גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין · דף נב:
בתוס' ד"ה דאתו כו' הקשה בקונט' כו' ויש לומר דנעשים הלוקחים שומרי שכר כו' עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש הר"ן הובא בש"ך ר"ס צ"ו דבשומר לקטן אפי' בפשיעה פטור וא"כ אכתי יאמר נשרפו חטיך בעליה כיון דאין דין שמירה לקטן, ואיפשר לסייע מכאן לדעת הרמב"ם שסובר דאפי' הני שנתמעטו מדין שומרים מ"מ בפשיעה הוא חייב, ועפ"ז יש לפרש דודאי בעלמא דתיקנו דמעות אינן קונות משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, אף דודאי בפשיעה יהיה חייב י"ל טעמא כדמפרש פ' הזהב דלא טרח ומציל והיינו שאיפשר לו להציל ע"י רועים ומקלות וקיי"ל ש"ח שהיה לו לקדם ברועים ומקלות חייב אלא דבשכר א"צ אבל ש"ש מחוייב אף בשכר, א"כ י"ל דלא טרח ומציל לשכור בשכר להציל ולא הוי פשיעה כיון שאינו מוצא בחנם, והשתא אי הוה ש"ש צריך לקדם בשכר א"כ ליכא למיחש שיאמרו נשרפו חטיך כיון שהם ש"ש, וכיון דהוי ש"ש הוי פשיעה אי לא קדם בשכר, לכן כתבו התוס' שפיר כיון דש"ש הוא אין לחוש:
מיהו שיטת הרמב"ם גופיה אינה כן דס"ל דבקטן לא נתמעט רק מתביעת מלוה אבל לא משומרין כדאיתא בסימן צ"ו א"כ אין צריך לזה כלל דלשיטת הרמב"ם נראה דבשומר לקטן חייב בכל דין שומרין א"כ ודאי חייב בלא"ה, ועיין בר"ן שמבואר דלענין אונסין משעה ראשונה קנו וכל זמן שלא חזרו ברשות לוקח הוא לענין אונסין, אלא דקשיא לי טובא דכאן מבואר ברשב"א והר"ן גופיה דאפוטרופוס חייב בפשיעה ופלפל הרשב"א בזה טובא, וכן בתוס' כאן ד"ה הלכה, וקשה הא הוי שומר לקטן ואפי' בפשיעה פטור כפי דברי הרשב"א והר"ן, וכאן מוכח מכל הפוסקים דפשיטא להו שחייב בפשיעה מדינא ולא פלפלו רק אם יפטור משום דאתי לאימנועי וצ"ע, ועמ"ש בפ' המפקיד בעובדא דבקרא בארוכה:
מיהו לענ"ד איפשר ליישב כאן הך דמשוך פירי דאפי' יפטור בנשרפו חיטי בעליה מ"מ הוי טפי תקנת יתומים שיוכלו לחזור כשיתיקרו דאדם הגון לא יניח לשרוף חיטי דיתמי, לכן ראו חז"ל שיש להם תועלת יותר שיהיה ידם על עליונה לחזור, אבל כאן ביהבו זוזי ליתמי ואייקר בודאי אדם הגון לא יחזור בלא"ה דלא יקבל עליו מי שפרע, רק אדם שאינו הגון יאמר נשרפו חיטי דיתמי בעליה וחששו לאדם שאינו הגון כמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ז ע"ב, ובאדם הגון אין מפסידין דאדם הגון לא יניח לשרוף חיטי דיתמי, אבל במשוך פירי מיתמי אם לא יחזרו היתומים הרי מפסידין לכל העולם, א"כ טוב ליתומים שיעמדו בחששת אדם שאינו הגון במקרה שיזדמן מלעשות תיקון שלא יוכלו לחזור כשיתיקרו ודו"ק:
בגמרא קא אכיל ושתי מדידהו כו' אימור מציאה אשכח. הרשב"א הביא דברי הרמב"ם דדוקא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומי' אבל במינוהו ב"ד כל היכא דאיכא למיחש מסלקינן ליה, והרשב"א השיג עליו, ולענ"ד דבריו מוכרחים דהא איכא מ"ד באפוטרופא דמפסיד דס"ל לדבי ר' שילא דלא מסלקינן, וכי תעלה על דעתך דבמינוהו ב"ד לא יסלקוהו לתקן מכשולם שעשו אדם כזה לאפוטרופוס, אע"כ דדוקא במינהו אבי יתומים מיירי כיון שהיה הממון שלו אין לב"ד עסק בכך אבל במינוהו ב"ד ודאי ליכא מאן דפליג דלא ליסלקו ליה, א"כ ממילא כולה במינהו אבי יתומים איירי, אבל במעשה ב"ד צריך ליזהר יותר שלא יצא מכשול מתחת ידי ב"ד, ודברי הרשב"א צ"ע, והרמ"א הביא ג"כ דעת הרשב"א בסימן ר"צ סעיף ד':
במשנה המטמא כו'. פירש"י טהרותיו של חבירו כגון תרומה, לכאורה קשה על פירש"י הא בגמרא משמע דבחולין נמי איירי כדאיתא בגמרא ואי מטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה כו' ולמה נקט רש"י רק תרומה, ואיפשר לומר דקשיא ליה לרש"י לשון הש"ס דאמר אי תרומה משום דמפסיד לה לגמרי ואי חולין כו', וקשה הא בלא"ה אי לא הוה נקט מטמא הוה מוקמינן לה בתרומה לחוד, תו קשה דקאמר אי חולין משום דאסור לגרום קשיא וכי מותר להפסיד ממון לחבירו, ויותר קשה דקאמר ואי הני תרתי משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא, ואי איירי במטמא חולין ודאי מדמע מפסיד טפי דהא חולין חזיין לכ"ע למי שאינו אוכל חולין בטהרה ולמי שאוכל חולין בטהרה חזיין נמי בימי טומאתו ומדמע הוי הפסד טפי שאינו מותר רק לכהנים, לכן י"ל דס"ל להש"ס דודאי מטמא חולין הוי פחות שבהפסדים ולא היו מתקנין בו תקנה כלל כיון דהוי אפי' פחות מהפסד של מדמע, רק לפי מה שמבואר בגמרא שקנסוהו שלא יהיה כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, וא"כ י"ל דודאי עיקר תקנתא היה משום מטמא תרומה דהוי הפסד גמור, אלא שמ"מ אם יטמא תרומה של חבירו אם לא יברר שהוא תרומה יוכל לטעון המטמא איני מאמינך שהיה תרומה דשמא חולין היה וא"כ לא יוכל להוציא ממנו ואף שהניזק יטעון ברי שתרומה היה ה"ל איני יודע אם נתחייבתי והיה פטור א"כ לא היה תיקון שיטמא תרומתו של חבירו ויטעון לא ידעתי שהיה תרומה ולפעמים באמת אינו יודע, לזה תיקנו שיתחייב גם על טומאת חולין אף שהוא דבר מועט, והשתא כשיטמא תרומה אף שיטעון לא ידעתי אם הוא תרומה מ"מ ע"כ יודה שהיה חולין ומודה לו עכ"פ היזק על פרוטה, א"כ ה"ל על ההפסד המותר כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וא"כ עיקר התיקון באמת משום תרומה היה דהוי הפסד מרובה, ואף שגם בחולין תיקנו היינו משום הפסד תרומה שהוא הפסד מרובה, וצדקו דברי רש"י ודו"ק:
ועפ"ז יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק פ"ז מהלכות חובל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר כו' וכל כיוצא בזה, א"כ ס"ל דילפינן קנסא מקנסא והיינו כרב, והקשו עליו דהא קיי"ל כשמואל בדיני ולשמואל לא גמרינן מקנסא כמפורש בש"ס, ובש"ך ח"מ סימן שפ"ב ושפ"ו דחק בזה, וכבר הקשתי עליו ג"כ בכתבים ישנים, אכן לפ"ז ניחא דהא חזינן דצריכותא דש"ס היינו דמטמא חולין לא הוה חייב רק שלא יטעון איני יודע אם תרומה היה כדי שיתחייב מכח משואיל"מ, והשתא קשיא הא הצריכותא הוא למאן דיליף קנסא מקנסא והיינו רב והא רב לית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וא"כ תיקשי מה שהקשיתי אם נימא דמתני' איירי במטמא חולין מדמע ל"ל הא בחולין הוי הפסד מועט טפי ממדמע, ולרב ל"ל מטעם משואיל"מ, אלא ודאי לרב לשיטתיה דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ס"ל נמי ברי ושמא ברי עדיף כמ"ש הפני יהושע, וא"כ לרב באמת י"ל דמתני' לא איירי רק במטמא תרומה לחוד ובחולין באמת לא קנסו דהוי הפסד מועט טפי ממדמע ומ"מ לא יוכל לטעון שמא חולין היה דברי עדיף, והשתא קשיא ליה להרמב"ם למה נקט כלל הך צריכא דמטמא בחולין דהא לרב ע"כ ליתא להאי טעמא דלא ס"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ואנן קיי"ל כשמואל דלא יליף מקנסא, אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דקיי"ל כרב בהא וצריך הצריכא אליבא דהלכתא ואנן קיי"ל איני יודע אם הלויתני פטור, וא"כ מוכח דסוגיא דש"ס דקיי"ל בהא כרב דגמרינן מקנסא, ושפיר צדקו דברי הרמב"ם ומוכרחים ודוק היטב: