גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין · דף נו.
בגמרא הואיל והוו יתבי רבנן ולא מיחו ביה ש"מ ניחא להו לכאור' לא מוכח רק דלא איכפת להו ואכתי מנ"ל דניחא להו, וי"ל ע"פ דאיתא בפ' ע"פ דף קי"ד דשונא האמור בתורה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא שראה בו דבר ערוה, כ"ע שנאי ליה, אלא שראה בו דבר ערוה יחיד, והשתא חשיב בר קמצא שדנו לההוא גברא לזכות שלכך שונאו בשביל שראה בו דבר ערוה, ורבנן נהגו כיקירי ירושלים שלא היו מסובין בסעודה אלא אם יודעין מי מיסב עמהם לזה ש"מ מדלא מיחו ובודאי לא היו שותקין אם לא דניחא להו שחשבוהו לבעל עבירה ולא ביקשו להסב עמו, ועל זה היטב חרה לו:
שם איכול בהו קורצא. נקט בהו היינו רבנן דבר קמצא שדא מומא בניב שפתים היינו ודאי הקיסר לא יאמין שזה מום מאחר שאינו מפורש בתורה רק דרבנן קיבלו כן ולא יאמין הקיסר שהוא מום לכן נקט בהו דייקא ע"י הרבנן תצלח מסירתו:
שם סבור למיקטליה. קשה בשביל שיאמרו בעלי מומין קריבין יחובו בדמיו של זה להורגו אם אין דינו בכך, ויראה כי חכמו והשכילו בשכלם כי אחר אשר שזה הרשע נתן דעתו למסור כלל ישראל אף אם יקריבו הקרבן יצמח ממנו שורש פורה ראש ולענה ומי ידע מה שיוסיף למסור אף אם יקריבו הקרבן, וכבר כתב הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין שהדיין היה יכול לדון ע"פ מה שדעתו נוטה וכיון שהדעת היה נוטה כי לא ישוב מדרכו הרעה טוב לבער הרע לכן סבור למיקטליה, אך ר' זכריה לא סמך על אומדן דעת שלו כי כבר כתב הרמב"ם שם שצריך לזה ב"ד הגון לדון ע"פ מה שדעתו נוטה והדבר חזק בלבו שהוא כך ור' זכריה לא החזיק עצמו בכך ואחז צדיק דרכו דרך ענוים, לכן אמר ענותנותו של ר' זכריה שהסיבה היה ע"י ענותנותו שלא ביקש לעמוד על דעתו, וזהו פירש"י סבלנותו שסבל זה ולא הרגו ודו"ק:
ואיפשר לומר עוד דסבור למיקטליה אין הכוונה להורגו ממש רק שיגלו לקיסר שזה האיש שדא ביה מומא בניב שפתים והוא דוכתא דלדידן הוי מומא ואילו היו מגלין כזאת להקיסר שנתכוין למישדי מומא מה דהוי לדידן מומא לא היה הקיסר משים עליהם אשם, דהא בנדרים פרק ר' אליעזר משמע דנבוכדנצר שחרה לו על הסנהדרין שהתירו הנדר לצדקיהו לא חרה לו רק בשביל שעשו שלא כדין והתירו שלא בפניו, ואילולי זאת לא חרה אפו עליהם מאחר שעבדו כדינא וא"כ הך סבור למיקטליה היינו שיגלו לקיסר את אשר עשה הבליעל הזה וישוב דמו בראשו, לזה אמר ר' זכריה שאין להם למוסרו כי ברי היזיקא ויאמרו מטיל מום בקדשים יהרג:
שם ענוותנותו של ר' זכריה. כינוי ענוותנותו כתבתי, ויראה עוד כי ר' זכריה השכיל שהבליעל הזה ימסור לקיסר על שלא נקרב הקרבן כי כך כוונתו בתחילה רק חשב שיאמר הדברים כהוייתן שביקשו כולם להקריבו רק ר' זכריה מנע וישפוך חמתו על ר' זכריה ור' זכריה לא היה נחשב בעיניו לכלום וביקש למסור נפשו בכדי שלא יאמרו בעלי מומין קריבין והשליך נפשו מנגד כי לא חשב שיצמח מזה תקלה לכלל ישראל, אבל זה הרשע בז בעיניו לשלוח יד בר' זכריה לבדו ועל הכלל כולו יצא א"כ שפיר קאמר ענוותנותו שלא חשב עצמו לכלום, אבל הרשע מסר הכלל שכולן לא ביקשו להקריבו:
שם שדא גירא למזרח נפל בירושלים. לכאורה מאותו צד שהיה נגד ירושלים אין ניחוש וסימן עיין מהר"ם שי"ף, ונראה שכפי הטבע היה רחוק מירושלים ולא היה ראוי החץ להגיע לתוך העיר לזה בא המופת שנפל בירושלים היינו בתוך העיר ואחר כך ניסה בד' רוחות העולם שלא כנגד ירושלים ומ"מ נפל בירושלים:
שם כי אכיל מידי מיתחזי אבראי. קשה איך איפשר בתוך ארבעים שנה שלא אכל בשבתות ויו"ט וסוכות ופסח כזית פת ולקמן משמע שלא היה יכול לסבול שום מאכל, ואפי' למפרשים גבי מר בריה דרבינא דיתיב כוליה שתא בתעניתא בר מיומי דעצרתא ומעלי יומא דכפורי, עכ"פ איכא ימים שלא התענה גם ודאי קיים מצות מצה וסוכה:
שם מיחייבת תרי קטלי. איפשר דודאי חשב כוונת ר' יוחנן היה לפי שיש לו כח המלך ועבד מלך מלך כיון ששלוחו של מלך הוא, רק ברבה איכה איתא דא"ל שע"י שישמע המלך שקרא אותו מלך ידונו כמורד במלכות וקטיל להאי גברא א"כ ראוי שיחייב מיתה שגרם לו מיתה ותו אי מלכא אנא היינו לפי סברתך שאתה חושב שאני כח מלך יש לי א"כ עד האידנא אמאי לא אתית: