אור ברסלב
גרש ירחים פרק ו - האומר › דף סג.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ו - האומר · דף סג.

דף סב:

בתוס' ד"ה בשלמא כו' בלא איפכא כו' משהגיע הגט לידה כו' דאדיבורא דידה קסמיך עכ"ל. לכאורה י"ל דמ"מ לא ניפשוט מיניה הבעיא בפועלים כדאיתא בפרק האומנין דהוי מצינן למימר טעמא משום כיון דנתן עיניו לגרשה תיגרש כל היכא דמיגרשא דאם יסמוך אדיבורא דידיה לא תתגרש כלל אבל אי איתמר איפכא דבין כך ובין כך מיגרשא שפיר תליא אי סמיך אדיבורא דידיה או אדיבורא דידה:

בפירש"י ד"ה אלא כו' דאי נמי אדיבורא דידה סמיך וכו' אי נמי אמליך כו' עכ"ל. וקשה כיון דאדיבורא דידה קסמיך, א"כ כשאמר הילך כמה שאמרה כוונתו להולכה והוי כאומר הולכה אקבלה דמ"מ נתרצה להיות שליח להולכה שהרי קיבלו ע"ד הולכה כיון דאדיבורא דידה קסמיך א"כ כשאמר לו הילך כמה שאמרה שוייה שליח להולכה הרי קיבלו השליח ע"ד הולכה בפרט שהרי הוכיח סופו שנתנו לאשה ואיך איפשר לומר שלא תהיה מגורשת לגמרי ולא תפסי בה קידושי אחר, ואיפשר שמכאן ראיה לדברי הרמב"ם שהאשה יכולה לעשות שליח להבאה אפי' בלא כח הבעל א"כ כשאמר הילך כמה שאמרה אין בכלל דיבורו שממנה הבעל אותו שליח מכחו רק מכחה שאם אמרה שיהיה שליח להבאה יהיה שליח להבאה מכח מה שעשתה אותו האשה שליח להבאה, וא"כ א"ש טובא כיון דהוא עקר שליחות שלה להבאה והבעל אע"ג דאדיבורא דידה סמיך אין כוונתו רק שיהיה השליחות ע"פ דיבורה והרי השליח עקר השליחות שמפי האשה דאמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וגם הבעל לא עשאו שליח מכחו בדיבור זה רק שיהיה שליח ע"פ עשייתה לכן לא דמי להולכה אקבלה שהבעל עשאו שליח מעצמו, ומה שהקשה הר"ן איך תתגרש הרי לא בא לידה לא מכח הבעל ולא מכח שלוחו, נראה דכיון דאיירי בסתם שהיא עשתה שליח והוא מסרו לו בסתם אף שהוא שליח מכחה מ"מ לא דמי לטלי גיטיך מע"ג קרקע שאין כאן נתינת הבעל כלל, אבל כאן הרי בא לידה מכח נתינת הבעל שמסרו ליד שלוחה אף שלא עשאו הבעל שליח בפירוש שפיר מיגרשא מכח נתינת הבעל ע"פ הסכמת הבעל על שליחות שלה, ומ"מ באמר בפירוש איני רוצה שתהא שלוחי אין לנו לומר דמתגרשת כמ"ש לעיל, ודוק היטב וצ"ע, עמ"ש לקמן בדעת העיטור:

בגמרא התם אדם יודע כו' הכא טעי, וקשה לפ"ז במזכה גט לאשתו במקום יבם דמיבעי' לן בפ' האשה שלום, א"כ נימא אפי' הגיע הגט לידה מחיים לא תתגרש דכיון דספיקא הוא איכא למימר דטעי שתתגרש מיד ע"פ זיכוי ולא נעשה שליח להולכה כלל, ומדברי הפוסקים משמע דפשיטא בהגיע לידה מחיים מתגרשת, עיין אה"ע סס"י קמ"ה והכא לא שייך אדם יודע כיון דלדידן מספקא לן, ויש ליישב דכאן שהוא סובר שליח לקבלה אינו נעשה שלוחו כלל משא"כ במזכה נעשה שלוחו לזכות לה וכשלא תזכה מיד תתגרש כשיבא לידה דמ"מ שליח הבעל הוא ודו"ק:

שם אמר רבא ת"ש קטנה שאמרה התקבל ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו מגירושין דין ט' בטעם שאין קטנה עושה ש"ק מפני שש"ק צריך עדים ואין מעידין על הקטן וא"כ משמע בשליח הבאה שא"צ עדים גם קטנה עושה א"כ י"ל כשאמרה התקבל לא נפיק מכלל שליח הבאה ומתגרשת שפיר מצד שליחות שלה, וצריך לומר כיון דס"ד דהבעל סובר שתהיה מגורשת בקבלת השליח א"כ לא נתן כי אם ע"ד לקבלה וגם היא איפשר שרצונה דוקא בקבלה ואינה מגורשת רק מצד שליחות הבעל:

שם מאי לאו קבלה אקבלה כו'. מכאן הקשו הרשב"א והר"ן על בעה"ע שסובר בהך דלעיל דאמרה הבא והשליח אמר התקבל והבעל אמר הילך כמה שאמרה דמבואר לעיל דאינה מגורשת וכתב בעה"ע דוקא באמר הילך כמה שאמרה אבל באמר התקבל לה מגורשת כשהגיע הגט לידה וקשה סוגיין מאי פריך הכא הא הבעל אמר התקבל לה ובודאי תימה גדולה שהבה"ע לא ראה הסוגיא במקומה, והנלענ"ד ליישב והוא דבודאי אי לא אמרינן סברת רב אשי רק טעמא דאינה מגורשת הוא משום דאדיבורא דידי' קסמיך ואינו עולה בדעתו ליתן כלל להולכה שפיר מדמי הש"ס דלפ"ז גם כאן לא תתגרש שהרי לא עשאו שליח להולכה כלל שהרי סמיכתו על דיבורו של השליח ואינו עושה שליח להולכה והיא לא עשתה לקבלה, אבל אי אמרינן סברת רב אשי דטעמא הוא דעקר שליח השליחות שפיר יש לחלק כדברי העיטור דדוקא באמר הילך כמה שאמרה שלא נעשה שליח מצד הבעל רק מצד אמירת האשה י"ל כיון דהשליח עקר אמירת האשה אינו שליח כלל, אבל אם הבעל אמר התקבל לה הרי נעשה שליח מצד אמירת הבעל ושליחות זו לא נעקרה שהרי אם הבעל אמר התקבל נעשה ג"כ שליח להולכה, והשתא י"ל דס"ל להעיטור דהך ת"ש דמדמי להך דלעיל היינו משום דהסוגיא קאי לסברא דטעמא דרב משום אדיבוריה דידיה קסמיך כדמשמע, דלרב אשי דטעמא משום דעקר שליחותיה לא קשיא כלל ממתני' דדוקא הכא דחזינן דהשליח שינה ממה שאמרה האשה י"ל עקר, אבל במתני' אין כאן שינוי מצד השליח, ולרב אשי שפיר יש לחלק דלא שייך עקר רק כשאמר הילך כמה שאמרה שנעשה שליח מצד האשה, אבל באומר הבעל התקבל לה והבעל עושה שליח להולכה ג"כ בלשון התקבל שפיר י"ל דמגורשת מצד שליחות הבעל ושליחות זו לא נעקרה ושפיר הוי שליח של הבעל, ולהכי לא קשיא כלל ממתניתין לרב אשי דלרב אשי פשוט לן דבאמר התקבל ישנו בכללו שליחות הולכה ג"כ אף שאמר לשון התקבל וזכי, רק בשינה השליח אמרינן דעקר השליחות ומיושבים דברי העיטור, ודוק היטב:.

ובאמת צ"ע לענ"ד למה פסקו בהחלט בהך דלעיל באמרה הבא והוא אמר אשתך אמרה התקבל דאינה מגורשת משום דעקר שליח שליחותיה למה לא יהיה השליח נאמן שלא נתכוין לעקור השליחות דהא קיי"ל שליח נאמן דהימניה, וכתבו התוס' לקמן דף ס"ד דאפי' משקר האמינו שיהיה כדבריו וכ"ש כאן שהוכיח סופו על תחילתו שהרי מסרו ליד האשה ולמה נימא דמעיקרא לא קיבל עליו דילמא טעי וסבור שיוכל להיות ש"ק, דהא ע"כ צ"ל דטעה דאם לא טעה למה לקח הגט שהרי יודע שאין הבעל עושה ש"ק וע"כ צריך לומר שטעה, א"כ מנ"ל דעקר השליחות ואיך נסמוך על זה להחזיקה באשת איש גמורה שלא יתפסו בה קידושין ושתתייבם, ואיפשר לומר ע"פ ספיקו של המשנה למלך פ"ז מאישות דין כ' בעשה שליח לקדש וקידש קידושי ספק דהוי עיוות בשליחות, לכן סבירא ליה לרב אשי כיון שאי איפשר לומר שתתגרש בהחלט א"כ ע"ד שתהיה ספק מגורשת לא היה דעת הבעל והאשה ולא דמי לדלקמן באמר הולך ותן לה דחולצת דשם אין כאן עיוות דעכ"פ אם יבא הגט לידה מחיים תתגרש, אבל כאן שיש ספק אי עקר לשליחות ואין תקנה לגט לכן בטל השליחות לגמרי כיון דאיכא למימר דעקר השליחות ואינה מגורשת לחלוטין, ודוק היטב וצ"ע:

וראיתי בלשון הרמב"ם פ"ו דין י"א שהעתיק דין הלזה וז"ל, שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל ואומר לו ש"ק אני ואומר לו הבעל הילך גט זה כמו שאמרה כלומר איני עוקר שליחותך אלא שבין שעשתה אותך ש"ק או שליח הבאה הרי אתה כמו שאמרת והביא את הגט ואמרה לו לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה אפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת שהרי עקר השליח השליחות ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה ובדין י"ב אמר השליח לבעל שליח הבאה אני וא"ל הבעל הילך כמה שאמרה והביא הגט ואמרה לו שליח לקבלה שמתיך כיון שהגיע הגט לידה מגורשת שהרי לא עקר השליחות שאמרה אלא גרע אותה שהיא אומרת לקבלה והוא אומר לבעל להבאה בלבד עכ"ל, והנה אין ספק שלא לחנם האריך הרב במקום שאמרו לקצר ומה גם רבינו הגדול אשר שפתיו ברור מללו ושנה תלמודו בלשון קצרה רק אסברא לה בדדמי דהיינו טעמא לפי שהשליח לקבלה בא מצד האשה ושליח הבאה עיקרו מצד הבעל כדפרישית לעיל, ומפרש הטעם לפי שהשליח נעתק לשליחות שלא נעשה בו שליח שהרי האשה עשתה שליח להבאה שעיקרו בכח הבעל וחפץ להיות שליח מצד האשה שהרי הוא אמר שליח קבלה והבעל אין יכול להכריח לשליח על רצונו לכן מיקרי עקירת השליח שהרי השליח לא לקחו אלא על דעתו ולא דמי להך דפ' האומנין בא"ל הפועלים כמו שאמר בעה"ב דשם עיקר דין הפועלים על הבעה"ב אבל השליח כפי רצונו יכול להיות, נמצא כשרצה להיות שליח מצד האשה ובאמת לא נעשה שליח כלל רק להבאה שתליא בכח הבעל, אבל באמרה היא לקבלה והוא אמר להבאה א"כ נתרצה להיות שליח מצד הבעל ושפיר מתגרשת ולא עקר השליחות שהרי של הבאה שנתרצה שפיר יכול להיות, אבל באמרה להבאה אם אמר השליח לקבלה הרי עקר השליחות שהרי לקבלה לא נעשה כלל לא מצד האשה והבעל אף שנתן לו לקבלה אין זה בידו לכן לא נעשה שליח כלל מעתה אין צריך לדחוק כלל כפירש"י דמשום טירחא דתמוה הוא דנסמוך על סברא קלישתא לבטל הגט שהרי מ"מ טרח ולמה לא יהיה השליח נאמן שלא ביטל, אבל להרמב"ם ניחא דבפירוש אמר לקבלה אין בכלל נתינת הבעל רק לקבלה ועל זה אין בידו, פקח עיניך וראה מה עמקו מחשבותיו של הרמב"ם, אלא שעדיין אינו מתחוור במה שתלה הדבר בטענת האשה שאמרה לא ש"ק שמתיך, ונראה מדבריו דאם האשה מרוצה להתגרש בגט זה שפיר נעשה שליח הבעל ושפיר יכולה להתגרש שהרי הבעל הסכים גם על שליחות הולכה שהרי הבעל מסכים על כל אופן שנעשה בין ש"ה בין ש"ק רק אם היא אינה רוצה מאחר שאמר לבעל שיקבלנו בתורת שליחות לקבלה בהא הוא דאינה מגורשת, והא דאמרינן בגמרא הכא טעי ר"ל דאין הבעל רוצה דוקא שיהיה שליח להולכה שיגרשנה בעל כרחה שסבור שנעשה ש"ק והשתא האשה חוזרת ואומרת לא שמתיך ש"ק נמצא שאין אתה שלוחי כלל שהרי אמרת שאתה ש"ק וע"ז לא שלחתיך וצ"ע טובא בזה, ותמוה לי טובא איך לא שתו לבם נושאי כליו לדקדק בלשונו במאי דהלכתא גברוותא איכא למישמע מיניה וצ"ע:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה