גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין · דף נא.
בתוס' ד"ה או דילמא כו' פי' בקונט' כו' ואין נראה דבהדיא תנן כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפירש"י דס"ל אי שעבודא דאורייתא מלוה על פה אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות, ויש להבין מאי פסידא דלקוחות הוא הא טענינן להו פרעתי, וצ"ל שידוע להם שלא פרע והא לא שכיח, לכן י"ל שאמר אל תפרעני אלא בעדים ושובר אצל לקוחות ליכא ויגבה אחר שיפרע לו עוד הפעם, אלא דאי טענינן פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדינת הים לא יגבה מלקוחות א"כ י"ל דס"ל אינו נאמן באומר פרעתיך בפני פו"פ ושייך פסידא דלקוחות, וריב"ח ס"ל דנאמן וליכא פסידא דלקוחות דטענינן להו, א"כ בידוע שלא פרע שפיר גבי ממשעבדי דפלוגתא דתנאי היא, מיהו י"ל דתוך זמנו יגבה מלקוחות וי"ל דס"ל אדם פורע תוך זמנו ודו"ק:
מיהו יותר נ"ל ליישב דברי רש"י כפשטן דס"ל כמ"ש הש"ך בסי' קט"ז סק"ה דהרשב"ם ס"ל במוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי היינו בהתנה על האחריות בעל פה דבלא התנה לא אמרינן אחריות ט"ס בלא שטר, וא"כ נראה דהא דס"ל מלוה ע"פ גבי ממשעבדי מ"מ לא אמרינן בה אחריות ט"ס אלא בהתנה בעל פה, וא"כ א"ש מתני' דבשטר בלא התנה גובה ממשועבדים ועל ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בלא התנה, ולק"מ:
בא"ד אבל שאר מילי הוו כמכר כו' עכ"ל. וקשה כיון דס"ל משום קלא א"כ מאי דחי שאני פרנסה דאית ליה קלא הא הני נמי אית להו קלא ואפ"ה לא גבי, ועיין בחידושי הרשב"א ובפני יהושע שנדחקו, ונראה דיש חילוק דבמכר דגבי ממשעבדי היינו משום דניחא ליה דליפוק קלא ויש לו קול ממילא דרצונו בכך דליקפצו עליה, אבל בהנך כגון פסק לזון בתה דנהי דלא עביד בצנעה מ"מ משום הא גופא ניחא ליה דלא ליפקו עדים לקלא דלא ליתזלו נכסי לכן מיבעיא ליה אי גבי, והשתא בפרנסה י"ל דאית ליה קלא אע"פ שאין רצונו בכך אית ליה קלא ממילא לכן גבי שפיר ממשעבדי מפני שאין תולה בדעתן של יורשים ולא דמי לנושא אשה ופסק לזון בתה דיש לומר דעדים לא מפקי קלא משום הא גופא דלא ניחא ליה לאפוקי קלא כדי שלא תגבה ממשעבדי ודו"ק:
בפירש"י ד"ה ניזונית כו' אלמא כיון דקייצי כו' וקשיא לעולא עכ"ל. ולכאורה קשה גם לר"ח אי קצובין וכתובין בעי דבס"ד ה"ל אין קצובין, ובני החריף מו"ה אהרן אמר ליישב לנכון דודאי לר"ח י"ל דקלא אית ליה כמו פרנסה וה"ל ככתיבה, אלא דקשה הך דחמשה גובין מן המחוררין ואחד מהם הפוסק לזון בת אשתו דגובה מב"ח, וצ"ל כמ"ש התוס' כתובות ר"פ הנושא דטעמא משום דלא קצוב וא"כ לעולא דלא ס"ל קצובין פריך שפיר דל"ל דקלא אית ליה דא"כ תיקשי הך דפוסק לזון בת אשתו דלעולא אין חילוק בין קצוב לאינו קצוב וע"כ לומר דליכא קלא א"כ תיקשי אמאי ניזונית ממשעבדי והוא נכון, מיהו דעת הרמב"ם דחמש שנים מיקרי דבר שאינו קצוב, ולדבריו קשה הא לכ"ע תיקשי אמאי ניזונית ממשועבדים, ואי נימא משום דמיירי בדברים הניקנין באמירה עדיף טפי א"כ גם לעולא לא קשיא נימא דברים הניקנין באמירה עדיף, ואי קשיא למ"ד לא ניתן ליכתב אין ענין הקושיא לכאן, ותו קשיא כיון דמשום שאין קצובין הפקיעו השיעבוד מה יועיל הקנין, לכן נראה דבלא"ה קשה למה פסק הרמב"ם כמ"ד משום קצובין, ובש"ך דחק ליתן טעם לזה, לכן נראה דהרמב"ם קשיא ליה דמשני בקנו מידו וסתם קנין לכתיבה עומד, וקשה קושיית התוס' הא אפי' כתיבה לא מהני בבנות ומאי פריך אי הכי בנות נמי, וגם פירוש התוס' דקנין אלים מכתיבה קשה ג"כ דכיון דעשאן כאין כתובין ומדינא מהני כתיבה ואי לא מהני למה לא יהיה קנין עדיף, לכן ס"ל להרמב"ם דודאי לעולא לא קשיא כלל דפשיטא דקנין לא מהני בבנות כמו כתיבה דלא מהני, אלא דקושיא זו עיקרה בכתובות פרק הנושא דשקיל וטרי אי ניתן ליכתב ושם מוקי בקנו מידו, וס"ל להרמב"ם דחמש שנים נקרא דבר שאינו קצוב היינו דוקא לענין חיוב שאין יכול לחייב אבל אם מחוייב מכח דברים הניקנין באמירה רק שלא יגבה ממשעבדי מתיקון העולם לענין זה הוי שפיר קצוב כמו לפוסקים דס"ל דנקרא דבר קצוב דאי הוה מיקרי דבר שאינו קצוב גם לענין משעבדי לא הוה מהני גם קנין דמ"מ תיקון העולם שייך ביה, אלא דלעיל אמרינן מזון בנות לא מיקרי קצובין אף דאין ניזונות רק עד בגרות מ"מ לא הוו קצובי משום דאין ידוע כמה בנות יש לו, והשתא למאי דמוקי בקנו מידו ע"כ לא קאי אאותן שלא נולדו דבהא פשיטא דלא מהני קנין לדבר שלא בא לעולם, ועיקר הקושיא סמוכה על דמשכחת לה בגירשה ואהדרה וא"כ בזו ה"ל דבר קצוב עד דתיבגר, ואין לומר כמה בנות שיהיו לה דהא הנולדין אח"כ אין נכנסין בקנין, וא"כ הוי דבר קצוב לענין משעבדי כמו חמש שנים והחיוב הוא בלא"ה מכח תנאי ב"ד א"כ מהני הקנין דלא שייך לומר דהוי דבר שאינו קצוב כיון דיש לו קצבה עד בגרות א"כ אותה שקיבל עליה קנין תגבה ממשעבדי, א"כ מוכח הסוגיא פ' הנושא למ"ד קצובין דלמ"ד כתובין לא קשיא כלל בנות נמי לכן פסק כמ"ד קצובין, וגם הכא אגב הך דפ' הנושא פריך נמי הכא הך פירכא אבל למ"ד כתובין לא קשיא כלל מבנות, וניחא בזה מה שתמהו התוס' דמסיק צררי אתפסה קשיא גם מבני חרי לא תגבה, עוד הקשה לישני גם לעיל משום צררי, ועוד דצררי לא קא תפיס לקטנה שכל אלה קושיות עצומות שנדחקו התוס', אבל הרמב"ם מפרש לה הכי דודאי חמש שנים נקרא לענין לקוחות דבר קצוב דמ"מ יודעין להזהר לפי אומד הדעת, אלא דאמרינן כיון דדרך להתפיס צררי א"כ לא מיקרי קצוב כמה ישאירו הלקוחות כמו בשבח שגובה הב"ח דלא מיקרי קצוב מאחר שלא נודע אם ישביח כל כך, אף דיותר מכדי חוב לא יטול מ"מ מיקרי אינו קצוב כיון דאיפשר שלא יעלה השבח כ"כ, וכמ"ש התוס' כתובות דף נ"ב, א"כ לא אהני טעמא דצררי רק דמשום הכי מיקרי דבר שאינו קצוב, וא"כ אפי' בקטנה יש לחוש שיתפיס לא' צררי בשבילה, וא"כ לא אהני טעמא דצררי רק דמשום צררי הוי כמו אינו קצוב שאין הלוקח יודע ליזהר, אבל שיפסיד לגמרי לגבות מלקוחות משום צררי לא מצינו בשום מקום אלא דמשום צררי חשיב ליה דבר שאינו קצוב, ודברי הרמב"ם ברורים ומזוקקים ע"פ עומק הלכה, וא"צ לדחוק כמו שדחקו התוס', ודוק היטב, ועיין בסמוך, והא דצררי לקטנה לא מתפיס היינו צררי שאין ידועים אבל כשחושש בתקנתה נותן לאחר בשבילה, וזה ידוע ומפורסם והכל ניחא:
בתוס' ד"ה בשקנו מידו פי' בקונט' כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות עכ"ל. נראה ליישב פירש"י בפשיטות דלעיל בד"ה מעיקרא להכי איתקון פירש"י שלכך תיקנו שלא יהיו ככתובים דא"כ אין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית, א"כ י"ל ממילא אם קנו מידו איהו דאפסיד אנפשיה ומה איכפת לנו שלא יקנה ממנו:
ובזה מיושב נמי מה שהקשה הרשב"א על פירש"י למה לא מוקי בכתב לה לבת אשתו, ולפ"ז נראה דרש"י ס"ל דבלא"ה הקשו התוס' למה ניחוש לצררי לענין משעבדי, וגם תמוה שתפסיד מחששא דצררי, לכן נראה דהא דמשני בקנו מידו היינו משום דמבואר בח"מ סי' ל"ט סעיף ג' דבקנו מידו כותבין שטר ולא חיישינן לפירעון ויש חולקין דחיישינן לפירעון אי משך מילתא טפי משלשים יום, ובש"ך הכריע דבקנין גובה ממשעבדי ולא חיישינן לפירעון, והשתא י"ל דלהכי משני בקנו מידו היינו בבת אשתו אפי' לא כתב לא חיישינן לפירעון וכסברת הש"ך דבקנין לא חיישינן לפירעון, ובהא ס"ל להש"ס בבנות דבתנאי ב"ד קא אכלי ולא כתב לה חיישינן לפירעון דבהא כ"ע מודו דחיישינן לפירעון כיון דליכא שטר בידו, אבל אם כתב לבנות שטר והשטר בידן לא חיישינן לפירעון דמסתמא אינו מניח השטר בידן כמו בכל שטרות דלא חיישינן לצררי להפסיד השטר, וא"כ תו לא קשיא לוקמא בשטר דא"כ בנות נמי דבשטר לא חיישינן לצררי, ומיושב נמי קושיית התוס' לעיל אמאי לא משני משום צררי דאי הוה כתיבה דבנות כתיבה לענין משעבדי לא חיישינן לצררי כלל, רק לפי האמת שתיקנו דכתיבה שתיקנו חכמים לא תועיל רק שתגבה מכח הקנין בלא כתיבה בהא לא מהני דיש לחוש לצררי אבל אי מועיל הכתיבה בסתמא לא חיישינן לצררי כמו בכתיבה דלא חיישינן לצררי, ולק"מ והכל נכון:
ועפ"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם שכתב דכתיבה מהני בבת אשתו, והש"ך ביקש לתלות בטעות דהא בדבר שאינו קצוב לא מהני ומזונות של חמש שנים אינם קצובים להרמב"ם ולא נהירא, דהא לשיטת הרמב"ם דפסק כמ"ד קצובין א"כ הא דבעי בכתובות פ' הנושא אי ניתן לכתוב א"כ מאי מהני כתיבה הא באינו קצוב מתני' היא דלא גבי ממשעבדי, וא"כ כתובין לא מהני במתני' דהא הך דכתובין הן אצל בני חורין לא אמר רק לעולא אבל לר"ח א"ש בפשיטות משום שאין קצובין, לכן נראה ברור כמ"ש לעיל בחמש שנים לענין משעבדי לא מיקרי דבר שאינו קצוב כיון דהחיוב ישנו ע"ש, וא"כ דברי הרמב"ם נכונים, והא דפריך אי הכי בנות נמי י"ל דהקושיא לעולא דס"ל משום כתובין ולא איכפת לן באינו קצוב, אבל לר"ח לא קשה די"ל דהוי דבר שאינו קצוב, או כדפרישית לעיל דהקושיא מבנות דהוו בעולם מיקרי קצוב, עכ"פ י"ל להרמב"ם שפיר גבי ממשעבדי וא"צ לומר שהוא ט"ס, ועיין מ"ש בסמוך:
בגמרא והיכי דמי דגירשה ואהדרה. בכ"מ דייק ל"ל גירשה ואהדרה ולא אמר בפשיטות שכבר נולדו בעולם לכן מייתי ראיה להרמב"ם דדוקא בדברים הניקנין באמירה קונין דבר שאינו קצוב לכן בגירשה משכחת לה דברים הניקנין באמירה, ולמ"ש לעיל גם להרמב"ם לא א"ש כיון דמיקרי דבר קצוב, לכן נראה דבלא"ה יש להבין מאי פריך מאי פסקא הא בלא"ה כיון שיש חיוב לבנות מתנאי ב"ד למה יקנה בקנין, לכן נ"ל דכיון דאשתו פוסקת לזון בתה ובודאי דעת האב קרובה לבתו א"כ אם מהני קנין דרכו להקדים קנין לבתו שתקדום לבת אשתו וא"כ ממילא אם כבר הקנה לבת אשתו בשעת אירוסין דהוי דברים הנקנין באמירה א"כ אין תועלת במה שיקנה אחר נשואין לבנותיו שהרי מ"מ תקדום בת אשתו שקדמה בזמן, לכן אמר בגירשה ואהדרה דאז י"ל כשאשתו מבקשת קנין לבתה מקדים ליתן קנין לבתו שתקדום לבת אשתו, ועמ"ש בחידושי כתובות פרק הנושא באריכות ודו"ק:
בתוס' ד"ה אימור צררי אתפסה דוקא לגבי משועבדי' כו' עכ"ל. התוס' לעיל הקשו ל"ל טעמא דכתובין ת"ל משום צררי, ותירצו דלא אסיק אדעתיה הך שינויא, וקשה לפי האמת ל"ל טעמא דתיקון עולם ת"ל משום צררי, וי"ל דודאי טעמא דצררי חלוש הוא דלא מצינו שיפסיד הב"ח בשביל זה וא"כ י"ל שאין טעם זה מועיל רק שלא להוציא מן הלקוחות, והשתא י"ל אם עדיין הנכסים ביד הבנות והם מוחזקות א"כ יכולין לומר קים לן שלא התפיסנו צררי וא"כ אם ימכור נכסים והלוקח יניח מקום בני חורין לכתובה וכשימות תרצה האשה לגבות הכתובה מלקוחות וכשיטעון הלוקח הנחתי לך מקום לגבות הכתובה והבנות יטענו שלא תפסו צררי לא תוכל האשה להוציא מהם וכיון שלא תוציא האשה מבני חורין תחזור על הלוקח דהוי כמו אישתדוף בני חרי דטרפא ממשעבדי ושפיר שייך תיקון עולם גם בזה שלא יוכל למכור נכסים שייראו הלקוחות מכח הכתובה ודו"ק:
בד"ה אלמא כו' פי' בקונטרס כו' וקשה כו' לא הוי רבי נתן כו' עכ"ל ונראה ליישב פירש"י דודאי לישנא דש"ס דנקט משום דלא קדים ולא נקט משום קצובין, אלא ודאי טעמא אחרינא הוא והיינו בלא קדם לא שייך תיקון עולם דאין השבח קצוב כלל מאחר שעדיין לא בא לעולם ותיקון העולם משום קצובין היינו בקדם שבחו דאז עכ"פ השבח קצוב כמה השביח רק לפי שהנגזל נותן לו ההוצאה לא נודע כמה הוציא בזה שייך תיקון עולם דמ"מ השבח בכללו קצוב לכן אמר ר' יוסי מה תיקון עולם יש בזה הלא אין קצובין וא"כ לר' יוסי בלא קדם שבחו א"צ תיקון עולם ובקדם שבחו ס"ל כר' נתן דבאמת גבי א"כ אין כאן תיקון עולם כלל דעל מה שלא קצוב קודם השבח מדינא לא גבי והיינו משום דלא קדים לא צריך תיקון עולם דעל זה שאינו קצוב מכח שלא נודע השבח אפי' בלא תיקון עולם לא גבי, ומשני שפיר תנאי היא דרבי יוסי לא ס"ל תיקון עולם ס"ל כר' נתן דבלא קדם הוא דלא גבי וא"כ קאי על ת"ק דיהיב טעמא שאין כתובין והיינו משום דס"ל דצריך תיקון עולם ור' יוסי ס"ל דא"צ תיקון עולם כלל דבלא קדם אינו גובה מדינא וא"צ תיקון עולם ובקדם גובה באמת והיינו כר' נתן, ומיושב נמי קושיית התוס' דר"ח דאמר מפני תיקון העולם ס"ל משום שאין קצובין, ולפ"ז י"ל דודאי שייך תיקון העולם בקדם שבחו, ואי משום דהוי קצוב י"ל דאי איירי בלוקח מגזלן א"כ הנגזל נותן לו הוצאה ואינו קצוב כמה הוציא לכן שייך ביה תיקון עולם, אבל לשמואל דס"ל לוקח מגזלן אין לו שבח רק בב"ח הוי קצוב שפיר דהב"ח אינו נותן ההוצאה ולא שייך התיקון עולם, א"כ הא דקאמר הכא דלר' יוסי ליכא תיקון עולם היינו בלוקח שבח ב"ח וטרף ממנו דשפיר נקרא קצוב בקדם שבחו, אבל ר"ח מפרש מתני' בנגזל דשפיר לא הוי קצוב מטעם שהנגזל נותן לו הוצאה וצריך תיקון גם לר' יוסי וברייתא מוקי בלוקח שטרף ב"ח ממנו ור"ח ס"ל מתני' לכ"ע משום קצובין והיינו בלוקח מגזלן גם לר' יוסי יש תיקון עולם, ודוק היטב. ועמ"ש בסמוך:
בד"ה וכי כו' וקשה כו' לכן נראה דהכי פירושו כו' מה תיקון העולם יש בזה כו' עכ"ל. הלשון דחוק, ואיפשר שמכאן יש לסמוך דברי הרמב"ם דדבר שאינו קצוב אינו משועבד והיינו דקשיא דר"ח דאמר לעיל משום קצובין ומיבעיא ליה אי כתובין וקצובין בעי, וקשה א"כ ל"ל טעמא דקצובין, לכן נראה דדבר שאינו קצוב מדינא לא יכול לשעבד עצמו כלל רק אחר שתיקנו שיהיה מזון אשה ובנות היה להם לחכמים להשוותן לכתובה לגמרי דתנאי כתובה ככתובה דמי, לזה נתנו טעם משום תיקון העולם לא השוום לכתובה וא"כ לא שייך לתלות תיקון עולם משום שאין כתובין דהא מדינא לא משתעבד כלל דבר שאינו קצוב רק אחר שתיקנו שיתחייב בהם היה ראוי לתקן שתגבה גם ממשועבדים, א"כ בודאי טעמא דקצובין הוא מסתבר טפי דאם אין קצובין אפי' מן התורה לא גבי א"כ לא שייך לתלות תיקון העולם משום שאין כתובין שאפי' היו כתובין ג"כ לא היו גובין מדינא דדבר שאינו קצוב אינו משתעבד אפי' בלא תיקון עולם ועיקר תיקון העולם לא שייך אלא משום שכבר תיקנו שישתעבד באינו קצוב וכיון דמה"ט גופיה ראוי שלא יגבה א"כ לא שייך לומר שהיה התיקון בשביל שאין כתובין שהרי מן התורה אפי' בכתובין אינו משועבד רק התיקון עולם לאוקמא אדאורייתא לכן לא שייך לתלות הטעם בכתובין רק בקצובין, והשתא מובן שפיר לישנא דר' יוסי וכי מה תיקון עולם יש בזה בשביל שאין כתובין הא אין קצובין ומדינא לא גבי כלל רק שהיה לנו לתקן גם ממשעבדי וא"כ טפי יש לתלות התיקון בשאין קצובין דמשום הכי לא תיקנו מעיקרא להשוותן לכתובה ודו"ק:
ועוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם שכתב דכתיבה מהני בבת אשתו בלא קנין, והש"ך הקשה עליו דהא פסק כר' חנינא דבאינו קצוב אינו גובה עמ"ש לעיל, אך י"ל דודאי התוס' הקשו לוקמא בבת אשתו בכתב לה, ונראה ליישב בפשיטות דודאי במתני' דנקט מתו בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונית ממשועבדים, וקשה מאי קמ"ל דבנותיהן ניזונות מבנ"ח פשיטא מתני' היא דאין מוציאין למזון האשה ובנות וי"ל דקמ"ל אפי' בענין שבנותיהן ניזונות מבני חורין הם ניזונות ממשועבדים והיינו אי ניתן ליכתב דאפי' בענין שאין כתובין כמו בבנות מ"מ היא ניזונית ממשעבדי דניתן ליכתב, מיהו אי לא ניתן ליכתב צ"ל איפכא דקמ"ל דאפי' בענין שניזונית ממשועבדים מ"מ בנותיהן אין ניזונות ממשועבדים והשתא ליכא לאוקמא בכתב לה דהא בבנות פשיטא דלא מהני כתיבה וא"כ קשה מאי קמ"ל בהך דבנותיהן ניזונות מבני חורין פשיטא דכתיבה לא מהני, ומשני בקנו מידו ובבנות לא מהני קנין כדמסיק הש"ס דבבנות לא מהני קנין, ובהכי ניחא מה שמסיק אימור צררי אתפסה והוא תמוה להפסידה בשביל חששא זו, ולפ"ז ניחא דדוקא בבנות דכתיבה לא מהני שכבר הם כתובים בלאו הכי ומ"מ תיקנו שאינו מועיל לא מסתבר להעדיף כח קנין בלא כתיבה כיון דאיכא למימר צררי אתפסם א"כ לא מסתבר להעדיף כח קנין משטר כיון דשטר בבנות לא מהני ובקנין שייך טפי צררי לכן לא מהני גם קנין כיון דכתיבה ע"כ לא מהני דבלא"ה תנאי ב"ד ככתוב דמי א"כ לא מסתבר להעדיף קנין מכתיבה כיון דבקנין יש לחוש טפי לצררי מבשטר כיון דבתנאי ב"ד קאכלי ויפה כחן בקנין, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' לעיל לימא משום צררי די"ל משום צררי לא מסתבר להפסיד רק לפי האמת דעשאן כאין כתובין וכתיבה לא מהני גם קנין לא מהני כיון דאיכא למיחש ביה טפי לצררי, אבל אין זה טעם מספיק שתפסיד לגמרי מלגבות ממשעבדי רק דמשום הכי לא מסתבר להעדיף כח קנין על הכתיבה אבל בעלמא שפיר מהני קנין לדבר שאינו קצוב כדמסיק הש"ך, מיהו בבת אשתו כיון דדברים הנקנין באמירה הן וא"צ כתיבה שפיר מהני הכתיבה כמו קנין ולא דמי לשבח דהכתיבה צריכה לגופה על חיוב השבח לכן לא מהני הכתיבה לענין משעבדי, אבל בדברים הנקנין באמירה שפיר מהני כתיבה נמי כיון דאין הכתיבה צריכה רק לענין משעבדי ה"ל כקנין, כן נ"ל לכאורה בדברי הרמב"ם:
ובזה ניחא הא דקשיא טובא דהא הכא מסיק דקנין מהני אפי' בדבר שאינו קצוב ואפי' לדעת הפוסקים דס"ל חמש שנים מיקרי קצוב מ"מ מדפרכינן אי הכי בנות נמי משמע דקנין מהני גם בבנות אע"פ שאינו קצוב, ודוחק לומר דלמ"ד כתובין דוקא פריך בנות נמי דהא בכתובות פ' הנושא נמי פרכינן הכי ולהפוסקים שפסקו כר"ח איך פריך הש"ס בסתמא דלא כהילכתא, אלא ודאי גם אדבר שאינו קצוב מהני קנין, וקשה הא בב"מ דף ט"ו מוקי לשמואל הך דלשבח קרקעות איירי בקנו מידו וא"כ ממשעבדי נמי ליגבי דהא קנין מהני בין למ"ד כתובין בין למאן דאמר קצובין, ולפמ"ש ניחא דדוקא בבת אשתו דבלא קנין נמי חייב מדברים הנקנין באמירה אהני הקנין לגבות ממשעבדי משא"כ לשמואל דס"ל בלא קנין אין לו שום שבח לא מהני הקנין רק לבני חורין, וא"ש ודו"ק:
אמנם ברמב"ם פכ"ג מאישות דין י"ז כתב הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון כו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו ממנו או עד שיכתוב שטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ובדין י"ח כתב מתו אלו כו' אם קנו מידן כו' עכ"ל, משמע דקאי נמי אשלא בשעת הקידושין וא"כ קשה כיון דסבירא ליה דמהני קנין בדבר שאינו קצוב אפי' בדבר שלא היה משתעבד בלא קנין וא"כ איך מוקי שמואל בקנו מידו א"כ ממשעבדי נמי יגבה כיון דקנין מהני לדבר שאינו קצוב, לכן היה נלענ"ד יותר שלא כדברי הכ"מ דבלא"ה הפשרה שכתב בכ"מ דיש חילוק בין שנעשה בין אירוסין לנשואין דהוי קצת חיבת חיתון אינו אלא דברי נביאות דמאן פלג לן בזה שיועיל חיבת חיתון במקצת ומנ"ל להרמב"ם חילוק זה, לכן נראה דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש בהלכות מכירה דלא משתעבד על דבר שאינו קצוב וא"כ כשבא להשתעבד על חמש שנים מזונות פוסק ע"כ סך קצוב דהיינו שיתן חמשה מאות זהובים או יתן חמש שנים מזונות או שפסק שיעור קצוב למזונות וע"ז בעינן קנין או שטר לכן שפיר טורף ממשעבדי, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דהיכא דלא בעינן קנין לחיוב אהני קנין לענין שיגבה ממשעבדי משא"כ היכא דלא משתעבד בלא קנין לא מהני קנין לגבות ממשעבדי בדבר שאינו קצוב דהקנין צריך לגוף הדבר והיינו בשבח לשמואל דע"כ גם להרמב"ם משתעבד על השבח מ"מ אי לא מהני בלא קנין לא אהני הקנין לגבות ממשעבדי וניחא הכל ודו"ק:
מיהו להפוסקים כמ"ד כתובין י"ל דקנין מהני דליהוי ככתוב אבל למ"ד קצובין אפי' קנין לא מהני לדבר שאינו קצוב לגבות ממשעבדי, ולשמואל דמוקמינן בב"מ בקנו מידו י"ל דס"ל כמ"ד קצובין וקנין לא מהני לגבות ממשעבדי כיון דאינו קצוב דס"ל דבנות ככתובין דמי ומ"מ לא גבי משום תיקון עולם, ובהכי ניחא מה שהקשה בש"ך סימן ס' על דברי התוס' בב"מ שהקשו למה אמר אמליך וכתוב הא סתם קנין לכתיבה עומד ותירצו דהנ"מ לדבר שהוא בעין משא"כ לדבר שאינו בעין, והקשה הש"ך דה"ל להתוס' לומר סברת הש"ס דטעמא משום שאינו קצוב לא אמרינן לכתיבה, ולפ"ז ניחא דכיון דס"ל מתני' הוי ככתובין וגבי מדינא ממשעבדי רק מפני שאין קצובין היה תיקון עולם א"כ מן התורה אין חילוק בין קצוב לשאינו קצוב לענין בני חורין ולענין משועבדים אפי' כתיבה לא מהני לשמואל וסוגיא דפריך אי הכי בנות נמי היינו למ"ד כתובין דוקא וא"כ אין טעם כלל דבשביל שאינו קצוב לא יועיל לענין בני חורין סתם קנין לכתיבה דלענין בני חורין דלא שייך תיקון עולם אין לחלק בין קצוב לאינו קצוב:
גם בדעת הריטב"א שכתב דמחייב חבירו בקנין לזונו חייב לזונו אם היה החיוב בשטר גובה מנכסים משועבדים ונדחק הש"ך בפירושו, דקשה הא סתם קנין לכתיבה עומד וגם הא מוקמינן בש"ס בקנו מידו משמע בקנין טורף ממשעבדי, ונראה דהריטב"א ס"ל כשיטת הרמב"ן רבו דרבו שהוא בסימן ל"ט דאי משך מילתא טפי מל' יום חיישינן לפירעון א"כ אם לא כתבו עדים הקנין חיישינן לפירעון וממילא לא גבי ממשעבדי, לכן כתב אם היה החיוב בשטר היינו שיש שטר בידו גובה מנכסים משועבדים לאפוקי אם בא לגבות בעדי קנין אינו מועיל לגבות ממשעבדי דטענינן ללקוחות פרוע, ואע"ג דחייב לזונו זמן ידוע י"ל דמיירי שבא לגבות לאחר זמנו על מה שנתחייב לו בזה צריך שטר דאל"כ טענינן ליה פרוע, ואפי' למאי דמסיק הש"ך בסימן ל"ט שלא כדברי הרמב"ן רק דקנין כשטר נראה דוקא בהלואה דאין יכול לומר נגד עדי קנין אבל בנתחייב ליתן לא' מזונות לזמן אם אין שטר בידו מסתמא יכול לומר שקיים תנאו ונתן לו מזונות כפי מה שקצב עמו לזונו ולא יגבה מזונות שעברו אם טוען שכבר נתן לו, דבשלמא בהלואה בקנין הרי מסתמא לא פרע לו מיד ועדי הקנין כשטר משא"כ בנתחייב ליתן לו מזונות ולא תבעו עד לאחר זמן דהא מהאי טעמא מיבעיא לן בכתובות דף צ"ו ביתומים אמרו נתננו אי נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכתבו התוס' דהיינו מדשתקה ולא תבעה איתרע טענתה א"כ גם כאן על מזונות שעברו אם אין שטר בידו יכול לטעון פרעתי וממילא לא גבי ממשעבדי לכן כתב אם היה החיוב בשטר היינו שכתוב בשטר והכל ניחא ודוק היטב:
ובהכי ניחא דמיבעיא ליה לר"ח אי קצובין וכתובין בעינן, וקשה ל"ל טעמא דקצובין כיון דבמשנה אין כתובין כמ"ש לעיל, ולפ"ז ניחא דאי קצובין וכתובין בעינן י"ל דס"ל דהך דכתובות דמתו בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונת ממשועבדים איירי בקנו מידו וקשיא בנות נמי לזה ס"ל דבעינן נמי קצובין ובאינו קצוב אפי' כתוב לא מהני לכן לא מהני קנין, משא"כ אי הוה טעמא משום כתובין לחוד גם בבנות הוה להו להועיל קנין דלא ס"ל טעמא דצררי, לכן צריך לטעמא דקצובין ודו"ק::
ועלה בידינו מזה דבבת אשתו שקנתה בדברים הניקנין באמירה אפי' דבר שאינו קצוב כגון שפסק לזונה כל ימי חייה מ"מ מהני קנין לכ"ע אפי' למאן דפסק טעמא משום קצובין ובדברים שאינו משתעבד בלא קנין לא מועיל הקנין לגבות ממשעבדי למאן דפסק כמ"ד קצובין כיון שצריך הקנין לגוף החיוב, אלא די"ל דסוגיא דב"מ דמוקי בקנו מידו לא קאי אמתני' ובאמת י"ל דגובה ממשעבדי גם השבח בקנו מידו וכן נראה בתומים סימן קט"ו סק"ט ועמ"ש שם בסימן קט"ו סק"ז בארוכה, מ"מ דוחק הוא לאוקמא דבהך ברייתא גובה השבח ממשעבדי דמשמע ברייתא לפרושי מתני' אתיא, אלא דמ"מ לדידן דקיי"ל דשבח יש לו אפי' לא קנו מידו א"כ שפיר י"ל לכ"ע גובה ממשעבדי כיון שא"צ לקנין וכדפרישית, ולפ"ז א"ש קושיית התוס' שהקשו לשמואל יעמיד בקנו מידו ולא תיקשי דא"כ יגבה נמי ממשעבדי דלשמואל דהקנין צריך אינו מועיל לגבות ממשעבדי וא"צ לדחוק כמ"ש בתומים, וכבר הארכתי בסוגיא זו פ' הנושא ובסי' קט"ו על שבח ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:
בד"ה כיסין כו' ואפי' לר' כו'. לכאורה י"ל כאן כיון דהיו לו שני כיסין מסתמא מי שלקח א' לקח גם השני, אלא דמ"מ בעי קשורין דאי לאו קשורין יש לחוש לשמא אבדן לאחדים ולא מצא רק א' לכן בעי קשורין, אלא דאכתי יש לדקדק כיון דבמעות לא מיקרי יאוש שלא מדעת דבב"מ כ"א פריך מעות מפוזרות הא לא ידע דנפל ומשני כדר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו א"כ ודאי ידע דנפל א"כ כשטוען שכשהרגיש הרגיש באבידת שניהם א"כ הרי משמע שע"כ נאבדו שניהם כאחד וכיון שאבד שניהם כאחד מסתמא מי שהגביה הא' הגביה השני כי למה יקח אחד ויניח א' וא"כ אפי' באין קשורין יוחשב טענת ברי דע"כ אבד שניהם כא' וא"כ מי שמצא הא' מצא גם השני, וצ"ל דמ"מ אינו טענת ברי מבוררת שאיפשר מ"מ שאבדן לאחדים ודוקא לענין מציאה לא נחשב יאוש שלא מדעת וזכה במה שהוא תחת ידו, וא"כ י"ל דלהכי בקשורין עכ"פ מיחשב טענת ברי אע"ג דאיפשר דמתעכל קטרייהו מ"מ כיון דבלא"ה אין לתלות שאבדן לאחדים, אלא דלא הוי ברי גמורה כ"כ, אבל לומר דנתעכל קטרייהו וגם לא משמש בכיסו באבידת הא' זה לא תלינן לכן מיחשב שפיר טענת ברי ודו"ק:
בגמרא כיסין לא מנתחי מהדדי. ויש לדקדק הא ה"ל הילך דהכיס שמודה לו ברשותיה דמריה קאי, וצ"ל דנאבד בפשיעה ואינו בעין:
שם והחזרתי לך א'. והקשה הפני יהושע יהיה נאמן במיגו שהחזירו לו שלא מדעתו דהכל צריכים דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה, ולא ידענא מאי קשיא ליה טפי מהך מיגו דלא מצאתי אלא א' מהם, ולגירסת התוס' בכיסין ודאי לא שייך שיחזירם לגינתו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע:
שם הוא דאמר כר"א בן יעקב. כל המפרשים נדחקו דקשה הא ראב"י נמי ס"ל הך דהמוצא מציאה רק התם טעמא דבבנו נמי אינו מעיז אבל במשיב אבידה לכ"ע פטור, וגם פירוש התוס' דחוק, לכן אכתוב הנלענ"ד בכמה יישובים, ולכאורה היה נ"ל בפשוט דבלא"ה קשה מאי פריך ולית ליה לר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע וקשה דילמא ס"ל לר' יצחק דבכיסין לא שייך התקנה דרש"י פירש לקמן דא"כ שביק לה ואזיל, וא"כ קשה בכיסין למה ימנע מלהגביה וכי ס"ד שיתבע יותר ממה שאבד רק בשוורים דמינתחי חושש שיתבע יותר לפי שנאבדו לו שנים וניתח א' מהם ובעל האבידה יסבור שמצא שניהם, וצ"ל דבשוורים מדינא נמי אינו חייב שבועה דלאו טענת ברי היא דשמא לא מצא רק א' מהם, והשתא יש לפרש לראב"י דס"ל בהאכלתיו פרס דנהי דמיירי בתובעו מ"מ אינו יודע אם נפרע אם לאו דאטו בכיפי תלי ליה שידע שלא נפרע כלום, אלא דמ"מ ס"ל כיון דיודע עכ"פ שחייב לו אף שאינו יודע מן הפירעון מ"מ חייב שבועה אף שיכול לומר פרעתי הכל ס"ל לא שנא בו שטוען ברי ל"ש בבנו אינו מעיז לטעון פרעתי הכל, לכן אפי' בשוורים דליכא טענה ברורה דאיפשר דמינתחי מ"מ חייב שבועה אף שאין לו ברי שחייב לו שאיפשר דמינתחי מדמי ליה לבנו שאין לו ברי ג"כ שמא כבר פרעו ולהכי ס"ל לרבנן דבבנו מעיז שאינו יודע מן הפירעון, וראב"י ס"ל ל"ש דאף בלא ברי גמורה חייב שבועה וה"ה בשוורים אף דאיפשר דמינתחי מ"מ ס"ל דחייב שבועה מדינא ולא מפליג הש"ס דשם יודע עכ"פ שחייב לו ובשוורים אינו יודע מ"מ מינתחי ג"כ לאו טענה היא שיפטור משבועה א"כ שפיר י"ל התיקון עולם היה בשוורים דשם יש לחוש שימנע מלהגביה דיחשוב דמינתחי ויתבענו שניהם אבל בכיסין לא היה תקנה כלל וא"ש ודו"ק:
ועוד נ"ל דאיפשר לומר דבמציאה לא שייך תקנה כלל דנהי דבכיסין איכא טענת ברי ויוכל להשביעו הא כתבתי לעיל דהוי הילך ולא משכחת רק כשאבד א"כ למה ימנע מלהגביה וכי מסיק אדעתיה שיאבד א' וכשיהיה בעין הוי הילך, ועוד למה יתבענו יותר ממה שאבד לו, לכן י"ל דתיקון משיב אבידה לא שייך רק בהך דראב"י והיינו שלפעמים יורש יודע שאביו לוה לא' ותובע בטענת אביו, ובכה"ג לרבנן משיב אבידה הוא כמפורש בש"ס ובכה"ג שפיר יש לתקן, וכיון שכבר תיקנו דמשיב אבידה פטור אף דבמוצא מציאה לא שייך התקנה כל כך משום לא פלוג תיקנו כל מוצא מציאה פטור, אבל לראב"י דלא משכחת לה משיב אבידה רק במציאה ממש ובמציאה לא שייך תקנה דלא ימנע מלהגביה כדפרישית ולק"מ ודו"ק:
ובהכי ניחא דפריך לקמן וראב"י וכי לית ליה משיב אבידה פטור וקשה הא משני דלא ס"ל כמתני' כמו שהקשו התוס' לקמן, ולפ"ז ניחא דודאי בעלמא פשיטא ליה דמשיב אבידה פטור רק במתני' בעי למימר דבהך ליכא חשש שימנע מלהגביה האבידה והתקנה בכאן משום לא פלוג דשאר משיב אבידה ובהא קאמר דס"ל לר' יצחק כראב"י ופריך דודאי הך משיב אבידה דראב"י בלא תביעה פשיטא לן דפטור והש"ס מייתי לאסוקי הפלוגתא, וזהו שפירש"י כמו והוינן בה והיינו לאוקמא הפלוגתא ולפי הס"ד אכתי לא ידע איך אתיא כראב"י עד למסקנא, י"ל כדפרישית, ודוק היטב. ועמ"ש עוד בסמוך:
בתוס' ד"ה תניא נמי הכי פי' בקונט' כו' וקשה כו' ועוד לפי המסקנא רבי יצחק דאמר כמאן עכ"ל. כבר כתבתי מה שנלענ"ד בישוב הסוגיא וגם התוס' נדחקו מאד כמבואר למעיין, ונלענ"ד עוד ליישב ברווחא והוא ע"פ פירש"י דראב"י מיירי בטוענו קטן, והשתא יש לפרש פלוגתא דראב"י ורבנן דראב"י ס"ל גם בטוענו קטן חייב שבועה ורבנן פטרי אפי' בגדול משום דבבנו מעיז, ועפ"ז נבוא אל הענין דכבר כתבתי דיש להבין מאי פריך ור' יצחק לית ליה משיב אבידה דילמא מתני' מפרש בשוורים דמינתחי אבל בכיסין ליכא תיקון עולם, וצ"ל דבשוורים מדינא פטור בטענו שני שוורים דליכא טענת ברי כיון דמינתחי וא"צ תיקון עולם לזה, אלא דמ"מ י"ל דשוורים מיירי אף בטענו ברי שמצאת שנים ומן התורה חייב ועשו משום תיקון העולם שיפטר והיינו כדפרישית דבשוורים שייך טפי תיקון עולם דשביק להו שירא פן היו שנים, משא"כ בכיסין מהיכא תיתי יתבע יותר, אלא די"ל דהך מילתא גופיה תליא בפלוגתא דראב"י ורבנן דלרבנן דס"ל דקרא דמודה במקצת דוקא בדידיה א"כ י"ל דלא חייבה התורה שבועה במודה במקצת רק משום דגם התובע יש לו חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו דהא אם אין לו למה יתבענו מסתמא לא יודה לו במה שאינו חייב אבל היכא דלא שייך אין אדם תובע י"ל מן התורה פטור אפי' בברי, והשתא לפ"ז בשוורים אפי' בברי פטור מן התורה דלא שייך חזקה אין אדם תובע דמחמת שהיו קשורים סבור שמצא גם שניהם אף שטוען ברי שמצא גם שניהם יחד י"ל דמשום שנ"ל דלא מינתחי משקר ואומר שראה שמצא גם שניהם מאחר שנדמה לו שבאמת מצא שניהם לא הוי ברי שלו מעליא לומר דמסתמא אין אדם תובע דזה חושב שבאמת מצא שניהם טוענו ברי וא"כ אפי' מן התורה ליכא שבועה בשוורים דלא שייך אין אדם תובע וא"כ מתני' דתנן מפני תיקון העולם אפי' בכיסין קאמר, מיהו לראב"י דס"ל גם בטענו קטן צריך לישבע, אלמא דיש שבועת התורה אע"ג דבקטן לא שייך חזקה דאין אדם תובע וא"כ חייב שבועת התורה אפי' בשוורים דלא שייך אין אדם תובע א"כ י"ל דתקנתא דמתני' לא הוה רק בשוורים דלא שייך אין אדם תובע אבל בכיסין דשייך אין אדם תובע חייב ולא תיקנו בזה, אבל לרבנן דס"ל דלא איירי בבנו א"כ י"ל דהתורה לא חייבה שבועה רק היכא דשייך אין אדם תובע א"כ בשוורים אפי' בלא תקנה פטור משבועה וע"כ התקנה בכיסין א"כ ר' יצחק לא אתיא רק כראב"י דלדידיה חייב שבועה אפי' בלא אין אדם תובע ושפיר י"ל דתיקון עולם לא היה רק בשוורים דלא שייך אין אדם תובע בזו אע"ג דמה"ת חייב מדרבנן פטור משא"כ לרבנן לא משכחת לה התקנה בשוורים דבלא"ה פטור מדינא ושפיר משני דס"ל כראב"י ושפיר אתיא כמתני' וא"ש הכל, וניחא נמי קושיית התוס' לקמן ע"ב שהקשו מאי פריך ולית ליה משיב אבידה פטור הא כבר שני דלית ליה, ולפמ"ש לק"מ דלא עלה ע"ד המתרץ דלית ליה מתני' רק דקאמר דכראב"י שפיר מצינו לפרושי מתני' ולא סלקא ליה עד מסקנת הש"ס דפליגי בטוענו קטן ושפיר יש לומר מתני' בשוורים וממילא אין מקום לדברי התוס' לקמן:
והשתא יש לתרץ שפיר מה שהקשו התוס' נימא שיהיה נאמן לומר החזרתי במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא א', ועפ"ז י"ל דודאי הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע היינו שיהיה נאמן במיגו דכופר הכל, י"ל דהוי מיגו במקום חזקה דאין אדם תובע ולא צריך לסברא דאין אדם מעיז, אלא דרבה צריך לסברא דאין אדם מעיז לראב"י דס"ל אפי' טענו קטן דליכא חזקה דאין אדם תובע חייב לכן צריך לסברא דחזקה דאין אדם מעיז וא"כ הכא בהיה טוען החזרתי לך א' לא מהני מיגו במקום חזקה דאין אדם תובע בפרט לאפטורי משבועה י"ל ודאי לא אמרינן כמו שחילק הש"ך לפי שיטתו במיגו דהעזה, ודוק היטב:
ולשיטת התוס' דמיירי בטוענו גדול יש ליישב ג"כ באופן הלזה דהא דפליג ראב"י אי מעיז בבנו היינו משום די"ל הך חזקה דאין אדם מעיז הוא משום הא גופא כיון דמסתמא מחזיקין דברי התובע שאינו תובע בחנם א"כ הוי העזה לפטור הכל כי כולם חושבין שמסתמא אינו תובע בחנם, וא"כ י"ל בבנו דפליגי ראב"י ורבנן היינו משום דרבנן ס"ל דבבנו לא שייך חזקה אין אדם תובע די"ל לפי שנדמה שלא פרע ותובע מאומד לכן מעיז ג"כ לרבנן כי לא יחשב לשקרן אצל העולם דאדרבה יאמרו שהבן תובע רק מאומד שנדמה לו שלא פרע וראב"י ס"ל גם בבנו דלא שייך אין אדם תובע מ"מ אינו מעיז, והשתא בהך דשוורים נמי לא שייך אין אדם תובע מטעמא דפרישית די"ל שסובר שהיו קשורים מסתמא מצא שניהם ותליא בפלוגתא דראב"י ורבנן דלראב"י בשוורים חייב שבועה מן התורה אע"ג דלא שייך אין אדם תובע א"כ י"ל דתיקון העולם דמתני' היינו בשוורים דלא שייך אין אדם תובע ומ"מ חייב שבועה דאורייתא על זה תיקנו שלא ישבע אבל בכיסין דשייך אין אדם תובע אין תקנה, אבל לרבנן דבשוורים בלא תקנה נמי ליכא שבועה וע"כ התקנה בכיסין דוקא, וא"כ א"ש ר' יצחק כראב"י וכאמור לעיל לפי שיטת רש"י והכל נכון כפתור ופרח בישוב הסוגיא אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם:
עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' דקשה בלא"ה איך חייב שבועה הא ה"ל הילך דזה שמודה בו מחזירו מיד, וצ"ל דאינו רוצה להחזירו שטוען עליו הוצאות שהוציא על השוורים וא"כ אם יאמר לא מצאתי אלא אחד לא יוכל לתבוע רק הוצאות של א' וניחא ליה לומר שמצא שניהם ומעכב על הוצאות שניהם ודו"ק: