אור ברסלב
גרש ירחים פרק ו - האומר › דף סד.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ו - האומר · דף סד.

דף סג:

בגמרא איתמר בעל אומר לפקדון. וכתב הרשב"א בחידושיו דדוקא בטוען לפקדון אבל במזוייף יתקיים בחותמיו ואי טען ממני נפל אינו נאמן דלנפילה לא חיישינן, ובספר פני יהושע הקשה עליו הא הכא לר"ה קיימינן דחייש לנפילה בב"ב דף קע"ב ע"ב גבי ממך אפי' מריש גלותא, ותירץ דבשליח לקבלה ה"ל נפילה דחד, ומסיק דאפי' לפירש"י דשליש נאמן נמי על עדי אמירה מ"מ כאן איירי באיכא עדי אמירה דאל"כ לר"ה לשיטתיה חיישינן לנפילה ע"ש שהאריך בזה, ולפענ"ד תמוה אם ניחוש לנפילה מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו בפ"נ הא יכול לטעון ממני נפל, ואפי' תימא דבשליח להולכה שאומר בפ"נ לא חיישינן לנפילה מטעם מידק דייק מ"מ קשה בארץ ישראל או במקויים בחותמיו שא"צ לומר בפ"נ אכתי יערער הבעל שממנו נפל, [ודברי תשובת הרא"ש יתבאר בחידושי לח"מ], אלא ע"כ לא חיישינן לנפילה בגט אי משום דלפירוש התוס' שם בב"ב מיקרי נפילה דיחיד כשאין לתלות רק שנפל מאחד נמי מיקרי נפילה דיחיד ודוקא גבי ממך מיקרי נפילה דרבים דיש לספק על כל העולם שהיה השטר בידו ואולי יש אחד שלא נזהר, א"כ הכא אפי' בשליח להולכה מיקרי נפילה דיחיד שאין לספק רק שנפל מן הבעל לחוד, ותמהני שלא זכר בפ"י דברי התוס', ואם נימא כפירשב"ם דנפילה דיחיד היינו שנאבד מיוסף בן שמעון ומצאו יוסף בן שמעון אחר מ"מ צריך לפרש דבגט לא חיישינן לנפילה, או יש לחלק בין שטר זה שכתוב בו ממך ולא חייש לפרש איתרע טפי דאולי משטה בו והבל הוא וסמך שיטעון שלא זה הוא המלוה ואיכא ריעותא מדלא חש לפרש היטב, וכן בשני יוסף בן שמעון ה"ל לפרש בשטר, עכ"פ בגט מוכח דלא חיישינן לנפילה דאל"כ פסלתינהו לכולהו גיטא שע"י השליח, לכן לא ראיתי להאריך בזה:

אלא דקשיא לי על הרשב"א מנ"ל דטענת פקדון עדיפא מטענת נפילה דילמא לר"ה ס"ל סברא דאם איתא מהך טעמא גופא נאמן ג"כ לטעון שנפל ממנו כיון דאיכא הוכחה דלא יהביה לגירושין אבל ודאי בעלמא לא חיישינן לנפילה, ואיפשר לומר דס"ל להרשב"א דודאי סברא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה סברא מעלייתא היא אלא דר"ח ס"ל כיון דהימניה אפי' מסרו באמת לפקדון כמ"ש התוס', א"כ ליכא ריעותא מזה דאין ה"נ שמסרו לפקדון מ"מ סמך עליו אם יאמר לגירושין, וא"כ אם נימא דטענת נפילה הוי טענה א"כ גם לרב חסדא כשאומר לפקדון יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר ממני נפל, מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ דבשליש לא מהני מיגו א"כ שפיר י"ל אפי' לר"ח אם טען ממנו נפל נאמן רק מיגו לא מהני בשליש, ובהכי ניחא הא דאמר רבה ומודה ר"ה באמרה קמאי דידי כו', והוקשה למפרשים הא אנן קיי"ל כרב חסדא ומאי נ"מ, ולפ"ז ניחא דבטענת נפל מודה ר"ח דהוי טענה דיכול לטעון כן מכח הוכחה זו דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה, והשתא באמרה קמאי דידי אפי' אמר ממני נפל נמי לא מהימן, וא"ש הכל ודו"ק:

איברא די"ל דע"כ מוכח דגם נפל לא מהימן לר"ח דאל"כ מאי פריך בש"ס לר"ח ממתני' ניהמניה לשליש נימא דר"ח מודה דיכול לטעון ממני נפל מכח הוכחה דאם איתא, א"כ צריך שתי כיתי עדים שמא יטעון הבעל נפילה דלא שייך הימניה, אלא דמ"מ אינו מוכרח לר"ה דלא מהימן לטעון נפל במיגו דלפקדון, רק לר"ח דאין יכול לומר לפקדון גם נפל אינו יכול לטעון ופריך שפיר לר"ח, וא"כ להפוסקים דפסקו כר"ה י"ל אפי' טען נפל כיון דיש לו מיגו דלפקדון שפיר מהימן דאין דברי הרשב"א מוכרחים בזה אליבא דרב הונא, ומ"ש בספר פני יהושע דבלא"ה קשה להרשב"א שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר להולכה ומחמת כיסופא לא יהיב לדידה, דברי תימה הם דלהך סברא דבלהולכה לא שייך אם איתא א"כ בטוען להולכה גם לר"ה שליש נאמן:

מיהו איפשר דהרשב"א לא ס"ל כדברי הש"ך רק כשיש מיגו לבע"ד לא מהני נאמנות השליש, והשתא שפיר דברי הרשב"א מוכרחים דנפילה אינה טענה אפילו היכא דשייך אם איתא דאי נפילה הוי טענה תיקשי לר"ח ליהימן לפקדון במיגו דנפילה אע"כ נפילה אינה טענה כלל, א"כ ממילא גם לר"ה אינו נאמן לטעון שממני נפל אע"ג דמסייע ליה סברא דאם איתא, ודוק היטב, וכן משמע באמת מלשון הרשב"א בד"ה ורב חסדא אחר שהביא דברי הראב"ד וכתב ולדידי ניחא וכו' וכתב וטעמא דמילתא כו' מיהו דוקא במקיימתו ע"ש:

בפירש"י ד"ה בעל אומר לפקדון כו' והאיש והאשה יחד בעיר עכ"ל. עיין בס' פ"י שכ' שיש לתמוה שלא נזכר בש"ס מזה ונדחק בדברים רחוקים, ולעד"נ דודאי ס"ל להש"ס דמילתא דפשיטא הוא דלא שייך ליתן גט לפקדון שהרי נפסל בלינה ונעשה מוקדם ומיפסל, וע"כ טעין לפקדון לפי שעה הפקידו, אלא דקאמר לפקדון מהאי טעמא גופיה שביקש ליתנו בעצמו לאשתו ולא ע"י שליח ונתנו לפי שעה לפקדון עד שתבא האשה ויתנהו לה בעצמו, ויש להסביר דפעמים אשה עושה שליח לקבלה מחמת כיסופא דכסיפא לה מילתא לקבל הגט בעצמה והבעל פעמים שרוצה דוקא ליתן בעצמו לידה כדאמרינן לקמן פרק מי שאחזו דף ע"ד גבי גט לצעורה קא מיכוון, והשתא הבעל קאמר לפקדון והיינו עד שתבא האשה ויתנהו לה בעצמו ושליש אומר לגירושין, והשתא ממילא איירי שהאשה בעיר אחת עמו דאם אינה בעיר מה לו ליתן גט לפקדון שמא לא תבא מיד ונפסל הגט בלינה כיון שרוצה ליתן לה בעצמו לידה והוי טענה גרועה מצד עצמה, ולזה קאמר ר"ה בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה בעצמו דאין דרכו ליתן הגט לשלוחה כשיוכל ליתנו בעצמו דהוא לא חייש לכיסופא דידה, וא"כ אם אין האשה) בעיר ודאי לאו טענה הוא לפקדון דלא עביד דמפקיד גיטא רק שיחזור ויקבלנו ויגרש בעצמו, והאשה דרכה לעשות שליח לקבלה משום כיסופא ולפי שהשליח בא משם האשה שנעשה שלוחה לקבל פעמים שאומר הילך הגט לפקדון וכשתבא האשה אטלנו ממך ואתננו לאשה, וס"ל לר"ה דאין דרכו ליתן הגט לשלוחה כשהאשה מזומנת ויוכל ליתנו לאשה עצמה אבל בלא"ה אין דרך כלל להפקיד גט, והשתא ממילא בשליח להולכה לא שייך טענה לפקדון אפי' בעיר אחת כיון שלא בא השליח משמה מה לו להפקיד הגט ביד אחר ודאי טענה גרועה היא, רק בשליח קבלה שבא משם האשה דרכו לפעמים לומר הילך הגט לפקדון עד שאתננו בעצמו אבל שיפקיד גט מעצמו לא הוי טענה כלל, ומיושבים כל קושיות התוס':

וגם מה שדייק המהרש"א אמאי לא פירש שליש אומר להולכה דבהא אפי' לר"ה מהימן השליש דמה לו ליתן הגט לפקדון ודוקא היכא דמצי למיהב לדידה פליגי, ור"ח ס"ל דשליש נאמן משום דהימניה, כן נ"ל לולא שהראשונים לא פירשו כן:

בתוס' ד"ה בעל כו' וא"ת מה הועילו כו'. לכאורה י"ל דלא פליגי רק בש"ק שא"צ לומר בפ"נ אבל היכא דאומר בפ"נ כי היכי דמהני לבטל ערעור של הבעל שלא יטעון מזוייף ולא מהני טענתו כדכתבו התוס' בריש מכילתין והיינו משום דאמרינן מידק דייק, הכי נמי לא מצי לטעון לפקדון, אלא דאין זה מספיק דקשה בא"י אמאי א"צ לומר בפני נכתב דאף שעדים מצויין לקיימו מ"מ שמא יטעון לפקדון, מיהו הך קושיא דמערסא לערסא לא קשיא די"ל שפיר היכא דאמר בפנ"כ לא פליג ר"ה, וא"ש בזה פירש"י שפירש דפליגי בשליח קבלה דבשליח הולכה רב הונא מודה, ובלא"ה י"ל הא דמערסא לערסא כיון דלא יהביה לדידה ע"כ איכא טעמא וממילא גם לר"ה שליש נאמן, וכן העירני לזה בני הרבני החריף מהור"ר אהרן נ"י:

בד"ה שליש נאמן דהא הימניה אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים כו' עכ"ל. נראה דלשיטת התוס' דלעולם בעינן עדי מסירה ע"כ כשאומר השליש שנמסר לו בפני עדים דאל"כ לא אהני מידי אפי' מסרו לגירושין, א"כ מוכרח ע"כ דאפי' מסר לו בפני עדים נאמן, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דביש ע"ח א"צ לעדי מסירה י"ל שמסר לו בלא עדים, ואף שהבעל טוען שמסר לו בעדים י"ל דלא מהימן כיון שאין העדים בפנינו ולא מרעינן להימנותא דשליש. ויש לדקדק לדברי התוס' מאי פריך הש"ס משליש נאמן בדיני ממונות נימא בדיני ממונות שייך טפי הימניה כיון דאין עדים בפנינו ע"כ הימניה אבל בגט שהשליש בעצמו מוכרח לומר שמסר לו בעדים י"ל דלא שייך הימניה לכן בסברא כל דהו מרעינן להימנותיה, להכי קאמר ר"ה משום אם איתא לא מהימן, וי"ל דלקמן דף פ"ו ע"ב משמע דמספקא לן אי ס"ל לר"ה הלכה כר"א בגיטין, לכן מסיק הש"ס אפי' אי ר"ה ס"ל כר"מ א"כ לא בעי עדי מסירה כלל ושפיר אית לן למימר דהימניה כמו בממון, מיהו לפי שיטת ר"ת לעיל דף ד' ד"ה דקיימא דאפי' לר"מ בעינן למוסרו בפני שנים א"כ קשיא איך מדמי נאמנות דממון לנאמנות דגט דלא סגי בלא עדים, ועיין בספרי גט מקושר ריש סדר גט שני:

בא"ד חדא דבלא שום מיגו כו' עכ"ל. איפשר לומר דרש"י לשיטתיה אזיל כפי מה שכתבו קצת פוסקים דס"ל לרש"י מיגו למפרע, וא"כ לעולם אי הוה ליה מיגו מעיקרא שפיר נקרא מיגו לגבי שליש, וגם שם בפרק ז"ב ס"ל כיון דאיתחזק בבי דינא לא אמרינן מיגו מ"מ איכא מיגו קודם דאיתחזק וע"כ ס"ל דשליש אינו נאמן במיגו דלמפרע, ואהא מותיב ליה הש"ס דגם מיגו למפרע מהני, אלא דהפוסקים ס"ל מיגו למפרע לא אמרינן דשמא מעיקרא לא ס"ד לשקר עד עכשיו שנהפך לבו לרמיה, ובזה ס"ל לרש"י דמ"מ הוי מיגו, והשתא י"ל ר"ה ס"ל הסברא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה מרעא לנאמנות לכן לא אהני מיגו דלמפרע דהוה מסר לה מעיקרא, וכאן נמי מיירי דראו הגט ביד שליש וליכא מיגו השתא רק למפרע, לכן מהני הסברא דאם איתא לר"ה דיש הוכחה שעכשיו רוצה לשקר אבל במיגו מעליא מודה רב הונא, מיהו קשה לפ"ז ל"ל למימר באמרה קמאי דידי לימא בפשיטות דבלא ראו הגט מהימן במיגו, לכן יש לפרש פירש"י בפשיטות כמ"ש בש"ך סימן נ"ו סק"א דפעם א' צריך להיות בידו מיגו דאל"כ לא מיקרי הימניה, והשתא כוונת רש"י ג"כ כן דלא ידענא שהימניה בשום פעם כיון שבא לפנינו קרוע איפשר שלא היה בידו מעולם למוסרו לה ושפיר ס"ל כפירוש התוס' דכאן לא הוי מיגו דאיפשר שלא תרצה האשה לקבל, וגם רש"י פירש בענין אחר באיתחזק ע"ש ואין כאן מקומו:

בא"ד ועוד אי חשיב מיגו לא הוה פליג ר"ה. איפשר ליישב קושיא זו דשפיר הוי מיגו אלא דס"ל דחזקה דאם איתא מרעא למיגו והשתא לקמן דאיכא נגד חזקה דאם איתא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שפיר מהני המיגו, ועמ"ש לקמן בישוב שיטת רש"י כל הקושיות ועיין בסמוך: בא"ד לכן נראה לפרש כו' עכ"ל. וקשה לשיטת התוס' דשליש מהימן במיגו גם לר"ה, א"כ קשה הא יש לו מיגו להשליש דאי בעי אמר שמסר לו הגט על תנאי ונתקיים התנאי דתו לא שייך סברא דלדידה יהיב לה, גם הפוסקים כר"ה לא חילקו כלל בין שאמר השליש שעל תנאי נתנו לה ולא שייך לדידה יהיב דילמא אינו מאמינה, ונראה דאין הכי נמי קאמרינן דכיון דהם בעיר אחת מה לו למסור לשליש כלל היה לו להחזיק הגט בידו עד שיתנהו לה והיינו דקאמרינן לדידה יהיב לה וימתין עד שיקיים התנאי ויתננו לה בעצמו:

ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה בעל אמר שהקשה אמאי לא מפרשי בשליח להולכה והגט ביד האשה, ולפ"ז לק"מ דודאי בבעל אומר להולכה בלא תנאי אין שייך לומר דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה יהיב לה דלטעמיה דמסרו להולכה והאשה כאן היה לו למסור הגט לדידה כמ"ש התוס' גופייהו לעיל, אלא באומר להולכה על תנאי אין ראיה ממה שלא מסרו לדידה די"ל שאינו מאמינה בקיום התנאי, ושפיר הוה מצי למימר בכה"ג בעל אומר להולכה על תנאי דשייכא נמי פלוגתייהו היכא דהגט ביד שליש וטוען לקבלה דאיכא נמי סברא דאם כדברי השליש שמסרו לקבלה לדידה הוה יהיב, אלא ודאי כדבריו שמסרו להולכה על תנאי ולא האמינה בקיום התנאי רק לשליש ועכשיו שלא בא הגט ליד האשה חוזר בו, אלא דהש"ס לא איירי בהכי והשתא תו לא קשיא קושיית המהרש"א דיפרשו התוס' כשיטת הרי"ף בשליש אומר להולכה והגט יוצא מת"י האשה דהא התוס' ס"ל ביש מיגו שליש נאמן אף לר"ה א"כ כשהשליש אומר להולכה שפיר מהימן במיגו דיהב ליה בעל על תנאי ונתקיים התנאי ומסרו ליד האשה דתו לא מצי למימר לדידה יהיב לה די"ל שאינו מאמינה בקיום התנאי, ואין לומר שיחזיק הגט אצלו עד שתקיים התנאי די"ל שמא לא תקיים התנאי עד למחר ויפסל הגט דה"ל מוקדם לכן נתנו ביד שליש להולכה שאף אם לא תקיים עד למחר לא יפסל משום מוקדם כיון שהוא ביד שליש משא"כ אם היה הגט אצלו היה פסול משום מוקדם, ולא היה תקנה למוסרו לשליח לכמה פוסקים כיון שנעשה מוקדם ביד הבעל, ואפי' להפוסקים דכשר ע"י שליח מה לו לבקש שליח אח"כ טוב שימסרנו מיד לשליח, וא"כ בשליש אומר להולכה מסרו לו אפי' בלא תנאי נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שמסרו לו על תנאי דלא הוה שייך סברא דאם איתא דלגירושין לדידה יהיב, משא"כ אי איירי בש"ק שפיר י"ל לדידה יהיב, ואין לומר דמסרו על תנאי דמ"מ מה לו למוסרו לשליש כלל, ואין לומר משום מוקדם דבשליח לקבלה אם לא תקיים התנאי ביום זה נמי ה"ל מוקדם ודברי התוס' ברורים ונכונים:

ולפ"ז נראה דשיטת התוס' כשיטת הראב"ן שהביא הש"ך ח"מ סימן מ"ז דכשהשטר ביד ב"ד לא הוי מיגו דהא קשה לפ"ז מאי קשיא להו להתוס' מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו מערסא לערסא הא יכול לומר לפקדון, ולפמ"ש לק"מ דבשליח אומר להולכה והגט ביד האשה נאמן במיגו דאי בעי אמר על תנאי ניתן לו ולא שייך אם איתא, אלא די"ל בקושיית התוס' דהא צ"ל בפ"נ בפני ב"ד ותו לא הוי מיגו דאיתחזק בבי דינא, אבל מ"מ לא מצי לאוקמא הסוגיא בש"ה דמשמע אפי' לא אמר כלל בפ"נ והגט ביד האשה כגון שמקויים או באותה מדינה, ובזה שפיר י"ל מיגו דעל תנאי ניתן לו, אבל מערסא לערסא שאומר בפני ב"ד סתם לא שייך מיגו דאיתחזק בב"ד וכפירוש ראב"ן, ומ"מ לא מתפרשא הסוגיא להולכה דלעולם יש לו מיגו דאי בעי אמר על תנאי ניתן כשלא איתחזק, וא"כ למאי דמסיק הש"ך דאם מפרש בב"ד נאמן במיגו א"כ גם מערסא לערסא נאמן במיגו דאי בעי אמר קודם שהראה הגט בב"ד שניתן לו על תנאי ואח"כ היה מראהו, והכל ניחא ודוק היטב:

ויצא לנו מזה לשיטת התוס' אם אמר שניתן לו על תנאי ג"כ שייך אם איתא אם הוא שליח לקבלה ואם הוא שליח להולכה וטוען שנמסר. לו על תנאי שליש מהימן גם לר"ה דיש לומר דלא מסרו לה מפני שלא האמינה בקיום התנאי וגם בעצמו לא היה יכול להחזיקו שלא יפסל משום מוקדם:

מיהו שיטת הרי"ף דגם בש"ה שייך אם איתא א"כ י"ל דאפי' טוען על תנאי ניתן לו אינו נאמן ג"כ דמ"מ לא היה נותנו לשליח רק היה מחזיקו אצלו, מיהו הדין נמי כן בש"ק כמ"ש הרשב"א בשמו, ולמ"ש לקמן גם רש"י מודה דגם בש"ה הדין כן, או דס"ל להרי"ף דגט מוקדם ביד בעל נמי כשר ע"י שליח:

בא"ד אלא לא חשיב מיגו כו' כיון דבעלה אומר לפקדון עכ"ל וברא"ש כתב שאינה רוצה להתגרש מספק, ובב"ש סימן קמ"א סעיף נ"ה ס"ק פ"א עשה מחלוקת בין התוס' להרא"ש דלהתוס' כשאינה יודעת שהבעל יערער מקבלת הגט, ואין דבריו ברורים דגם כוונת התוס' דלא שייך מיגו רק כשא' משקר אמרינן דיכול לטעון שקר שהיה עדיף אבל היא שאינה חפצה להתגרש שלא כדין א"כ תאמר האמת אף שתקבל הגט שקיבלתו מיד השליח וכיון שהבעל אומר לפקדון ומהימן על זה משום דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה וגם היא תאמר כן ואינה רוצה להתגרש מספק ואף שתקבלנו לא יועיל לה, ומ"ש התוס' שלא תתרצה לקבל הגט היינו כשכבר שמעה דלפקדון היינו משום שאינה רוצה להתגרש שלא כדין א"כ גם כשתקבלנו מעיקרא כשתאמר האמת אינו מועיל לה כלום, וכן משמע ממה שהקשו התוס' לעיל מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו מערסא לערסא דאף שהגט בידה קודם עירעור הבעל לא אהני לה מידי, ואין כאן מחלוקת כלל וקושטא דמילתא נקטו דכששומעת שהבעל אומר לפקדון לא תקבלנו ואפי' כבר קיבלתו תאמר האמת כיון שאין רצונה להתגרש שלא כדין וזה פשוט וברור:

בא"ד לכך נראה לפרש דהא הימניה כו' ואע"פ שהוא משקר עכ"ל וקשה לפ"ז מ"ט דר"ה דאם איתא דלגירושין לדידה יהיב לה דילמא אין ה"נ דמסרו לפקדון ומ"מ הא הימניה אפי' משקר וא"כ אף כשנתנו לפקדון מ"מ ע"ד כן מסר לו שאם ישקר יהיה לגירושין לכן לא מסרו לדידה, ואין לומר משום סברא דאם איתא אמרינן דלא הימניה כלל דסמך על זה שיאמר אח"כ בודאי לפקדון מסרתיו מדלא נתתיו לאשה דהא הימניה היינו משום שהיה יכול למוסרו לאשה, וא"כ אם היה מוסרו לאשה והאשה היתה יכולה לומר שמסר לה הגט בעצמו דלהכי מיקרי הימניה, וצ"ל דמ"מ לא הימניה רק בשקר שאינו מבורר, אבל הכא מכח סברא דאם איתא ה"ל שקר מבורר וע"ז לא הימניה, ור"ח לא ס"ל סברא זו דאין זה מבורר כ"כ א"כ משמע דבבאו עדים שנתנו לפקדון ודאי לא מהימן שהרי בודאי נתברר שקרו, לכן תמוה לי על רי"ו שכתב בשם התוס' והרא"ש, וכ"מ בחידושי הרשב"א שאפי' באו עדים שלפקדון נאמן השליש דא"כ קשה מ"ט דר"ה הא אפי' מסרו באמת לפקדון מ"מ סמך עליו אם יאמר לגירושין וסברא דאם איתא מי עדיפא מעדים אלא ודאי ליתא וגם ר"ח מודה בעדים, וי"ל דבהא גופא פליגי דר"ה לא סבירא ליה הימניה באיסורא לכן אמרינן אם איתא, ור"ח. ס"ל הימניה אפי' באיסורא ודו"ק:

בגמרא מתיב ר' אבא כו' ושליש נאמן כו' ויש לדקדק לפמ"ש התוס' דבאשה ליכא מיגו שאינה רוצה להתגרש שלא כדין, וא"נ דאיירי בברי כדמשמע לשון זה אומר כך וזה אומר כך הרי יש לו מיגו דאי בעי היה לוקחו מיד השליש ובמיגו ר"ה מודה כדמוכח בסוגיין, וי"ל דלשון זה אומר כך וזה אומר כך משמע שכבר נחלקו התובע והנתבע שהתובע אומר שהחפץ הושלש בידו להחזירו למפקיד וזה אומר שהופקד להחזירו לזה שטוען עליו וע"ז קאמר דשליש נאמן מה שיאמר אח"כ ובזה ליכא מיגו לשליש כיון שכבר נפלו חלוקי טענות שביניהם והודו שהוא ביד שליש אף שהשליש אומר עכשיו כדברי הא' כיון שכבר נפלו חלוקי הטענות ביניהם ה"ל מיגו למפרע וכמ"ש הש"ך ר"ס מ"ז א"כ מוכח דשליש נאמן בלא מיגו דכיון שכבר הודו הבע"ד שהוא ביד שליש מה שהשליש אומר עכשיו כדברי הא' אין ראיה דשמא מעיקרא לא רצה השליש לשקר עד עכשיו:

מיהו אכתי איכא למידק דילמא ע"כ לא קאמר ר"ה רק בברי ושמא דהאשה טוענת שמא, משא"כ הכא דטוען ברי רב הונא מודה, וי"ל דטענה דלפקדון טענה גרועה היא דבכל דוכתי לא חיישינן להכי דבשתי עיירות אע"פ שהאשה טוענת שמא אין יכול לטעון לפקדון, אע"ג דר"ה ס"ל ברי ושמא ברי עדיף מ"מ לא חשיב ליה טענה רק מכח אם איתא לכן מדמי ליה שפיר כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה כו' והקשה המהרש"א דהא לא פליגי ר"ה ור"ח רק אם אמרינן הימניה וא"כ אי לא בעי עדי אמירה גם לר"ה לא בעינן וא"כ תיקשי לר"ה ג"כ ממתני', ונדחק דבעדי אמירה הקושיא לר"ה ג"כ והוא דחוק ולא משמע כן בלשון רש"י, לכן נראה ליישב דודאי רש"י פירש דשליש נאמן מטעם מיגו כמ"ש כאן, והתוס' הקשו עליו דבמיגו מודה ר"ה ותירצו דכאן לא הוי מיגו דאיפשר שאין רצון האשה לקבל, מיהו רש"י ס"ל דמ"מ מיגו הוא דהא מסתמא אין לחשוד לשליח שישקר בחנם דאין אדם חוטא ולא לו ואי חשדינן ליה למשקר היינו ע"פ איזה חשד שעושה כן לבקשת האשה א"כ ע"כ לומר שגם היא חפצה להתגרש שלא כדת וא"כ שפיר היתה יכולה לקבל ממנו הגט, אלא דר"ה ס"ל אע"ג דשייך אין אדם חוטא מ"מ איכא כנגדו חזקה דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לכן איפשר שאף שאין האשה חפצה לקבלו מ"מ יש חשש על השליש, משא"כ בהך קמאי דידי ודאי מיגו מעליא הוא ובמיגו מעליא מודה וא"כ בעדי אמירה קושטא דמילתא דשייך מיגו שהיא אומרת שעשאתו ש"ק בעדים וע"ז שטוענת ברי גם לר"ה מהימנא במיגו דאי בעי היתה מקבלתו מיד השליש, אלא דהא בהא תליא כיון דלר"ה בעל מהימן שמסרו לפקדון וא"כ לא סגי דתתגרש רק כשבאים עדים שהבעל מסרו לגירושין א"כ לא סגי בלא עדי אמירה כיון דאיכא עדים שנמסר לשליש תו ליכא מיגו דהיתה לוקחתו מיד שליש על עדי אמירה דכיון דבאים עדי קבלה לפנינו תו ליכא מיגו על עדי אמירה, וא"כ ממילא לעולם צריך עדי אמירה שהרי בלא ע"ק לא תתגרש וא"כ לא שייך מיגו על אמירה דבודאי אמת אומרת על אמירה כיון דטענה ברי, מ"מ כשאין עדי קבלה לא סגי דתיגרש וכשבאים עדי קבלה בטל המיגו דכל טיב מיגו הוא כל זמן שלא באו עדים להכחיש טענה ראשונה שהיה יכול לטעון כמו בשדה זו של אביך שכל זמן שאין עדים נאמן וכשיבאו עדים אח"כ נתבטל המיגו שלו, וא"כ בהכרח צריכה לעדי אמירה וגם לע"ק דכיון דצריכה לע"ק שקיבלו השליח לא סגי בלא עדי אמירה שהרי כשיש ע"ק לא מצי למימר שלדידה יהיב לה, וא"כ לר"ה א"ש דבעינן תרווייהו משא"כ לר"ח דס"ל דשליש נאמן א"כ לא צריכי לא לעדי קבלה וכשלא תהיה שום עדות ודאי נאמנת נמי על האמירה שהרי יכולה ליקח הגט מיד השליש וכשאין עדים בפנינו שפיר מהימן במיגו גם אאמירה, דר"ח ס"ל דזה הוי מיגו שיכולה לקבל הגט מיד שליש ולא תצטרך לעדי קבלה וכ"ש על אמירה דאנו חושדין אותה למשקרת דודאי הוי מיגו מעליא, ומיושב קושיית הר"ן דמאי הימניה שייך על אמירה שהרי אין בידו לעשות ש"ק, ולפ"ז לק"מ דאאמירה הוי מיגו מעליא ודברי רש"י ברורים ונכונים, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב פירש"י דבהא גופא פליגי ר"ה ור"ח דר"ה ס"ל שאין זה מיגו שלא תרצה האשה לקבל הגט ור"ח ס"ל דשפיר הוי מיגו ולכ"ע שליש נאמן בלא מיגו רק הכא דשייך סברא דאם איתא לא מהימן בלא מיגו ופליגי במיגו זה, ואיפשר דר"ה ס"ל דלא הוי מיגו שתקבל הגט ותאמר דלדידה יהיב לה די"ל דהוי מיגו דהעזה ור"ח ס"ל דשפיר הוי מיגו, ולפ"ז לכ"ע שליש נאמן בלא מיגו רק הכא משום סברא דאם איתא צריך מיגו דוקא ופליגי אי הוי מיגו בכה"ג, משא"כ בקמאי דידי דהוי מיגו מעליא גם ר"ה מודה, ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א ג"כ דלר"ה צריך עדי אמירה דאף דעל עדי אמירה ישנה מיגו דהיינו שיכולה לקבל הגט ולומר דהבעל נתנו לה, לר"ה לא הוי מיגו דהוי מיגו דהעזה ולא מהני הך מיגו ואם תטעון שהשליח נתנו לה תו לא מהימנא דשייך אם איתא, משא"כ לר"ח דס"ל מיגו בכה"ג לא צריך לא עדי אמירה ולא ע"ק וא"ש ודו"ק:

עוד איפשר לומר ליישב פירש"י ויתיישב מה שלא פירש"י בש"ה כפירוש הרי"ף, דבלא"ה הקשו התוס' לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתן הא יטעון לפקדון, לכן י"ל דודאי גם לר"ה הך אם איתא לא אלים כ"כ לבטל נאמנות השליש דשמא יש לו איזה טעם שלא ליתן בעצמו, אלא דיש כאן אם איתא משני הצדדין דגם באשה כיון דמיירי בעיר א' א"כ ריעא טענתה ג"כ דמה לה לעשות ש"ק הרי יכולה לקבל הגט בעצמה וע"כ לומר שגם לה יש טעם שלא לקבל בעצמה וגם לבעל יש טעם שלא רצה ליתן בעצמו והוי כמו נפילה דחד, לכן ס"ל לר"ה דבעל נאמן דיש ריעותא משני הצדדין ופלוגתא דר"ה ור"ח בליכא עדי אמירה ולא ע"ק דיכול לטעון לפקדון דגם טענה זו גרועה שתעשה ש"ק בעיר א' ולא קיבלה הגט בעצמה וגם הוא נתכוין לדעת אחת שלא ליתנו בעצמו לכן הוי טענה גרועה, משא"כ בשליח הולכה שאין הריעותא רק מצד א' לא מרעינן להימנותיה דשליש, לכן בש"ה לכ"ע שליש נאמן, ומיושב קושיית התוס' וגם פירש"י שפירש בש"ק דבהולכה לכ"ע שליש נאמן, והשתא א"ש דלר"ח באמת לא בעי לא עדי אמירה ולא ע"ק דלא חייש לסברא דאם איתא אבל לר"ה בעינן גם אאמירה דלא מהימן לומר שנעשה שליח לקבלה ושלא קיבלה בעצמה דגם לגבי שליחות שלה שייך ג"כ אם איתא וא"ש הכל ודו"ק:

ועוד נ"ל ליישב פירש"י מכל הקושיות הן מה שהקשו התוס' דשליש נאמן בלא מיגו ועוד דבמיגו ר"ה מודה ג"כ, וגם קושיית המהרש"א דתיקשי ליה מעדי אמירה, ועוד קשה מה שפירש"י קיבל ל"ל הרי הוא בידו ומאי כוונת רש"י דאם כוונתו כשהוא בידו נאמן והיינו בראוהו בידו שלם מאי משני הש"ס הא מני ר"א היא הא מ"מ כיון שראוהו בידו נאמן שניתן לו בע"מ כמו בלא קרעו, לכן נראה ליישב דודאי גם רש"י ס"ל סברת התוס' דלא שייך מיגו דהיה מוסרו לידה דגם כשימסרנו לידה תאמר האמת שקיבלתו מיד השליח ונגד השליח בעל נאמן, אלא דודאי אף דפירש"י פלוגתייהו בש"ק היינו משום דפשטא דמילתא משמע דבהכי איירי דסתם שליש איירי בשלישותו תחת ידו אף דגם בלהולכה שהגט ביד האשה לא גרע כמו שהוא לשיטת הרי"ף דמפרש סוגיין בלהולכה ואפ"ה נאמן השליש אף שהגט ביד האשה מ"מ פירוש הסוגיא משמע ליה בש"ק וכן משמע מקושיית הש"ס דאיירי בשליח קבלה, וכן כל הפוסקים לא חילקו בין לקבלה ללהולכה הגם שנמצא איזה סברא לחלק, מיהו קושטא דמילתא דכשהגט ביד שליח להולכה ומסרו ליד האשה נמי דינא הכי דלר"ח שליש נאמן ור"ה ס"ל בעל נאמן דהך אם איתא דלדידה שייך נמי בלהולכה והשתא שפיר לר"ח א"צ לא עדי אמירה ולא ע"ק שהרי יש לו מיגו דאי בעי אמר שנתנו לו להולכה ואז היתה האשה נוטלת הגט והיה אומר להולכה אף שאין האשה יודעת כיון דשליש נאמן שנמסר לו להולכה א"כ שפיר היתה מתגרשת אפי' שתאמר האמת שנמסר לה מיד השליח מ"מ תתגרש דהרי גם בשליח להולכה שליש נאמן וא"כ א"צ לע"ק גם עדי אמירה א"צ לרב חסדא דהא השליח נאמן שנעשה שליח לקבלה במיגו דבעי הוה מוסרו לה להולכה ואם כן היתה מגורשת משא"כ לר"ה. דס"ל באומר לפקדון נאמן א"כ גם כשיאמר השליח שהיה שליח להולכה וימסרנו ליד האשה והאשה תאמר האמת שקיבלתו להולכה מיד השליח ג"כ לא תתגרש שהרי גם בלהולכה שייך סברא דלדידה הוה יהיב וא"כ אין לו מיגו לשליח לכן צריך עדי אמירה ג"כ שהרי אין לו מיגו וא"כ מיושב פירש"י מכל הקושיות של התוס' גם קושיית המהרש"א דודאי לרב הונא דליכא מיגו גם עדי אמירה צריך דעל שליחות לקבלה לא שייך הימניה שאין בידו לעשות ש"ק, אלא דלר"ח איכא מיגו דמוסרו לה להולכה, משא"כ לר"ה גם בהא לא מהימן:

ועפ"ז יתפרשו שפיר דברי רש"י שפירש קיבל ל"ל הרי הוא בידו בפנינו, וקשה ממנ"פ אם סבירא ליה לרש"י דסגי בהא מאי משני הא מני ר"א היא הא גם כשהוא אצל שליש בעינן ע"מ ואפ"ה שליש נאמן וע"כ לומר דמסתמא נמסר בע"מ וא"כ מאי משני הש"ס והתוס' הוכרחו לידחק דמיירי בלא ע"ח, אבל פירש"י לא משמע כן, ולמאי דפרישית א"ש טובא דבלא"ה הקשה הר"ן מנ"ל דמוסרו לקבלה אף שהיא עשתה ש"ק דילמא הוא מסרו להולכה, ותירץ דמסתמא מוסרו סתמא כיון שידע שהוא ש"ק והשתא שפיר משני דלהכי צריך ע"ק דודאי מיקרי שליש כיון שראוהו בידו שלם והימניה אבל אכתי יש לחוש שמא להולכה מסר לו, ואין לומר סתמא לקבלה די"ל שמא לא נזדמנו לו עדי מסירה למוסרו להולכה והשתא ודאי בנפיק גיטא מתותי ידיה נאמן שמסרו לקבלה דהא יש לו מיגו דאי בעי היה מוסרו ליד האשה בתורת הולכה, אבל כשנקרע הגט שאין בידו למוסרו לה אם כן אף שראוהו בידו שלם לית ליה מיגו עכשיו כיון שכבר נקרע, ואף דראוהו בידו שלם אמרינן מסתמא נמסר לו מיד הבעל, מ"מ איפשר שנמסר בלא ע"מ ואף שעכשיו אומר שנמסר לו בע"מ אין לו מיגו על זה ואינו נאמן, והכל נכון וברור כפתור ופרח בפירש"י, ועמ"ש לקמן עוד בישוב פירש"י:

בתוס' ד"ה תינח בפנינו אמרה כו' ומזה לא הוה קשה מעולם כו' עכ"ל. ודאי דוחק גדול הוא, ויש ליישב קצת דבלא"ה קשה אמאי בעינן עדי אמירה תהימן היא שעשתה שליח לקבלה דע"ז הוי מיגו מעליא אם נאמר שרוצית להתגרש שלא כדין הרי יכולה לקבל הגט מן השליח ולומר אתה גרשתני וכמו שהרגיש בזה גם בס' פ"י, לכן י"ל דס"ל דלא שייך מיגו דבתחילה י"ל דלא רצתה לקבל מאחר שהבעל אומר לפקדון ולא רצתה להתגרש שלא כדין ולהכי לא ביקשה לומר שעשתה ש"ק שלא היתה חפצה להתגרש שלא' כדת ואף שעכשיו טוענת שעשתה ש"ק י"ל השתא הוא דאיתרעית כמו כל מיגו למפרע דאמרינן עד השתא לא ביקש לעשות שלא כדין, ולהכי א"ש במתני' דבעינן עדי אמירה לכ"ע, מיהו באם השליח והאשה באים יחד לב"ד והיא אומרת שעשתה ש"ק שפיר מהימנא במיגו דאם רוצית עכשיו להתגרש שלא כדין הרי יכולה ליקח הגט מן השליח קודם שנפלו הטענות ביניהם, ובהא מודו התוס' דלא בעינן עדי אמירה רק היא לבדה נאמנת על זה וא"כ כיון דאיכא גוונא דלא צריכה לעדי אמירה שפיר מיושב הלשון תינח אמרה משכחת לפעמים שצריכה מחמת שאין הגט בידו דאילו הגט בידו פעמים דסגי בלא עדי אמירה אף דמתני' ודאי אתיא שפיר בכל ענין דעדי אמירה צריכה אפי' שהגט בידו אם קדם השליח לטעון בלא האשה שנעשה שליח לקבלה תו לא מהני לשאול האשה אח"כ דכיון דכבר איתחזק בב"ד ביד השליח בטל מיגו של האשה, אבל אם האשה באה עם השליח לב"ד שפיר י"ל דמהימנא במיגו אף בלא עדי אמירה דאי בעיא הוית שקלא מיד השליח ודו"ק:

בגמרא קיבל למה לי. ויש לדקדק למה דחק לאוקמא כר"א, ולשיטת התוס' צ"ל דליכא ע"ח ואמאי לא מוקי בפשיטות שהגט אינו מקויים ויש לחוש שיטעון הבעל מזוייף על הגט, וא"כ כשיש ע"ק שמסרו לו הבעל לא חיישינן שמסר גט מזוייף לקלקלה כמ"ש התוס' בריש מכילתין, וא"כ לא מהני ראו בידו שלם דמ"מ שמא יטעון הבעל מזוייף, דבשלמא בעלמא לא חיישינן שיטעון מזוייף שאיפשר לקיימו בעדי חתימה אבל זה שקורעו מיד א"כ יוכל לטעון שלא מסר לו מעולם גט זה לכן צריך עדי קבלה, ודוחק לומר דסמך אמסקנא דבשעת גזירה שנו א"כ אין ריעותא ממה שקרעו ויכול לשמור הקרעים ויקיים החתימות דזה דחוק, וגם מה לו לשמור הקרעים בשעת הגזירה טפי עדיף שיהיו עדי קבלה, ואיפשר לומר כיון שראוהו בידו שלם והאשה היתה עמו בעיר א"כ היה לו מיגו דאי בעי נתנו ליד האשה והיה אומר בפני נכתב ולא היה הבעל יכול לערער עוד, וכמ"ש בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ח והביאו הב"ש סימן קמ"א ס"ק פ"ז, מיהו משמע ברשב"א דוקא כשהיה אצל הכתיבה באמת, גם לענ"ד צ"ע דברי הרשב"א דאם גם בא"י ניהמניה במיגו דאי בעי אמר בפ"נ, וצ"ל דכיון דאם אמר בפני נכתב אמרינן מידק דייק לא הוי מיגו שיאמר בפ"נ, א"כ בש"ק לא מצינו בפ"נ שנאמר על ידי זה מידק דייק וא"כ איפשר דלא הוי מיגו שיאמר בפני נכתב, וצ"ע.

בפירש"י ד"ה תינח כו' הרי הוא בידו בפנינו כו' עכ"ל. כבר כתבתי דפירש"י תמוה מה רצה בזה אם בשביל הקרעים הרי י"ל שמא השליכו הבעל, וצ"ל הרי הוא בידו בפנינו קודם קריעה וראוהו בידו שלם, או שסובר רש"י דכיון דנודע דמשום שעת הגזירה נקרע עדיין לא איתרע, מ"מ לא משני מידי כיון דדינו כשלם לא צריך עדי מסירה בפנינו כמו בכל גט שצריך ע"מ ומ"מ מכשרינן ליה כמ"ש התוס', וכבר כתבתי בזה, ונראה ליישב עוד דהרמ"א באה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ה כתב י"א דדוקא כשהגט בידו אבל אם אין הגט בידו אע"פ שראוהו בידו שלם אינו נאמן, והב"ש תמה עליו דהוא מדייק מדברי הרמב"ם שכתב הטור לדבריו השליח נאמן בכל ענין אפי' אין הגט בידו, ומה שביקש הב"ש לדייק מדברי הרא"ש דראוהו בידו לא מהני מדדחק הרא"ש לומר דהך דבפני נתת לו לגירושין מיירי ג"כ כשהוא ביד השליח דומיא דפלוגתייהו, ומאי קשיא ליה נימא דפלוגתייהו נמי כשהוא ביד האשה רק ראוהו ביד השליח, אלא ודאי ראוהו ביד השליח לא מהני, וכתב שיש לדחות דהרא"ש ס"ל כמ"ש הר"ן דכשהגט ביד האשה גם ר"ה מודה ע"ש, והא ודאי לא נהירא דהר"ן שכ"כ הוא משום שכתב שיש לפרש לדידה יהיב לה השליש ולא היה מעכבו בידו, וזה הפירוש דחוי מכל הפוסקים, וגם הרא"ש ודאי לא ס"ל האי פירושא דהא כתב בתחילה ומיירי שהגט ביד האשה והיא אומרת שקיבלתו, ואי ס"ל כפירוש זה של הר"ן איך איפשר לפרש הגט ביד האשה הא בהא לא פליג ר"ה כלל ול"ל מיגו דידה, גם אין דרך הרא"ש להיות נגד פירש"י ותוס', וכן משמע ממ"ש אמאי לא יהביה לדידה משמע דאבעל קאי ופשיטא דליתא להך פירושא, אלא דגם ראייתו מן הרא"ש אינו דאם ראוהו ביד השליח איך תאמר לדידה יהביה ניהלה שהרי ידוע שנשלח לה ע"י שליח קבלה ואיך תאמר דיהביה לדידה הרי כבר נתגרשה ע"י שליח לקבלה, וגם עיקר קושיית הרא"ש דלעיל משמע דפליגי כשהוא ביד השליח דבזה תליא עיקר פלוגתייהו דמה שמועיל ראו בידו היינו משום דהוי כאילו עדיין בידו של שליש, והכא אמרינן מיגו דלדידה יהיב לה בעל משמע דהגט בידה דאילו ראוהו ביד השליח איך תאמר לדידה יהיב לה בעל, ודוחק לומר דיהיב לה בעל אחר שהחזירו לו השליש דבשליח לקבלה מה לו להחזירו לבעל, לכן אין מקום לדברי הב"ש בזה, גם מ"ש מתוס' משמע ראו בידו מהני וזה אמת, מיהו מה שדחה דבאינו מכחישו גם זה אינו נראה דהתוס' כתבו בפשיטות הקושיא לר"ח בד"ה בעל נאמן ואי ס"ל באין מכחישו ר"ה מודה גם לר"ה קשה, ומ"מ ליישב פירש"י נראה דהב"ש הביא הד"מ שהביא ראיה מח"מ דבאין השלישות בידו לא מהני וצריך לפרש השלישות קודם שיצא מת"י, ודחה הב"ש לענין אופן שלישות לא מהני ראו בידו אבל לענין זה מהני אם ראו בידו והוא ש"ק אמרינן ודאי נמסר בידו לגירושין וזה יש לו פנים:

ועפ"ז יש לפרש דברי רש"י דודאי ראו בידו מהני אע"פ שלא פירש אופן שלישות כשראו בידו דאמרינן מסתמא בא לידו לגירושין דמסתמא אין הבעל מוסר כי אם לגירושין, מיהו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי יש לחוש שמא בא לידו בלא ע"מ דע"ז לא מהני הימניה, וא"כ משני שפיר ר"א היא לכן לא מהני ראו בידו דשמא לא היה בפני עדי מסירה ועכשיו שיצא מת"י אינו נאמן כשלא פירש השלישות, וא"ש דברי רש"י:

ועפ"ז איפשר גם התוס' כוונתם ראו בידו מהני כשפירש בפניהם שנמסר לידו בע"מ כדת וס"ל דקשיא קיבל ל"ל דסגי כשמפרש בעצמו בפני עדים, וא"כ גם להתוס' לא מהני ראו בידו בלא פירש שבא לידו בע"מ, וצדקו דברי רמ"א והרמב"ם לשיטתייהו דס"ל כשיש ע"ח לא צריך ע"מ א"כ סגי בראו בידו עם החתימות דתו לא צריך לע"מ, ודברי רמ"א יש להם מקום לדינא להפוסקים דסבירא להו דלעולם בעינן עדי מסירה כדאיתא בסימן קל"ג:

בגמרא אמר רבה ומודה ר"ה. להפוסקים שפסקו כר"ח איפשר דנ"מ גם לר"ח בליכא עדי אמירה והיא בעצמה אמרה שעשתה ש"ק בעדים י"ל בכה"ג דאיכא מיגו מעליא נאמנת שעשתה שליח בעדים והיינו לשיטת התוס' דבעינן עדי אמירה, ולפירש"י דנאמן השליש גם על השליחות איפשר לומר דנ"מ באם הגט אינו מקויים והבעל טוען שממנו נפל א"כ י"ל דהבעל נאמן במיגו דמזוייף דהימניה לא שייך בטוען שלא נעשה שליש וקמ"ל דכיון דיש לה מיגו נאמנת, מיהו הא ליתא דאף אם תטעון לדידה יהביה ניהלה יהיה הבעל נאמן ג"כ במיגו דמזוייף אי אמרינן דנאמן לטעון ממני נפל במיגו דמזוייף, ודעת הרמב"ם שאינו נאמן לטעון נפל אף במיגו דמזוייף, ועיין ברא"ש שהקשה דלא הוי דומיא דלעיל שהגט ביד שליש ותירץ דגם הכא איירי בגט ביד שליש ויש לה מיגו דלדידה יהיב והפקדתיו ביד שליש וכיון דלא מסייע לה רק שליש לחודיה אינה מעיזה, וקשה אמאי לא פירש הרא"ש בפשיטות לפי מה שהקשה אח"כ הא לעיל יש לשליש מיגו דהיה נותן לה, ותירץ דלא היתה מקבלתו להתגרש מספק, א"כ כאן שרוצית להתגרש וטוענת קמאי דידי יהיב ליה לגירושין א"כ נאמנת במיגו דאי בעיא שקלתיה מיד השליש ואמרה דלדידה יהביה ניהלה, לכן איפשר דהמשך לשון הרא"ש למעיין בו שלא כתב רק לתרץ הקושיא מקמי דמסיק דמיגו דהכא עדיפא מדלעיל, אבל למסקנא לא קאי הך סברא ועיקר הטעם משום דמיגו מעליא הוא מאחר שרוצית להתגרש, ובהכי ניחא דברי הטור בסימן י"ז שפסק דאפי' אם א' מסייע לה מעיזה שאינו נגד הרא"ש משום דלמסקנא לא קאי סברת הרא"ש שלא כתבה רק בדרך איפשר:

אלא דהא גופא קשיא בדברי הרא"ש אמאי לא תהימן בלא מיגו דהך דקמאי דידי נמי הוי העזה ואיך עלה על דעת הרא"ש לפרש הטעם משום דאינה מעיזה א"כ לא צריך למיגו כלל, וראיתי בלשון המגיד משנה פי"ב מגירושין דין י"א משמע שגירסתו בגמרא היתה דאמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה, וקשה ג"כ ל"ל המיגו, ולכאורה היה איפשר לומר דקמאי דידי הוי טענה גרועה ביותר דכיון שהיה בפניה ממש אמאי לא יהביה לדידה, לכן צריך מיגו ולא סגי בחזקה דאינה מעיזה דגם זו חזקה אלימתא שאינו נותן לאחר בפניה, וכן העירני לזה בני הרבני מוה"ר אהרן נ"י, מיהו בדברי הרא"ש אין לפרש כן דא"כ מאי קשיא ליה למה אמרינן מיגו דבעל אומר לפקדון ומאי קשיא ליה נימא דמיגו לחוד לא מהני נגד חזקה דאם איתא לדידה יהיב לה, אבל הכא איכא מיגו בהדי חזקה דאינה מעיזה דאי אמרה לדידה יהביה אינו נגד החזקה דאם איתא כלל, מ"מ דברי המגיד משנה איפשר ליישב עם סברא זו ודו"ק וצ"ע:

שם בעל אמר לגירושין כו' ולהימניה לשליש. הרי"ף הביא ראיה מכאן דהלכה כר"ח מדפריך ולהימניה לשליש משמע דהלכה כר"ח, והשיגו עליו תלמידיו דבאין הבעל מכחיש י"ל ר"ה מודה וכתבו שלא נתגלה טעמו של הרי"ף למה חזר בו, ולענ"ד הדבר פשוט דס"ל להרי"ף דכיון דר' יוחנן מחשיב ליה לדבר שבערוה שאינו פחות משנים לא מהני הודאת הבעל דאכתי לא ס"ד דיהיה נאמן משום בידו לגרשה א"כ אמאי יועיל הודאת הבעל לכן חזר בו מסברא זו, והרא"ש חולק עליו דס"ל גם ר"ה מודה באינו מכחישו, וכן דחו תלמידי הרי"ף, ובב"ש סימן קמ"א סקי"ב כתב דמוכח דהרי"ף ס"ל אפי' אינו מכחישו פליג ר"ה דחיישינן שמא יבא ויכחיש מדהביא ראיה מכאן והשיג על הב"י וכ"מ, ואין דבריו נכונים דלענין דינא י"ל מ"מ באין מכחישו שליש נאמן ממה נפשך אי פליג ר"ה באינו מכחישו א"כ סוגיין כר"ח וראיית הרי"ף שרירא וקיימא, ואי לא פליג ר"ה באין מכחישו א"כ לכ"ע שליש נאמן באין מכחישו, וגם מ"ש דבאינו מכחישו ס"ל לר"ה חיישינן שמא יבא הבעל ויכחיש לא דק, דלפי ראיית הרי"ף מוכח אפי' מודה הבעל דומיא דהכא דבעל אומר לגירושין מ"מ משמע דס"ל להרי"ף דלר"ה אינו נאמן, וא"כ אין הטעם משום שמא יבא הבעל ויכחיש דהא הכא מודה ואפ"ה ס"ל דלרב הונא אין השליש נאמן אפי' מודה ליה הבעל, מיהו יש לתמוה בעיקר ראייתו דהא שינויא דש"ס מילתא דפשיטא מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה עד שיש לתמוה מאי ס"ד לאקשויי דלהימניה לשליש, וכ"ש שאין לומר דה"ל לתרוצי דס"ל כר"ה דאין שליש נאמן, והנלענ"ד בהבנת ראיית הרי"ף שהוא למסקנא והוא למאי דמשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה והדר פריך והא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ובאמת איכא תרי לישני בב"ב דף קל"ד דאיכא לישנא דאמר אינו נאמן, והרי"ף השמיט קושיא זו דבעל שאמר גרשתי את אשתי והיינו משום דס"ל להחמיר כאידך לישנא דאינו נאמן כדאיתא בב"ב שם, והשתא קשיא ליה להרי"ף שפיר דלהך לישנא דאינו נאמן, וכיון דאין להבעל נאמנות בדבר שבערוה הודאתו אינה מעלה ולא מורדת, והשתא אי ס"ל לר' יוחנן כר"ה תיקשי להך לישנא דאינו נאמן מאי קמ"ל ר' יוחנן באבד הגט לישמועינן רבותא טפי אפי' הגט ביד האשה נמי אין הבעל נאמן ולא השליש דלרב הונא אפי' שלישותו בידו ולשיטת הרי"ף שסובר דסוגיין בשליח להולכה ס"ל לר"ה ג"כ בעל נאמן והוי רבותא טובא דאף שהגט יוצא מת"י האשה כשנודע שבא לידה מיד השליש כדמוקי הרי"ף הפלוגתא והבעל מודה דלגירושין יהביה מ"מ אינו נאמן דכיון דלא חשבינן ליה מיגו דבידו לגרשה, וגם לאשה אין מיגו שידוע שבא לידה מיד השליש, א"כ לר"ה לעולם אינו נאמן אפי' הבעל מודה, ואפי' אם נימא דאם הגט עדיין בעין גם לאידך לישנא הבעל נאמן שהרי בידו ליקח אותו הגט בעצמו ולחזור וליתננו לה, מ"מ נ"מ באבד מיד האשה אף שכבר בא לידו לא מהימנינן לבעל דלגירושין יהביה, ומשמע ליה דשינויא דש"ס דבנפיק מתותי ידיה באמת מהימן והא ליתא לר"ה, אלא ודאי סוגיין כר"ח וא"ש דברי הרי"ף

ובהכי ניחא הא דקשיא מאי ראיה דהלכה כר"ח דילמא פריך הש"ס ולהימניה לשליש היינו בשתי עיירות דגם ר"ה מודה, ולפ"ז א"ש דמ"מ קשה לישמועינן ר' יוחנן בעיר אחת ובנפיק גיטא מתותי ידיה והוה רבותא טובא דאין הבעל נאמן לומר גרשתי וגם שאין השליש נאמן בעיר אחת, דבלא נפיק גיטא מתותי ידיה ליכא רבותא כ"כ, אלא ודאי ס"ל להש"ס בפשיטות דלר' יוחנן שליש נאמן בנפיק גיטא מתותי ידיה, כן נלענ"ד ברור בדעת הרי"ף ודוק היטב:.

ובהכי ניחא דקשה לפי ס"ד של הראשונים שהבינו ראיית הרי"ף מדפריך סתמא דגמרא ש"מ הלכתא כר"ח, וקשה הא פריך נמי מרבי יוחנן דאמר בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אף דקיי"ל כלישנא דאינו נאמן, אלמא פריך סתמא דגמ' אף דלא כהלכתא, א"כ אין ראיה מדפריך ולהימניה לשליש, אבל למאי דפרישית דהראיה למסקנא ניחא ודו"ק:

שם ולימא חזקה שליח עושה שליחותו. וקשה הא כאן איכא חזקת אשת איש כנגדה, וי"ל כיון דאיתרע חזקת אשת איש תו לא הוי דבר שבערוה כיון דלא איתחזק ושפיר היה להשליש להיות נאמן, וכמ"ש הר"ן בקידושין פ' האומר דדוקא באיכא חזקת אשת איש אין ע"א נאמן אבל באומר אני קידשתיה שמעמידה בחזקתה נאמן, מיהו קשה איך ס"ד להתיר משום הך חזקה הא כאן הספק אצל מי נאבד ושמא נאבד אצל השליח ולא יוכל לעשות שליחותו וע"כ בהך דאמר לשלוחו לקדש אשה ומת מספיקא בעלמא הוא שמא קידש קודם שמת:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה