אור ברסלב
גרש ירחים פרק ה - הנזקין › דף נא:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ה - הנזקין · דף נא:

דף נא.

בתוס' בא"ד והא דנקט החזרתי לך א' כו' עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב לפי שיטת התוס' לקמן דאין הטעם בכופר הכל דפטור משום אין אדם מעיז וא"כ י"ל דודאי בהחזרתי לך א' י"ל דאיכא חזקה דאין אדם מעיז, ואין לומר אישתמוטי קמשתמיט דאי משום אישתמוטי ה"ל למימר לא מצאתי אלא א' דליכא העזה כ"כ דאיפשר לומר דמתעכל קטרייהו וא"כ אם טוען החזרתי איכא העזה טפי קמ"ל כיון דלית ליה מיגו דלא מצאתי אלא א' דגם בזה צריך לישבע כדאמר ר' יצחק לא מיפטר משום הך העזה דהחזרתי דהוי טפי ודו"ק:

בפיריש"י ד"ה ור"א כו' דמשיב אבידה פטור משבועה דא"כ שביק לה ואזיל כו' עכ"ל. משמע דלהא לא חיישינן שלא יחזירנה כלל דמסתמא לא יגזול רק שימנע מלהגביה, ועיין בסמ"ע סוף סימן רס"ז דגם בכיסין אם אמר ראיתי שהגבהת שני כיסין חייב שבועה כשאר טוען ונטען, וצ"ע דהא משמע בגמ' דגם לר' יצחק ליכא שבועה רק בברי דהא בשוורים דמינתחי מודה ר' יצחק וע"כ בכיסין ליכא ספק ואפ"ה פטור משבועה וא"כ מה בכך שטוען ראיתי שהגבהת הא בסתמא נמי הגביה שניהם כיון שהיו קשורים, ודוחק לומר כשראה ההגבהה לא שייך תיקון עולם שיוכל להגביה בעצמו דא"כ בראה שהגביה ויודע שהם קשורים אפי' אין טוען ששנים היו ישבע וע"כ הא לאו סברא היא, וע"כ לומר דהתיקון היה שימנע מלהגביה פן יעליל עליו לתבוע יותר א"כ אפי' אומר ראיתי שהגבהת מ"מ שייך ביה תיקון עולם וצ"ע:

בתוס' ד"ה אלא בדרבה כו' פי' בקונט' לעולם בטוענו קטן כו' וקשה דעיקר התירוץ חסר כו' ועוד כו' מה"ט נמעט נמי נתנו כו' עכ"ל. ליישב פירש"י נראה דודאי בטענו קטן פשיטא לן דליכא למיפטרי' עכשיו שא"כ ימתין עד שיגדל ואז יחייבו שבועה כיון דבגדול ישבע אין טעם לפוטרו משום שטענו קטן, משא"כ בנתנו שהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דלעולם אי איפשר לבטל הנתינה שהיתה בקטנות:

בד"ה מפני מה כו' פירוש למה לא יהא נאמן במיגו כו' אבל אין לפרש שבא ליתן טעם אמאי כופר הכל פטור כו' דהא בבנו כו' עכ"ל. כבר הארכתי בכתובות ובב"מ, ונראה ליישב לפי דעת הגאונים דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דשפיר יש לפרש למה אין כופר הכל נשבע והיינו משום דבמודה מקצת לא שייך כ"כ אין אדם תובע כיון דחייב מקצת ובכופר שייך טפי אין אדם תובע ומשני משום דאין אדם מעיז, אלא די"ל דהא דחייב שבועה הוא משני פנים חדא די"ל חזקה אין אדם תובע שאיך יתבענו הרי יודע שלא יודה לו במה שאינו חייב לכן היה ראוי שיתחייב שבועה אלא דאם נחייבו שבועה בטלה חזקה דאין אדם תובע די"ל שתובעו לחייבו שבועה, אלא דמ"מ מפרשינן דאי לאו חזקה דאין אדם מעיז מ"מ הוה מחשבינן לחזקה דאין אדם תובע ולא נתלה שתובעו כדי לחייבו שבועה ומ"מ היה ראוי לחייבו שבועה דשייך מ"מ אין אדם תובע דאי איפשר לפוטרו משבועה דא"כ יהיה נגד החזקה דאין אדם תובע ומשני דמ"מ יש לפוטרו מטעם אין אדם מעיז, מיהו י"ל דלא צריך חזקה דאין אדם מעיז, אלא משום דאי לאו חזקה דאין אדם מעיז היה ראוי לחייבו שבועה מטעם אין אדם תובע, אלא דלפי האמת דאיכא שבועה לא הוי חזקה דאין אדם תובע מ"מ ראוי לחייבו שבועה אי לא הוה ליה חזקה דאין אדם מעיז, והטעם דגם זו הוי העזה לתבוע ממי שאינו חייב לו וכיון דהא נמי מיקרי העזה היה ראוי לחייבו שבועה וצריך לחזקה דאין אדם מעיז, והשתא בבנו דיוכל להעיז שפיר פטור בכופר הכל ואף דאין לו חזקה דאינו מעיז מ"מ לא שייך חזקה דאין אדם תובע דבא בטענת אביו אלא במודה במקצת חייב שבועה בכל גווני אף דלא שייך אין אדם תובע שהרי עכ"פ חייב לו מקצת אלא דבכופר הכל ה"ל לחייבו מטעם אין אדם תובע, והשתא שפיר אי בבנו מעיז ויכול לכפור בכל היה פטור בלא חזקה דאין אדם מעיז כיון דליכא חזקה דאין אדם תובע והוא כופר הכל פטור אפי' ליכא חזקה דאין אדם מעיז ולא בא ליתן טעם אלא כיון דמודה מקצת חייב אע"ג דלא שייך חזקה אין אדם תובע ה"ל לחייב נמי כופר הכל וצריך לחזקה דאין מעיז, ודוק היטב:

בד"ה ובכולי' כו' פי' בקונט' כו' וקשה דבפ"ק דב"מ מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד כו'. עיין מ"ש שם ליישב פירש"י, ונראה ליישב עוד דמשום מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא סבירא ליה להש"ס דאין לפוטרו משבועה דמ"מ איפשר שיפרוש ע"י שבועה, אבל אשבועת מודה במקצת קשיא ליה שאיפשר שיפסיד ע"י שבועה דהא בענין חזקה דאין אדם מעיז אין חילוק בין חשוד לאינו חשוד כצדיק כרשע שזו חזקה טבעית, והשתא אם לא ישבע אחר שישלם לו מקצת שהודה אם ישוב ויתבענו אח"כ שוב לא יכול להעיז ויודה לו עכ"פ עוד מקצת, אבל כשנשבע עכשיו בע"כ צריך לכפור ולעמוד בשבועתו שלא יודה שנשבע לשקר ולא מסתבר ליה שהשבועה תהיה לגרועי' כיון שנראה שהוא חשוד לא מסתבר שיבא לתובע הפסד ע"י השבועה, אבל בע"א שפיר ישבע שאינו מפסיד עכ"פ ע"י השבועה ודו"ק:

ועוד נראה דהא לטעמא דאביי דס"ל דספק מלוה ישינה יש לו עליו וכתבו התוס' בב"מ דף ו' דמ"מ כופר בפקדון פסול לעדות ולא תלינן במלוה ישינה, וא"כ צ"ל דלא מהני סברא דמלוה ישינה רק באין ידוע שהוא חשוד על ממון, וא"כ י"ל ה"ה בהא דלא אמרינן חשיד אממונא אלא בשאין ידוע יכולין ליתן לו שבועה אבל בידוע שכופר לא תלינן מספק שאינו חשוד, וא"כ אכתי צריך לסברא דאישתמוטי למאי דקיי"ל כר' חייא בכופר בכל ועדים מעידים על חמשים דחייב שבועה, והכא קשיא נימא דהוי חשיד נמי אשבועה כמו בכופר בפקדון דחשבינן ליה פסול לעדות ולא תלינן במלוה ישינה כיון שפסולו ידוע כמו כן לענין חשוד אין להכשירו לשבועה כיון שמבורר שכופר בממון לכן צריך לסברא דאישתמוטי דשפיר יכול לישבע גם בדר' חייא ודו"ק:

ועוד נראה דבלא"ה יש להבין למה נימא חשיד אממונא חשיד אשבועתא הא חשיד אממונא אם לא ישבע לא עבר רק אלאו דלא תגזול ואם ישבע יוסיף חטא על פשע לעבור על לא תשא ג"כ, וצ"ל דמ"מ לאותו. דבר שהוא חשוד ומושבע מהר סיני חשדינן ליה נמי אשבועה, מיהו למסקנא דס"ל דלא חשיד אשבועתא י"ל משום שהשבועה איסור מוסיף על הגזל, והשתא י"ל דהא בב"מ דף ו' מתרץ כולהו קושייתא רק דרב נחמן דמשביעין אותו היסת והך דר"ח שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב והך דשלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא שלחתי בה יד ושאינה ברשותו, וא"כ י"ל דרש"י ס"ל לפרושי דרבה דאמר ובכוליה בעי דלודי ליה ולא ניחא ליה כפירוש התוס' דגם עכשיו מעיז דליכא העזה כ"כ במקצת כמו בכופר הכל, לכן ע"כ רבה ס"ל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וכן משמע בב"מ דקאמר בהעדאת עדים ל"ל הכי, לכן משמע ליה לרש"י דמשום מיגו דחשיד אתי עלה, והשתא י"ל דרבה ס"ל כדאיתא בב"ק דף ק"ו דשבועה קונה ורבא אמר מסתבר מילתא דרב במלוה, והשתא בהא קשיא ליה שפיר נימא מיגו דחשיד כיון ששבועה קונה א"כ כשישבע אזיל ליה איסור גזל דשבועה קונה ונפטר מחיובו, א"כ סוף סוף לא עביד רק חד איסור מ"ל גזל מה לי שבועה, משא"כ בהנך דב"מ דהוו שבועות דרבנן ולא אהני לקנויי ממון א"כ עובר גם על שבועה נוסף על איסור גזל בהא אמרינן דלא חשיד, וגם בהך דאינה ברשותיה הוי פקדון וס"ל כרבא דשבועה אינה קונה בפקדון ואיכא תרי איסורי בהא יודה רבה דלא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועה, וניחא הכל ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה