גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין · דף נב.
במשנה יתומים שסמכו כו' או שמינה להן אביהן אפוטרופוס. לכאורה הוי זו ואצ"ל זו דהשתא בסמכו מעצמן חייב לעשר כ"ש במינה להם אביהם, ואיפשר דקמ"ל דומיא דסמכו דפשיטא לן דלהניח לא דמי עשאו שר ושופט וממונה עליהם ה"ה באפוטרופוס, ועמ"ש בסמוך:
בפירש"י ד"ה אתם ולא התורם את שאינו שלו הך סיפא טעמא דרישא כו' עכ"ל. ר"ל דקשיא השתא אפוטרופסים לא כ"ש תורם את שאינו שלו, לזה פירש"י דטעמא קאמר, והרשב"א כתב דבאפוטרופוס בין להאכיל בין להניח מותר מדאורייתא וקרא דאתם ולא אפוטרופסים אסמכתא בעלמא הוא, וקשה דבקידושין דף מ"א קאמר ס"ד כיון דכתיב אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו ס"ד נמי אתם ולא שלוחכם, וקשה הא לא הוי רק אסמכתא ואפילו אפוטרופסים נמי לא נתמעטו מן התורה, וא"כ שליח ודאי עדיף מאפוטרופוס שלא נתמנה מן המשלח דהא שליח באמת תורם אפי' מדרבנן ובודאי שליח עדיף דהאפוטרופוס שנתמנה מאבי יתומים או מב"ד לא שייך ביה שליחות שאחר שמת נפלו נכסי קמי יתמי, וצ"ל דס"ד למעט אפי' שליח ולפי האמת לא נתמעט אפי' אפוטרופוס, וצ"ע דכיון דס"ד למעט אפי' שליח א"כ נהי דאיתרבי שליח אפוטרופוס מנ"ל כיון דגרע משליח כיון דס"ד למעט אפי' שליח מנ"ל לומר דלא הוי אפוטרופוס דומיא דתורם שאינו שלו, ואיפשר ליישב הדיוק דקשה תורם שאינו שלו כ"ש מאפוטרופסין ע"פ מה דאיתא בנדרים דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים מטעם דהוי זכות, א"כ יש לומר ודאי אפוטרופוס התורם משלו על של יתומים פשיטא דהוי תרומה דהוי זכות גמור, אלא הא דולא אפוטרופסין היינו לתרום משל יתומים, והשתא י"ל דקמ"ל בתורם שאינו שלו דהיינו שגנב או גזל תבואה ואיתא בב"ק דף ס"ח הגנב והגזלן שתרמו תרומתן תרומה, ומפרש הטעם דהוי יאוש ושינוי השם מעיקרא טבל והשתא חולין, והשתא י"ל ודאי בתרם מיניה וביה י"ל דהוי שינוי השם, אבל בתרם משלו דע"פ הדין לא יוכל לתרום משלו על של חבירו רק מטעם דזכות הוא לו לחבירו, וכאן הוי חוב דאם לא נחשב תרומה משלו אכתי ליכא שינוי השם, וא"כ קמ"ל בתורם שאינו שלו אפי' משלו אין תרומתו תרומה דלא ניחא לבעלים שיהא תרומה משלו כדי שלא יקנהו ביאוש ושינוי השם, א"כ קמ"ל בתורם שאינו שלו היינו שגזל אצל חבירו אינה תרומה אפי' הפריש משלו, וא"ש ודו"ק, מיהו צ"ע בזה אם יהיה הדין כן, ואיפשר דגם קודם יאוש אם גזל ותרם משלו לא הוי תרומה כיון דלא תרם ע"ד הבעלים רק אדעתא דגזילה לא מיקרי זכות לבעלים, דאיפשר דניחא להו שלא יוכל לתרום דאטבל אינו חשוד וע"י זה יחזיר לבעלים לכן רוצה שלא יוכל לתרום שמתוך כך ישיב הגזילה, א"כ גם תורם משלו לא מהני על שאינו שלו כשגזל מחבירו ולא נתייאשו הבעלים דלא מיקרי זכות להם, ודוק היטב:
שם ד"ה אבל לא להניח שמא יגנבו עכ"ל. וקשה גם ביינות וכו' יש לחוש שמא יגנבו אדרבה כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וגם שבח בית אביהם לא מצינו בפירות כי אם בקרקעות וכלים, ולולא פירש"י י"ל בפשיטות שאין לאפוטרופסים רשות למכור מה שאין צורך ליתומים דלא נתנו להם רשות על זה:
בגמרא ועושין להם לולב וכו'. בדברים שדרכן לתקנן נקט ועושין ובדברים שנלקחין בעינן נקט לוקחין:
שם ואין אפוטרופסין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב כו' דדילמא משתדפן. אע"ג שכולן בספק זה מ"מ ידו אל תהי בם, אלא דיש לדקדק הא אם משתדפא המשכונא המלוה חוזר על שאר נכסים כדמוכח בכתובות ס"פ מי שהיה נשוי גבי עובדא דפרדיסא דקש לחמש שנים, וא"כ אי משתדפי הקרוב הרי על נכסי יתומים לפרוע חוב המלוה, ואם נימא דמשתדפי לאחר כלות שני משכונא למה נקט כלל לגאול ה"ל לומר למכור ברחוק וליקח בקרוב, וכן הוא ברמב"ם ובש"ע סימן ר"צ סעיף י"א, ואיפשר שכך היתה גירסתו, אבל ברי"ף וברא"ש הגירסא כמו בספרים שלנו, ואיפשר דרבותא קמ"ל אע"ג דאי משתדפי צריך לשלם לו מנכסי יתומים מ"מ חיישינן להפסד המותר ששוין הנכסים שהם ברחוק יותר ממה שמגיע למלוה, ואי משתדפי אלו נכסים שיגאלם האפוטרופוס יש הפסד ליתומים יותר המותרות ששוין יותר על מה שהלוה עליהם כשימכרו ברחוק, ודו"ק וצ"ע:
שם אין עושין אפוטרופין נשים כו' ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו. קשה לי כיון דכי מית נפלו נכסי קמי יתמי למה לא נסלק אותם ולא נשגיח במה שמינן אבי יתומים, וצ"ל דאפוטרופוס הוי כנותן מתנה ואילו יהיב מתנה לקטן מי לא מצי יהיב, וא"כ צ"ע מ"ש הרמ"א בס"ס ר"צ דבמינה אפוטרופוס לגדולים יכולין לומר אין אנו צריכים לאפוטרופוס דא"כ נטעון גם לקטני' לסלק מאפוטרופסו' אותן שאינ' נאמני' אצל הב"ד, וכבר הארכתי בתשובה להשיג על דין זה שהוא מרבינו ירוחם: שם
שם ולשורי שדי. קצת קשה דשדה אשדה נמי לא מזבנינן, וי"ל דהיה צריך לתיקון שדות אחרות וחסרון בשדות בלא שוורים: