אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף מג.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף מג.

דף מב:

בפירש"י ד"ה דילמא מודה בב"ד קודם העדאת עדים כו'. צ"ע דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב בלא חייב עצמו בקרן, וי"ל דילמא מודה ומיפטר כשלא יבאו עדים:

בגמרא דילמא מודה ומיפטר ויש לדקדק למאי דמשמע לעיל דאי קנסא לרבו וגם חבלה לרבו א"כ בחבלה לא שייך מודה ומיפטר, ואי פשיטא ליה דלחבלה יכול למוכרו דלא שייך ביה מודה ומיפטר מאי פריך מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא תיקשי ליה אפי' אם אינו מכור לקנס הא יכול למוכרו לחבלה, ויש להביא מזה סעד לדברי הרמב"ם בפ"ה מחובל שסובר שנזק וצער הם קנס, וא"כ שפיר פשיט לעיל מסימא את עינו היינו מקנס על קנס, ולא פשיט רק דמשמע ליה דנותן לו דמי עינו משמע אפי' הקנס אבל החבלה י"ל דודאי לעבד כיון שמעשה ידיו שלו, וא"כ שפיר קאמר הכא דאי מודה מיפטר דאין לרב בו רק הקנס של החבלה, והוא סעד נכון לדברי הרמב"ם ודוק היטב:

שם מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. ויש לדקדק לדברי רמ"א בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סימן ר"ח בנשבע שלא למכור אי עביד לא מהני א"כ י"ל דאיירי שנשבע שלא למכור ולא מהני המכירה, ויש ליישב דמ"מ איתא בשאלה רק י"ל עד"ר, גם קשה לי לפמ"ש התוס' בפ' החובל דף פ"ט ע"ב דאומדין בכתובה כמה רוצה ליתן והקשו מי יקנה כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה ותירצו דיכולה לקיים בבטחונות, וא"כ אפי' אין אדם מקנה הקנס דהוי דשלבל"ע הא מ"מ יכול למוכרו ע"י בטחונות, ועמ"ש שם בב"ק:

ותו קשיא לי לפמ"ש בח"מ סימן ס' דיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם א"כ תיקשי ולטעמיך הא יכול למוכרו ע"י שיתחייב ליתן הקנס כשיהיה ובחיוב מהני בכל אופן כיון שמחייב גופו אפי' במידי דלא עבידי דאתי דלא חילקו הפוסקים בזה כלל וצ"ע, והלענ"ד ליישב הכל גם קושיית התוס' ד"ה מי הא יוכל למוכרו לגמרי ודברי התוס' דחוקים, לכן נלענ"ד דבלא"ה יש להבין איך קונה העבד לקנס, ואי משום שקנאו לשאר ענינים נימא דדמי לקני את וחמור דכיון שאין יכול לקנות לענין הקנס גם לשאר ענינים לא יקנהו, לכן י"ל דהקנס ממילא כיון שנקרא עבדו ושלו הוא חייבה התורה הקנס לרבו, והשתא י"ל באין ראוי רק לקנס אי אמרינן דיכול למוכרו לקנס שפיר הוי אכתי ממונו וקנין כספו, אבל אם אין לו בו זכות למוכרו לדבר מה לא נקרא שלו כלל רק אם יכול למוכרו לאיזה זכות שיש בו, והשתא אם אין יכול למוכרו לקנס ואין שוה לכלום רק לקנס א"כ י"ל דלא מיקרי שלו כלל דהא אמרינן חמץ בפסח אינו ברשותו כיון דאסור בהנאה הרי חזינן דאף בדבר שהוא שלו אם אין לו כח בו מיקרי אינו ברשותו, והשתא שפיר מפרש דבשלמא אם הקנס יש לו בו זכות לענין מכירה שפיר נקרא שלו בשביל הקנס עצמו שיכול למוכרו לענין זה, אבל אם אין יכול למוכרו לקנס לא מיקרי שלו לקנס כלל כיון דאינו שוה כלום לאו ממונו הוא, ואף דלענין תרומה אוכל י"ל היינו איסורא ושלו הוא לאפקועי איסורא שהרי אי איפשר שיותר בבת חורין רק ע"י שיחרורו לכן שפיר גלי קרא דלענין תרומה אוכל, אבל לענין קנס של עבד אם הקנס דבר שאינו נמכר פקע זכותו לענין הקנס לגמרי דלא מיקרי שלו כיון שאינו ראוי לשום הנאה ואין לו דמים בו, ובהכי ניחא דהא קשיא אפי' אינו נמכר לקנס הא שוה לעצמו לקנס, אלא ברור כדפרישית דכיון דאינו נמכר לקנס גם זכותו פקע לגמרי וגם להרב אין לו קנס, כנ"ל ברור ונכון ודוק היטב:

שם והא חזי למיקם קמיה. יש מדייקין הא בלא"ה נמי תיקשי ליה איך משכחת לה שאינו שוה כלום הא חזי למיקם קמיה, ועיין פני יהושע, והנלענ"ד דלעיל דף י"ב אמר שמעת מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הרי דלא פסיקא ליה אם יכול לומר כן, והשתא יש להבין מאי פריך הא שוה לקנס הא בודאי לא יקנהו שום אדם שלא יצטרך ליתן לו מזונות, וצ"ל לענין קנס לא שייך דאע"ג דאינו נותן לו מזונות הקנס שלו שהרי אינו מכח עבודת העבד, והשתא איכא למימר דלמאי דפשיט תו לא קשיא הא חזי למיקם קמיה די"ל דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וא"כ הך דלמיקם אינו שוה כדי מזונות וכשאין נותן לו מזונות א"צ למיקם קמיה, וא"כ באמת י"ל דס"ל להך ברייתא שאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ קשיא הא מזדבן לקנסא אפי' אינו נותן לו מזונות, ומשני בעבד טריפה, וקשיא לי' תו הא חזי למיקם קמיה ותפשוט מיהא שאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וא"ש ודו"ק:

שם איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש כו'. ויש לדקדק לרבא דס"ל בקידושין דף נ"א דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין וכתבו התוס' דקידושין שאין מסורין לביאה הן כשהאיסור בא ע"י הקידושין, וא"כ כאן האיסור בא ע"י הקידושין דמתחילה היתה פנויה וכשמקדשה אסורה לו משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש וא"כ לא ליהוו קידושין, ואף דאסור בב"ח מ"מ איסור אשת איש בא ע"י הקידושין וצ"ע, ודוחק לומר דכולה סוגיין דלא כרבא:

שם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני. וקשיא לי דילמא איירי שאחר שעשאו טריפה שיחררו והוליד קודם שמת דאז שפיר יש לו יורשים וגם הכופר נראה ודאי דמשתלם לאחר מיתה אפי' לא מת מיד וא"כ שפיר משכחת שישלם חצי כופר ליורשיו, ואיפשר לסייע מכאן לאו"ה שסובר דטריפה זכר ג"כ אינו מוליד, עיין פלתי יורה דעה סימן קנ"ז וצ"ע:

שם אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. וכן פסק הרמב"ם בפי"א מנזקי ממון, ויש לדקדק כיון דפסק דבחציו עבד וחציו ב"ח הוי ספק קידושין א"כ אם נימא דהוי קידושין שפיר יש לו יורשים וא"כ היורשים שלו הם ספק יורשים וא"כ ה"ל לבאר דאם יש לו יורש ותפס לא מפקי' מיניה, וכה"ג תמה המ"מ על הרמב"ם במעוכב גט שיחרור, ונראה ליישב דקשיא ליה להרמב"ם קושיית התוס' מה תלוי ירושה בתפיסת קידושין הא אפי' ממזר יורש ומה שתירצו דכשאינה בת תפיסת קידושין לא שייך ירושה קשה א"כ נוקמא ברייתא כר' עקיבא דס"ל דקרא איירי בחצי' שפחה וחב"ח המאורסת לעבד עברי משמע דאיכא קידושין ובקידושין דף ו' אמרינן חרופתי ביהודה מקודשת שכן כתוב והיא שפחה נחרפת וכתבו התוס' דהיינו כר' עקיבא וא"כ קשה אמאי לא מוקי כר"ע ושפיר אית ליה יורשים, ודוחק לומר דרבא לשיטתיה דאמר אינה מקודשת וס"ל כרב ששת דא"כ ה"ל לאסוקי בהדיא דלמאי דקיי"ל כר"ע משכחת לה ביה יורשים, לכן נראה דהכא מיבעיא לן בחציו עבד שקידש אי אמרינן איש אמר רחמנא ולא חצי איש, גם לענין הירושה דכוותיה בן גמור יורש ולא זה שהוא חצי בן, אלא אי אמרינן בלא שיור נקרא איש נקרא נמי בן ליורשו כיון דלא שייר ביה, ועפ"ז י"ל דהא קשה דבב"ק דף מ' בשור של שני שותפין דלא מצי לשלם כ"א חצי כופר דכופר שלם אמר רחמנא, וכתבו התוס' דבהמית חצי עבד משלם חצי כופר ליורשים היינו כופר שלם דידיה, ונראה להוסיף נופך דודאי הרב שמקבל חצי כופר שפיר נקרא כופר שלם דידיה שאין לו יותר בעבד רק החצי אבל שיטול היורש חציו אי אמרינן שהוא יורש כיון דלא שייר נקרא בן איך יטול רק חצי כופר דלא משכחת לבן שהוא יורש שיטול רק חצי כופר ואי איפשר לומר שיהיה יורש כל הכופר שהרי חציו עבד א"כ גם החצי לא יטול דה"ל חצי כופר דבן שלם לא יטול חצי כופר וע"כ מיקרי חצי בן וא"כ אין הקידושין תופסין ג"כ דהוי חצי איש וכשתימצי לומר שהקידושין תופסין אתה צ"ל דאיש גמור נקרא א"כ בן גמור לא יטול חצי כופר וא"כ ממנ"פ אין לו חצי כופר דאי הוי חצי בן הוי נמי חצי איש ואין קידושין תופסין ואי הוי איש שלם כיון דלא שייר א"כ היורש נקרא בן שלם ולא יטול חצי כופר ובשלימות אי איפשר שיטול שהרי חציו עבד וא"כ ממ"נ אין לו חצי כופר ובס"ד דבעי למימר דנוטל חצי כופר כי בעי למיפשט ע"כ לא ס"ל הך דלא חצי כופר אבל למאי דקיי"ל ולא חצי כופר ממנ"פ אינו נוטל כאן החצי כופר דלא שייך לקרותו בן שלם שיטול רק חצי כופר, ודוק היטב:

שם איזו היא שפחה חרופה זו שח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע. רש"י פירש ה"ה לשאר ישראל, ונראה דהיינו דוקא לר"ע דאיכא תפיסת קידושין אבל לר' ישמעאל י"ל דוקא מיוחדת לעבד שמותר בה אבל לישראל שאסור בה לא מהני היחוד לדון בה שפחה חרופה, אלא דקשה לדעת הרמב"ם כפמ"ש הב"ש ס"ס ט"ז דס"ל להרמב"ם שפחה דרבנן א"כ למה יתחייב בשביל שנתייחדה לעבד כנעני ולמה תתחייב מלקות כיון דשפחה גמורה היא ולית בה איסור תורה הא היחוד אינו מועיל אפי' בבת חורין שנתייחדה לא הויא בכלל אשת איש, ועיין בספרי להלכות קידושין סימן מ"ד כתבתי לדעת הרמב"ם שפחה היא מן התורה:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה