אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף מז:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף מז:

דף מז.

בגמרא ע"כ לא פליגי כו' אבל דכ"ע יש קנין. מכאן הקשו לדעת הרמב"ם דס"ל דמירוח העכו"ם פוטר בשל עכו"ם כמ"ש פ"א מתרומות דין י"א פירות העכו"ם שגדלו ביד עכו"ם ומירחן העכו"ם פטורין מכלום וא"כ י"ל דכאן פליגי אי אמרינן יש ברירה ה"ל פירות העכו"ם שמירחן העכו"ם משא"כ אם אין ברירה לא מיקרו פירות העכו"ם, גם הרמב"ם העתיק הברייתא ופסק כר' וכתב הרי חלקו של עכו"ם טבל וחולין מעורבין אע"פ שמירחן העכו"ם, ובכ"מ תירץ דהא דאמרינן אין קנין היינו בחזר ולקחה ישראל שאינו ככיבוש יחיד והב"ע שלא חזר ולקחה ממנו ישראל ובגמרא הוה מצי לשנויי הכי, ודבריו תמוהין דהא הרמב"ם כתב בהדיא בדין י"א דאם לקח ישראל הפירות אחר שנתלשו וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה וא"כ איך כתב הרמב"ם אם חלקו גדוש הרי טבל וחולין מעורבין בכל חלק וחלק של עכו"ם אע"פ שמירחן העכו"ם משמע בלא מירחן נמי לא הוי חלק העכו"ם טבל גמור הא בלא מירחן ישראל הקונה ממנו חייב מן התורה ואי מפרש במירחן העכו"ם זה תירץ הר"י קורקוס ובאמת גם דברי הר"י קורקוס דחוקים דמ"מ ה"ל לשנויי בש"ס דמירחן עכו"ם, ובגמרא היה איפשר לומר דלא ניחא לשנויי במירחן די"ל דיגון עכו"ם פוטר אפי' בשל ישראל למ"ד אין קנין אבל להרמב"ם קשה, והנלענ"ד בזה דודאי בשל ישראל עכ"פ דיגון עכו"ם חייב מדרבנן כמ"ש הרמב"ם שם דין י"ג אלא די"ל דסברא דיש ברירה לא שייך רק היכא שלעולם לא בא זה לכלל חיוב אבל שנאמר ברירה בתיקון הדבר שנתחייב י"ל דלא אמרינן, וא"כ בשלמא אי יש קנין וחלק נכרי לא נתחייב כלל שפיר י"ל ברירה אלמפרע שלא היה זה בכלל חיוב מעיקרא אבל אם אין קנין הרי הכל נתחייב לגמרי רק לפי שמירחן העכו"ם כיון שלא יוכל לומר שלא בא זה לכלל חיוב כלל לא אמרינן ברירה כה"ג, וא"כ אי אין קנין קשה מ"ט דרשב"ג, והא דבלוקח יין סגי באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף שכולו טבל התם שאני דמ"מ תיקונו רק ע"י שני לוגין ומברר התיקון דאלו שני לוגין שיפריש יהיו תיקון הטבל אבל הכא דקודם מירוח נמי חל החיוב עליהם רק בשביל שמירחן העכו"ם נאמר ברירה הרי מ"מ אי איפשר לומר שלא חל חיוב המעשר על זה לכן לא ס"ל כאן ברירה וא"ש:

ובהכי ניחא דקשה דלמה חלק הישראל טבל גמור הא אין ברירה ושמא זה חלק של עכו"ם ולא הוי טבל גמור, ולפ"ז ניחא דחלק של ישראל שפיר הוי טבל כיון דאין קנין ומירחן העכו"ם וי"ל הוברר הדבר שהיה חלק ישראל וחייב מדרבנן דמירוח העכו"ם בשל ישראל חייב מדרבנן וא"ש דבדרבנן אמרינן ברירה:

וניחא דקשה נמי למה לא נימא חלק העכו"ם חולין כיון דמירחן העכו"ם בדרבנן יש ברירה, ולפ"ז ניחא דלענין פטור לא שייך ברירה כיון דקודם מירוח גם לחלק העכו"ם יש דין מעשר ולא שייך ברירה לפטור דאלפטור לא שייך למפרע משא"כ על חלק ישראל לחיוב שפיר אמרינן ברירה למפרע והכל ניחא, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה טבל כו' וקשה דאמר לקמן כו' אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק כו' עכ"ל. לכאורה עלה בדעתי דרש"י ס"ל כפירשב"ם בב"ב דף קמ"ג דמייתי מהא דאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם וה"ל קני את וחמור, ופירשב"ם כיון דתורם סתם נימא כי היכי דהמר לא חל על המתוק גם המתוק לא יחול דה"ל קני את וחמור ע"ש, וא"כ הכא בביכורים נמי י"ל כיון דהביכורים מפריש על כל השדה כי היכי דחצי אינו חל גם אידך חצי אינו חל דה"ל קני את וחמור, וא"כ י"ל דהיינו למ"ד קני את וחמור לא קנה כלום פריך התם אבל למ"ד קנה מחצה א"ש גם לפירשב"ם דהמתוק קונה המתוק, וא"כ י"ל דכאן פירש"י לדידן דקיי"ל קנה מחצה שפיר תורם מיניה וביה, אבל רב יוסף י"ל דס"ל לא קנה כלום לכן משמע ליה דלא הוי ביכורים כלל וא"ש דכן פריך נמי בקידושין סתמא דגמרא קני את וחמור הוא:

ועם זה היה איפשר ליישב דברי הרמב"ם שפסק מביא וקורא ופסק אין ברירה ותיקשי איך מצא ידיו ורגליו הא לא משכחת ביכורים רק חד בר חד ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל כרב נחמן דקנה מחצה י"ל שפיר דמ"מ חצי שלו שפיר הוי ביכורים כקושיית התוס', ודוק היטב:

מיהו לשון התוס' תמוה דלא קשיא לרב יוסף כלל ההבאה דהא אפי' מוכר בזמן שהיובל נוהג מביא ומאי צריכא למימר דמקדיש, ונראה דקושייתם על הקריאה דמ"מ חצי שלו וע"ז עיקר קושייתם ואפי' אם ת"ל שלא יביא חצי של אחיו מ"מ י"ל מדמקדיש להו מ"מ יש לו חצי קרקע ויכול לקרות על האדמה אשר נתת לי, עיין בספרי מגן אלף סימן תמ"ח כתבתי ליישב ג"כ ודו"ק:

מיהו לענ"ד נראה ליישב פירש"י דודאי במידי דתליא בחלוקה שייך לומר אין ברירה שאין לזה חלק ידוע שהרי איפשר שיפול החלק לזה כמו לזה לכן נקראו לקוחות בכל חלקן שחלקו מדעתן והסכימו שזה החלק יהיה לזה מאחר שאיפשר שהיה ראוי לחבירו אבל מ"מ הקרקע שיש להם בשותפות הגדל בה הוי לשותפין בשוה, והיינו כיון שבכל גרגיר וקורט מן האדמה יש שותפות נמצא גידול אלו הפירות חציין טבל וחציין חולין כי גידול הפירי אינו בא ע"י החלוקה ומה שהוא מעצמו ממילא חציו חיוב וחציו פטור אלא דלרשב"ג אהני הברירה אפי' למפרע לומר שחלק הנכרי ראוי לו מעיקרא ומפיק מן הגידול שנתגדל גם בחלק ישראל דכיון שחלקו נתברר שזה שנטל לחלקו גדל ברשותו, אבל למאן דס"ל אין ברירה אין החלוקה מועלת והוי כקודם חלוקה שגדל חציה בחיוב וחציה בפטור, אבל בביכורים שמביא הפירות שגדלו אי איפשר כי אם ע"י הסכמת חבירו שיטול זה חלק זה וזה חלק זה ובהא היה איפשר שהיה יכול זה ליקח חלק זה כמו זה דלא סגי בלא חלוקה והוו לקוחות בכל, לכן לענין הגביי' לב"ח שפיר הוו לקוחות דלו יהיה שכבר חלקו והחליפו דהוו לקוחות בכל, ודוק היטב:

בענין הלזה שאיקלעו ימי פסח ולא היה רצוני לאשתמוטי למסכתא אחריתא אמרתי מענינא דפיסחא ליישב דברי הרמב"ם שפסק דאין יוצאין במצה של טבל, ובלח"מ הקשה עליו דבפסחים דף ל"ו ע"א אמרינן יכול יצא אדם במצה של טבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות את שישנו בלא תאכל חמץ כו' יצא זה שאין איסורו אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני הא מני ר"ש היא דאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דס"ל אין איסור חל על איסור וא"כ הרמב"ם שפסק איסור חל על איסור בכולל א"כ אמאי פסק שאין יוצאין בטבל:

ובלח"מ שם פ"ו דברים מתמיהים שכתב דחמץ לא הוי כולל ודבריו תמוהים דפשיטא דחמץ הוי כולל שכולל גם לאינו של טבל ועוד אי חמץ לא הוי כולל לא צריך לאוקמא כר"ש דוקא, גם מ"ש דאוכל נבילה ביה"כ דאי איפשר לומר דפטור מיוה"כ דיה"כ הוא כולל ותימה גדולה הוא דודאי ר"ש לית ליה כולל כמבואר בהדיא בשבועות דף כ"ד לכן כל דבריו שם תמוהים למאד ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפה קדוש ואיזה תלמיד טועה כתבן ומ"מ הקושיא קושיא, ונראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' בר"פ לולב הגזול ל"ל קרא שאין יוצאין בטבל תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה והניחו בקושיא, ונראה ליישב ע"פ מה שמבואר בסוגיא דהתוס' כתבו שם דלולב של אשירה לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה שאין העבירה נעשה מחמת המצוה והיינו משום דבגזול אילו לא גזלו לא היה יכול לעשות המצוה ולא היתה העבירה נעשית משא"כ בלולב של אשירה אפילו לא יצא בו הרי העבירה מצד שהוא אשירה:

והשתא נראה בשדה שישראל ועכו"ם שותפין בה אי נימא כרשב"ג דחלק העכו"ם פטור וחלק ישראל חייב ואם אכל הישראל מן הדגן קודם חלוקה הנה אם יקח הישראל אח"כ חלקו במילואו וישלם לעכו"ם מה שאכל משלו א"כ אין כאן איסור טבל שהרי אכל חלק העכו"ם שהוא פטור אמנם אם קיבל הישראל מה שאכל על חלקו הרי אכל טבל למפרע, והשתא נראה דלא באה העבירה רק מצד החלוקה א"כ אין כאן מצוה הבאה בעבירה שהרי אילו לא קיבל על חלקו מה שאכל לא היתה עבירה דהיה יכול לחשוב מה שאכל על חלק העכו"ם שהוא פטור אבל כשניכה זאת מחלקו ע"י זה באה העבירה וא"כ לא שייך מצוה הבאה בעבירה ושפיר צריך קרא לטבל:

אך הא מילתא תליא אי אמרינן יש ברירה משא"כ אי אמרינן אין ברירה הויא העבירה בכל אופן ולא צריך קרא לזה, ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דודאי לר"ש לשיטתיה דס"ל לעיל דף כ"ה ע"ב הריני בועליך ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ודייקינן דר"ש ס"ל יש ברירה וא"כ שפיר משכחת לה טבל שאינו מצוה הבאה בעבירה כדפרישית משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל אין ברירה לא צריך קרא לטבל דבלא"ה הוי מצוה הבאה בעבירה ולק"מ וא"ש:

בגמרא איתמר המוכר שדהו לפירות כו' ר"ל אמר מביא ואינו קורא כו'. ויש לדקדק כיון דס"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף אמאי מביא כלל דהא תנן בריש ביכורים הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד וכו' אינו מביא מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר ראשית ביכורי אדמתך שיהיו כל הגידולים מאדמתך וא"כ חזינן אע"ג דכל הקרקע שלו משום שאינן גידולים מאדמתו אינו מביא וא"כ כ"ש כאן שאין לו קרקע כלל כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ונראה ליישב דודאי בפירות שכבר נתלשו אין נ"מ במה שהקרקע לאחר דמ"מ עד זמנו הרי הפירות הללו גדלו מקרקע שלו לפירות, דלענין הפירות הנתלשין אין הפרש בין הפירות שהם של בעל הקרקע ובין הפירות שהן של הקונה לכן הוו כל הגידולים מאדמתו שקנוייה לו לפירות משא"כ לענין לקרות צריך לקרות מן האדמה אשר נתת לי ואחר שנתלשו הפירות אין האדמה נקראת שלו, אבל בנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד וכו' הרי פירות הללו לא נתגדלו מארצו ויש בפירות עצמן כח גידול מקרקע שאינה שלו, כן נ"ל ודו"ק:

שם שאני התם דכתיב ולביתך. ויש לדקדק כיון דאמרינן בב"ב דף פ"א דפריך מכדי פסוקי בעלמא נינהו ליקרי ומשני דמיחזי כשיקרא, וא"כ קשה כיון דלא מצי למיקרי משום דלא שייך על האדמה אשר נתת לי איך יקרא בשל אשתו כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוי שיקרא, וצ"ל דקרא קמ"ל דקנין פירות דבעל אלים טפי דהוו טפי כשלו מקנין פירות דעלמא ושייך ביה על האדמה אשר נתת לי, ובזה יש ליישב קושיית התוס' בד"ה מתה שהקשו בלא"ה קשיין הברייתות אהדדי, ומ"ש התוס' דמצי לאוקמא ברייתא קמאה במתה קשה הא ריש לקיש גופיה אמר שאני התם דכתיב ולביתך, לכן נראה דודאי י"ל דזהו קושיית ר"ל דודאי לומר דגלי קרא דקנין פירות דבעל אלים טפי אין לומר בלא הוכחה דקנין דבעל אלים אלא אי מוכח מקרא י"ל כן, והשתא י"ל דודאי אי איכא לאוקמא קרא במתה לא מוכח דקנין פירות דבעל אלים, אלא דהך מילתא תליא אי ירושת הבעל דאורייתא דשפיר איכא לאוקמא במתה משא"כ אי ירושת הבעל דרבנן לא מצינן לאוקמא במתה וצ"ל שאני התם דכתיב ולביתך, והשתא קשיא ליה שפיר אר' יוחנן דאמר טעמא דידי מהכא א"כ כיון דהך ברייתא קאמרה מתה אין לא מתה לא א"כ י"ל דהך ברייתא דלביתך לא פליגא אלא משום דס"ל ירושת הבעל דרבנן מוכח שפיר קנין פירות לר' יוחנן דיליף מהא כדאמר טעמא דידי מהכא, אלא דריש לקיש מקשי לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא דהכי אמר רשב"ג במשנה ר"פ הכותב אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ור' יוחנן אמר הלכה כרשב"ג במשנתינו א"כ ס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ ע"כ כיון דקשיין הברייתות אהדדי ע"כ פליגי בירושת הבעל דאורייתא וא"כ ר' יוחנן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא לא מוכח מלביתך כלל די"ל דמיירי במתה ואיך אמר טעמא דידי מהכא ופריך שפיר ודו"ק:

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופסק קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולקמן אמרינן דר' יוחנן לא מצא ידיו ורגליו כדלקמן, ולפ"ז ניחא דודאי אי אמרינן טעמא דר"ל התם דכתיב ולביתך לכן מביא וקורא א"כ י"ל דודאי כיון דגלי קרא בקנין פירות דאלים שמצי לקרות כ"ש אחין שחלקו אף שהוא. קנין פירות מ"מ לא גרע מקנין פירות דבעל ומוכח מקרא דמועיל לקרות א"כ כ"ש אחין שחלקו דיש לו קצת קנין הגוף אף שמחזירין ביובל מ"מ לא גרע מבעל בנכסי אשתו ולא קשיא כלל למה מביא וקורא, אבל לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ אי יליף מקנין פירות דבעל לבעלמא אלמא לא ס"ל לחלק בין קנין פירות דאלים לקנין פירות דלא אלים וס"ל כולם שוין וא"כ אי לאו דאמר ר' יוחנן ק"פ כקהג"ד והיינו דלא הוה יליף מלביתך דאיכא לאוקמא במתה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא א"כ לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כו', אבל הרמב"ם לשיטתיה דס"ל ירושת הבעל דרבנן ע"כ מלביתך מוכח בקנין פירות דאלים יכול לקרות ולק"מ, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה ולביתך כו' וא"ת והא מן התורה כו' וי"ל דרך נשים כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי פריך הש"ס דילמא קרא איירי שמכר לה הבעל קרקע לפירות ושוב נשאה דאז שפיר קורא דהא גוף הקרקע שלו בלא"ה ומה שמכר לה הרי שוב נשאה וזכה בפירות, ואי קשיא פשיטא י"ל דקמ"ל משום דדרך נשים נמי הוי כפירות שלו אע"פ שאינם שלו מן התורה, וי"ל לזה דכיון דאין לה בקרקע רק הפירות א"כ הוו להו הפירות קרן כדאיתא בפ' האשה שנפלו דף ע"ט בנפלו לה פירות תלושין מן הקרקע דילקח בהם קרקע וא"כ אין לבעל בפירות רק קנין פירות ולאו כקנין הגוף דמי כיון דאין לו הפירות:

ובזה איפשר ליישב קושיית התוס' בסמוך שהקשו ליקשי הברייתות אהדדי דתנא דלביתך ס"ל דמביא וקורא, ולפ"ז י"ל דודאי אברייתות גופייהו איכא למימר דלא סתרי וברייתא דלביתך איירי שנשא אשה שמכר לה קרקע לפירות וקנין פירות דפירות הוי טפי כקנין הגוף כיון דהגוף ג"כ שלו וברייתא שנייה דבעינן מתה איירי בקרקע של האשה וכיון דהגוף שלה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קשיין הברייתות ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה מתה כו' וי"ל דאיכא לאוקמא במתה עכ"ל. והקשה המהרש"א נימא ר' יוחנן אנא דאמרי כר' מאיר דודאי ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, ולכאורה י"ל בפשיטות דשפיר מקשי אר' יוחנן דאמר טעמא דידי מהכא הא איכא לאוקמא במתה ולא מוכח מידי, וצ"ל קושיית מהרש"א דילמא אמר דר' מאיר נמי יליף מהכא ולא ניחא ליה לאוקמא במתה דקשיא פשיטא ושפיר ס"ל לר' יוחנן כר' מאיר, מיהו י"ל דודאי לר"מ נמי לא מוכח מהא דשפיר י"ל במתה, ואין לומר דס"ל במתה פשיטא די"ל כדלעיל דף מ"ג דמוקי הך דנגחו שור ומת בעשאו טריפה א"כ י"ל דקמ"ל קרא אפי' לא מתה ממש רק שנעשית טריפה וטריפה אינה חיה יב"ח א"כ ודאי הקרקע תהיה שלו שירשנה ואי תימא שמא תמכור הקרקע י"ל דאיירי בקטנה שאינה יכולה למכור הקרקע דאקנויי לא מקנייא וא"כ קודם שתגדל ירשנה, אלא דהא נמי פשיטא שהרי הקרקע תהיה שלו בהחלט, אלא די"ל דקמ"ל דלא חיישינן דילמא מיית הוא ברישא דלא חיישינן למיתה לכן מביא וקורא, אלא דתליא אי חיישינן למיתה תיקשי באמת למה מביא וקורא הא יש לחוש דאיהו מיית תחילה וליכא לאוקמא בכה"ג אבל ר"מ לשיטתיה דס"ל בלוקח יין דלא חיישינן שמא יבקע והיינו כדלעיל דף כ"ח דלא חייש נמי למיתה וא"כ שפיר י"ל דקמ"ל קרא טובא אפי' בנעשית טריפה וטריפה אינה חיה לא חיישינן למיתה וא"כ לר"מ לא מוכח קנין פירות מהאי קרא, וא"כ איך אמר טעמא דידי מהכא ושפיר מקשי, ודוק היטב:

בגמרא ה"ה דאע"ג דלא מתה כו' סד"א ליגזור משום דריב"ח כו' וקשה הא כאן בלא מתה נמי קורא ומאי גזירה שייכא, וצ"ל דבמתה אם יביא ויקרא יאמרו דבתחילה לא היו ראוין לקריאה ואח"כ כשמתה נראו לקריאה ונימא דה"ה בבצרן ושיגרן ביד שליח נמי אע"ג דבתחילה השליח אינו קורא כשמת השליח ומביאן שוב בעצמו יהיה מביא וקורא, אלא דאכתי לא דמי דהא כאן הוי לקיחה והבאה כאחד רק שבתחילה לא היה קורא ואח"כ כשנעשה קרקע שלו שפיר יכול לקרות ובשליח לא הוי לקיחה והבאה כא', וצ"ל דמ"מ גזרינן הא אטו הא דיתלו הטעם מחמת שבתחילה אינן ראויין לקריאה וכיון דקורא אע"פ שקודם שמתה לא נראו לקריאה יאמרו גם בשיגרן ביד שליח הדין כן:

ודע דהרמב"ם פסק שמביא וקורא אע"ג דלא מתה, והקשו עליו דמשמע לריש לקיש דוקא במתה, ונראה דבלא"ה הקשה הרשב"א במתה קשיא פשיטא דמביא שהרי גם הקרקע שלו, וצ"ל דקמ"ל דאין דיחוי אע"ג שבחייה לא היה ראוי לקרות, והנה הבאנו לעיל דברי הרמב"ם שפסק בפ"ו ממצה שאין יוצאין במצה של טבל, והקשו עליו דבגמרא מוקי כר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור ולדידן דקיי"ל איסור חל על איסור בכולל ה"ל למימר שיוצאין בטבל, ונראה ליישב דכבר כתבתי קושיית התוס' ל"ל קרא אטבל הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וי"ל דקמ"ל קרא דודאי אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות, ובסוכה ל"ג מיבעיא לן בנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אם יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי ולא איפשיטא, וכתבו התוס' דהיינו באין בידו לתקן מיבעיא, והנה י"ל בטבל אי משום מצוה הבאה בעבירה לא שייך ביה דיחוי כמו בגזל לולב ופרעו ודאי לא שייך ביה דיחוי, דמעיקרא נמי ראוי היה רק איסורא דעבירה רביע עליה וכשנסתלק האיסור לא שייך ביה דיחוי, לכן קמ"ל דפסול למצה אף אם הפריש הטבל ותיקנו י"ל דכבר נדחה והוי כאינו ראוי למצה כלל ולא שייך ביה מצה כלל דהוי כמו פסול בגופו וקמ"ל טובא שאין יוצאין בטבל שהיה בלילה ראשונה של פסח אע"פ שתיקנו מטעם דיחוי. וא"כ י"ל הרמב"ם שפסק אין יוצאין בטבל היינו בלא תיקנו כפשוטו די"ל אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה, והנה לפ"ז הבעיא דדיחוי הוא אליבא דידן דלא קיי"ל כר"ש דקיי"ל איסור חל על איסור בכולל וי"ל יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי והוי בעיא דלא איפשיטא, והנה הך דנימא במתה דוקא מביא ע"כ לומר אין דיחוי נמצא לפ"ז אי אמרינן יש דיחוי ע"כ לומר ה"ה בלא מתה דל"ל מתה דוקא דה"ל דיחוי, והשתא י"ל דבב"ב דף פ"א פריך אמאי אינו קורא מספיקא הא פסוקי בעלמא ליקרי ומשני שני תירוצים א' דמיחזי כשיקרא וא' דאיכא למיגזר דיסברו שהם ביכורים ודאין ומפקעי ליה מתרומה ומעשר, והנה הכא בבעל דלא מספקא לן ההבאה ובודאי מביא רק אקורא איכא לספוקי דאי אין דיחוי י"ל שבחייה אינו קורא ואי יש דיחוי בחייה נמי קורא, וא"כ שפיר צדקו דברי הרמב"ם דפסק מביא וקורא אע"ג דלא מתה דהא הך יש דיחוי ספיקא הוא, והשתא שפיר יכול לקרות מספיקא דמפקע להו ממעשר לא שייך דבאמת מביא מן התורה ופטורים ממעשר, ומיחזי כשיקרא לא שייך כאן שהרי אי אמרינן דגלי קרא ע"כ לגבי בעל יש לפרש טפי האדמה אשר נתת לי א"כ אפי' מספיקא נמי לא מיחזי כשיקרא או דלא פוסק כלל הך טעמא דמיחזי כשיקרא וצדקו דברי הרמב"ם, ודוק היטב. מיהו יותר נראה דלמאי דקיי"ל מצוה הבאה בעבירה מוכח יש דיחוי מקרא דטבל וא"כ מוכח אפי' לא מתה:

מיהו מסוגיא דב"ב דף פ"א מוכח היכא דאינו ראוי לקריאה מספק ירקבו וא"כ ל"ל כמ"ש, לכן י"ל דודאי גם הרמב"ם ס"ל קרא דטבל אינו יוצא אפי' אחר שתרם דה"ל דיחוי דאל"כ ה"ל מצוה הבאה בעבירה, וקושיא דאיסור חל על איסור כתבתי ליישב במקום אחר, וי"ל דאי אמרינן מצוה הבאה בעבירה מוכח דיש דיחוי אצל מצות דאל"כ ל"ל קרא דאין יוצאין בטבל, ואף דבכיסוי הדם קיי"ל חייב לכסות מספיקא היינו משום דקצת בידו לגלות אבל היכא דאין בידו כלל מוכח דיש דיחוי אצל מצות דאל"כ ל"ל קרא דאין יוצאין בטבל, וא"כ כיון דמוכח לפי האמת דיש דיחוי אצל מצות א"כ ל"ל דמתה דוקא דא"כ הוי דיחוי ואיך יקרא במתה, והא דמוקי מתה דוקא לא מתה לא ולא תיקשי דהוי דיחוי די"ל דבס"ד דלא ידע דר' יוסי בר חנינא י"ל דבידו להחזירן לאשתו, ואף דהאשה אינה קוראה י"ל דבידו לקנות מאשתו גוף הקרקע ג"כ והיכא דקצת בידו לא אמרינן דיחוי כעין מ"ש התוס' פ' לולב הגזול משא"כ לפי האמת דבצרן ומת שליח שוב אינו קורא דבעינן לקיחה והבאה כא' א"כ אפי' יחזירם לאשתו ויקנה הקרקע לא מהני כיון דמתחילה לא היה ראוי לקרות לא עדיף משליח וא"כ אינו בידו והוי דיחוי אלא ודאי גם בלא מתה מביא וקורא וצדקו דברי הרמב"ם, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה מביא כו' וא"ת ונימא ירקבו כו' עכ"ל נראה ליישב דבלא"ה קשה אמאי במת שליח בדרך אינו קורא הא קיי"ל דיכול לבטל השליחות דדיבור מבטל דיבור וא"כ נתבטל השליחות לגמרי ואמאי לא מיקרי לקיחה והבאה כא' הא יכול לבטל השליחות לגמרי כדאיתא בקידושין ר"פ האומר והכא דמת ממילא נתבטל שליחותו, וצ"ל דמיד זכה השליח בשביל הכהן ואין יכול להוציא מידו, ואע"ג דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אם יזכה בשביל כהן פרטיי י"ל בזיכה לו ע"י אחר דהוי דעת אחרת מקנה לא שייך תופס לב"ח כיון שזיכה הנותן לזה כדאיתא בביכורים ובב"מ דף י"א שר"ג זיכה המתנות ע"י ר' עקיבא לעניים, וגם כיון דטובת הנאה לבעלים יכול לזכות למי שירצה, או שהשליח זכה בשביל כהן שבמשמר ההוא ושוב אינו יכול להוציא מידו לכן לא מיקרי דיבור רק מעשה שהרי כבר זכה בשביל הכהנים, והשתא אם נימא ירקבו אם כן לא הוי זכות ואין זוכה לאחר ושפיר יכול לבטל השליחות ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה