גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף מב:
בגמרא אלא לרבא כו' האי שור הוא ושור כו'. ויש לדקדק נימא דה"ק לעיל נגחו שור יום של רבו ההפסד לרבו ויום של עצמו ההפסד לעצמו ואם נתרפא למחר שייך היום לשני וא"צ לדחוק, ואיפשר דהא גופא קשיא ליה אמאי לא נקט באזקיה אדם ומשני איבעית אימא בשהכהו אדם דהאדם משלם לו ממש, ואין הכוונה לפרש' באדם דהא שור נקט אלא דמשכחת לה בהכהו אדם שישלם שבת אבל המימרא כפשטא היא לענין ההפסד היכא דאין שייך לשלם שבת לענין ביטול מלאכתו של העבד עצמו אלא משום דא"כ למה לא נקטא מימרא לענין חבלו אדם, להכי מוקי ליה דמשכחת לה נמי באדם ובשור לענין ביטול מלאכה, ובזה ניחא דברי הרמב"ם פ"ד מחובל שכתב מי שחציו עבד כו' שביישו אדם או שנגחו שור יום של רבו לרבו דכיון דכבר הביא ביישו אדם ממילא יש לפרש בשור לענין הפסד ביטול מלאכתו ודו"ק:
עוד איפשר לומר דלמשנה אחרונה דכופין לשחרר מיד וכותב שטר על חצי דמיו א"כ י"ל בשלמא באדם דעלמא י"ל דלא שייך ביה נזק דלא אפחתיה משוייה דכשיתרפא ישוה הדמים ואין דנין רק לאחר שיתרפא, אבל בעבד שצריך לכתוב שטר אדמיו א"כ כי נגחו שור שמין פחת מכירה מיד וה"ל בכלל נזק כיון שעומד לישום בכל עת ורגע מיקרי שפיר נזק, אלא דהך מימרא קאי נמי למשנה ראשונה דאין כופין משא"כ למשנה אחרונה דכופין מיד הוי בכלל נזק כיון דשמין אותו מיד לכתוב שטר על חצי דמיו, כנ"ל להליץ בעד הרמב"ם:
שם איבעיא להו כו' מעוכב גט שיחרור יש לו קנס. התוס' בחגיגה דף ד' הקשו דשם אמרינן דלמשנה אחרונה חייב בראיה משמע דאין לו רק אדון א', ותירצו דכיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשיחרור, וקשה לפ"ז איך מדמי לקמן חבלה להמית דשם העבד חי צריך לשלם לו היזיקו, ולענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' דודאי הא גופא מיבעיא ליה אי מיקרי אדון והיינו אע"ג דנפיק ליה מרשותו מ"מ אדון מיקרי והיינו כיון דמחוסר גט שיחרור עדיין ברשותו לענין מידי דאתי מעלמא והיינו לענין קנס דשמא יש לו קנס, ומה"ט גופיה מיקרי אדון כיון דעדיין שלו הוא לענין קנס וחבלה דידיה ברשותו אמטו להכי מיקרי עדיין אדון לענין מקריים שיארעו, מיהו לענין ראיה אין טעם שבשביל שלענין מקריים נקרא אדון גם עכשיו נקרא אדון דעכ"פ עכשיו הוא ככל המשוחררים לענין ראיה אין טעם לפוטרו מן הראיה לזה יותר מאחר שהרי שוה בחירות עם יתר המשוחררים, כן נ"ל, ועיין בחידושי הרשב"א:
וליישב הקושיא על התוס' דקשה איך מדמי הפיל שינו וסימא עינו למעוכב דשם כופין מיד, וי"ל דבלא"ה הקשה בפ"י אי מעוכב הקנס לרבו איך יפרנס הקרא דכתיב תחת עינו ולא תחת עינו ושינו א"כ מוכח דנותן לו דמי עינו, ואיפשר לומר דודאי כיון דקיי"ל בהכהו הכאה שאין בה ש"פ לוקה כיון דליכא ממון וא"כ י"ל אם הקנס לרבו וא"צ ליתן ממון חייב מלקות על חבלה דעינו, וא"ש קרא דלא תחת עינו ושינו דחייב מלקות על אידך אם התרו ביה:
ועוד נראה דהתוס' לשיטתייהו דס"ל דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה וא"כ לפ"ז אין כופין לשחררו דיכול לישא שפחה, אלא דלעיל דף ל"ח אמר ר' יוחנן בעבד שברח כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור לשיטת התוס' דמותר בשפחה צ"ל הטעם דלא איכפת ליה בשיחרורו דאינו מפסיד בשיחרור והוי זה נהנה וזה לא חסר, אלא די"ל הא חסר לענין הקנס וכ"ש לחבלה דמדמי לקנס, לכן י"ל דר' יוחנן גופיה מיבעי' ליה אי מעוכב קנסו לרבו וא"כ מספיקא לא יטול הקנס וא"כ אינו מפסיד כלום לכן כופין, והשתא למאי דמדמי חבלה לקנס ודאי אי חבלה שלו מיקרי חסר ולא היה לנו לכוף רק מספיקא לא יטול החבלה ומיקרי לא חסר, והשתא פשיט הש"ס שפיר דע"כ אין לאדון קנס דאם יש לו קנס למה ישלם דמי עינו, ואין לומר דכופין לשחרר דאי מעוכב גט שיחרור החבלה של הרב ושפחה יכול לישא א"כ אין כופין דהא הרב מפסיד החבלה ושפיר פשיט, אלא ודאי מעוכב אין קנס לאדון ושפיר כופין הרב לשחררו, וא"כ שפיר פריך דאי מעוכב יש לו קנס א"כ אין כופין דלמה יפסיד החבלה והקנס א"כ למה יתחייב רבו ליתן לו דמי עינו והשתא מיושב ג"כ קושיית הפני יהושע למ"ד יש לו קנס איך מפרש ולא תתת עינו ושינו, ולפ"ז י"ל דאיכא לפרושי בחציו עבד וחציו בן חורין דהכא כופין משום דלישא שפחה אינו יכול וכו' וכיון דכופין והעבד חי וקיים לא מיקרי אדון ושפיר צריך לשלם בעד שינו ודוק היטב, ועיין בסמוך:
שם לא כמשנה ראשונה. משמע מפשטא דש"ס דמעוכב הוי ספק והרמב"ם בפי"א מנזקי ממון דין א' פסק דמעוכב אין לו קנס, ותמה עליו ה"ה למה לא פסק דתפיסה מהני כפי שיטתו בספיקא, ונראה בלא"ה יש להבין בש"ס אמאי לא רמי מהא אהך דהפיל שינו דדייקינן דאין לו קנס, לכן י"ל דודאי הך דחציו עבד אע"ג דכופין גרע טפי מהפיל שינו דפקע כחו מכל העבד משא"כ בחצי עבדו אף שכופין מ"מ חצי העבד של רבו כל זמן שלא שיחררו, לכן י"ל דמיבעיא להש"ס בכל מעוכב הן חציו עבד הן הפיל שינו וס"ל להש"ס דאפי' אי בהפיל שינו אין לו קנס י"ל בחציו עבד שחלק העבדות של הרב בשלימות יש לו קנס לכן לא מצי למירמי אהדדי דיש לחלק שפיר כמ"ש אלא דאתרווייהו מיבעיא ליה, והשתא בסתם מעוכב איכא סברא טפי לומר שאין לו קנס, לכן ס"ל להרמב"ם דכאן הוי ס"ס לפטור מליתן לרב הקנס, חדא שמא כל מעוכב אין לו קנס אפי' חציו עבד שיש בו חלק עבדות, ואת"ל שהך מעוכב יש לו קנס מ"מ מעוכב שפקע כחו מכל העבד אין לו קנס לכן אפי' תפיסה לא מהני בשאר מעוכב, מיהו זה דחוק, והנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם הללו שתיקן קושיא זו במתק לשונו שכתב וכופר העבדים כו' הרי דגם קנס העבדים כופר הוא, והנה קיי"ל כופרא כפרה כמ"ש הרמב"ם שם פ"י מנ"מ, וא"כ נראה דבב"ק דף מ' מיבעיא אי ממשכנין על כופר והרמב"ם פסק דממשכנין אותו, והנה בכפרה בעינן דעתו דאף שאינו רוצה ונוטלין ממנו בעל כרחו איתא בב"ב דף מ"ח דיקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואיתא התם הטעם דניחא ליה בכפרה או דמצוה לשמוע דברי חכמים, וא"כ נראה במעוכב גט שיחרור דמיבעיא לן אי מגיע הקנס לאדון נראה דהיינו כפרה דידיה ואם אינו מגיע לאדון אינו מתכפר בזה הכופר שנותן לאדון, והנה אם לא תפס אין יכול להוציא ממנו מאחר שאינו ברור שחייב לאדון א"כ שמא אינו מתכפר בזה ולמה יתן ממונו חנם, וא"כ ממילא תפיסה לא מהני כיון דלא ניחא ליה בכפרה על ספק שיתן לאדון ממילא אין תפיסתו כלום, דבשלמא כשכופין אמרינן מסתמא גמר ומתרצה מאחר שיש לו כפרה עכ"פ בזה וגם משום מצוה לשמוע דברי חכמים, אבל שיתפוס מעצמו לא מהני מידי דאמר לא ניחא לי בכפרה, ולא שייך גמר ומקני מאחר שאינו ברור לו שיכפר מה שנותן לאדון, ודברי הרמב"ם ישרים ונכוחים:
ומה שפסק הרמב"ם בהמית מי שחציו עבד דמשלם חצי קנס לרבו והוא תמוה כיון דפסק כמשנה אחרונה ה"ל מעוכב גט שיחרור ובמעוכב פסק שאין לו קנס, והמ"מ דחק דבשפחה איירי, ונראה ליישב דס"ל כמ"ש התוס' בחגיגה דאף דלגבי ראיה לא מיקרי אדון הכא גבי מעוכב נקרא אדון דכיון דמית איגלאי מילתא שלא היה עומד לשיחרור, אלא דלפ"ז קשה מאי קאמר ת"ש מהמית דילמא הכא שאני דאיגלאי מילתא שלא היה עומד לשיחרור וליישב זה י"ל דהך מילתא תליא בברירה וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן איכא פלוגתא בביצה דף ל"ז וכמה דוכתי אי אמרינן ברירה, וא"כ י"ל ודאי למאי דקיי"ל בדרבנן יש ברירה, א"כ כפיי' דרבנן הוא מטעם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ובדרבנן קיי"ל יש ברירה, וא"כ י"ל הוברר הדבר שלא היה ראוי לכפייה שאין כאן טעם ביטול פ"ו מאחר שהומת בסוף, וכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה שפיר פסק דנותן חצי קנס לרבו, ולק"מ ודו"ק:
בתוס' ד"ה מעוכב כו' והכא איירי בחציו עבד וחב"ח עכ"ל. מהרש"ל תמה בזה איך איפשר דחציו עבד וחב"ח יאכל תרומה הא חלק חירות הוי זר גמור, והמהרש"א דחה דברי מהרש"ל, ובפני יהושע כתב דאי איפשר לומר כלל שיאכל בתרומה דהא משום חלק עובר נמי אסור לאכול תרומה, ואני אומר דגם משום הא לא איריא דפשיטא ביש לזר חלק בו אינו אוכל בתרומה, וכן בשני שותפין וא' מהם זר אע"פ ששיחרר חלקו ג"כ אינו אוכל בתרומה, ומ"מ הא מיבעיא לן בעבד שכבר אכל בתרומה מטעם קנין כספו ושיחרר חציו י"ל דמ"מ קרוי עדיין קנין כספו של כהן דהא בדאורייתא אין ברירה ולא נתברר חלקו של זר וכבר אכל בתרומה מכח קנין כספו ואכתי לא פקע ואין לעבד חלק זרות מבורר לעצמו א"כ איפשר שיהיה בגדר הספק:
בגמרא הכי השתא התם אם יבא אליהו כו'. וקשה לי דאכתי תיקשי לשמואל לעיל דף ל"ח דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דעבד שאין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד ולהכי ס"ל ביאוש א"צ גט שיחרור, וא"כ קשה אמאי יאכלו בתרומה הא ממילא הם משוחררים מטעם יאוש ומה מהני הך דאם יבא אליהו דאפילו אם יבא אליהו מ"מ קונין עצמן ביאוש דהא בשבייה נמי חשיב יאוש אף שאם יבא אליהו ויהיה יד ישראל תקיפה יוציאוהו מן השבייה חשיב מ"מ יאוש, ואם כן אכתי תיקשי אמאי לא קנו עצמן ביאוש ותיקשי לשמואל מתני' דיבמות דהך דהכא משנה שלימה היא ביבמות, (ובודאי צ"ל אמר רב משרשיא ת"ש כצ"ל] וצ"ע:
בתוס' ד"ה עבד כו' מכר קנס של עבד כו' דאפי' לר"מ כו' עכ"ל לכאורה בלא"ה אי איפשר להקנות קנס דהא אפי' בהלואה משמע שאין יכול להקנות כמו שנראה מדברי התוס' כתובות דף נ"ה ע"ב בד"ה שאם שאפי' לרב אין יכול להקנות אע"ג דס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ אפי' עבידי דאתי לא קנה:
בפירש"י ד"ה פירות דקל כו' דפליגי ר"ה ורב נחמן אליבא דר"מ עכ"ל. צ"ע דביבמות דף צ"ג איתא רב הונא כרב ורב כר"מ, א"כ רב נחמן ס"ל כרבנן: