אור ברסלב
גרש ירחים פרק ה - הנזקין › דף נ:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ה - הנזקין · דף נ:

דף נ.

בתוס' ד"ה יתומים כו' בין לשבועה כו' וא"ת לשבועה היכי משכחת לה עכ"ל. הא דלא קשיא להו מיד דקאמר ודילמא לענין שבועה, י"ל דהכי קאמר דאי הוה הדין שבגדולים א"צ שבועה הוה נזקקים לקטנים כדי להרויח השבועה לכן אמר גדולים שאמרו היינו ג"כ לשבועה, והשתא א"צ לומר קטנים דודאי אין נזקקין כיון דליכא ריוח אבל הכא דקאמר בין לשבועה משמע דמשכחת לה מציאות שבועה בקטנים קשיא להו שפיר הא אין נזקקין, והתוס' נדחקו למאד בפירוק קושיא זו, ולכאורה נראה ליישב לפמ"ש בח"מ סי' פ"ד בפוגם שטרו תוך זמנו דפטור משבועה, ובסמ"ע פקפק בזה דאיתרע חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואם נימא דבכה"ג צריך לישבע א"כ י"ל דאיירי בפוגם שטרו שלא בעדים די"ל לענין פירעון נאמן במיגו דאי בעי אמר שלא נפרע כלום, אלא משום דהוי מיגו לאפטורי משבועה צריך לישבע אבל בהא שפיר נזקקין דמהימן במיגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום, אבל מ"מ צריך לישבע אף שיש לו מיגו, והא דלא מוקי הכרזה בכה"ג לא קשיא דהא ודאי מצי לאוקמא תוך זמנו והיינו בכלל שינויא דש"ס שהודה או שמתוהו ומית בשמתיה:

עוד י"ל דאיירי בתפס מטלטלין מחיים ובתפיסה בעדים דבכה"ג י"ל לכ"ע נזקקין, ועיין בתומים סימן ק"י, ומ"מ שבועה צריך וא"צ לדחוק כמ"ש התוס':

עוד איפשר לומר לפמ"ש רמ"א בס"ס ק"י בב"ח רוצה לוותר ויש בו טובת יתומים נזקקין א"כ י"ל דמ"מ בלא שבועה אינו פטור דשמא נפרע הכל, אבל אהכרזה פריך שפיר דא"כ גם הכרזה אין צריך דלא שבקינן מידי דמרויחין בודאי ונקטינן הכרזה, ועיין בש"ך שם ביש קנס על הפירעון:

בגמרא בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך כו'. פירש"י לענין מכר בינונית ושייר זיבורית לפניו, ולכאורה קשה למאי דקיי"ל שיעבודא דאורייתא א"כ מן התורה מלוה בשטר גובה בין מיורשים בין מלקוחות רק משום פסידא דלקוחות לא גבי מלוקח וא"כ איכא למיבעיא מקבל מתנה מאי, מיהו הך מילתא איכא למיפשט ממתני' דמצא שט"ח דבאין בו אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהם, וקשה הא יש לחוש לפסידא דמקבל מתנה שמא יגבה ממקבל מתנה, וא"כ מוכרח דגם ממקבל מתנה אינו גובה א"כ מוכח דמתנה הוי נמי כלוקח, וא"כ קשה מאי מיבעיא ליה הכא תיפשוט ליה ממתני' דמקבל מתנה דינו כלוקח דאל"כ גם מלוה על פה יגבה ממקבל מתנה, וי"ל דמצינן לפרושי מתני' כשמואל דבשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי וא"כ לפי האמת דאיתותב שמואל וקיי"ל שיעבודא דאורייתא נפשטה הבעיא דמקבל מתנה הוי כלוקח, וצדקו דברי הרי"ף שכתב דהנך אוקימתי דחייתא נינהו וקיי"ל דמקבל מתנה כלוקח ודו"ק:

שם תנו מאתים זוז לפלוני וכו'. ויש לדקדק להך דעה שכתב בש"ע סימן רנ"ג סעיף י"ט באומר תנו מנה דוקא קאמר ואם אין לו מעות אינו נוטל כלום א"כ לא יטלו כלום באין מעות בעין וממעות אין בעל חוב גובה כלל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח והכא אמרינן דקמא בינונית משמע דמיירי בקרקעות, מיהו בגמרא יש לומר דתניא בפלוגתא דרב ושמואל פ' שבועת הדיינין אי מנה דוקא קאמר, אבל לפמ"ש הרי"ף ורשב"א דלפי האמת מיירי בהכי דדחייאתה נינהו א"כ איך יטול המקבל מתנה כלום כיון דדוקא קאמר, וצ"ל דאמר בפירוש מנכסי ולא נזכר בפוסקים ובש"ע גופיה בסימן קי"א וסימן רנ"ג סעיף ט':

בתוס' ד"ה תנו מאתים כו' אבל אם היה נותן להם בשוה אפי' בלא אחריו עכ"ל. וקשה לפ"ז למה נקט אחריו ליפלוג בדידיה דאם נותן להם בשוה כל הקודם זכה, ואיפשר לומר דנהי דבנתן להם בשוה כל הקודם זכה איפשר לומר דהיינו לענין שאם יחסר לא' יהיה ההפסד לאחרון והיינו כשיעלו הנכסים פחות ממה שנותן יפסיד האחרון אבל לענין ב"ח י"ל שלא נתכוין שיגבה מא' רק ממי שקיבל בינונית או מכולם, אבל באמר בפירוש ואחריו אמרינן שנתכוין ג"כ שהב"ח יטול מן האחרון, והשתא סיפא דאם אמר ואחריו לפלוני י"ל באמת דנתן לכולם בשוה וא"כ מדהוה ליה למימר בלא ואחריו והיה הראשון ג"כ קודם אם יחסר מן הנכסים ע"כ כי אמר ואחריו היינו לענין שיגבה הב"ח מן האחרון, ובהכי ניחא דקאמר בש"ס ואע"ג דקמא בינונית תיקשי ליה טפי כיון דלא עבוד תקנתא במתנה א"כ שוין בני חורין ומשועבדים דמקבל מתנה והוי כאילו כולם בני חורין ולמה יגבה מן האחרון, ולפ"ז ניחא דכיון דאמר ואחריו ע"כ נתכוין שיגבה מן האחרון, כן י"ל בגמרא, אבל פשט לשון התוס' והרא"ש ס"פ יש נוחלין וגם רמ"א בסימן קי"א שהביא דעתם משמע דשוה לגמרי לאמר ואחריו, גם משמע דאפי' הוסיף לאחר מ"מ גובה מן האחרון ולא ס"ל הסברא שכתבתי שלא נתכוין רק אם יחסר לא', ודוק היטב:

ואיפשר לומר עוד דנותן לכולם בשוה אין כוונתו רק שיברור לו היפה ולא לענין שיפסיד האחרון דדוקא לענין זה יפה כחו אבל לא שיפסיד לגמרי, ועפ"ז ניחא דקאמר ואע"ג דקמא בינונית, וקשה דקארי לה מאי קארי לה דילמא בכולם שוין, ולפ"ז ניחא דאם נימא באם דקמא בינונית גובה מן הראשון א"כ תיקשי ל"ל ואחריו ליתני בכולם שוין וע"כ לומר דנתן לו יפוי כח לברור היפה ואם איתא דאי דקמא בינונית גובה מן הראשון א"כ אין זה יפוי כח שהרי ע"י זה יגבה מן הראשון וא"כ אפי' לא אמר ואחריו רק נתן לכולם בשוה נימא שכוונתו לגבות מן האחרון, דאין לומר דליפות כחו הזכירו ראשון דהא בקמא בינונית מיגרע גרע שהרי גובה מן הראשון וא"כ בכולן שוין אפי' לא אמר ואחריו יגבה מן האחרון דאין לומר שיברור לו היפה דא"כ הב"ח יחזור על בינונית, אלא ודאי לעולם חוזר על האחרון ובנותן לכולם בשוה ולא אמר ואחריו גובה מכולן רק שהראשון בורר לו היפה:

בגמרא דקמא בינונית והקשה הרשב"א בחידושיו הא מתנת שכ"מ כירושה ומיורשים אפי' גדולים לא גבי אלא מזיבורית, ותירץ דלא פלוג בין מתנת שכ"מ למתנת בריא, ושוב הקשה איך מדמי מתנת שכ"מ למשעבדי הא אשה ובנות ניזונין מהם, ותירץ דהכא במתנת בריא עסקינן הילכך במתנת שכ"מ אי דקמא בינונית גבי מבינונית וכתב כן בשם הרי"ף והר"י מיג"ש ור' יונה, וצ"ע דלא קשיא הקושיא של הרשב"א דודאי לענין יורשים גבי לעולם מזיבורית אלא די"ל לא פלוג א"כ מתנת שכ"מ ממה נפשך אי דיינינן ליה כירושה אין לב"ח רק זיבורית וכשתימצי לומר לא פלוג הרי הוא כמו מתנת בריא דג"כ גבי מבתרא וצ"ע:

שם ואע"ג דקמא בינונית כו' מזיבורית גבי. והקשה הרשב"א למה יפה כחו של ראשון ליטול בינונית, ואין לומר שנתרצו האחרים שגבה הראשון בינונית א"כ האחרון נכנס תחת הבעלים שיגבה מן האחרון שהרי כך הוא דינו והראשון הוי כאילו קנה הבינונית מן האחרון א"כ דינו שיגבה מן הראשון הבינונית כדאיתא בב"ק דף ח' ע"ב בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחד ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה בלא שייר בינונית דכוותיה, וכן הוא כוונת הר"ן רק שיש חסרון איזה תיבות, וצ"ל אע"ג דקמא בינונית שדינו בבינונית, ואי משום דסתמא קתני משמע אפי' נתרצה דחה סברא זו דכיון דנתרצה הוי כמכרו וכדברי הרשב"א ממש, אלא ודאי כדאמרן שדינו בבינונית בשביל שיפה כחו, ע"ש ותראה שהדברים ברורים בדברי הר"ן כמ"ש, לכן כתב ובתוס' נסתפקו בכך והוא ברור, רק בלשון מהר"ם ברי"ף לא הבין דברי הר"ן אולי לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו והדבר פשוט כמ"ש בר"ן בלי ספק, אלא דלענ"ד יש לדחות ראיית הרשב"א דיש לפרש דקמא בינונית כגון שעדיין לא היו הזיבורית כגון שבשעה שבא הראשון לגבות עדיין לא נגבו הזיבורית שהיה לו חוב אצל אחר ובזו יפה כחו של ראשון שגובה מבני חורין שנמצאו שכל זמן שלא טריף הבינונית אינו יכול לגבות ממשעבדי וה"ה מב"ח שלו, או שהיה לשכיב מרע לגבות מכח אחריות שדה שקנה ושפיר משכחת לה שיגבה הראשון בינונית:

ועוד על גוף סברת הרשב"א דכשנתרצה לו הוי כמכרו לו יש לדחות דודאי בלא ריצוי נהי דלכתחילה יכול השני לעכב כי מאי אולמא דהאי מהאי מ"מ אם קדם א' וגבה הבינונית על חלקו י"ל מה שגבה גבה דאמרינן דהנותן לא הקפיד על מי שיגבה והרי איכא מ"ד אפי' ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה א"כ אילו הגבו לראשון בינונית על מאתים שלו בטרם שנודע שנתן גם לאחר הוה מה שגבה גבה וא"כ. נהי דבתחילה כולן שוין מ"מ אם בא לידו בינונית לא דמי ללוקח שלא זכה רק מכח ראשון אבל זה שכבר בא בינונית לידו שוב לא יוכל זה להוציא ממנו ואפי' הגבהו בטעות מ"מ כיון דתפיס תפיס די"ל דהנותן לא הקפיד וכל מה שיבא ליד אחד יהיה שלו וכ"ש אם יש ברירה דהוברר הדבר למפרע שהיה שלו מעיקרא ולא זכה מכח הריצוי כלל ואין דברי הרשב"א מוכרחים כלל, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה ש"מ כו' דאע"ג דיש לחלק בין מתנת שכ"מ כו' עכ"ל לכאורה הוא תמוה דנימא דמסיק אדעתיה שיתן נכסיו לאחר ולא יפרע החוב שמגיע ממנו, וע"כ הא דבעי במתנה אם גובה ממקבל מתנה הבינונית, ואף דלא מסיק אדעתיה שיתן לאחר ולא יפרע החוב מ"מ כיון דאין למקבל מתנה דין לקוחות ממילא לא ידחה הבעל חוב משיעבודו, דהא גם בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר בינונית ללוי גובה ג"כ בינונית מלוי אף דלא מסיק אדעתיה שיבא לידי כך מ"מ כיון דכבר נשתעבד לו בינונית אין חילוק, ולעיל דאמרינן ביורשים טעמא דלא מסיק אדעתיה היינו משום הא לא חילקו בין קטנים לגדולים וכיון דפקע שיעבוד בינונית מן הקטנים גם בגדולים לא תיקנו שיעבוד כלל ואוקמוה אדאורייתא, אבל במקבל מתנה אי לא תיקנו הוי כאילו היו בני חורין, לכן נראה דכוונת התוס' ג"כ למ"ש הרשב"א דמתנת שכ"מ כירושה היא א"כ כמו שאמרו גבי ירושה משום דלא מסיק אדעתיה דמית גובה מזיבורית גם ממתנת שכ"מ לא יגבה רק זיבורית דכירושה היא, כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא דליכא שטרא. הקשה הרשב"א מה תועיל אמירתו לגרוע לב"ח, ותירץ דכל מה שאומר תנו לפלוני בחובו הוא ע"פ אמירתו ואין לו ראיה אפי' בעדים דבמלוה ע"פ נמי כל הקודם קודם לגבות, וקשה איך יהיה נאמן להפסיד לבעל השטר שמגיע לו בינונית לפום הך דיחויא דדחי וס"ל דבמתנה לא תיקנו א"כ למה יועיל הודאתו לחוב לבעל השטר שדינו בבינונית, וי"ל דכאן אין הב"ח נפסד שאפי' מן היורשים אינו גובה רק זיבורית וא"כ אילו לא נתן כלום היה דינו ג"כ בזיבורית, ובזה נדחה מה שדייקו התוס' דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דאל"כ למה יצא עליו שט"ח גובה מהנך ב"ח, ולפי דברי הרשב"א לא מוכח מידי דבודאי לבטל השט"ח שלא יגבה אינו נאמן כיון דחב לאחרים אינו נאמן כלל שחייב לאלו, אבל בחוב ברור י"ל מה שגבה גבה ודו"ק:

אלא דלפמ"ש התוס' ע"כ שהחובות ידועים וקשה ג"כ יגבה המוקדם כמ"ש הרשב"א, וצ"ל דהתוס' ס"ל דאין קדימה במלוה ע"פ ושפיר י"ל דאיירי שיש עדים על ההלואות ומ"מ כיון דאין קדימה במלוה ע"פ לא גבי, אלא דקשה מ"מ איך הוא יכול להפסיד לאחרון כיון שחובו ידוע מה איכפת ליה במה שציוה ליתן לזה אחרון יגבה הב"ח מכולם אם הוא מוקדם לכולם והני חובות על פה אין בהם דין קדימה ומה תועיל אמירתו להפסיד לאחרון כיון שחובו הוא ידוע, וי"ל לפמ"ש דאיירי במתנת בריא א"כ הקנה לראשון וזכה בשלו והוי כלוקח כיון דאמר תנו בחובו ויוכל לומר על האחרון הנחתי לך מקום לגבות ולכן דוחין אותו אצל אחרון, אף דלפום הך דחייה במתנה לא עבוד תקנתא מ"מ כאן שנותן לו בחובו הוי כמכר שהרי הקנה לו בחובו לכן האחרון נפסד, וא"כ אדרבה דברי הרשב"א צ"ע דלמאי דמסיק דמיירי במתנת בריא ובקנין יש לפרש תנו בחובי ג"כ בכה"ג שהקנה לו מאתים בעד חובו מנכסיו, אלא דהרשב"א משמע ליה אי תנו בחובי קאמר לא איירי בקנין, אבל להתוס' צ"ל שהקנה לו המאתים מנכסיו בחובו לכן הראשון הוי לוקח ראשון ודו"ק, וצ"ע:

ועיין ברי"ף שכתב דהנך דחייאתה נינהו ולא גבי ממקבל מתנה, וקשה אפי' יהיה בעיא דלא איפשיטא ג"כ לא יוציא מן המקבל מתנה שהרי המקבל מתנה הוא מוחזק, ואיפשר לומר דנ"מ אם נתן מתנה לא' והניח לו מקום לגבות בני חורין ושוב מכר הבני חורין, ואי מקבל מתנה כלוקח יכול לדחותו ללוקח שני, משא"כ אי לא תיקנו במקבל מתנה כשנתן לו בינונית הרי גובה מן המקבל מתנה שהרי לא תיקנו במקבל מתנה וא"כ כשבא לגבות מלוקח אחרון הרי מספיקא לא יוציא מן הלוקח שני שהשני דוחהו לשיעבודו בינונית דקמא וא"כ לא יוכל המקבל לדחותו ללוקח השני כיון שלא יוכל לגבות ממנו והוי כמו אישתדוף בני חרי דטריף ממשעבדי, אבל אם נפשטה האיבעיא דוחהו המקבל מתנה ללוקח השני, ודו"ק וצ"ע:

שם אין מוציאין לאכילת פירות כו' אמר עולא לפי שאין כתובין. עיין פנ"י שדייק מאי מפני תיקון העולם הא בלא"ה מלוה ע"פ הוא, ומה שתירץ דכיון דשיעבודא דאורייתא יש למלוה ע"פ ג"כ לגבות ממשעבדי דחוק, דלא קאי תיקון העולם אמלוה על פה דמשנה שלימה שנינו בשילהי ב"ב דמלוה ע"פ גובה מבני חורין, לכן י"ל דמסתמא ה"ל למימר במזון אשה ובנות דתנאי כתובה ככתובה דמי וליגבי ממשעבדי קמ"ל שאין נקראין כתובין לענין זה, וכן בשבח קרקעות אילו תיקנו בו כתיבה כמו שתיקנו באחריות בשטר דט"ס הוא היה הדין לגבות ממשעבדי אבל לא תיקנו בו כתיבה שיכתוב בשטר שלא יגבה ממשעבדי, לכן אע"פ דכתב שבח מ"מ אינו גובה ממשעבדי מאחר שלא תיקנו בו כתיבה, וניחא דקשה הא כיון שכותב לו ושבחיהון הרי ידוע לכל שכותבין כן, אלא נראה שהיה תקנת חכמים שלא לכתוב כדי שלא יפסידו הלקוחות כל כך לכן אפי' כתב לא תיקנו כתיבה לזה ולא מהני, ומה שפירש"י אין קול יוצא לאותה כתיבה צ"ע, דידוע שכותבין כולם כן ואיך שייך לומר שאין לו קול, וצ"ע ודו"ק:

שם ר' חנינא אמר לפי שאין קצובין. מכאן כתב בש"ך סי' ס' דקשה לדעת הרמב"ם שסובר דדבר שאינו קצוב אינו משתעבד, ובבעה"ת שער ס"ד ח"א מבואר שהקשה דאכילת פירות ושבח ממשעבדי הוא דלא גבי משום תיקון העולם הא מדינא גבי אפי' ממשעבדי, ונראה דמהא דמזון אשה ובנות לא קשיא ליה ל"ל טעמא דתיקון העולם הא בלא"ה אין קצובין די"ל דהרמב"ם לא קאמר רק שאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אבל במזון אשה ובנות דהחיוב מתנאי ב"ד שפיר היה מהני לגבות גם ממשעבדי רק משום שאין קצובין, ואיפשר לדעת הרמב"ם דלא קאמר רק במידי שאין דרך להתחייב ואין חיובו ברור דהיינו לחייב במזונות כיון שאין קצוב לא גמר ומקני שאין חיובו ברור ופסוק, אבל במה שדרך להתחייב בו שהרי כל העולם יורדין לשדות על מנת להשביח ושיהיה השבח שלו כיון שדרך להתחייב בו משתעבד אף אאינו קצוב, ובהכי ניחא מה שתמה הרמב"ן מפירות דקל וממה שתעלה מצודתי מכור לך דדוקא משום דבר שלא בא לעולם לא מהני אבל בלא"ה אע"ג דלא קצוב מהני, ובגי"ת תמה דמה שהעלתה כבר הוא קצוב, ולק"מ דעיקר קושיית הרמב"ן ממה שתעלה דלא קאמר רק משום דשלב"ל אבל אי הוה נקרא בא לעולם הוה משתעבד, ולפמ"ש לק"מ דהא גם בשבח קרקעות דרך להשתעבד עליו דהא אפי' יורד ברשות יש לו שבח כדאיתא בסימן שע"ה א"כ ממילא כל קונה שדה קונה על דעת שירויח השבח לכן גם המוכר משתעבד על כך, א"כ י"ל דלא קאמר הרמב"ם רק שאינו מעלה בדעתו להפסיד כ"כ כיון שאיפשר שיתייקרו מזונות אבל בפירות דקל ומה שתעלה מצודתי לא מפסיד מידי ומה שיעלה פירות דקלו או מצודתו הוא ריוח ואינו מפסיד כלום ממה שהוא תחת ידו לעת עתה שפיר משתעבד גם להרמב"ם אע"פ שאינו קצוב שאינו מפסיד משלו כלום, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בגדולי תרומה מהולך לחלוב את עיזיו וכו' דהוי אינו קצוב, ולפ"ז לק"מ דאינו נקרא נפסד בזה שלא זכה עדיין הוא עצמו בזה ושפיר מתחייב ודו"ק:

וניחא בזה ג"כ מה שהקשה הרמב"ן עוד מהא דאמרינן בקידושין דף ע"ח דיכיר צריך לנכסים שיפלו לו אח"כ והא הוי אינו קצוב, ולפ"ז לק"מ דעל דבר שאינו נפסד שפיר מקני אף שאינו קצוב כיון שאין מתחייב רק מן מה שיפול לו אח"כ שהוא לו ריוח ואינו נפסד לעת עתה ודו"ק: ועפ"ז איפשר ליישב עיקר הקושיא שנתחבטו בה הראשונים והראב"ד פי"א ממכירה השיג עליו מהא דפריך לריש לקיש ממתני' דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה ופריך לריש לקיש, וקשה כיון דבס"ד לא ידע דאיירי מדברים הנקנין באמירה תיקשי לר' יוחנן נמי, ולפ"ז יש לומר דהא ודאי פשיטא ליה דבשעת נישואין דרכו להשתעבד בדברים שאינם קצובים כמו שמשתעבד לאשתו בכמה דברים מזונות וכסות ופרקון דאדעתא דהכי נסבה, א"כ ה"ה דמשתעבד לבתה ג"כ שע"ד כן היא נישאת לו, אלא דלריש לקיש דלא משתעבד בדיבור ס"ד דלא אהני אף שדעתו להשתעבד דהא בחייב אני לך מנה ג"כ דעתו להשתעבד בדבר פסוק ואפ"ה ס"ל לריש לקיש דלא מצי לשעבד נפשו א"כ לא תליא בדעתו כלל אע"ג דגמר ומקני לא מהני בדיבור, אבל משום דבר שאינו קצוב פשיטא ליה דלא שייך בשעת חיתון דאז דרך להשתעבד אף לדברים שאינן קצובין, וא"כ לר' יוחנן יכול לחייב חיוב זה בשטר, וכיון דהחיוב חל שפיר משתעבד אף לדבר שאינו קצוב דבשעת נישואין דרך להשתעבד אף לחיובים שאינן קצובין, אבל לריש לקיש אף שדעתו להשתעבד לא מהני פריך שפיר, וחידש לו התרצן דבדברים הנקנין באמירה משתעבד גם לריש לקיש, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם איבעי' להו לר"ח קצובין וכתובין בעי כו'. וקשה כיון דהני לא מיקרי כתובין ל"ל טעמא דקצובין כלל, ואיפשר דאי ס"ל קצובין וכתובין ס"ל מזון אשה ובנות כתובין נינהו רק בשביל שאין קצובין, ואיפשר דהרמב"ם דייק מזה דאינו משתעבד בדבר שאינו קצוב דלהכי צריך לטעמא דקצובין דאילו משום שאין כתובין ה"ל אכילת פירות ושבח מלוה על פה עכ"פ, וא"כ לפמ"ש הגאונים ובסימן ק"ד דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר א"כ הני קדמי למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חורין, להכי נקט טעמא שאין קצובין ודבר שאינו קצוב אינו משועבד מן התורה, רק בתר תקנת חכמים דמשתעבדי למזון אשה ובנות ושבח ופירות ה"ל למיגבי ממשעבדי א"כ משום שאין קצובין אוקמוה אדאורייתא ומדאורייתא לא משתעבדי כלל א"כ מלוה בשטר קודם, מיהו למ"ש לעיל בסמוך אין לומר כן ודו"ק, ועמ"ש לקמן בסוגיא:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה