גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף מג:
בגמרא אי קדושי כו' ואי קדושי דשמעון קידושין כו' לכאורה ה"ל למימר דבר והיפוכו אי קידושי דראובן לאו קידושין, ונראה דודאי בלא"ה כיון דחלו קידושי ראובן איך יופקעו בכדי ע"י שיחרור, לכן נראה ע"פ מאי דאיתא בר"פ האומר בקידושין דפליגי ר' יוחנן ור"ל במקדש לאחר ל' יום בלא בא אחר וקידשה אי חוזרת דריש לקיש ס"ל דאינה חוזרת ור' יוחנן ס"ל חוזרת משום דדיבור מבטל דיבור, וא"כ י"ל ודאי בלא בא אחר וקידשה לאחר השיחרור עדיין עליה זיקת קידושי ראובן רק דקידושין דשמעון שהם קידושין גמורין לענין שקידושין הללו מבטלין קידושין הראשונים לפי שהם גמורים דדמי למעשה מבטל דיבור לכן פקעי קידושי ראשון אבל בלא נתקדשה עדיין אגידא באיסור שפחה חרופה, ובזה מיושבים דברי הרמב"ם כמ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן מ"ד ע"ש ודו"ק:
בתוס' ד"ה מה נפשך כו' פי' בקונטרס כו' וקשה דר"ח כו' דהוו קידושין עכ"ל. קשה מנ"ל להתוס' דר"ח ס"ל דהוי ודאי קידושין, ואיפשר דמשמע להו דאל"כ מאי נ"מ במאי דהוו קידושין דבלא"ה אסורה לעבד ולבן חורין, א"ו ס"ל דנ"מ לאחר שיחרור דעדיין קידושי ראשון בלא נתקדשה לאחר ואכתי איכא איסור שפחה חרופה כל זמן שלא נתקדשה לאחר:
בפירש"י בד"ה פקעו כו' אפי' למ"ד מקודשת בא השיחרור והפקיע עכ"ל. וקשה לפ"ז איך היא לוקה הא ה"ל התראת ספק שמא ישחררנה ויהיו נפקעין קידושי ראשון ואפי' למ"ד שמה התראה מ"מ איך תלקה שמא תשתחרר למחר, וצ"ל דהשיחרור מפקיע מכאן ולהבא ומ"מ בעודה שפחה קיימין הקידושין ולכי משתחררה גופא אחרינא היא:
בתוס' ד"ה גמרו כו' והא דאמרינן כו' בהמה של שני שותפין כו' עכ"ל. לענ"ד בלא"ה לא דמי דבבהמה של שני שותפין לא חלה קדושת הגוף כלל רק קדושת דמים כדאיתא התם, משא"כ באשה הקדושה חלה על גופה רק שלא יכלה להתפשט ובשיחרור מתפשטת בכולו, וצ"ע שם דמיבעיא לן בשני חצייך בפרוטה אמאי לא ליהוי קידושין הא בשפחה דלא שייר בקנינו הוי קידושין א"כ גם בשני חצייך הרי לא שייר בקנינו וה"ל להיות קידושין ודאין וצ"ע:
בפירש"י ד"ה הא חופשה כו' אם ניאפה עם אחר עכ"ל, לכאורה יש לפרש כפשוטה דאהך ביאה שבא עליה לא יומתו כי לא חופשה קודם קידושין הא אילו חופשה קודם קידושין היה חייב מיתה אם בא עליה זה שבא עליה קודם שחופשה, ואיפשר דמשמע ליה לרש"י מדקאמ' חופשה וחזרה ונתקדשה ולא קאמר הא חופשה קודם שנתקדשה לכן י"ל דאי חופשה קודם קידושין פשיטא דהיא אשת איש גמורה, אלא דהכי קאמר הא חופשה משכחת חיוב מיתה כשחזר וקידשה באותן המעות שנתן לה בהיותה חציה שפחה דכיון דמעיקרא לא גמרו הקידושין אין המעות מוחלטין בידה כיון שנתן לה ע"ד קידושין ומעיקרא לא יוכל לכונסה יכול לקדשה באותן מעות שקידשה בהיותה חציה שפחה וא"כ קאי אביאה אחרת כיון שחזרה ונתקדשה באותן מעות ולא קאי אקידושין הראשונים בהיותה שפחה לכן כתב אם ניאפה עם אחר כיון דמיירי מקידושין אחרים ודו"ק:
במשנה המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחירות. בגמרא מבואר שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו, ויש לדקדק כיון דקונסין אותו לפדותו אמאי קנסו שיצא לחירות הלא די לבטל מעשיו, וי"ל דחששו שלא יטמע בין העכו"ם וא"כ לפעמים שאין מזומן ב"ד לכפותו מיד לכן עבדו שיוציאו לחירות ואז ימצאו פודים הרבה דמצוה לפדות בני חורין יותר מעבדים כדלעיל דף ל"ז ע"ב ואפי' לר"ש דמצוה לפדות העבדים מ"מ לשום בן חורין פודין יותר לכן עבדו הקנס לקונסו עד עשרה שבזה ימצאו פודים הרבה אף אם יעלהו העכו"ם בדמים והמוכר צריך להחזיר מה שנתנו עבורו אפי' יותר משוויו ובזה ימצא העכו"ם קונים הרבה, אלא דקשה קצת אמאי לא נזכר במשנה הקנס עד עשרה בדמיו דהוי רבותא טובא:
בתוס' ד"ה אבל כו' וא"ת הא דאמר אמימר כו' עכ"ל צ"ע מאי קשיא להו הכא טפי ממתני' דמי שחציו עבד הא כופין אותו לשחררו וא"כ אין לו עוד רשות עליו ומאי מועיל לו השיחרור דהא אפי' מעשה ידיו של עבד לעצמו כמ"ש התוס' לעיל דף מ"ב בד"ה יום וע"כ לא קשיא להו דהכל בכלל הכפייה וכל זמן שלא כפהו ברשותו הוא וכאן נמי י"ל כן דדינא דיצא לחירות היינו דכופין לשחררו וכל זמן שלא שיחררו קאי ברשותו אף שאין יכול לשעבד בו עוד, ומ"ש דאי לאלתר משחרר ליה איך מסר ליה לנכרי לא הבנתי ג"כ דודאי פשיטא שאין יכול למוסרו לעכו"ם כיון דיצא לחירות רק איירי דיעבד דאם מכרו למוסרו יצא לחירות והיינו שכופין לשחררו אבל איך ימסרנו לעכו"ם אם מכרו כבר יוצא וכופין אותו כ"ש שכופין שלא למוסרו רק איירי שלא הספיקו לכופו ודינא קמ"ל דיצא לחירות שאין יכול לשעבד בו עוד כשיברח כמו שפירש"י, לכן לא זכיתי לעמוד על כוונת התוס' בזה:
בא"ד ואכתי פש לי' גבי ישראל כו' לקנס ולולדות כו' עכ"ל והקשה מהרש"ל דלעיל דף מ' גבי דיסקרתא דעבדי פריך לאמימר דאמר המפקיר עבדו ומת אין לו תקנה, ולדברי התוס' למה אין לו תקנה הא הוי שלו לקנס ולולדות, ונראה דבלא"ה יש להבין איך כתבו התוס' דשלו הוא לקנס הא לעיל דף מ"ג בעי' דלא איפשיטא אם מעוכב גט שיחרור יש לו קנס, ונראה דס"ל להתוס' דהא דמיבעי' לן היינו לדידן שכופין לשחררו י"ל דלאו אדון הוא שעומד לצאת מרשותו, אבל לאמימר שאין יכול לשחררו ואגיד ביה לעולם שפיר הוי אדון לענין קנס, וא"כ י"ל דלעיל מקשי מהך לישנא דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה א"כ ס"ל בחיים יש לו תקנה וא"כ הוי בעיא דלא איפשיטא ואין לו קנס דאין יכולין לירש מה שלא זכה המוריש ופריך שפיר, ואיפשר שלזה נתכוין המהרש"א ונסתלקה תלונת הפני יהושע מעליו, ודוק היטב: מיהו נראה דהתוס' מחלקין דאף דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס הכא נשאר לו הקנס שלא מכרו רק למעשה ידיו אבל במפקיר לאמימר ודאי אין לו קנס, דטעמא דאמרינן לעיל כיון דמחוסר גט שיחרור אדון קרינן ביה היינו לדידן דלא קיימא לן כאמימר ויכול ליתן לו גט שיחרור אבל לאמימר שאין יכול ליתן לו גט שיחרור ודאי לא מיקרי אדון ואין לו קנס במפקיר רק הכא דלא מכרו לנכרי רק למעשה ידיו וזכות הקנס נשאר לו אבל במפקיר לאמימר לא נשאר לו כלום לכן לאמימר במפקיר ודאי אין לו קנס כיון שאין יכול ליתן לו שיחרור, אלא דקשה לי איך אמרינן לעיל ביוצא בשן ועין צריך גט שיחרור לאמימר על מה יתן לו השיחרור כיון שמעשה ידיו פקעו ממנו ואאיסורא לא מהני השיחרור ואין לו עוד בו קנין כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות חובל ומזיק דין י"א, וא"כ איך יחול השיחרור לאמימר, ודוחק לומר דאמימר ס"ל דיוצא בשן ועין א"צ גט שיחרור וצ"ע:
בא"ד ולוולדות כו'. צ"ע איך משכחת לה דבבא על עכו"ם ושפחה הולד כמותה, עמ"ש לעיל דף ל"ט:
בגמרא א מתיב רב ששת נכרי שמשכן כו'. עיין פני יהושע שהקשה לאביי דס"ל למפרע גובה אמאי פטור מן המעשר שמא לא יפדנו ויהיה של ישראל למפרע והניח בצ"ע, ולכאורה י"ל דלמאי דמוקי לקמן דף מ"ז בתוס' דהכא איירי בסוריא א"כ י"ל דלא חיישינן לספיקא, מיהו נראה דלק"מ דאפי' לאביי דס"ל למפרע גובה פשיטא שאין הפירות של המלוה למפרע שאינו נוטל רק כדי חובו א"כ ודאי לא גבי למפרע רק גוף הקרקע אבל הפירות נשארים ללוה א"כ הוי כאילו שייר הלוה מקום קרקע לפירות וכל זמן שלא גבאו ברשותו גדלו לכן אפי' התנה כאן שיאכל הישראל הפירות ברבית כמו שנראה מדברי התוס' אין כוונת הישראל שיזכה בפירות ע"י הקרקע דא"כ הוי ליה כהקנהו מעכשיו וניחא ליה לישראל שיגדלו ברשות העכו"ם והפירות אוכל ברבית ואין זכות הפירות קנוי לישראל דהא לא א"ל מעכשיו ונ"מ שיכול העכו"ם לסלקו בעד הרבית בזוזי ועדיין הוא ברשות נכרי דעל הפירות לא אמרינן למפרע גובה רק זכה מיניה דעכו"ם ברבית ועל הרבית לא שייך למפרע גובה שהרי לא הלוה לו ברבית וא"כ אכיל מרשותיה דעכו"ם ולא אמר אביי למפרע גובה רק אגוף הקרקע שגובה בסוף והיינו מה שהוא גובה על חובו אבל על הרבית לא שייך למפרע גובה אף שהתנה על הרבית שיתן לו הפירות בשכר המתנת מעותיו אינם שלו למפרע ואפי' ת"ל דלא מצי לסלוקיה בזוזי בעד הפירות מ"מ אין זכות זה קנוי לישראל למפרע רק שיאכל הפירות מרשותו של נכרי דזכות זה נשאר לעכו"ם כמו בישראל דלא אמרינן למפרע גובה על הפירות שהרי לא לוה לו הרבית, ודוק היטב. ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה הא לגופא כו' ומעכשיו היה משתעבד בו עכ"ל נראה מפירש"י שלוה עליו ומסרו לעכו"ם להשתעבד בו בעד הרבית דאילו הוא ברשות ישראל אין טעם לקונסו דשמא יפדנו רק שמסרו מיד לעכו"ם וקבע לו זמן לפדותו ואם לא יפדנו יהיה חלוט לעכו"ם לכן הפקיעוהו מיד מרשות הישראל שכבר התחיל בעבירה במה שמסרו לעכו"ם להשתעבד בו, אלא דלפ"ז לא הוי בשדה דומיא דעבד דבשדה אין רשות לישראל בו כלום כיון דלא אכיל פירות במה הוא תחת ידו של ישראל ובכה"ג בעבד באין העכו"ם משעבד בו לא יצא לחירות, גם המהרש"א הקשה דנוקמא תרווייהו בלא מטא זימניה רק בעבד קנסו, ונראה ליישב הכל דודאי פירש"י תמוה מכח קושיית התוס' בלא מטא זימניה אין לו הפירות גם לוקמא תרווייהו במטא זימניה, וגם בעצם מה שפירש"י דבלא מטא פטור דאפי' מטא פטור אינו מובן דאיך מוקי בלא מטא משום דבמטא נמי פטור, ויגעתי ומצאתי להלום דברי רש"י שכך כוונתו דודאי אי מוקמינן לפירות היינו שקבע לו זמן לאכול הפירות עד שיפרע המעות, מיהו כיון דסתם משכנתא שתא כדאיתא בפ' איזהו נשך י"ל דבשלים שתא דמשכנתא גובה גוף השדה אם לא פדאו נמצא הא דקאמר הא והא בלא מטא זימניה היינו דלא מטא זימניה שיהיה הגוף שלו ובשדה דאמר ליה עכשיו לא תאכל הפירות עד זמן פלוני א"כ הך מטא זימניה לפירות שיאכל לענין הפירות מיקרי מטא זימניה אבל לענין הגוף אכתי לא מטא זימניה עד שיאכל שנת המשכנתא, ובזה נכונים כל דברי פירש"י לפי לשון הש"ס הא לפירות היינו ממילא כשקבע לו זמן לפירות נהי דמטא זימנא שיאכל הפירות מ"מ על הגוף אכתי לא מטא זימניה אלא בעבד וסתמא מסרו להעבד מיד למשכנתא ומשתמש בו לכן בלא מטא זימניה היינו לענין הגוף דהרי הפירות מסתמא כשמוסרו לעכו"ם משתמש בו כיון שהוא ת"י העכו"ם והוי מטא זימניה שגם הגוף יהיה שלו, אבל בשדה קבע לו זמן לפירות שמזמן ההוא יאכל הפירות לכן אפי' מטא זימנא דפירות אכתי לא מטא זימניה לגבות הגוף עד שיאכל שנת המשכנתא והשתא ממילא לא קשיא כיון שאינו אוכל הפירות מאי פטור מן המעשר דעיקרא משום מטא זימניה דאכילת פירות, גם מה שהוקשה לוקמא נמי במטא זימנא דמטא זימנא משמע אפי' לגבות הגוף ובהא לא איירי רק במטא זימנא לאכול הפירות פטור, משא"כ דאכתי לא מטא זימנא לגבות הגוף:
והשתא ממילא אין מקום לתמיהת המהרש"א דלוקמא תרווייהו בלא מטא זימניה רק בעבד קנסו, ולפ"ז לק"מ דבשלמא אם מוקמינן לפירות משמע אפי' מטא זימניה לפירות כיון דלא מטא זימנא דגוף פטור ממעשר אבל בלא מטא זימניה כפשוטה כיון שאין אוכל הפירות לא שייך פטור ממעשר כקושיית התוס' ודברי רש"י מזוקקים, ודוק היטב:
אלא דיש לדקדק לפירש"י שמפרש שהוא משעבד בו א"כ אפי' לא לוה עליו הא מיבעיא לן לקמן במכרו לשלשים יום אם יצא לחירות וכפי הנראה בלוה עליו ומשעבד בו מיד גרע ממכרו לשלשים יום שחוזר אליו בהחלט וא"כ פשיטא דיצא לחירות אפי' לא לוה עליו, ואיפשר לומר דהבעיא הוא לאידך תירוצא דלוה ע"מ למשכנו: