אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף מב.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף מב.

דף מא:

בתוס' ד"ה בעבד כו' וא"ת והא לר"א כו' אינו יכול לשחרר חלקו כו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א דקשה תיקשי להו בפשיטות מתני' איך כופין לשחרר החצי הא אינו מיוחד לו, גם הקשה המהרש"א דתיקשי להו דר"א אדר"א דאמר לקמן דיוצא בשן ועין צריך גט שיחרור ואיך יכול לשחררו הא אינו מיוחד לו, ע"ש ובפני יהושע שנדחקו, ולפענ"ד הדבר פשוט דנהי דכתיב עבדו המיוחד מ"מ אינה חוקה רק שאין ללמוד אינו מיוחד ממיוחד והיינו ודאי בעבד של שני שותפין שפיר דאינו יוצא בשן ועין, דנהי דחסה התורה על העבד שיצא בשן ועין מ"מ מאחר שע"י חלקו נפסד חלק חבירו דהוי רק חצי עבד ואע"ג דדינא שיעבוד לרבו יום אחד היינו פשרה בעלמא מ"מ מיקרי הפסד דשמא ירויח באותו יום של עצמו הרבה וגם יתעצל ביומו של רבו ויניח כל מלאכה טובה על יום של עצמו וגם לענין ולדות שאין יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין וא"כ אין יכול להפסיד חלק חבירו, ובחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין ג"כ טעמא איכא כיון דמה שיוצא בשן ועין הוא חידוש שקנסה התורה בעבד טפי מבן חורין, שהרי אם סימא עין נשיא שבישראל אינו משלם אלא דמי עינו וזה העבד הבזוי אף אם קנאו במאה מנה מפסידו, א"כ חידוש הוא שחידשה התורה בעבדו המיוחד, לכן בחצי בן חורין כיון דקצת בן חורין הוא י"ל שאין בו דין זה, וכ"ש אי מעוכב גט שיחרור צריך ליתן דמי עין לעבד די"ל כיון דעכ"פ נותן דמי חצי עינו אין בו קנס זה, משא"כ הך דדינא דיוצא בשן ועין שצריך גט שיחרור שפיר אם הועיל השיחרור לעבד גמור כ"ש לזה שאין עליו רק השיחרור לאפקועי איסורא להתירו בבת חורין, וכמו כן במשנה אם משחררו מדעתו אם יכול לשחרר כולו כ"ש מקצתו שיוכל לשחרר הנשאר לו, אבל הא דיליף דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום היינו נמי משום דמכירת חלקו של א' מהם מזיק לחבירו דהאשה ניחא לה שיאכל הבעל הפירות משום רווח ביתא וכמו כן הבעל ניחא ליה שישאר הקרן ת"י האשה מטעם שירשנה או שאין אשה מקפדת על בעלה במה שישתמש בגוף הקרקע אפי' מה שאינו בכלל תיקון פירות, לכן קשיא להו להתוס' שפיר איך ישחרר א' שמפסיד לחבירו, וכ"ש למשנה אחרונה דכופין, כנ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל כו' והא דקאמר התם ח"ע כו' היינו למשנה אחרונה עכ"ל. פי' דודאי לפום סברא דכתבו התוס' דכשיש לו גוף ופירות החצי שלו לגמרי א"כ גם בשן ועין יוצא דהא חזינן דלא חיישינן לסברא דנפסד חלק חבירו דהרי אע"פ שנפסד חלק חבירו יכול לשחרר חלקו דאין לו עסק בשל חבירו ובשלו קעביד, רק כשיש גוף לא' ופירות לא' א"כ למשנה ראשונה גם בשן ועין יוצא חלקו רק למשנה אחרונה דהוי בן חורין לגמרי שהרי כופין לכן אין בו דין עבד שיצא בשן ועין דלא חידשה תורה רק בעבד, אבל אם שיחררו בשטר פשיטא שיש בידו כח לוותר זכותו בשיחרור כדת, כמו ביוצא בשן ועין אי צריך גט שיחרור אע"ג שאינו עבד רק מעוכב גט שיחרור, דבהא פשיטא דאיסורא דאיכא גביה נפקע בגט שיחרור שנותן לו מדעתו לכן במשנה א"ש דכופין לשחרר והיינו כדפרישית לעיל בסמוך, וא"צ לדחוק בדחוקי המפרשים ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופיה אית ליה כו' עכ"ל. היינו ג"כ למסקנת התוס' דלא תליא בסברא דאין יכול להפסיד לחבירו, אלא דע"ז קשה קושיית המהרש"א לעיל דתיקשי להו דר"א אדר"א דר"א ס"ל לקמן יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור, ונראה דודאי ביוצא בשן ועין יש לומר דעיקר השיחרור בכח השטר כיון שצריך גט שיחרור א"כ מה שגזרו לחפשי ישלחנו היינו שמוכרח ליתן לו שטר שיחרור ועיקר מה שנפקע ממונו מכח שכופין אותו לשחררו בשטר, וא"כ אין שייך לומר כיון שאינו מיוחד לו לא יוכל לשחררו בשטר דעיקר החירות תליא במה שמוכרח לשחררו בשטר, ואם תימצי לומר שלא יוכל ליתן לו שטר שיחרור הרי בטל החירות לגמרי והוי מיוחד לו, וכן בחציו עבד וחב"ח שאינו יוצא בשן ועין היינו שנפקע ממנו כבר בלא שן ועין לכן לענין שן ועין לא מיקרי מיוחד לו, אבל במשנה בחציו עבד דכופין בשביל פ"ו א"כ כשתימצי לומר שלא יוכל ליתן לו השטר א"כ אינו מותר בבת חורין ובטלה הכפייה לגמרי והוי עבדו המיוחד לכן שפיר מהני ליה השטר, משא"כ במפקיר עבדו דהשיחרור בא לו מצד ההפקר קשיא להו שפיר שלא יועיל לו השטר כיון דאפי' לא יועיל לו השטר אינו נקרא עבדו המיוחד מצד שהפקירו ופקע זכותו ממנו ולא היה לו להועיל שטר:

בפירש"י ד"ה הא דאמר כולו כו' אלא אפי' מסר לשניהם כאחת לא קנו כו' דילמא חד פלגא כו' עכ"ל. צ"ע דלכאורה נראה לפרש בפשיטות דכיון דבשיחרר חציו לא קנה א"כ אין השיחרור רק מצד שנתן גם לחבירו שטר על חציו השני ולא נשאר כלום ביד האדון הא כמו שבשטר אחד אינו מועיל דכתיב וכתב לה ולא לחבירתה כמו שפירש"י בסמוך הכא נמי כתיב ספר א' ולא שני ספרים, וכאן אי איפשר שישתחרר רק על ידי שנתן גם חציו לשני וה"ל שני ספרים, והרי יש פוסקים שחששו אפי' בשני גיטין לשני ספרים, אף שכתבתי בספרי ג"מ דהא ליתא מ"מ בכה"ג שאינו משוחרר רק ע"י כתיבת חצי בשטר השני שפיר ה"ל שני ספרים, ובהכי א"ש דצריך לאוקמא כרבנן דאילו לרבי דמהני שיחרר חציו שפיר מהני בחצי חצי כיון דיוכל לשחרר חציו לא מיקרי שני ספרים, משא"כ לפירש"י דטעמא משום דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו אף לרבי יהיה הדין כן, דבשלמא בשיחרר חציו ומכר חציו אפי' נימא דבבת אחת לא משתחרר מכח שני שטרי שיחרור דמכירה מילתא באפי נפשה, אבל כאן שאינו משוחרר רק ע"י ששיחרר חציו השני ונתן שטר לשני ה"ל שני ספרים, וא"צ לדחוק כפירש"י ותוס', ודו"ק וצ"ע. ואחר העיון נלענ"ד שגם כוונת רש"י כן במ"ש דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו אין כוונתו שלכ"א כתב אותו חצי שכתב לאחד אלא כוונתו דהשטר אינו מועיל מצד עצמו, דמ"ש בשטר זה חצי אינו מורה רק שכתב חצי לעבד זה לא מהני, ואף שמסר שני שטרות מ"מ בכל שטר י"ל שלא כתב רק חד פלגא ולא יותר, ומה שמוכח ממה שכתב לחבירו ג"כ פלגא אינו מועיל לענין שיחרור כיון שהשטר מורה על שיור חד פלגא לעצמו דזה לא מהני לחצי עבד זה ע"י הוכחה שכתב גם חצי לחבירו כיון שכ"א אינו רק על חצי, ושיחרור שעל חד פלגא לא מהני בשטר לרבנן וצריך שיועיל לו השטר לעצמו בלא שטר של חבירו דכתיב וכתב לה ולא לחבירתה, וכאן אין מועיל רק ע"י שיחרורו של השני, ונסתלקה קושיית התוס' על רש"י ודוק היטב:

בתוס' ד"ה יום כו' היינו למשנה ראשונה כו' עכ"ל, והרמב"ם פסק אפי' למשנה אחרונה החצי לרבו, ואיפשר דאין ראיה מלקמן דמדמינן ליה למעוכב גט שיחרור לענין החצי קנס של רבו די"ל דודאי קנין גוף דרבו פקע כיון דכופין אותו לשחררו ומ"מ כל זמן שלא נשתחרר למה יפסיד מעשה ידיו והוי כמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום דהוי לרבו ראשון קנין פירות והגוף לרבו שני, וא"כ בהמית שפיר מדמי ליה למעוכב גט שיחרור שהרי צריך לשלם בעד גופו ולמשנה אחרונה כופין לשחרר ואין לו רק קנין פירות קודם השיחרור, אבל לענין הנגיחה לפי שעה משלם לרבו ביום שלו דכל זמן שלא נשתחרר הוי קנין פירות שלו דלמה יפסיד קודם ששיחררו דבזה אין תיקון העולם ובזה אין צריך לדחוק כמ"ש התוס' בהך דאקניה לבנו קטן:

בא"ד דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שיחרור עכ"ל. ויש לדקדק דאם חציו עבד וחב"ח הוי הפקר כמו מעוכב א"כ תיקשי מתני' למ"ד א"צ גט שיחרור לעיל דף ל"ח למה במתני' כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור הא כבר נעשה הפקר וא"צ גט שיחרור כלל, ואיפשר דהיינו כדי שלא יאמר לו עבדי אתה, אלא דקשה למה לא אצרכא שמואל גיטא דחירותא לעיל מה"ט וצ"ע, וי"ל דוקא ע"י כפייה חיישינן וכאן נמי נעשה ב"ח מחמת הכפייה:

בא"ד וקצת תימא כו'. דברי התוס' דחוקים, ונ"ל ליישב די"ל דודאי כוונת המשחרר שיהיה משוחרר גמור וירא פן יזכנו לבנו קטן או שמע ממנו כן וחשב שלא יהיה תקנה לעבד, א"כ יש לומר שזיכה לו השיחרור ע"י שליח דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות, מיהו בחציו עבד אין זכות למשנה ראשונה שהרי לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול רק לפי משנה אחרונה דכופין שפיר ה"ל זכות, וא"כ כשזה הקנהו לבנו קטן איגלאי מילתא דחוב הוא לו לפי מה שסוברין שאין תיקון לזה, וא"כ גם שיחרור של הראשון יתבטל ובזה חשב שישאר לו לעבד, אבל חכמים עבדו תקנתא שישחררו הקטן ושפיר נשאר שיחרור הראשון כמקדם דשפיר הוי זכות כיון דיש תחבולה לשחררו, ולק"מ ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה