיטה גם קטנה דלרבנן לא שמעינן להו סברא דבמקום יד אביה יד דידה לאו כלום, וא"כ כי קרית ליד אביה יד יתירא משמע לעולם ידה עיקר לכן צריך לפרש יד יתירא היינו יד דידה והיינו בנערה אבל קטנה אין לה יד כלל שלא מדעת אביה משא"כ לשיטת התוס' לעולם ידה עיקר, ודברי המהרש"א אינם מבוררים בעיני:

ואחרי ככלות הכל מ"ש עיינתי בס' שער המלך וראיתי שמביא פירש"י ביבמות דף ק"ט דגם בקטנה נשואה אביה מקבל גיטה ולא היא, וכתב מהר"ם פדוואה סימן ט"ו שהקשה דבקידושין פירש"י ודוקא ארוסה אבל נשואה אין לאביה רשות, ותירץ דבקידושין איירי בנערה דמשנשאת אין לאביה רשות בה, אבל בקטנה לעולם אביה ולא היא:

והנה בעל שער המלך הקשה לפי זה מאי פריך בקידושין אי אין נערה עושה שליח לקבל גיטה ממתניתין דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי הא נערה הרי זה גט ומשני באין לה אב ופריך מסיפא, וקשה אמאי לא אוקמא בנשואה דקטנה שאין יכולה לקבל גיטה אין יכולה לעשות שליח לקבלה, אבל נערה נשואה שאין לאביה רשות בה שפיר יכולה לעשות ש"ק, וכה"ג הקשה בהגמ"ר בפירקין דס"ל דקטנה שנישאת ואין בה דעת אביה מקבל גיטה, ע"ש שכתב דמ"מ נערה ארוסה עדיפא מקטנה נשואה שאין בה דעת ופשיטא שאינה עושה שליח, אבל לפירש"י דקטנה לעולם אביה ולא היא ודאי הוי רבותא בקטנה נשואה טפי ע"ש שהאריך, ובאמת גם מלשון רש"י לקמן שפירש וכנגדה קטנה. מתגרשת בקידושי אביה אם מת ולא פירש בנישאת משמע נמי דקאי בשיטה זו דגם בנישאת אביה ולא היא:

ועפ"ז עמדנו על לשון רש"י שהבאנו שפירש"י דהא יתומה גדולה היא ומהוה עצמה ומקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש, שהלשון מוקשה וקשה להולמו עמ"ש במשנה, ולפ"ז נראה דודאי בלא"ה צריך ביאור דתמוה הוא שבקטנה נשואה יקבל האב הגט הא משנישאת יצאה מרשות אביה, וגם חלוקו של מהר"ם פדוואה בין קטנה לנערה, ונראה הטעם כיון דמקבל גיטה מקרא דויצאה והיתה דאיתקש הויה ליציאה, א"כ כל שהקידושין באים מכח האב ההיתר צריך להיות ג"כ מכח האב דאי איפשר לה ליאסר באיסור אשת איש רק ע"י האב לכן הגט דוקא ע"י האב לכן ביתומה דפקע כח האב שפיר מקבלת הגט בעצמה, ולפ"ז הטעם בנערה שנשאת שאין לאביה זכות לקבל גיטה הטעם כיון דיכולה לאסור עצמה בלא האב גם להתיר עצמה יכולה אף בלא האב לכן ממילא בנשאת פקע רשות האב והאיסור בא מכח עצמה ג"כ, כן הדברים מוכרחים כמעט דאל"כ אין טעם בדבר שיקבל גיטה כשהיא נשואה והן הן דברי רש"י כאן דלכך בקטנה אינה יכולה לקבל גיטה אפי' נשואה דכיון דאין כח בידה לאסור עצמה גם להתיר עצמה אין כח בידה בלא אביה, אבל נערה שכח בידה לאסור עצמה ומקבלת גיטה בלא אביה מטעם שמתרת איסור שבה מכח עצמה השתא נמי שהאיסור בא מכח אביה נמי לא שנא כמו שתוכל לקבל הגט לאחר נישואין מקבלת נמי באירוסין, כן נוטין הדברים בפירש"י:

והשתא צריך אני למודעי מה שאמרתי בהשקפה ראשונה ליישב קושיית התוס' דבס"ד דאיירי בקטנה שיש לה אב, ומ"מ בהגיע הגט לידה מגורשת, ואמרתי ליישב דמתני' לא קאמר רק קטנה שאמרה היינו שהאמירה היתה בקטנות לא מהני שליחות שלה, ומ"מ י"ל דהגדילה לאחר אמירה ושפיר מתגרשת בהגיע גט לידה דהא אמרינן לעיל דף ס"ג ע"א דטעמא דאדם יודע שאין שליחות לקטן ונתן לשם הולכה, והשתא תו לא קשיא דילמא בקטנה נשואה דהא באמת אם עדיין היא קטנה אפי' הגיע לידה לא מהני וע"כ איירי בגדלה אחר האמירה, וא"כ פריך שפיר דבנערה כהאי גוונא הוי גט אע"ג דאמירתה היתה באירוסין שלא היתה אז יכולה לעשות ש"ק דאל"כ ליתני נערה שאמרה והוי רבותא טפי, מיהו לשאר תירוצים דמיירי בנתן לה רשות הדרא קושיא לדוכתה לוקמא בקטנה נשואה ובכה"ג נערה נשואה יכולה לעשות שליח, הגם שראיתי לבעל שעה"מ שהעמיד קושייתו על סברת מהר"ם פדוואה שסובר כדעת רש"י דהיא ואביה מקבלין גיטה, וכן על התוס' שנסתפקו בזה בפ"ק דקידושין, מ"מ באמת לשאר תירוצים שפירשו בדעת רש"י שמתרץ הרמב"ן במלחמות דבס"ד ס"ל באמת שגם היא יכולה לקבל גיטה תיקשי גם לפירש"י דילמא בנשואה איירי, וצ"ל התירוץ שכתבתי, וכן לתירוץ הראב"ד נמי תיקשי קושיא הנ"ל, מיהו יש לומר דגם לסברת התוס' שנסתפקו אם בין היא ובין אביה יכולים לקבל גיטה, גם כן לא קשיא לוקמא בנשואה דכיון דנערה אינה עושה שליח אף שהיא גדולה ויכולה לעשות שליח מ"מ מאחר שאביה יש לו כח עליה לא אלימא כיד אביה ואינה עושה שליח, א"כ אפי' קטנה נשואה במקום יד אביה לא אלימא ידה לשוייה שליח דלא עדיפא מנערה ארוסה, וא"כ מתני' דיהבה טעמא שאין הקטן עושה משמע שהוא מחמת חסרון בכח הקטן והא ליתא דאפי' נערה שיש לה כח לעשות שליח במקום אביה אינה עושה שליח, וא"כ לא ה"ל למיתלי במאי דאין קטן עושה שליח דלאו משום קטנות הוא דאין קטן עושה שליח הוא בכל התורה וכאן אפי' היתה עושה שליח לא תוכל במקום אביה וזה ברור, ואין מקום להקשות כלל:

ואדרבה בזה ניחא קושיית הראשונים דבס"ד דיש לה אב תיקשי איך מתגרשת כשבא לידה, ולפ"ז ניחא דהא לא קשיא ליה די"ל דאיירי בקטנה נשואה דבין היא ובין אביה מקבלין גיטה, ומ"מ אינה יכולה לעשות שליח משום שאין קטן עושה שליח, אבל אי נערה נמי לא משויא שליח ה"ל למימר שאין עושה שליח במקום אביה:

וארווח לו בזה מה שראיתי בשם ספר מים חיים לבעל פר"ח שהקשה מאי דייק בקידושין הא נערה הוי גט דילמא בקטנה שפיר הוי גט כשהגיע לידה והיינו מטעם דאמרינן לעיל דאדם יודע שאין שליחות לקטן ונתן לשם הולכה, אבל בנערה י"ל אפי' הגיע לידה אינה מגורשת דטעי שיכולה לעשות ש"ק ונתן לשם קבלה, ואמרתי ליישב דבלא"ה תמה הב"ש בסי' ק"מ ס"ק י"א למאי דמספקי להפוסקים אי הולך כזכי א"כ כי אמר השליח שליח קבלה אני והיא לא עשתה רק שליח להולכה, והפוסקים שפסקו בהולך ספק אי כזכי דמי א"כ ה"ל למימר שאפי' הגיע לידה ספק מגורשת דשמא הולך כזכי ונתן לקבלה:.

ונראה דבלא"ה כתב הב"ש בשם הדרישה דבאמר זכי לי לא עקר שליחות הקבלה דאם עקר מיגרע גרע שאפי' בא לידה אינה מגורשת לכן טבא לה עבוד שתתגרש עכ"פ בבא הגט לידה, והב"ש כתב שהוא דחוק, מ"מ בהולך נראה לפמ"ש בדף ס"ג דודאי אין בכלל הולך זכי רק אנן אמרינן כיון שאמר הולך ולא קפיד דוקא שיהיה להולכה הוי כזכי דהשליח זכה ממילא בשבילה שהוא זכותה והבעל מסכים שתתגרש אין לבעל חילוק בין שיתנהו מיד וממילא זכה השליח מטעם זכייה כיון שעשתה שליח לקבלה א"כ י"ל אפי' למ"ד הולך כזכי לא עקר שליחות האשה דמשמע נמי הולכה וכן משמע דהא לדידן נמי הילך כזכי דמי א"כ למה אמר בגמרא הבא לי גיטי ואמר אשתך אמרה התקבל והוא אמר הילך כמה שאמרה דאינה מגורשת ואמאי לא קאמר אפי' אמרה הילך סתם הוי כזכי ועקר שליחות הולכה, אלא ודאי אי לא אמר כמה שאמרה רק הילך לחוד אע"ג דהוי כזכי מ"מ לא נעקר שליחות ההולכה כיון דהוא אמר הולך משמע נמי הולכה כיון דאינו לשון זכייה מבורר רק שאינו מקפיד אם תתגרש מיד ולא עקר השליח השליחות כיון דמשמע בדברי הבעל נמי הולכה וכעין סברת בעל העיטור, אבל באמר לשון זכייה מבורר ודאי עקר השליחות כדמוכח בש"ס לעיל לסתור סברת העיטור וא"כ תו לא קשיא קושיית הפר"ח דודאי שפיר דייק דנערה הוי גט דאל"כ ליתני נערה שאמרה התקבל לי גיטי ואמר הבעל הילך אינה מגורשת עד שיבא לידה דנשמע תרתי דנערה אינה עושה שליח וכ"ש קטנה וגם בבא לידה מגורשת כיון דהילך הולכה נמי משמע וכ"ש לדברי הדרישה דה"ל למימר נערה ואמר הבעל זכי לה דבהא לא עקר שליח שליחותו ולק"מ ודו"ק:

אמנם אין צורך לכל זה דשפיר דייק מדתלי טעמא דאין קטן עושה שליח משמע דוקא משום דאינה עושה שליח הוא דלא מהני וממילא מוכח בנערה דעושה שליח דהוי גט, ולחנם הרעישו המפרשים בקושיא זו דלק"מ, ודוק היטב:

ולפ"ז כ"ש דלא קשיא מ"ש הר"י מלונדר"ש בהגמ"ר דפירקין אי קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י אביה אפי' נשואה מאי פריך הא נערה הוי גט דילמא בנשואה ואינה יודעת לשמור גיטה דבכה"ג א"צ טעם שאין קטן עושה שליח דבלא"ה שוטה בעלמא היא ולא קשה מידי, ועיין בסמוך:

בד"ה וכל כו' פי' בקונטרס אפי' ע"י אביה כו' ור"ת מפרש כו' דהא לר' ינאי כו' מונתן בידה כו' עכ"ל. בפני יהושע ביקש ליישב שיטת רש"י דלא פליגי רבי ינאי ותנא דבי ר"י דרבי ינאי צריך קרא דאפי' ע"י האב לא תתגרש, וקשה לפ"ז ל"ל למימר דמקבל את גיטה מויצאה והיתה הא מוכח מדאיצטריך קרא ונתן בידה שאם אינה יכולה לשמור את גיטה שלא תתגרש ע"י אביה ש"מ דאביה מקבל גיטה, מיהו איפשר ליישב דצריך היקשא דויצאה והיתה לנערה, ומה שהקשה הפני יהושע מדאמרינן לעיל דמצינו שליחות בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, ואם אינה יכולה לשמור אינה בתורת גירושין כלל ע"ש, קושיא זו אינה כלום דלא קאמר הש"ס רק שלא נלמוד מילתא דיש לה מציאות ע"י אחר בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה להכי נמי עושה שליח קבלה כיון שיש מציאות גט ע"י אחר בעל כרחה, אבל פשיטא דלא שייך שליחות כלל בעל כרחה ולא בא רק לחלק בין שליח קבלה לחצר, וכיון דבע"כ אינו שליחות כלל ה"ה לקטנה ואין זו קושיא כלל, מ"מ דבריו דחוקים ליישב פירש"י, ולפענ"ד לק"מ על פירש"י דלא מיבעיא לשיטת התוס' לעיל דפירשו יד יתירא היינו ידו דאב א"כ ידה עיקר והיכא דאינה יכולה לשמור את גיטה דליתא לידה אין הטפל יותר מן העיקר, ואפי' נימא לפירש"י יד יתירא קאי אדידה מ"מ פשטא דקרא ונתן בידה כתיב והתורה עשתה שיד האב תהיה כידה ואלימא ממנה דהא האב יכול לעשות שליח לקבלה והיא אינה יכולה מ"מ כיון שהיא המתגרשת היכא דליתא לידה גם יד אב ליתא, ואדרבה סברת ר"ת תמוה בעיני שסובר דמשתמרת על ידי אביה, ותימא דאם גירשה סמוך לערב שאז היתה ברשות אביה ובלילה שלמו לה י"ב שנה וששה חדשים והיא שוטה נמי תתגרש ע"י אביה דהא לסברת ר"ת ע"כ גם שוטה מתגרשת ע"י אביה לפי הראיה מונתן בידה וכן הוא במרדכי בהדיא, וא"כ תמוה שהרי בזמן קט תהא משתלחת וחוזרת, ואין לומר דלא קפדינן רק ברגע השילוח שלא תחזור מיד דא"כ נימא בכפותה באותה שעה תתגרש שלא תחזור כדאיתא לעיל דף כ"א בעבד כפות דמיקרי משתמר, אלא ודאי שבעינן שמשלחה לא תחזור לו לעולם אם תשאר בענין שהיא בשעת השילוח, ואינו דומה לעתים חלומה עתים שוטה שמתגרשת בשעת חלימתה אף דטבעה לחזור לשטותה דהא ליתא דלא קפדינן רק כפי מה שהיא בעת גירושין אם תשאר בענין זה, אבל שוטה אם תשאר בענין זה הרי סופה לחזור כשתצא מרשות אביה וע"כ ליתא לראיה זו באופן שדברי רבינו תם שגבו ממני וצ"ע, מיהו בקטנה שפיר י"ל סברת ר"ת דמשתמרת ע"י אביה אף שסופה ליגדל שוב תשתמר מעצמה, אבל הך ראיה מונתן בידה שעולה גם לשוטה לא ידענא לה פתר, גם הר"ן הביא פירש"י יד יתירא יד אביה הרי רש"י גופא פירש יד יתירא איד אביה, עמ"ש לקמן דף ס"ה:

בא"ד א"כ לענין קידושין נמי עכ"ל. המהרש"א הקשה דתיקשי להו קטנה שמתגרשת ע"י עצמה ואפ"ה אינה מתקדשת, ובפני יהושע תמה עליו דאשה כתיב משמע גדולה, ולא ידענא דבכמה דוכתי אשה קטנה נמי משמע אשה זונה וחללה, ובכה"ג בתולה מעמיו יקח אשה, ונושא את הקטנה כדאיתא ביבמות דף נ"ח, וביבמה דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה ואפ"ה ס"ל לר' יוסי אשה בין גדולה בין קטנה, וכן את בתי נתתי לאיש הזה לאשה ואמרינן הנ"מ קטנה, ואין לנו עסק בדרשת חז"ל כי נעלמו מאתנו דרכי החכמה, מ"מ לא ידענא מאי קשיא ליה להמהרש"א לא מיבעיא לר' יוחנן דס"ל בקידושין אביה ולא היא משום דמפקעת עצמה ממנו לא שייך לאקשויי ליציאה דאין סברא להפקיע זכותה שלא מדעתה, ואפי' לר"ל דמקיש לגמרי וצווח ככרוכיא ויצאה והיתה מ"מ כיון דלא חשבינן לה בת דעת אפילו למשא ומתן דפעוטות מקחן מקח מדרבנן כ"ש דלא ידעה לאקנויי נפשה ולא שייך היקשא בזה, אבל לענין שלא תתקדש שפיר יש להקיש הויה ליציאה דילמא ליכא קידושין רק ביודעת לשמור גיטה והיינו עונת הפעוטות ועיין בתוס' קידושין דף מ"ד ד"ה צווח ובכלל דבריהם דברי] דבת דעת היא טפי, ובפ"י כתב שדברים דחוקים הם ובאמת הם דברים ברורים:

בד"ה כל כו' היינו כפעוטות כו' והשתא אי שיעורא דר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שתמה בלשון התוס' בהמשך הלשון, וגם בלא"ה הוי סברות הפוכות דבגט בעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא וזוכה לאחרים קודם שמתגרשת, ולר"ח מתגרשת קודם שתזכה לאחרים ע"ש, ונ"ל דודאי מגט לא קשיא סברות הפוכות דבגט לא בעינן דעתה ומתגרשת בעל כרחה לכן אף שאינה זוכה לאחרים מ"מ מתגרשת, ואידך מ"ד ס"ל דזוכה לאחרים קודם שתגיע לעונת הפעוטות כיון שהוא דבר שהוא זכות לו ובגט לאו בדידה קיימא מילתא, אבל בהא אם חפץ ומחזירו קודם זמן הפעוטות א"כ לפירש"י שסובר דמדרבנן זוכה לאחרים א"כ קשה למה ס"ל לרב אסי תקנה יתירא לענין זכייה דלעולם תיקנו כעין דאורייתא, וא"כ ה"ל לתקן זוכה לאחרים בגוונא דאיכא כה"ג מדאורייתא דהיינו בהגיע לעונת הפעוטות דאיכא כה"ג בדאורייתא, משא"כ אם אנו אומרים דבגט חפץ ומחזירו מתגרשת דמיקרי יודעת לשמור את גיטה לא קשיא מסברות הפוכות די"ל דרב אסי ס"ל שתיקנו זכייה דומיא דגט שמקבלת גיטה כשהיא ברשות אביה הוי כאילו זוכית בשביל אביה א"כ רב אסי מדמי זכייה לגט שתיקנו כעין גט, ור"ח ס"ל דלא תיקנו כלל לענין זכייה מדרבנן רק בפעוטות לענין מקח וממכר משום כדי חייו, אבל אם נימא דזוכה לאחרים מדרבנן קשה אמאי לא תיקנו כזכייה או כעין דאורייתא בגט בהגיעה לעונת הפעוטות וגם דומיא דמקח וממכר דהוי ענין אחד, א"כ רב אסי ס"ל שתיקנו זכייה אפילו בליתא כה"ג בדאורייתא, ורב חסדא ס"ל דאפי' בפעוטות דאיכא כה"ג בדאורייתא בגט ומ"מ לא תיקנו, והוי שפיר סברות הפוכות דלרב אסי איכא זכייה אפי' בליתא כה"ג בדאורייתא, ולר"ח אפי' באיתא כה"ג בדאורייתא ליכא זכייה, משא"כ אי חפץ ומחזירו מהני נמי לגירושין לא שייכי סברות הפוכות די"ל דמר מדמי זכייה לגירושין ומר ס"ל דלא תיקנו לענין זכייה כלל, מיהו לסברת התוס' לקמן דחפץ ומחזירו יש לו זכייה מדאורייתא לא קשיא כ"כ כיון דחפץ לאו מתקנה הוא רק מעיקר דינא וכוונת התוס' להכריח סברתם דמדינא זוכה לאחרים מדאורייתא דתו לא קשיא מסברות הפוכות דפליגי אי בחפץ ומחזירו זוכה מן התורה אין קפידא בסברות הפוכות כנ"ל, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן עכ"ל. נראה דה"ה זוכה לעצמו אינו אלא מדרבנן ולא ס"ל סברת התוס' דמחלקין בין דעת אחרת מקנה שיש לו קנין מן התורה, וכן מבואר בפירש"י בסמוך דא ודא שתי תקנות, ובחנם האריך בפני יהושע ולא השגיח לראות דברי רש"י במקומן, ונראה דלשון דא ודא משמע לשון נקבה וקאי אתקנות, וכן בפ' המפקיד דף מ"א ע"ב פירש"י דא ודא זו וזו ואם על הדין קאי ה"ל למימר דין ודין, ועמ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא כו' וא"ת מ"ש שפחה מבנו ובתו הקטנים כו' ואומר ר"ת כו' עכ"ל. לכאורה תמוהים דברי ר"ת מאחר שמפורש במשנה מציאת בנו ובתו הקטנים הם שלו ושל עבדו ושפחתו העברים הם שלהן הרי מפורש במשנה החילוק, ואי משום קושיית הש"ס לא יהיה אלא פועל שמציאתו לבעה"ב הא משני התם בעבד נוקב מרגליות ויתר תירוצים ששייכים נמי כאן דמאי אולמא דהאי מתני' מהאי מתני' דבאמה שמציאתה שלו באמת נראה דשוה עם בנו ובתו הקטנים, ובתוס' פ' חלון נראה שלא הוקשה לר"ת רק אמאי מזכה ע"י אמה שסמוכה על שולחן רבה ומשמע דהקושיא אהא גופא שתהיה מציאתה לרבה, וגם שם עיקר הקושיא הנ"ל על המשנה ולשון התוס' צ"ע:

בא"ד ואור"ת דלר' יוחנן דאמר פ"ק דמציעא לא גדול ממש כו' עכ"ל. ומפירש"י לקמן דף ס"ה ד"ה ופדו נראה דאפי' סמוכים בגדולים מזכה על ידן, ונראה ליישב פירש"י דודאי בגדולים אע"פ שסמוכים שפיר מזכה על ידן דהא אינו חייב ליתן להם מזונות ובכל שעתא מצי הדר ביה לכן לא מיחשב ידן כידו, דבשלמא במציאה שכבר מצא בעוד שלא חזר ביה האב הרי היא של האב, אבל בזיכוי לא יהיה אלא שעכשיו חוזר ואינו רוצה ליתן להם מזונות ויש להם יד בפני עצמן, אלא דקשה א"כ גם בבנו ובתו הקטנים הרי אינו חייב לזונן אלא עד שש וא"כ למה לא יזכה על ידן, מיהו י"ל בזה דלא פלוג רבנן בקטן כיון דבפחות משש אין מזכה על ידו לא תיקנו לו זכייה כלל עד שיהיה גדול:

ועפ"ז איפשר ליישב הסוגיא דר"ח דאמר אישתיק וורדאן א"כ נשארו דברי עצמו בקושיא, ועפ"ז י"ל דודאי לנפשיה לא קשיא ליה דיש לומר לפמ"ש התוס' לעיל דחפץ ומחזירו הוא קודם שמגיע לעונת הפעוטות, א"כ י"ל בהגיע לעונת הפעוטות גם שמואל מודה דזוכה לאחרים, אלא דמ"מ מקשה שפיר דקשה אמאי אינו מזכה ע"י קטנים, ואי משום שסמוכים הא בכל שעתא יכול לדחותן, ואי משום לא פלוג בין קודם שש לאחר שש דלא פלוג רבנן בקטן, א"כ מוכח דעבדו ושפחתו העברים אפילו קודם שש יכול לזכות על ידן, א"כ מוכח דיש להם זכות לאחרים אפי' קודם שש והיינו בחפץ ומחזירו לאחר זמן שכבר הוא קצת בר דעת, מיהו לשמואל לשיטתיה א"צ לומר לא פלוג דשמואל ס"ל דטעמא בקטן דמריצה אצל אביו א"כ אפילו אינו נותן לו מזונות מציאתו של אביו, וא"כ י"ל דשפיר מודה שמואל בהגיע לעונת הפעוטות ומתני' דשפחתו היינו בהגיעה לעונת הפעוטות א"כ לא קשיא לשמואל כלל וא"צ לומר שאני שיתופי מבואות דרבנן, אבל לסברת ר"ח וורדאן דהוכרח לשנויי שאני שיתופי מבואות דרבנן ע"כ משמע ליה דאפי' הגיע לעונת הפעוטות אין לו זכייה לאחרים שלא תירץ שמואל לשיטתיה פריך ליה שפיר, ודוק היטב:

מיהו י"ל בפשיטות דבנו ובתו הקטנים דרך הוא שיזונן דאפי' בדאורייתא עבדינן צריכותא משום דמיתזנא מיניה בקידושין דף ד' והביאו בתוס' לעיל דף מ"ז ע"ב, וגם באמיד כייפינן ליה כדאיתא בכתובות דף מ"ט ע"ב לעולם הוא שלו וקודם שש ודאי כופין כדאיתא בסוף פרק אע"פ, לכן אין זה סברא שיכול לדחותן, רק בגדולים י"ל שפיר סברא זו ליישב פירש"י ודו"ק:

ועוד נ"ל דרש"י לשיטתיה דפירש זוכה לאחרים מדרבנן, ונראה דרש"י גופיה הוכרח לפרש כן לשיטתיה דודאי פשטא דמתניתין משמע דגדולים ממש דרבי יוחנן לא אמר דבריו על משנה זו רק בב"מ, לכן ס"ל לרש"י דכאן אפי' סמוכים מזכה על ידן אף דתיקנו שמציאה שלו כיון שהוא עצמו המזכה ואינו רוצה להיות לו זכות בו שפיר יכול לזכות על ידן, מיהו בקטנים עשו חז"ל ידן כידו לגמרי דדוקא היכא דמן התורה הדין שזכייתן קיימת שייך אי איפשי אבל בקטנים שכל הזכות דרבנן א"כ כשאומר אי איפשי בתקנת חכמים אין להם זכות כלל מן התורה, וא"כ מהא גופא הוכיח רש"י דזוכה לאחרים היינו מדרבנן דאי זוכין לאחרים מן התורה תיקשי אמאי לא יזכה ע"י קטנים הא הוא המזכה ואינו רוצה להיות לו זכות במה שמזכה להם והוי כאומר אי איפשי בתקנת חכמים, אלא ודאי גם לרב אסי אין לו רק זכייה מדרבנן ולא שייך אי איפשי בתקנת חכמים ודברי רש"י נכונים, לכן העמיד דבריו על זוכה לאחרים דזה מוכח ממתני' דאינו מזכה ע"י קטנים, והשתא ממילא כיון דקאמר דא ודא אחת היא משמע שניהם שוים רק מדרבנן זוכה, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה וורדא מאנשי וורדנים מקום עכ"ל. כתב מהרש"ל דלא תימא שם כינוי על שם שהיה פניו ורדניים שקורין (רזיזין וזאויג), וא"כ לא היה נכון שר"ח אומר אישתיק וורדאן ע"כ, ודבריו דחוקים, גם לא ידעתי למה תלה דר"ח לא היה קורא אישתיק וורדאן ולא על המסדר הש"ס עצמו שלא היה קוראו בשם כינוי, ועוד מנ"ל שהוא שם כינוי דילמא נקרא כן ע"ש שפניו דומים לורד כמו שנקרא ר' מנחם בר' יוסי ורדימוס בשבת פכ"ב דף קי"ח ע"ב, ונ"ל כוונת רש"י לפי הגירסא בגמ' וורדאן בשני ווי"ן היה איפשר לפרש שרב חיננא וורדאן שניהם הקשו קושיא זו רב חיננא וגם ורדאן שוי"ו אחת היינו וי"ו מחברת ואי משום שכתוב לשון יחיד מתיב מצינו בתורה ויאמר אחיה ואמה וכן ויעל בלק ובלעם ויאמר בני גד ובני ראובן ורבים ככה ובא רש"י לשלול פירוש זה שא"כ כיון שרב חיננא עיקר המקשה אמאי קאמר אישתיק וורדאן ולא רב חיננא, אלא ודאי אחד הוא ור"ח כינויו וורדאן על שם מקומו ולא הכניס רש"י עצמו בזה שנאמר שנקרא מפני שפניו דומים לוורד דאפילו יהיה כן אין נ"מ רק שלא לומר דוורדאן היה חכם אחר ושניהם השיבו קושיא זו, ועוד דרבי מנחם בר' יוסי נקרא ורדימוס בחד וי"ו וכאן כתוב בשני ווי"ן להורות על שם מקומו, והדברים נכונים וקרובים לאמת בפירש"י:

בתוס' ד"ה שאני כו' משמע דר"י ור"ח פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא כו' עכ"ל. הר"ן הבין בכוונת התוס' דכיון דלענין שיתופי מבואות דרבנן איכא זכייה א"כ גם ר"ח מודה דיש לו זכייה מדרבנן, לכן דחה דברי התוס' דאם יש לו זכייה מדרבנן אהני נמי אדאורייתא, ובאמת תמוה בעיני לומר דסברת התוס' דכל היכא דתקון רבנן זכייה לא יועיל בדאורייתא דהא לעיל דף כ' דאקנו ליה רבנן זוזא ומתגרשת מן התורה, וכן בקידושין בקידשה בשטר אף דלכמה פוסקים מכירת שטרות דרבנן מ"מ מיקדשא מן התורה וכן במעמד שלשתן, ולא מצינו רק רבינו ירוחם שסובר מעמד שלשתן קידושין דרבנן, וכן אם קנה חפץ במשיכה אטו לא יקדש האשה קידושין דאורייתא, עיין מ"ש בספרי מגן אלף סימן תמ"ח, לכן נ"ל סברת התוס' דודאי חפץ ומחזירו הוא פחות מעונת הפעוטות מדלא נקט לישנא דמתני' פעוטות, וס"ל להתוס' דלא מסתבר כלל שיתקנו חכמים מדרבנן זכייה לאחרים אם לא מהני מן התורה דליכא תועלת בזה לקטן שיזכה לאחרים, ופעוטות תיקנו משום כדי חייו, ובמתנה נמי מיבעי' לן לעיל דף נ"ט אי הוי מתנה, ונהי דפשטינן דהוי מתנה היינו כפירש"י דמסתמא עבדו ליה נייח נפשיה אבל מהיכא תיתי לתקן לו שיזכה לאחרים קודם עונת הפעוטות דלית ליה שום זכייה לא בדרבנן ולא בדאורייתא, אלא דהוה מצינן למימר זוכה לאחרים היינו במילי דרבנן תיקנו שיהיה לו זכייה כמו לענין עירוב ומעשר שני כדי שיהיה לו מזומן מי שיזכה על ידו או יפדה מעשר שני דרבנן, אבל כיון דחזינן דבשיתופי מבואות דרבנן לכ"ע תיקנו לו זכייה א"כ אין שום תועלת לתקן לו זכייה בשביל אחרים, ואפי' יהיה איזה סברא לתקן לו זכייה ע"י אחרים הנה התוס' פשיטא להו בכמה דוכתי דבדעת אחרת מקנה יש לו זכייה מן התורה א"כ טפי ה"ל לתקן בצרור וזורקו שיזכה לאחרים כיון דלעצמו זוכה מן התורה דיותר מסתבר לתקן במידי דאיתא כוותיה בדאורייתא, אלא ודאי לא מטעם תקנה אתינן עליה רק מדינא דאורייתא, וא"כ אין להקשות כיון דמדאורייתא הוא, כן נ"ל כוונת התוס' ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דמציאת חש"ו עכ"ל המהרש"א דייק דזה קשה נמי לר"ח, ואיפשר לומר דר"ח קאמר לשמואל לשיטתיה דס"ל טעמא דמציאת קטן לאביו דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ע"כ מגביהה בשביל אביו ואינו זוכה לאחרים, אבל לר"י דס"ל דזוכה גם לאחרים קשיא להו שפיר:

בא"ד וי"ל דאין למעט קטן משליחות כו' עכ"ל. והקשה הפנ"י הא כתבו התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב דכיון דעכו"ם לא שייך בשליחות דתרומה נתמעט מכל שליחות אפילו במידי דאיתא בדנפשיה א"כ גבי קטן נמי נימא דנתמעט מכל שליחות ע"ש, ולי נראה ע"פ מ"ש התוס' לקמן דאי מופלא סמוך לאיש מדאורייתא ותרומתו תרומה וחילולו חילול א"כ נראה לפ"ז דגם יכול לעשות שליח כיון דאיתא בתרומה דנפשיה שייך אתם גם אתם שהרי גם הוא בר תרומה א"כ יכול לעשות שליח ג"כ לתרומה, א"כ מוכח בקטן גופיה דאיתא בשליחות היכא דאיתא בתרומה דנפשיה מסתמא אית ביה נמי שליחות, א"כ מוכח בתרומה גופא דאית ביה שליחות ע"כ מפלגינן בין היכא דאיתיה בהך מילתא מפלגינן נמי בכל שליחות היכא דשייך ביה, משא"כ בעכו"ם אע"ג דבקידושין דף מ"א ע"ב אמרינן נמי אעכו"ם הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה דהעכו"ם שתרם תרומתו תרומה התם לא הוי ממש איתא בדנפשיה דטעמא משום אין קנין כפירש"י או כפירוש התוס' דגדלה שליש ביד ישראל שכבר נתחייבה ביד ישראל לכן לא איתרבי לענין שליחות, אבל בקטן אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותורם משלו הוי נמי לענין שליחות כגדול, כנ"ל ודו"ק: ובהכי ניחא הא דקאמר ר"ח אישתיק וורדאן דתיקשי לרב חסדא לנפשיה אליבא דשמואל, ולפ"ז נראה דרב חסדא ס"ל דרב יהודה אמר. שמואל דאמר אינו זוכה לאחרים י"ל דשמואל לשיטתיה דס"ל בפ' יוצא דופן דף מ"ו מופלא סמוך לאיש דרבנן דמשני בעלה מיפר לה בדרבנן וכיון דמופלא סמוך לאיש מדרבנן קטן לאו בר שליחות הוא דלא מצינו ביה שליחות, ור"י דס"ל התם דתרומתו תרומה י"ל דס"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וכדסברוה התם ושפיר משכחת ביה שליחות לכן זוכה גם לאחרים, ושמואל ס"ל כרבי יהודה דגם בהגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה א"כ לא מצינו שליחות בקטן וגם זכייה אין לו, אבל השתא דשני ליה שיתופי מבואות דרבנן שפיר קאמר אישתיק וורדאן, ואע"ג דרב יהודה אמר שמואל התם מיפר ממנ"פ אי מופלא סמוך לאיש דרבנן מיפר ואי דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא י"ל דבהא גופא קאמר דאתיא בין לר' יוסי בין לר' יהודה, אבל שמואל ס"ל כר' יהודה דאין תרומת קטן תרומה אפי' הגיע לעונת נדרים ומתני' י"ל דאתיא כר' יוסי, אבל אשינויא דמשני שיתופי מבואות דרבנן קשיא ליה שפיר, ודוק היטב:

אלא דיש לדקדק לדברי התוס' דהא בפ' איזהו נשך דף ע"ב אמרינן גבי עכו"ם מידי דהוי אקטן אע"ג דלית לית שליחות זכייה מדרבנן אית ליה, וקשה הא קטן אית ליה זכייה מן התורה דהא יכול לזכות לאחרים מדאורייתא, ודוחק לומר דסתמא דגמרא אליבא דשמואל וזכייה מדרבנן אית ליה לענין שאחר זוכה בשבילו, דהא כתב הר"ן שהתוס' פסקו כר"י דזוכה לאחרים, וי"ל דשם כשהוא קטן שלא הגיע לחפץ ומחזירו לאחר זמן דההוא לכ"ע אין לו זכייה מן התורה רק מדרבנן שאחר זוכה לו כדתנן זכין לקטן:

בא"ד וא"ת תיקשי ליה לרב יהודה כו' איש זוכה ואין קטן זוכה עכ"ל. איפשר ליישב דנהי דקטן זוכה לאחרים היינו במתנה דזכי לנפשיה בדעת אחרת מקנה מן התורה זכי נמי לאחריני אבל במקח וממכר דאין לו יד לקנות דהא הפעוטות מקחן מקח מדרבנן אבל לא מן התורה וכיון שלעצמו אין יכול לקנות אינו נעשה שליח לאחרים, וא"כ כיון דכתיב ויקחו להם איש היינו שיקחו וקטן אינו זוכה שהרי גם לעצמו אינו זוכה מן התורה במקח וממכר ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה