גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין · דף סא.
בתוס' ד"ה ליקט כו' נראה דאיצטריך לאשמועינן כו' עכ"ל. לענ"ד איפשר דקמ"ל דס"ד כיון דיש בהם משום דרכי שלום א"כ בטרם שבאו לידו כבר זכה בהם משום דרכי שלום, א"כ ס"ד דלא נתכוין לזכות בהם זכייה גמורה והוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה כדאיתא ביבמות, קמ"ל דקנה קנין גמור:
בד"ה שדי כו' וקשה דר"כ היכי הוה מנקיט ואכיל כו' עכ"ל. נראה ליישב ע"פ דאיתא בר"פ אלו מציאות הני תמרי דזיקי היכי אכלינן והיינו מטעם יאוש בעלים, וא"כ י"ל דרב כהנא חשיב דהני תמרי הם תמרי דזיקי ולא אותן שזרק ההוא גברא וההוא גברא נתחכם כי אחר שתפסן רב כהנא אף אם יאמר שזהו מאותן שזרק הוא אין רב כהנא מחוייב להאמין לו דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף אלא דחייב לצאת ידי שמים והיינו בממון גמור משא"כ בהנך שאינו אלא משום דרכי שלום כיון דלא בריר ליה שהן מאותן שזרק אפי' לצאת יד שמים פטור, ולזה נתחכם האי גברא באמרו חזי מר דבודאי שדיתינהו א"כ ה"ל ממון גמור, ואני טוען ברי ואתה טוען שמא נמצא שחייב לצאת ידי שמים, ובהכי ניחא דקרי עליה דרב יאשיה צדיק יסוד עולם שלימד העם דעת לצאת ידי שמים כענין שאמרו צדק משלך ותן לו ודו"ק:
במשנה משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית. לפיר"ת בכתובות דף כ"ד דע"ה אינו חשוד על השביעית ע"כ צ"ל בודאי חשודה על השביעית היא, וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס מאי שנא רישא ומ"ש סיפא הא איירי בודאי חשוד, וכה"ג הקשה ר"ת בתוס' לפי שיטתו דמוקי שאין לה יותר מפירות שביעית ובהא אכתי ליכא איסורא אם לא הוה מן המשומר, וצ"ל דידוע שאין לה רק מן המשומר ותרתי לריעותא שידוע שאין לה פירות רק מן המשומר לזה מיקרי ודאי איסור, א"כ ממילא משמע כשאין לה רק מן המשומר שהיא חשודה בודאי על השביעית, והך מתני' דלא ימכור פרה החורשת ע"כ נמי איירי בידוע שחשוד על השביעית, וכאן נמי כשיש לה מן המשומר בפירות שביעית הרי היא חשודה בודאי, ועיין תוס' סוכה דף ל"ט ע"ב בד"ה אבל דפירות מן המשומר אסורין, ומ"מ לפמ"ש התוס' ס"ל לרבא דיש להחמיר בדמאי ג"כ, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה משאלת כו' וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי כו' עכ"ל. בפנ"י האריך להקשות על התוס' דילמא קמ"ל כיון דחשודה אשביעית חשודה נמי אמעשרות דממילא אסור משום חשש שאינו מעושר, ואפי' לר"ע דחשוד על השביעית אינו חשוד על מעשר מ"מ הא חשוד על הטומאה ע"ש שהאריך, ואין דבריו ברורים דאיך נקט שביעית לאשמועינן מעשר דמי סני ליה למינקט החשודה על מעשרות, גם מה דתלי ליה בפלוגתא דר"ע ורבנן נראה שהבין דחשוד על השביעית פירותיו בחזקת מתוקנים תמוה בעיני דודאי מסתמא חשוד על השביעית אינו חבר ואין פירותיו בחזקת מתוקנים, אלא דמתניתין קאמר דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר לענין שא"צ לעשר רק דמאי, וכן פירש"י והר"ב שם בהדיא אבל פשיטא דחבר אינו חשוד על השביעית, וא"כ לכ"ע חשוד על השביעית בחזקת ע"ה הוא ומתעשרין פירותיו דמאי, ואני אמרתי בהשקפה ראשונה בטרם ראיתי דברי הפני יהושע והוא דודאי פירות שביעית אין מעשר נוהג בהם דהוו הפקר, וא"כ י"ל דקמ"ל בחשודה על השביעית ממנ"פ איכא איסורא אי משביעית איכא איסורא דשביעית וליכא איסורא דמעשר ואי מתבואה של היתר הרי היא חייבת במעשר וצריך לעשר דמאי הקונה ממנו, וא"כ לאביי דס"ל רוב ע"ה מעשרין הם קמ"ל בחשודה על השביעית אף דבודאי גרועה מסתם ע"ה מ"מ אין פירותיה ודאי ומקילין להשאילה דלא נפקא משום הכי מרוב ע"ה מעשרין אע"ג דחשודה על שביעית ואף דנצטרף נמי חשוד אשביעית אם הם פירות שביעית, ורבא דס"ל בע"ה דר"מ מ"מ ברישא ודאי מודה רבא דחשודה על השביעית עכ"פ פירותיה דמאי ומ"מ משאלת נפה וכברה דמשום דמאי נמי אינו איסור רק בוררת וטוחנת, ודוק היטב: ועוד נראה לחלק דמכירה שרי טפי שמכר ואין הדבר עוד ברשותו ושאלה איפשר דיש לחוש טפי שהרי עושה מלאכה בכלים של משאיל וברשות משאיל קאי ואי לאו משום דרכי שלום לא היינו מתירין אף דאיכא למיתלי בהיתר כי מה לה להשאיל שאיפשר שתעשה איסור עם כליה:
בא"ד וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כו' עכ"ל. לולא דברי התוס' היה נ"ל ליישב הירושלמי דבלא"ה קשה מאי קמ"ל דלא תבור ותטחון עמה שמסייעתה בגוף האיסור הא אפי' נפה לתבואה ג"כ אסור רק משום דתלינן לספור בו מעות, לכן י"ל דודאי תחילת שאלה הוא משום דתלינן אבל אם כבר שאלה אפי' נודע לה שצריכה לנפה לתבואה יכולה להשאיר אצלה עד זמן החזרה משום דרכי שלום, משא"כ לבור ולטחון עמה אסור דמסייעתה בגוף האיסור, וא"כ אי לאו משום דרכי שלום כשרואה שמשתמשת בכלים אלו לתבואה היתה צריכה ליקחם מיד בחזרה, קמ"ל משום דרכי שלום אין קפידא אם תניחם לזמן ששאלתן, ועיין בסמוך:
בא"ד וא"ת לפיר"ת מאי פריך בגמ' מ"ש רישא כו' עכ"ל. איפשר ליישב דקשיא הא גופא מאי קמ"ל דלא תבור ותטחון עמה הא אפי' נפה לתבואה אסור, לכן צ"ל דה"ק משאלת נפה וכברה שתולין בהיתר אבל לא תבור ותטחון עמה אפי' כשיש לתלות בהיתר ופריך שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא, כן נ"ל נכון, ואפי' למה שפירשתי לעיל בסמוך דקמ"ל דלא תטלם בחזרה מ"מ לא תבור אינו רבותא כלל, אלא ע"כ דקאמר אפי' היכא דיש ספק כגון שיש לתלות גם בשאר פירות מ"מ לא תבור ופריך שפיר ודו"ק:
בפירש"י ד"ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו כו' עכ"ל. לכאורה לא הוכרח רש"י לומר דכמחצה על מחצה מספקינן להו דהא רבא גופיה אמר בשבת דף י"ג רוב ע"ה מעשרין הם וה"ל למימר בפשיטות רבא ס"ל דלא מקילינן הכא בדמאי, ואיפשר דקשיא ליה לרש"י דלרבא דאסור לסייע בדמאי א"כ למה נקט רישא החשודה על שביעית ולא נקט נמי מעשר ג"כ שמשאלת נפה וכברה בפרט דמעשר שכיח טפי דהוי דמאי ובכל שנים ובשביעית בעינן חשודה בודאי, וצ"ל דרבא ס"ל בחשודה על המעשר אפי' נפה וכברה אסור להשאיל, וקשה למה נחמיר טפי בשביעית שחשודה בודאי, לכן הוכרח רש"י לפרש דרבא ס"ל דבמעשר מחמרינן טפי דכמחצה על מחצה חשיב ואיסור טבל חמור טפי ואפי' נפה וכברה אסור לענין סיוע, מיהו אין זה מוכרח דודאי חשודה על השביעית מסתמא בכלל ע"ה היא א"כ תרתי אית בה משום דמאי ומשום שביעית ואפ"ה שרי לשאול לכן נקט סיפא בטומאה לחוד, ועמ"ש בתוס':
בתוס' ד"ה רבא כו' אביי מיקל טפי לסייעו במעשר מבטומאה וטהרה דרבנן כו' עכ"ל. והיינו מדפריך לרבא מסיפא משמע דלאביי א"ש אפי' לא איירי בטומאת חלה, וכ"כ המהרש"א, מיהו דחוק לומר דפליגי בסברות הפוכות, לכן איפשר לומר דודאי אביי נמי לא מיקל בדמאי רק משום דרכי שלום כמבואר בלשון המשנה, והשתא י"ל דלאביי משתטיל למים לא תגע אפי' לא איירי בטומאת חלה דודאי לפעמים מתחייב בחלה משתטיל למים כשהוא מחמשת מינין וכשיעור ובהא פשיטא לן שאינה יכולה לסייעה, א"כ אפי' אם הוא בענין שאין שייך טומאת חלה כגון שאינו מחמשת המינים או פחות מכשיעור אסורה לסייעה מפני איסור דמאי כיון דכשטבול לחלה אינה יכולה לסייעה גזרו שלעולם לא תסייע שהרי עכ"פ יש איסור דמאי ואין יכולין להתיר מפני דרכי שלום מאחר שכשיש שיעור טבל לחלה לא תוכל לסייע השוו מדותיהם שלא תסייע כלל, והשתא ממילא ניחא דאביי ס"ל ודאי טומאת חולין לא חמירא מדמאי, ועיין בסמוך:
בא"ד ואביי בפ"ק דשבת כו' חייש כו' ורבא לא חייש עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב דאדרבה חדא בחבירתה שייכא דאדרבה כפום שיטתא דאביי דמותר לסייעו בדמאי יש לחוש שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים כיון שיוכל לסייעו ואינו פורש ממאכליו לגמרי, אבל רבא לשיטתיה שאסור לסייעו בדמאי א"כ ממילא נפרש מדברים שצריכין תיקון לכן חייש טפי שיאכילנו דברים טמאים והיינו דברים שאין בהם זיקת תרומה ומעשר שאין רגיל לפרוש ממנו דבדברים אלו מותר לסייעו כדמסיק נמי הכא, כן נ"ל ודו"ק:
ועוד נלענ"ד דאביי ורבא לשיטתייהו דכאן מחמיר רבא שלא תסייע לע"ה אע"ג דדמאי דרבנן הטעם דרוב ע"ה מעשרין ומ"מ ס"ל דהוי איסור לברור ולטחון מטעם דנהי דאין ע"ה חשודין לאכול שאינו מעושר מ"מ אין לו חזקת חבר לעשר מיד, רק בחבר שמת פירותיו בחזקת מתוקנין כדאיתא בפסחים דף ט' דחזקה לחבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן, ובע"ה ליכא חזקה אלא דרוב אין אוכלין ואין מאכילין שאינו מעושר, וא"כ י"ל דס"ל כיון דבחזקת טבל קאי י"ל שעדיין לא עישר, ואף דאמרינן רוב ע"ה מעשרין י"ל היינו לענין דלא חיישינן שמא לא עישר והיינו כשבא למוכרן בחזקת מתוקנים לא חיישינן שלא עישר, אבל שמא לא יעשר ס"ל לרבא דחיישינן כדמפליג רבא לעיל דף כ"ח בין שמא מת לשמא ימות דחיישינן טפי, וא"כ שפיר לענין שמא לא יעשר היינו כמו שמא ימות חיישינן וכמחצה על מחצה דמי לכן אסור לסייע, ומיושב שפיר פירש"י דס"ל כמחצה על מחצה דמי לענין שמא לא יעשר אבל לענין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים לא חיישינן דכשיבא לאכול ה"ל שמא לא עישר ולהא לא חיישינן, ועיין בתוס' קידושין דף מ"ה, ודברי רש"י ברורים ונכונים, ואביי לשיטתיה דלא מפליג בין שמא מת לשמא ימות שפיר סמך ארוב ע"ה מעשריף, והכל נכון ודוק היטב, עמ"ש בחידושי חולין:
וראיתי עוד שעפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שהעתיק המשנה בפי"ג מביכורים דבוררת וטוחנת עמה ולא פירש בע"ה שמעשר משמע דפוסק כאביי דסמכינן ארוב ע"ה מעשרין, וכ"כ הרע"ב בהדיא בפ"ה דשביעית, והוא תמוה למה פסק כאביי נגד רבא, ותימה שלא הרגישו בזה הכ"מ והתוי"ט, אכן לפמ"ש יש ליישב שפיר והוא ע"פ מ"ש דהא רבא ס"ל ג"כ רוב ע"ה מעשרין אלא דתליא בשמא מת ושמא ימות וחיישינן שמא לא יעשר, והנה לעיל דף כ"ח דרבא אמר שמא ימות חיישינן פריך הא נוד דשמא ימות הוא ומסיק אלא אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי הוא, וא"כ למאי דמדמי הש"ס שמא יבקע הנוד לשמא ימות א"כ ר' מאיר דסבירא ליה דלא חיישינן לשמא יבקע הנוד גם לשמא ימות לא חיישינן וא"כ קשה איך מוקי רבא כר"מ הא לר"ע בודאי יש לתלות דרוב ע"ה מעשרין, וא"כ אוקימתא דרבא ליתא כיון דר"מ אפילו לשמא ימות לא חייש ולא מפליג, וצ"ל דאוקימתא דרבא היא מקמי דהדר ביה ואמר שמא ימות תנאי הוא ומעיקרא ס"ל לרבא לכ"ע חיישינן לשמא ימות שפיר מיתוקמא ליה מתני' כר"מ, אבל לבתר דהדר ביה רבא דלמאן דלא חייש שמא יבקע הנוד לא חייש לשמא ימות, א"כ אפי' אי אתיא כר"מ שייך רוב ע"ה מעשרין וע"כ ליתא לאוקימתיה, ודברי הרמב"ם נכונים כפתור ופרח ודוק היטב:
בד"ה רישא כו' וא"ת משום חלה כו' עכ"ל. לכאורה לרבא יש לומר דנהי דאוכל בטומאה לא בריר לן שיעשה החלה בטומאה דאיפשר שיעשה עיסת חוליו בטהרה כדי להפריש חלה ממנה כדלקמן דף ס"ג די"ל כיון דנזהר במעשר גם בשמירת תרומה נזהר רק שאינו אוכל חוליו בטהרה לכן לא חיישינן מספיקא, אבל משתטיל למים שרואה שבעצמה עושה עיסתה איכא איסורא, מיהו לאביי דאיירי בסתם ע"ה קשה, עכ"פ יש ליישב מה שהקשו התוס' לקמן הא דפריך בירושלמי אהדדי הך דנחתום שעושה בטומאה אין בוררין עמו והכא נקט בוררת וכתבו התוס' דתירוץ הירושלמי אינו רק לאביי, ולפ"ז י"ל לרבא ניחא בלאו הכי כיון דמוקי במעשר פירותיו רק שאינו אוכל חוליו בטהרה איכא למיתלי שיתקן החלה ע"י גבל חבר ודו"ק, מיהו גם לפ"ז לא א"ש הא דפריך מאין טוחנין לאוכלי פירותיהן בטומאה דתיקשי נמי נימא דאיירי בסתם ע"ה שאינו מעשר ג"כ, אלא די"ל דא"כ מאי איריא שעושה בטומאה הא אפי' משום דמאי נמי אסור לסייע לרבא, וע"כ איירי שמעשר ובע"ה דר"מ פריך שפיר ודו"ק, ועיין בסמוך: