גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף מח.
בגמרא ת"ש הקונה אילן וקרקעו. ויש לדקדק נימא שמכר הקרקע לאחר ושוב קנה ממנו אילן וקרקעו דבלא קרקעו אף שיחזיר לו ביובל לא מהני דעכשיו אין לו קרקע משא"כ כשחזר וקנה אילן וקרקעו, וכן כל הקושיות מצי לאוקמא בכה"ג, ועיין בסמוך:
שם הב"ע בזמן שאין היובל נוהג ויש לדקדק כיון דבזמן שהיובל נוהג לא הוי רק קנין פירות א"כ איך מביא וקורא ובמהרה יבא בן דוד ויקבץ נדחי ישראל וינהוג היובל כמו בירמיה שהחזיר לעשרת השבטים כדאיתא בערכין, וכן אמרינן בעירובין דף מ"ג האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור ביין וכן אמרינן בתענית דכהן אסור לשתות יין וא"כ יש לחוש אפי' בזמן בית שני דבמהרה יבא בן דוד ויחזיר עשרת השבטים וינהוג היובל ויצטרך להחזיר הקרקע ולית ליה קנין הגוף, ואפי' תימא דלהא לא חיישינן מ"מ הרי פעם א' ינהוג היובל כשיקובצו נדחי ישראל ומ"ל שהיובל לחמשים שנה או למאה או לאלף שנה, ואיפשר מכאן ליישב דברי הראב"ד שהביא המשנה למלך ה' י"א משמיטה ויובל שסובר במוכר קרקע לזמן מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות ומדמי לה לבזמן שהיובל נוהג שיכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות והמשנה למלך הקשה עליו מן הירושלמי דס"ל בזמן היובל אסור לחפור בורות שיחין ומערות, ולפ"ז י"ל דקשיא ליה להראב"ד מסוגיא דהכא והיינו דקאמר השתא דאמר רב חסדא כאן ביובל ראשון והוא תמוה דמה הרויח בתירוץ זה דודאי טפי ניחא לאוקמא בזמן שאין היובל נוהג מלאוקמא דוקא ביובל ראשון, ולפ"ז ניחא די"ל ודאי הכא דמשני בזמן שאין היובל נוהג וקשה הא פעם א' ינהוג לכן י"ל דהאי תירוצא כסברת הירושלמי דבזמן שהיובל נוהג אסור לחפור בה בורות שיחין ומערות א"כ ס"ד טעמא דריש לקיש דלהכי חשיב ליה קנין פירות לחוד משום דבזמן היובל אסור לחפור בורות שיחין ומערות כסברת הירושלמי א"כ י"ל דאהני בזמן שאין היובל נוהג דכיון דאז אינו מוזהר על היובל לא שייך ושב לאחוזתו לכן מותר לחפור והוי קנין הגוף, והשתא קאמר דלא ניחא ליה בסברא זו אלא דגם בזמן היובל מותר לחפור כסברת הראב"ד וא"כ לא אהני הך תירוצא דבזמן שאין היובל נוהג דאף שמותר לחפור מ"מ לא הוי טפי מקנין פירות א"כ קשיא מ"ש מאי אהני בזמן שאין היובל נוהג הא פעם א' ינהוג לכן מייתי דר"ח דביובל ראשון אינו מחזיר וא"כ לא קשיא שפעם א' ינהוג היובל דגם כשיבא בן דוד יהיה יובל ראשון ואינו צריך להחזיר ומביא וקורא ביובל ראשון, ודוק היטב:
בפירש"י ד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו כו' עכ"ל לא יכולתי להבין דזיל קרי בי רב הוא ומי לא ידעו מ"ש בתורה, ואיפשר לסייע לדברי משנה למלך שהביא הירושלמי שאין יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות א"כ י"ל ביובל ראשון לא קפיד והוי קנין הגוף, אלא דקשה לישני בהתנה שיוכל לחפור, וי"ל דמיקרי מתנה על מ"ש בתורה אבל כשמעצמו אינו מקפיד מיקרי קנין הגוף וצ"ע:
שם ת"ש הקונה שני אילנות כו' הא שלשה כו'. קשה למה לא מקשי מסיפא דבהדיא איתא דקורא, וי"ל לפמ"ש ל"ק בפשיטות משלשה די"ל שקנה בקרקע שלו שמכרה כדפרישית לעיל, אבל מדיוקא משמע דא"כ אדתני שני אילנות אין לו קרקע כלל מביא ואינו קורא לישמועינן אפי' שלשה ויותר אף שיש לו קרקע עד היובל, ומשני דמצוה זו נשנית בזמן שאין היובל נוהג:
בתוס' ד"ה אי לאו כו' הקשה ר"ת ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו כו' קושיית התוס' עצומה ונדחקו ליישב, וגם הרמב"ם בהאי פחדא יתיב דפסק לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ותיקשי איך מצא ידיו ורגליו וכבר כתבנו לעיל וגם בסוגיא דברירה, ונראה ליישב ע"פ מה דאיתא ב"ב דף כ"ז ע"ב באילן הנוטה וסמוך למיצר דעולא אמר דגזלן הוא ואינו מביא ביכורים כי אתא רבין אמר ר' יוחנן א' אילן הנוטה וא' אילן הסמוך למיצר מביא ביכורים שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, וא"כ י"ל ודאי אף דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כיון דלא משכחת ביכורים י"ל ע"מ כן הנחיל יהושע שהיורשים יזכו בגוף כדי שיוכלו להביא ביכורים כהלכתן, אלא די"ל דהך תנאי גופא שהתנה אם יהיו לא' שני יורשים שיזכה כל אחד בגוף שייך ביה נמי ברירה כדלעיל דף כ"ה בגט שכ"מ דמדמינן לברירה ופירש"י דלא דמי לתנאים בעלמא מאחר שאין תלוי בדעתו א"כ לא עדיף תנאי של יהושע מאילו התנה בפירוש שאם יזדמן הדבר שיהיה לכל יורש קנין הגוף הך תנאי גופיה תליא בברירה ולא דמי לאילן הנוטה שאינו תנאי רק שהקנה לכל א' מה שיטה למיצר חבירו אבל לומר שהתנה למי שיזדמנו לו יורשים נמי תולה בברירה, וא"כ י"ל דאף דלקוחות הן מ"מ ע"מ כן הנחיל יהושע והתנה שיורשים הבאים יזכו בגוף הקרקע, מיהו ר' יוחנן דס"ל דמחזירין ביובל ע"כ ס"ל דתנאי לא מהני על זה דהתנאי עצמו תולה בברירה, והנה לעיל דף כ"ה הקשו התוס' הא קיי"ל אין ברירה ואפ"ה קיי"ל גט שכ"מ ותירצו התוס' במברר דבריו אמרינן ברירה, וא"כ לדידן דקיי"ל גט שכ"מ י"ל דאף דאחין שחלקו לקוחות הם מ"מ ע"מ כן הנחיל שיהיה לכ"א קנין הגוף אף שלענין דרך ושאר דברים לקוחות הן מ"מ הקנה להם קנין הגוף שיוכלו להביא ביכורים והוי תנאי יהושע כאלו התנה בהדיא ובתנאי מפורש קיי"ל שפיר ברירה רק ר' יוחנן דאמר מחזירין ע"כ לא ס"ל דע"מ כן הנחיל יהושע, אבל אנן מצינן למיסבר שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ ולא קשיא הלכתא אהלכתא ודו"ק:
אמנם לשיטת הרמב"ם דס"ל דמחזירין באמת אין זה מספיק, לכן י"ל דהא דס"ל לריש לקיש בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא כבר כתבתי לעיל דקשה מאי חילוק בין יובל ראשון לשני וע"כ לומר כמ"ש לעיל דודאי י"ל דיש לו קנין הגוף עד היובל רק דבזמן שהיובל נוהג ס"ל מביא ואינו קורא, ולעיל מבואר דריש לקיש יליף מדכתיב ולביתך שמביא ביכורי אשתו וקורא אבל בעלמא לא א"כ לא נילף בעלמא רק דומיא דבעל בנכסי אשתו דיש לו הפירות אבל אין לו כח לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות כדאיתא בב"ב דף נ"א דאשת איש צריכה למחות בחפר בה בורות שיחין ומערות וא"כ לא נלמד בזמן שהיובל נוהג, רק לפי דס"ל כהירושלמי דבעינן ושב לאחוזתו ואינו יכול לחפור בורות שיחין ומערות לכן ס"ל לרב יוסף דאי אחין מחזירין זה לזה ביובל ג"כ אינו יכול לחפור בורות שיחין ומערות ושפיר לא מצא ידיו ורגליו, אבל רבא דמסייע לריש לקיש מדכתיב מספר שני תבואות א"כ י"ל דוקא במכר אין לו למכור אלא שני תבואות ואסור לחפור בורות לכן לא מיקרי קנין הגוף משא"כ באחין דלא כתיב קרא בירושה דממילא ואדרבה שניהם רוצים להשתמש בקרקע כחפצם א"כ שפיר י"ל דיכולין לחפור ושפיר מיקרי קנין הגוף דלא דמי לאשה שאין הבעל יכול לחפור, לכן ס"ל לרבא דנהי דלקוחות נינהו ומחזירין זה לזה ביובל מ"מ עכ"פ כיון דמספר שני תבואות לא נאמר רק במכירה אין לדמות אחין וכיון שיכול לחפור שפיר מיקרי קנין הגוף לפי שעה ולא דמי למוכר שדהו לפירות, לכן באחין שפיר מביא וקורא ודברי הרמב"ם נכונים, ודוק היטב:
עיין תוס' בב"ב דף פ"א ד"ה ממאי מה שהקשו וא"ת הא תנא בסיפא כו' אמאי איצטריך האי משנה כו' עכ"ל. נראה דלעיל דף כ"ו למאי דאמר עולא באילן הנוטה אינו מביא ביכורים ומוקי הך דקנה קרקע היינו ט"ז אמה א"כ הא גופיה קמ"ל דיש לו קרקע שיביא ממנו ביכורים והיינו ט"ז אמה דלא שמעינן כמה קנה ואי אמרינן באילן הנוטה מביא ביכורים דכן התנה יהושע א"כ י"ל דקיי"ל אע"ג דאין לו כ"א כמלא אורה וסלו לא חיישינן למה שהוא נוטה לרשות חבירו:
ומה שהקשו עוד דה"ל למימר רבותא אפי' לוקח פירות מן השוק, נ"ל ליישב ג"כ דאי הוה נקט לוקח פירות מן השוק ה"א דחייב מדרבנן, אבל מדאמר ר"מ אפי' שנים היינו ביש לו קרקע וביש לו קרקע פשיטא שחייב מה"ת דומיא דמביא וקורא לרבנן א"כ ממילא מוכח ממשנה יתירא דאפי' לוקח פירות מן השוק מביא מן התורה דומיא דיש לו קרקע ודו"ק:
עוד בב"ב שם ע"ב בגמ' ולא והא אמר ר' זירא כו'. וקשה לפי דעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ בספיקא יכול לקרות מן התורה והוי ראוי לבילה מן התורה, ואיפשר לומר כיון דמספיקא אין לו קרקע א"כ אינו יכול לקרות עוד מאחר דדינא שלא להוציא קרקע מחזקתה וא"כ אדרבה בזה איפשר לסמוך דעת הרמב"ם דקשה למה מסיק טעמא דאינו קורא משום דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר לימא בפשיטות שמא יביאם ע"י עצמו ודינא דירקבו כיון דאין ראויין לקריאה, ולפ"ז י"ל דמספיקא כיון דמן התורה לקולא א"כ מן התורה לא יהיה הדין ירקבו דראויים לקרות מן התורה רק מטעם שהחמירו חכמים, אבל לענין הפקעה מתרומה ומעשר דאיתחזק איסורא איכא למיגזר טפי, ודוק היטב: