גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין · דף נח.
בגמרא אמר ליה גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת. איפשר ירמוז כי אמרו חכמינו ז"ל במגילה כל מקראות הכתובים בתורה לגנאי מכנין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה והוא כי לשון משגל לא הוזכר בתורה רק בלשון נקיה משכב, ואולם בתוכחה שהיא קללה לעגמת נפש נאמר אשה תארש וזהו לסיבת חפצו ותאותו בה ולא יזכה למשגל אשר חפץ בה לכן כתיב ישגלנה שעיקר עגמת נפש בהמנע ממנו תאותו וחפצו, ואולם בקריאה אין לקרות לשון מגונה כי אם לשון נקיה והלשון מעורר התאוה אם אינו לשון נקיה לכן מכנין אותן לשבח וקורין ישכבנה, והנה כמו שזה דבר של עגמת נפש וחולת אהבה כמו כן אלו הרשעים שאסרום בכרעי מיטותיהן בעת שימוש שמעורר תאות המשגל לילדים אלו וחולי התאוה ושפיר נרמז באשר לא כתוב שהוא משכב במקום משגל בכדי שלא לעורר התאוה והכוונה לעגמת נפש, גם הילדים הללו פגעה בהם קללה זו לעגמת נפש לענות נפשם לעורר להם תאות נפשם שבלתי איפשר להם להשיגה:
שם ת"ר מעשה בר"י ב"ח כו'. כתבנו בדרושים בכמה מקומות:
שם א"ל כתובתה מרובה כו'. קשה הא מבואר באה"ע סימן קי"ט דאף שאין לו הכתובה יכול לגרשה ותשאר כתובתה חוב עליו א"כ היה יכול לגרשה, וי"ל שהיה לו ממון רק לא ביקש להוציא כל הממון לכתובתה ונתן לו עצה הרשע הלזה שילוהו וחשב שיהיה לו לפרוע בזמן פרעון, ובזה מובן הכתוב ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו, והוא עפמ"ש התוס' בכמה מקומות דכתובה אינה נגבית ממטלטלין אפילו מיניה לרבנן דר"מ וא"כ היה יכול לגרשה וע"כ היה לו נחלה וירא שתקח בכתובתה הנחלה אף שאין כדי כתובה עכ"פ תיטול הנחלה, והנה הרשע הלזה שקלקל עמה בעודה תחת בעלה א"כ הפסידה הכתובה רק הבעל שלא היה יכול לברר הוצרך ליתן כתובה נמצא שגזל לו נחלתו בחובו וגם אשתו, וזהו ועשקו גבר וביתו זו אשתו היינו שחיוב הכתובה שהטיל עליו הוא שלא כדין, א"כ הוא הגבר איש רע ובליעל שזנה עמה וביתו זו אשתו הזונה עשקו האיש וגם נחלתו מה שנשאר בידו לקח לפרעון רק שלא הספיק ותפסו לעבד:
בפירש"י ד"ה לך חזק וקני כו' כיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי עכ"ל. וכתב המהרש"א דבמשנה פירש"י נמי משום מיראה עביד, אלא דלרב כתב הטעם משום השני נוח דמיראה אפי' שטר לא מהני, וקשה לפ"ז איך מייתי מתני' כוותיה דשמואל הא באשה לא שייך טעמא דהשני נוח לי אלא דמיראת בעלה עבדה ובהא נמי רב מודה דלא מהני שטר, והנלענ"ד בזה בפירש"י דס"ל ודאי י"ל טעמא משום דעביד מיראה כפשוטה, אלא דמשמע ליה לרש"י דטעמא דמיראה עביד דאמרינן מסתמא לא נתרצה למכור נחלתו וזהו דוקא למשנה ראשונה סגי בהך טעמא שהבעלים קודמין ליקח לעולם שפיר י"ל הסברא דמיראה עביד והיה דעתו להוציאה בעת שיוכל להוציאה לא גמר ומקני, משא"כ למשנה אחרונה שהושיב רבי ב"ד שאם שהתה בפני סיקריקון יב"ח כל הקודם זכה א"כ אם קנה תוך יב"ח ולקח מן הבעלים ג"כ לא שייך לומר מיראה עביד דאי חזינן דירא מן הסיקריקון א"כ מסתמא ירא להוציאה ג"כ ממנו וכשתשהה אצל הסיקריקון יב"ח ממילא יוכל ליקח ולא שייך טעמא דמיראה עביד דמאן לימא לן שילך פחד שלו תוך יב"ח ואדרבה אם יוכל להוציא מן הסיקריקון למה לא הוציאה בעצמה אע"כ שירא להוציאה ממנו וא"כ לא מוכח שיוציאה מן הסיקריקון תוך יב"ח לכן לא שייך לבטל המקח מה"ט לכן צריך טעמא משום השני נוח לי ושפיר יכול לטעון אני הייתי מוציאה מן הסיקריקון עצמו רק שנוח להוציאה ממך יותר, אבל אי לאו השני נוח לי כיון דמסתמא לא יוכל להוציאה מן הסיקריקון א"כ מסתמא גמר והקנה לזה, אבל למשנה ראשונה שפיר י"ל מיראה עביד ולא היה לו ליקח דאחר זמן רב שעתידין בעלי זרוע ליפול היה מוציאה מיד הסיקריקון ואינו רוצה להשחית נחלתו אף שבעת שקנה אי איפשר לו להוציאה, אבל כאן ע"כ לא פלוג רבנן דהא אפי' יום א' קודם יב"ח הדין ג"כ דבעלים קודמין, ואם יש לו מורא מן הסיקריקון לא מסתבר שביום שאחריו יפול פחדו וע"כ להך תקנה עיקר טעמא משום השני נוח לי, ודברי רש"י ברורים:
ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב"א על פירש"י דהא בב"ב דף מ"ח מותיב מסיקריקון ארב הונא דאמר תלוהו וזבין הוי זבינא דאגב אונסיה גמר ומקני ופריך מהא דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל, וקשה הא י"ל משום השני נוח לי, ולכאורה תמיהה עצומה היא, אבל לפמ"ש לק"מ דודאי כיון דשקל בעה"ב זוזי מהיכא תיתי לבטל המקח דמסתמא כיון שלא הוציאה מן הסיקריקון ע"כ מיראה לא הוציא וא"כ י"ל אגב אונסיה גמר ומקני כיון דשקל זוזי מן הלוקח לא גרע מתלוהו וזבין, דטעמא דהשני נוח לי נמי משום דאמרינן מסתמא לא נתרצה ולא עביד רק שיהיה נקל להוציאה ממנו, אבל היכא דאילו הסיקריקון עצמו היה נותן לו מעות הוי אמרינן דנתרצה אגב אונסיה לא גרע מי שקונה ממנו מן הסיקריקון עצמו שהיה מתרצה לו אגב אונסיה ולא הוה אמרינן שלא נתרצה רק בשביל אונס לקח מעות דביהב זוזי לא אמרינן שלא נתרצה א"כ אמרינן שדעתו למכור באמת מחמת מורא הסיקריקון דהא אפי' הסיקריקון בעצמו אם נתן לו מעות אמרינן גמר ואקני אף דאחר זמן יכול להוציאה אמרינן אגב אונסיה לשעה גמר ומקני א"כ י"ל גם בלוקח מן הבעלים ונותן מעות דנתרצה ולא עביד כלל משום השני נוח לי כמו דלא אמרינן דעביד לקבל מעות מחמת מורא, ומ"מ לא הקנה לו הקרקע אלא דכשנוטל מעות אינו מקפיד כ"כ למיזל בדינא ודייני עם הגזלן א"כ גם השני נוח לי לא שייך, ודוק היטב:
ובהכי ניחא גם מה שהקשה הרשב"א דא"כ איך ס"ל לשמואל דשטר לא מהני הא בעורר על השדה וחתם עליה בעד ס"ל לרבנן איבד זכותו, ומפליג בב"ב דף ל' ע"ב דבעבד מעשה לא אמרינן השני נוח לי ולפמ"ש לק"מ דשם לא נאנס מתחילה על מכירת השדה, אבל הכא שהסיקריקון לקחו באונס א"כ מסתמא לא הקנה ועדיין באונסו קאי והיה מוציאה גם מן הסיקריקון רק שהשני נוח לו יותר ביקש שיקחנה ויוציאנה מזה כי מחמת שהשני נוח לו לא ביקש להתגרות עם הסיקריקון כשיוכל להוציאה מן השני, אבל התם מאי אולמא דבתרא מקמא ונהי דדיבורא אמר אבל מעשה לא עביד בכה"ג שאין ידוע שהראשון אנס הקרקע מידו, אבל כשידוע שהראשון אנס הקרקע מידו שפיר יש לומר אפילו בשטר השני נוח לו שעל כל פנים יש לו פחד מן הראשון שלקחו ממנו באונס ודו"קת:
בתוס' ד"ה אבל כו' דשמואל לטעמיה כו' דאחריות לאו ט"ס במקח וממכר כו' עכ"ל. וקשה הא כתבו התוס' ב"מ דף י"ד דבנמצאת שאינו שלו גם לשמואל אחריות ט"ס דהוי כמו הלואה וא"כ מאי פסיקא אחריות מכח ב"ח או מכח נגזל שיטרוף השדה ויהיה האחריות על המוכר: