גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ו - האומר · דף סג:
בגמרא מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך ורבי. תמוה לי הא כבר שני לעיל דאקבלה לחוד קאי ואמאי מוקי ליה דוקא כרבי, ונראה דדוקא לעיל דלא אסיק אדעתיה לפלוגי בין הולך להילך שפיר י"ל דאקבלה לחוד קאמר אבל לבתר דאסיק אדעתיה לפלוגי בין הולך להילך א"כ אי תני במתני' הולך ע"כ הילך כזכי לר' נתן דל"ל דהילך נמי לאו כזכי דא"כ למה נקט במתני' הולך וסיפא דהאשה שאמרה אקבלה לחוד ליתני הילך אע"כ משום סיפא קמ"ל דבאשה אפי' הילך כזכי דמי לכן פריך שפיר ודו"ק:
שם לא בהולך ורבי. משמע דלרבי אפי' בהולך לחוד הוי כזכי, ויש לדקדק לדעת הפוסקים דתן כזכי במתנה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ה, א"כ קשה מנ"ל דרבי ס"ל דהולך לחוד כזכי דמי הא רבי איירי בהולך ותן, אבל הולך לחוד י"ל גם לרבי לאו כזכי דמי, ונראה דודאי אין להעמיד בלשון הולך שיהיה זכי דאין זה פירושו של הולך אלא דמאן דס"ל הולך כזכי היינו מאחר שכבר נותן הגט ואינו מקפיד מתי ינתן לידו אפי' ברגע זו לכן ממילא כזכי דמי שהרי אינו מקפיד והשליח נעשה שליח מן האשה וממילא זוכה לה, והשתא נראה בהולך ותן לה אי איפשר לומר דהוי כזכי דהא בשליח לקבלה צריך למוסרו מיד שיזכה בו מיד וגם לא הוי כזכי רק במוסר לו מיד ליד כדאיתא בסי' קכ"ה ס"ו, וא"כ אי איפשר לומר למאן דאמר הילך לאו כזכי א"כ כיון שלא אמר רק הולך אין להעמיד בכוונתו שאומר שיזכה בגט בשבילה שהרי הולך קאמר וכיון שאינו זוכה מיד גם תן אינו מועיל דהוי כאילו לא מסר לו מיד ליד דלא הוי תן כזכי ומ"ד הולך כזכי ס"ל דממילא כל שאינו מקפיד הרי זוכה מצד האשה שמאחר שרוצה לגרש לא עקר שליחות של האשה אף שאין הלשון זכי, וגם הב"ש סימן ק"מ כתב ג"כ לחלק רק שלא ביאר טעמא דמילתא, ועפ"ז איפשר בשיטת הרמב"ם דתן לחוד שפיר הוי כזכי כמו במתנה לשיטת הרמב"ם, וכן משמע לכאורה דהא במתנה לא מצינו חילוק בין הולך להילך ומשמע דאפי' הילך לאו כזכי ובגט קיי"ל הילך כזכי כיון שעשתה שליח לקבלה, א"כ תן דמהני במתנה משמע דעדיף מהילך דלא מצינו שיועיל כלל וגם כיון דטול לשון קבלה משמע דתן נמי לא גרע מטול ודו"ק:
מיהו דעת הטור דתן לא הוי כזכי, ואיפשר דמפרש הולך ותן לה או הולך או תן לה כמו חלץ ועשה בה מאמר, ולפ"ז צריך לחלק בין גט למתנה, ונראה דס"ל להטור דהא דס"ל להרמב"ם במתנה תן כזכי יש הוכחה ממתני' דפ"ק דף י"א ע"ב דאמר בתן גט זה לאשתי יכול לחזור משום שהוא חוב, וקשה בלא"ה אפי' במתנה שהוא זכות תן לאו כזכי רק בשיחרור דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא כמ"ש הר"ן, וא"כ קשה ל"ל בגט משום חוב, אלא נראה דהא בהא תליא אי גט הוי זכות הוה אמרינן ביה תן כזכי וא"כ ממילא אפי' עשתה שליח לקבלה תן לאו כזכי דמי כיון דהגט מצד עצמו אינו זכות, ולהכי אמרינן פרק השולח שליח מתנה הרי הוא כגט נ"מ להולך לאו כזכי ולא קאמר תן אלא לענין תן לא הוי כגט ובמתנה הוי כזכי, והא דמקשה מחוב אגט י"ל, דחוב ג"כ מצד עצמו אינו זכות דשמא לא ניחא ליה שיהיה החוב ביד זה ואינו זכות בעצם רק בשביל שחייב באחריותו כמו כן בגט אשה אף שבעצם אינו זכות מ"מ מצד שרצונה להתגרש עשתה שליח לקבלה לכן מדמי להו להדדי, אבל לענין תן שפיר יש לחלק ביניהם ודו"ק, ועיין מ"ש לעיל פרק קמא דף י"ד שכתבתי לחלק ג"כ בין מתנה לגט בענין תן, ודוק היטב:
ועיין בחידושי הרשב"א שנסתפק אפי' למ"ד הולך כזכה מ"מ בעינן דלימטייה לידה ועד דלא מטא גיטא לידה לא מיגרשא והוי כאילו התנה ע"מ שיבא לידה, וצ"ע דא"כ איך אמר רצה לחזור לא יחזור הא יכול ליקח הגט מן השליח וממילא לא תתגרש, וצ"ל דהשליח אינו מחוייב ליתן לו הגט וא"כ לא הוי דומיא דהתקבל וזכי דבהתקבל, וזכי אפי' השליח רוצה להחזיר הגט כבר נתגרשה משא"כ בהולך, ותו קשיא לי א"כ איך אמר רב בסמוך נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת משום דמספקא ליה אי הולך כזכי דמי והא ע"כ איירי בלא בא מחיים לידה וכיון שכן למה דוקא חולצת ישרוף הגט ותוכל להתייבם, גם מדברי הפוסקים שפסקו בהילך דמתגרשת בהגיע ליד השליח שלא חילקו בין הילך להתקבל משמע דלא כהרשב"א דהילך לרבי נתן לא עדיף מהולך לרבי וצ"ע, ותו קשה לי על דברי הרשב"א דלעיל דף י"ד ע"ב בהולך מנה לפלוני משמע דלמ"ד הולך כזכי מחזירין ליורשי מי שנשתלחו לו, וחכמים אומרים מה שירצה השליח יעשה היינו משום דמספקא להו ע"ש בגמ', אבל למ"ד הולך כזכי משמע שאין ביד השליח להחזיר עוד לבעלים, ואם נימא דהוי תנאי דלימטיה לידיה א"כ יהיה הברירה ביד השליח להחזירם למשלח שהרי אם לא יתקיים התנאי בטלה המתנה וצ"ע:
ועפמ"ש יתיישב מה דקשה לי על הרי"ף שהביא הך מימרא דרב דנעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דמספקא ליה לרב ובסוף מסיק דקיי"ל כרבי נתן דהולך לאו כזכי, וקשה למה הביא מימרא דרב כלל כיון דפסק כר' נתן, ולפמ"ש ניחא דקמ"ל דלא תימא הא דס"ל לר' נתן הולך לאו כזכי היינו משום דמסתמא שייר לו הזכות שיוכל לחזור מיהו אם לא חזר ניחא ליה שיהיה הגט גט למפרע, אבל ממימרא דרב דאמר חולצת משמע אפי' לא חזר מחיים נמי חולצת אלמא דהולך לאו כזכי הוא כלל וכן בהילך דכזכי דמי משמע אפי' חליצה לא בעי' אע"ג דלא מטא לידה כלל דסתמא קאמר חולצת שאין שום תיקון אפי' ישרוף הגט דאי כזכי דמי לא בעינן מטא לידה, אע"ג דשיטת הרי"ף בעבד אע"ג דתן כזכי בעינן מטא לידיה הכא שהאשה עשתה שליח אי כזכי דמי גם הרי"ף מודה דלא בעינן מטא לידה, ועיין בסמוך:
שם התם ספק ממונא לקולא. פשטן של דברים דהך דהולך הוי ספיקא אי כזכי דמי אי לא, וקשה לפ"ז מה שדייקו הפוסקים לעיל דף מ"ד בעובדא דר' אחי בר' יאשיה שאם החזיר הפקדון בלא אונס שחייב השליח לשלם איך נוציא מן השליח מספיקא שמא הולך לאו כזכי וכדין החזיר, וגם מכאן קשה על הרשב"א שנסתפק דילמא בעינן מטא לידיה ואי בעינן מטא לידיה שיזכה למפרע א"כ בהחזיר השליח לנפקד למה יתחייב אם החזיר הפקדון למשלח הא כיון שהחזירו איגלאי מילתא שלא זכה בו מי שנשתלח ליה שהרי התנה כשיבא לידו הוא שיקנה וצ"ע, ועיין בסמוך:
שם ספק ממונא לקולא. לפי הפוסקים שפסקו כן קשה איך אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט נ"מ דהולך לאו כזכי דמי הא מספיקא זכה השליח בשביל המשלח כיון דבמתנה נמי ספיקא, ואיפשר דלעיל דשליח מתנה כשליח הגט היינו במסר לו שטר מתנה דהקרקע בחזקת מרא קמא, אבל במסר לו מעות באמת מיקרי השליח מוחזק לתפוס בשביל המקבל, ועיין לעיל דף מ"ד ע"ב דמשמע בספיקא פליגי אי יחלוקו או שודא עדיף ומה שירצה השליח יעשה, ואיפשר לומר דאין השליח יכול לתפוס בשביל המקבל, רק לפמ"ש הרא"ש שם דקנה מטעם תופס לב"ח רק בתופס לב"ח יכול לומר קבל עליך אחריות ובהא י"ל שפיר ספיקא לקולא דאין הספק רק על קבלת האחריות הוי ספק ממונא לקולא על השליח, מיהו קשה כיון דספיקא הוא לדעת הפוסקים דמהני תפיסה א"כ למה לא יוכל השליח להחזיר למשלח דכיון דלא זכה למקבל רק מספיקא א"כ למחר כשיתפוס משל השליח יפסיד השליח ומה לו לשליח ליכנס בהפסד ולהתעבר על ריב לא לו, לכן לעיל בספיקא מה שירצה השליח יעשה והרשות בידו אבל לא שיתחייב השליח באחריות שלמי שיחזיר יתפוס זה שכנגדו מספיקא, לכן איפשר לומר דבכה"ג באמת יכול השליח לעשות כרצונו רק בחוב ופקדון אין יכול להחזיר למשלח שהרי אינו ירא מתפיסת המשלח שהרי באמת הוא חייב, וא"כ אתי שפיר במתנה הולך לאו כזכי ומה שירצה השליח יעשה דאינו מחוייב ליכנס באחריות:
תו קשיא לי א"כ בכל ספיקא דדינא נימא דכל מי שיש לו מעות של המוחזק יכול לתפוס בשביל זה, ועיין בש"ך ותומים סוף סימן ע"ה משמע בפשיטות דהאחר אין יכול לתפוס בלא הרשאה או שקנה החוב ובברי אבל בשמא איך יתפוס בשביל אחר, ויש לחלק דבעלמא כיון שנתחייב בודאי אין יכול להחזיק בשביל אחר שהרי נתחייב בהשבה למי שחייב לו, אבל הכא שנתן לו שלא להחזירם רק לפלוני בהא שפיר יכול לתפוס גם מספיקא בשביל אותו פלוני ששלחם לו, ודוק היטב וצ"ע. ועיין מ"ש בפירש"י בסמוך:
בפירש"י ד"ה משום בזיון דבעל כו' דאילו כי עבדה לקבל כו' דהא ידע עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי פריך דרב אדרב נימא להכי בגט מספקא ליה אי הולך כזכי משום דכיון דלא אמר לישנא ברירא י"ל דקפיד שיבא לידה על ידי שלוחו דכיון דאמר הולך אין הוכחה דלא קפיד ויש לנו לומר טפי משום בזיון קפיד שיהיה דוקא שליח להולכה, ואיפשר דבס"ד אכתי לא סליק אדעתיה סברא דבזיון דבעל, ולמסקנא שפיר יש לחלק כדפרישית:
וארווח לן בזה מה שנתחבטו הקדמונים דאנן קיי"ל בגט הולך לאו כזכי ובחוב קיי"ל כרב דהולך כזכי דמי, ולפ"ז ניחא דלפי האמת יש לחלק בגט משום בזיון דבעל הולך לאו כזכי דמי וא"ש ודו"ק:
ועיין לעיל שהבאתי דברי הרמב"ם באמרה היא התקבל והשליח אמר שליח הבאה אני כיון שהגיע הגט לידה מגורשת משמע קודם שהגיע גט לידה אינה מגורשת כלל, וקשה הא הוי בעי' דלא איפשטא בפ' הפועלים, ובגמרא נמי אמרינן אי איתמר התקבל והוא אומר הבא כיון שהגיע הגט לידו מגורשת מוכח דאדיבורא דידה קסמיך, א"כ ס"ל להרמב"ם דספק מגורשת היא כשהגיע ליד שליח, וכ"כ הב"י בסימן ק"מ, ונראה ליישב דברי הרמב"ם עפמ"ש לעיל בשם משנה למלך פ"ז מאישות דין כ' שנסתפק אם אמר לשליח לקדש לו אשה וקידשה קידושי ספק אם היא מקודשת, ולפ"ז יש לומר דודאי אי אמרינן ודאי אדיבורא דידה קסמיך שפיר הויא מתגרשת בהגיע גט ליד השליח, אבל כיון שהדבר ספק א"כ מה לה ליכנס בספק גירושין, ואיפשר דכאן לכ"ע הוי שינוי דמה לה להיות אגידא ביה וקרח מכאן וקרח מכאן לכן כיון ששינה השליח והספק בא על ידי שינוי שלו בטל שליחות קבלה שלו לגמרי ואינה מגורשת רק מצד שנתן לו הבעל להבאה ואז מגורשת בודאי, כנ"ל לדעת הרמב"ם:
בגמרא איבע"א משום חצרה הבאה לאחר מכאן. לכאורה קשה אי בעינן חזרת שליחות א"כ אינה יכולה לעשות שליח שעשאו הבעל להולכה וצריכה לעשות שליח אחר לקבל הגט מיד שליח בעלה, א"כ ליכא למיגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן שאינה יכולה לעשות חצר לשתקנה החצר שהרי נעשה כבר שליח בעלה ואין האשה יכולה לעשות שליח בעלה להולכה שיהיה לה לקבלה, ואיפשר לומר באמת דאי בעינן חזרת שליחות לא שייך לגזור משום חצירה הבאה לאחר מכאן ואין הטעם לרב רק משום בזיון דבעל, ובהכי ניחא דהרמב"ם פסק כר"ח דאשה עושה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה והיינו מכח ראיות הרי"ף דכולהו דחששו לחזרת שליחות לא חששו לדרב, וקשה הא שיטת הרמב"ם בכל פסולי דרבנן לא תצא וא"כ י"ל דשפיר ס"ל כרב דאין אשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה, אלא דנסתפקו דמשום דר"ח אינו אלא דרבנן ואם נשאת לא תצא משא"כ משום חזרת שליחות הוי ספיקא דאורייתא ואפי' נשאת תצא, וכ"ש לפמ"ש הב"י סימן ק"נ בשם הרמב"ן דגם הרי"ף מודה בשאר פסולי דרבנן דלא תצא א"כ אין ראיה לפסוק כר"ח, ולפמ"ש ניחא דודאי אי לא עבדינן עובדא בחזרת שליחות ממילא בטלה גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן דהיינו שאשה עושה שליח בעלה לשליח, וזה אי איפשר כיון דבעינן חזרת שליחות, ואין לחוש רק לטעמא דרב דקאמר משום בזיון דבעל ע"כ לרב נמי מדאורייתא אינה מגורשת ול"ל הטעם מכח חזרת שליחות אלא ודאי הלכה כר"ח וא"ש, ודוק היטב, מיהו איפשר לדחות בפשיטות דבדרבנן לא הוצרך הרי"ף להרבות בראיות די"ל בלא"ה נקטינן להקל רק עיקר ראייתו אסברא דבזיון דבעל דהוי חששא דאורייתא וע"ז מייתי ראיה שפיר דליכא למימר טעמא דחזרת שליחות:
ומ"ש הר"ן לדחות די"ל נ"מ בקדמה איהי ושויא שליח מעיקרא צ"ע כיון דהבעל עשה שליח להולכה א"כ אם האשה עשתה מעיקרא שליח זה לקבלה והבעל עשהו להולכה הרי נתבטל שליחות קבלה שלה לגמרי כמבואר לעיל בסוגיא ואם לא נתבטל הרי אין השליח של הבעל כלל רק של האשה לחוד וצ"ע:
גם קשה על מ"ש לעיל דאי בעינן חזרת שליחות ליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, וקשה דלעיל ספ"ב דף כ"ד מעיקרא בעינן לאוקמא הא דאשה עצמה מביאה את גיטה איירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה ופריך הא לא חזרה שליחות וכי מוקי דמטית התם שוי שליח פריך למ"ד משום חצירה הבאה לאחר מכאן, ולפמ"ש קשה הא אי בעינן חזרת שליחות ליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן וא"כ א"ש ממנ"פ אי לא בעינן חזרת שליחות איכא לאוקמא כדמוקי מעיקרא דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם ואי בעינן חזרת שליחות לא שייך למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, ועמ"ש לעיל דף כ"ד באריכות ובספרי גט מקושר סס"ג שלישי:
במשנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל דף י' ע"ב בשם הירושלמי הרי שצווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה א"כ קשה מאי מהני שתעשה שליח לקבלה נימא שמא חזרה בה וביטלה השליחות, ואין לומר דמוכח מן התורה שהאשה עושה שליח לקבלה כדאיתא בר"פ האיש מקדש ומוכח דלא חיישינן לחזרה, דמן התורה לא מוכח מידי די"ל דשליח לקבלה היינו כשלא זזה ידו מיד האשה ויש עדים שלא חזרה בה, ואיפשר לומר דודאי כיון שכבר עשתה שליח שיהיה במקומה תו לא מצית לבטל השליחות בלא עדים, ואף דקודם שהגיע הגט ליד השליח ודאי יכולה לומר שביטלה השליחות היינו משום דזו עצמה חזרה היא שאינה רוצה שיקבל לה אבל אם אחר שהגיע הגט ליד השליח תו לא מהני מה שביטלה בלא עדים ולא נפקע השליחות במה שביטלה בלא עדים, ועיין בתוס' לעיל פ' השולח דף ל"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן דבפחות משנים לגבי בעל לא הוי ביטול, א"כ י"ל גם לגבי אשה לא הוי ביטול, וכיון דבלא עדים לא הוי ביטול א"כ אין לחוש שביטלה השליחות כיון דליכא סהדי קמן:
ובזה איפשר ליישב קושיית התוס' שהקשו מאי קמ"ל בהך אפילו הן הראשונים פשיטא דהכי עדיף טפי, ולפ"ז י"ל דקמ"ל שלא תטעה לומר דקשה איך יועיל שתעשה ש"ק שמא חזרה בה, ואי קשיא דמן התורה מרבינן ש"ק י"ל שלא זזה ידו מתוך ידה והיינו שכולם במקום אחד והיא מקבלת הגט ע"י שליח, א"כ איירי שהם במקום אחד דאטו בכיפי תלי להו ולא זזה יד העדים מתוך ידה באופן דליכא למיחש לחזרה, אלא דאי לא מהני שיהיו עדי אמירה עדי קבלה הוה מצי למימר דגם שתי כיתי עדים איירי שהיו בשעה מועטת ועדי אמירה לא זזו מתוך ידה עד שקיבל לה השליח הגט אבל אם הלכו עדי אמירה חיישינן לחזרה, ולזה קמ"ל מתני' דסגי בעדי אמירה שיהיו עדי קבלה ג"כ, א"כ סתמא דמילתא שצריכה שתי כיתי עדים הוא כשאין עדי קבלה במקום עדי אמירה, א"כ מסתמא לא איירי בלא זזה יד העדים מתוך ידה וקמ"ל דמ"מ לא חיישינן לחזרה, ושיעור לשון המשנה כך שאע"פ שעדי אמירה מועילין על הקבלה ג"כ א"כ ע"כ שתי כיתי עדים איירי כשהלך השליח למקום אחר א"כ מסתמא לא איירי בלא זזה יד עדי אמירה מיד האשה ואפ"ה מהני שפיר, ודוק היטב:
ולפ"ז איפשר אם האשה חזרה באמת ואמרה שביטלה השליח בינה לבין עצמה כיון שביטלה בלא עדים שפיר הוי מגורשת, וצ"ע דלפי מה שנראה מלשון התוס' לעיל דטעמא משום מה כח ב"ד יפה א"כ י"ל דדוקא בבעל לא מהני ביטול בינו לבין עצמו דאיפשר שתינשא האשה אבל האשה עצמה שביטלה איפשר דאפי' ביטלה בינה לבין עצמה הוי ביטול אלא דלא חיישינן לביטול וצ"ע, עיין בסמוך
בתוס' ד"ה אפי' כו' וא"ת כו' וי"ל דבכת א' דומה לשקר כו' שמא שכרתן האשה כו' עכ"ל. והקשה בפני יהושע דדיבורא בעלמא עבדי אבל מעשה לא עבדי כדלקמן דף ס"ז, וכתב שאין זו ראיה גמורה, ולדידי קשיא אי ניחוש ששכרתן ל"ל כולי האי שתי כיתי עדים תשכור כת א' שיאמרו בפנינו גירשה או שלח לה גט ובא לידה, לכן נראה דודאי לשכור עדים לא חיישינן אלא דחיישינן כיון שמסתמא לא היו במקום שאמרו רק הלכו במכוון ממקום שאמרה למקום הבעל שיקבלו הגט וא"כ יש לחוש ששכרתן כדי שילכו למקום קבלה שיהיו עדי קבלה ג"כ, וא"כ הוו נוגעין בעדותן שע"כ צריכין לומר על הקבלה דאל"כ יפסידו שכרן, קמ"ל דנאמנין ולא חיישינן להכי, לכן כיון שדומה לשקר הוה ס"ד דמסתמא באו בשכרן וא"כ הוו נוגעין בעדות קמ"ל דלא חיישינן להכי, והשתא שפיר דמי להך שתשכור עדים דדיבורא בעלמא הכא נמי חיישינן שמא הם הלכו בשכר ובמכוון שיהיו עדי קבלה והוו נוגעין בעדותן דשמא שכרתן שיהיו עדים על הקבלה וזה דבר נקל יותר מדיבורא בעלמא:
בא"ד וא"ת לר' עקיבא כו'. התוס' בב"ק דף ע' כתבו דמתניתין כרבנן, ואיפשר דכאן לא כתבו התוס' להקשות רק מקמי דאסיקו התוס' אדעתייהו דבאינו בעיר מודה ר"ה, והוא ע"פ זה דקשה לר"ה דס"ל בעל נאמן א"כ אמאי נקט בקרע בעי ב' כיתות הא אפי' הגט בעין נמי טעון ב' כיתות כיון דשליש לא מהימן א"כ אמאי איכפל תנא לאשמועינן הדין בשעת הגזירה בענין קרע דלא נפיק גיטא מתותי ידיה הא בלא קרע הוי רבותא טפי, וצ"ל דקמ"ל בהא דלא מיבעיא בלא קרע לא מיקרי חצי דבר דהא כשהוא שלם ודאי יכול למוסרו לאשה ונאמן בלא עדים ופשיטא דלא מיקרי חצי דבר, לזה קמ"ל אע"פ שנקרע מ"מ לא הוי חצי דבר, והשתא לרבנן הא מילתא דפשיטא הוא דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר דאפילו בעדי חזקה לא חשיב חצי דבר וכ"ש הכא שיש מציאות שיהיה נאמן בלא עדי קבלה, וע"כ הרבותא לר' עקיבא הוא, וקשיא להו שפיר אמאי באמת לא הוי חצי דבר, ובתוס' ב"ק נקטו למסקנא דבב' עיירות מודה רב הונא, וא"כ תו לא קשיא אמאי נקט קרע די"ל מתני' איירי בכל גווני אפי' בב' עיירות, והשתא שפיר מצי לאוקמא כרבנן ומ"מ נקט בגוונא דלא נפיק גיטא מתותי ידיה משום דבכה"ג אפי' בב' עיירות צריכה שתי כיתי עדים ודו"ק:
ובאמת נ"ל ליישב עיקר קושיית התוס' אמאי נקט אפילו, וי"ל דה"ק דהתוס' כתבו שם בב"ק דלרבנן לא מיקרי חצי דבר כיון שהעידו על מה שיכולין לראות, וא"כ המשנה הכי קתני דצריכה שתי כיתי עדים ולא מיקרי חצי דבר ולא תימא הטעם משום דלא סגי רק בשתי כיתי עדים דעדי אמירה אין יכולין לראות הקבלה ולהכי לא מיקרי חצי דבר, ולזה קמ"ל אפי' הן הראשונים כו' הרי שאיפשר שעדי אמירה יראו הקבלה ואפ"ה מהני שתי כיתי עדים, אף דאיפשר לעדי אמירה לראות הקבלה והיינו משום דבשעה שראו ושמעו האמירה עדיין לא יכולין לראות הקבלה ותו לא מיקרי חצי דבר, וכמו שכתבתי בספרי גט מקושר, ודוק היטב:
בא"ד וי"ל דלמ"ד בגמרא כו' לא צריכי עדי אמירה כו' עכ"ל לכאורה קשה דה"ל למימר בפשיטות דאם יטעון שמסרו לשליח קבלה נאמן דהוי כאומר גרשתיך ולא תצטרך לעדי קבלה, ואיפשר לומר דטעמא משום שבידו לגרשה ואם לא יהיו העדים נאמנין על הגירושין מטעם חצי דבר א"כ לא מיקרי בידו לגרשה שהרי לא יהיו העדים נאמנין על הקבלה, מיהו קשה דהוו מצי למימר אם תהיה האשה אצל הקבלה תוכל לטעון גרשתני וא"צ להביא שום עדים כדלקמן בסוגיין:
בא"ד כיון דאם אין שלשתן בעיר כו'. וכתב המהרש"א אע"ג דבעינן הכא עדי מסירה אפ"ה כיון דבאיכא עדי חתימה לא צריך לעדי מסירה כולי דבר הוא, ואי משום ע"ח גופייהו ע"ח מילתא אחריתא הוא, ובספר פ"י תמה על זה אמאי הוי מילתא אחריתא, וביקש לומר דסגי בכתב ידו של הבעל אלא שאין זה במשמעות לשון המהרש"א, ולענ"ד בלא"ה אין זו סברא דכתב ידו כתבו התוס' לעיל דף ג' דהוי כעדים א"כ צריכין לכתב ידו והרי ה"ל חצי דבר, ולענ"ד כוונת המהרש"א דודאי באיכא ע"ח והשליח מוסרו ליד האשה נאמנת בלא שום עדים שיאמרו בפנינו, א"כ ע"ח לא צריכי לשום עדים שכשהגט יוצא מת"י האשה בעדי חתימה היא נאמנת שעשתה שליח לקבלה כיון דע"ח לא צריכי לעדי אמירה, וכעין שאמרו בב"ק דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה, ודוק היטב:
בד"ה בעל כו' הא דלא נקט בעל אומר להולכה כו' משום דלא שייך כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א כיון דגם בהולכה שייך אם איתא אמאי לא מפרשי התוס' דשליש אומר להולכה והגט ביד האשה, ותירץ דא"כ לא מהימן כיון דאין השלישות יוצא מתחת ידו, ולכאורה תמוהין דבריו דהתוס' כתבו בהדיא לקמן בדף הסמוך בד"ה בעל הא דבעי מערסא לערסא היינו כר"ח דס"ל שליש נאמן הרי מבואר דס"ל לר"ח גם בהולכה שליש נאמן וע"כ הגט יוצא מת"י האשה, ולכאורה נראה דמודה המהרש"א בפירש בשעה שהוציא השלישות מת"י, וא"כ בשליח להולכה שמוסר לאשה בפני שנים לגירושין הוי כאילו פירש השלישות, ולא קאמר רק דלא ניחא לפרש בשליח להולכה דא"כ איירי כשהוא ביד האשה ובזה ס"ל כיון שהוא ביד האשה ולא נודע באיזה אופן בא לידה וכבר יצא השלישות מת"י שוב אינו נאמן, וא"כ שפיר כתבו התוס' גבי מערסא לערסא כיון דאיירי שאומר בפנ"כ ומפרש השליחות ה"ל כאילו הוא בידו: ועד"ז יש לפרש לשון המחבר באה"ע סימן קמ"א סי"א שכתב אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם כופר הרי זה ספק, וגימגם בו הב"ש דהא השליח נאמן והאריך הב"ש, ולפ"ז י"ל דאיירי שיוצא מת"י האשה והאשה קבלתו מן השליח ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם והאשה טוענת שנתנו לה לגירושין והבעל טוען שלא עשאו שליח, וס"ל דאם אומר בפנ"כ שפיר הימנוהו רבנן גם על השליחות, משא"כ כשלא אמר בפני נכתב אם טען הבעל שלא עשאו שליח אין תקנה לגט זה שיחזור אותו לאשה ויאמר בפ"נ דהא הבעל כופר ומתחרט ואינו רוצה לגרש לכן יכול לכפור בשליחות ג"כ, ואע"ג דבא"י ע"כ נאמן על השליחות היינו משום דליכא ריעותא אבל בח"ל שצ"ל בפ"נ ולא אמר גם על השליחות אינו נאמן כיון שכבר יצא השלישות מתחת ידו, לכן בהודה הבעל שפיר נאמן שנתנו לגירושין דהרי בידו לגרשה ולא גרע מאומר גרשתיך, ועוד דכל תיקון בפני נכתב משום ערעור הבעל לכן בהודה שפיר מהני, אבל בכופר הבעל ואומר שנתנו לפקדון שוב אין לו דין שליש מאחר שכבר יצא השלישות מת"י לכן אין השליש נאמן עוד:
אלא דקשה למה לא תהא האשה עצמה נאמנת שפירש השלישות לפניה ונתנו לה לגירושין דהא יש לה מיגו דאי בעי' אמרה שהיא קיבלה הגט בעצמה, ואיפשר דהגה"מ ס"ל כשיטת הראב"ד דכשהגט יוצא מת"י האשה אינה נאמנת לומר שנתנו לה אם לא נתקיים, וכדאיתא בסימן קמ"ב סי"ד, א"כ אין לה מיגו:
והשתא דאתינן להכי י"ל דהגה"מ איירי שאין לה קיום על הגט אלא דכשאומר לפקדון והוא שליש נאמן כיון דהימניה אף דיש לבעל מיגו דמזוייף כיון דהימניה, וכמ"ש הש"ך בסימן נ"ו סק"א דעדיף שליש מבעל דבר כיון דמודה דהימניה, משא"כ כשהגט יוצא מתחת יד האשה י"ל שנאמן לפקדון במיגו דמזוייף כיון דאין השלישות בידו וליכא מיגו לאשה דאם תאמר גרשתני תצטרך קיום דיהיה נאמן נגדה במיגו דמזוייף, אפי' לשיטת הרמב"ם דתוכל לינשא בלא קיום מ"מ כשיש לו לבעל מיגו דמזוייף יכול לערער ג"כ לפקדון, משא"כ אם השלישות יוצא מתחת ידו ומודה שהיה גט מעליא שפיר אמרינן דהימניה דלא מהני מיגו נגד השליש דמ"מ הימניה, וכמ"ש הש"ך שם:
ומה שהקשה הב"ש עוד על הגה"מ דאם הגט ביד השליח למה לא, יוכל לטעון לפקדון, דנהי דהשלישות בידו מ"מ בשליח להולכה יכול לחזור שלא ליתן הגט ויהיה נאמן במיגו, ותירץ דהוי מיגו במקום עדים דהימניה כבי תרי, ודבריו תמוהים דאיך יעלה על הדעת בשליח להולכה אם צווח לפקדון שיתנהו בעל כרחו של הבעל דכשאומר לפקדון לא גרע מחזרה, דטעמא דהימניה כתבו התוס' שאפי' באמת מסרו לפקדון מ"מ כיון דהימניה סמך עליו אם יאמר לגירושין יהיה לגירושין, וא"כ עכשיו שצווח לפקדון וחוזר מזה שנתן רשות לשליש ליתנו לגירושין פשיטא שאין הגט כלום אם נתנו שלא מדעת הבעל, ולא דמי לאמר גט שנתתי לך אינו גט או פסול דלא מהני לבטל הגט כדאיתא בר"פ השולח ובסימן קמ"א סעיף ס"ג היינו שם אינו מדבר רק על הגט, אבל כאן שאומר לפקדון פשיטא שרוצה שלא יגרש בו, וחלילה להקל בזה הס מלהזכיר, אמנם למאי דפרישית ניחא דמיירי שהגט יוצא מתחת ידה לכן לא נקרא שליש עוד אף שהיא טוענת שנתן לה לגירושין לא מהני מאחר שאין לה עדים שנתן לה לגירושין וכבר יצא השלישות מתחת ידו, אבל אם פירש בשעת מסירת הגט שנתנו לה לגירושין ויש עדים על זה הרי כבר היה נאמן בשעה שהיה השלישות תחת ידו, וכדאיתא בח"מ סימן נ"ו סעיף ג' הוי כאילו יוצא השלישות מתחת ידו, אבל אם הגט יוצא מתחת יד האשה ואין לה עדים שפירש בשעה שנתנו לה שהוא לגירושין בזה י"ל דלא מהימן כיון שכבר הוציא השלישות מתחת ידו והאשה עצמה אינה נאמנת שפירש לה לגירושין דמהימנינן לבעל במיגו דמזוייף ולק"מ, ובלא"ה נמי אינו מבואר כלל בהגה"מ שיהיה נאמן השליח כשהגט בידו רק כוונתו כיון דאם יצא השלישות מת"י אינו נאמן, א"כ כאן אינו נאמן ממנ"פ דקודם נתינה יכול לחזור ואחר שנתן ליד האשה שוב אין השלישות בידו ואינו נאמן ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בא"ד דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא כו' עכ"ל. ולפ"ז אם הבעל טוען להולכה אינו נאמן כיון דלא שייך טעמא דאם איתא דגם בלהולכה ה"ל למסור לה, וכ"כ בטור אה"ע סי' קמ"א ובש"ע סעיף נ"ה ולא מצינו חולק בזה, אלא דלענ"ד צ"ע בזה דכיון דמהימן לומר לפקדון א"כ יש להאמינו ג"כ להולכה אע"ג דלא שייך טעמא דאם איתא מ"מ יש לו מיגו דאי בעי אמר לפקדון יהיב ליה, ומ"מ לא שייך למינקט הפלוגתא בבעל אומר להולכה כיון דבהא לא שייך האי טעמא, אבל לבתר דחדית הש"ס סברא דאם איתא י"ל באומר להולכה נאמן במיגו דלפקדון דאז הוה מהימן משום סברא דאם איתא, ואיפשר לומר דמ"מ לפי שיטת הש"ך דאע"ג דיש לבע"ד מיגו מ"מ מהימן השליש, א"כ י"ל דוקא היכא דמצי למימר אם איתא דלגירושין לדידה יהביה לא הימניה כלום דסמך אאם איתא, אבל במודה דלהולכה נתנו כיון דהימניה לפי דבריו לא אהני ליה המיגו וצ"ע, עוד איפשר לומר דקשה הא יש לשליש מיגו דאי בעי אמר שניתן לו על תנאי ונתקיים התנאי דתו לא שייך אם איתא דלהכי לא יהיב לדידה שעדיין לא נתקיים התנאי, וצ"ל דלא מהני מיגו של השליש כיון דהשתא איכא למימר אם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה וא"כ גם מיגו דידיה לא שייכא דאם יאמר לפקדון הרי גם השליש יכול לומר לגירושין על תנאי ויבטל סברא דאם איתא, וגם זה צ"ע, מיהו לקמן כתבתי בתוס' ד"ה שליש דגם בשליש אומר על תנאי אינו נאמן וע"ש: