גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף לט:
בגמרא מאי כללא כו' ואמר ר' יוחנן מ"ט דרבי גמר לה לה כו'. ויש לדקדק דאם מזה דיוקא דקטנים לא תיקשי לרבנן הך דיוקא וע"כ רבנן לא ס"ל הך דיוקא א"כ מנ"ל דרבי לא ס"ל כרבנן דאבא שאול, ונראה לפום הך ס"ד דאי דרשינן דרשא דעבד איש פשיטא לן דקטנים לא יצאו לחירות, והשתא ע"כ טעמייהו דרבנן משום דשמואל דס"ל מפקיר עבדו יצא לחירות מעבד איש וקטנים נמי לא מיקרו עבד איש, א"כ ממילא דרבי שאמר אין לו תקנה ע"כ כאבא שאול אתי דלרבנן מעבד איש נפיק ליה דיצא לחירות וא"צ גט שיחרור, ודחי דוק לאידך גיסא ורבי ס"ל כרבנן, וכן לאידך לישנא משמע ליה דרבנן דרשי דרשא דלה לה לענין מה אשה בין גדולה בין קטנה, ולפ"ז אבא שאול דלא דריש לה לה לענין זה ע"כ ס"ל דרשא דעבד איש דלהכי גדולים יצאו לחירות אבל קטנים מיקרו עבד איש כמ"ש התוס' לעיל, א"כ אבא שאול ס"ל כשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות, ורבי דלא ס"ל כשמואל ע"כ כרבנן ס"ל, וכל זה פשוט וברור ויצאתי בזה ידי חובתי מכל אריכות דברי בעל פנ"י בזה דאין כאן שום תמיהה בסוגיא, ואפי' למאי דפרישית לעיל בסמוך דיש לפרש לאבא שאול קנו עצמן בני חורין רק לענין שיעבוד ולא לענין שלא להצריך שטר שיחרור מ"מ למאי דפריש רבי הטעם משום לה לה מוכח דה"ה קטנים, וע"ז דחי הש"ס ולק"מ ודוק היטב, כי כל זה ברור:
שם מה אשה איסורא ולא ממונא. וקשה לפי דעת הריטב"א בכתובות פ' אע"פ דף נ"ו דעונה מיקרי דבר של ממון, א"כ באשה נמי איכא ממונא דהא משעבדא ליה לעונה דהא אם נדרה מתשמיש אמרינן כיון דמשעבדא ליה לא מצי אדורי הנאת תשמיש מבעלה, אלמא דמיקרי משעבדא ליה, וכיון דעונה מיקרי דבר של ממון א"כ בכל אשה בגט נפטרת משיעבוד עונה שהוא דבר של ממון א"כ גבי אשה נמי מיקרי דבר של ממון, דבשלמא ממעשה ידיה ושאר חיובים לא קשיא דהם דרבנן וכן מירושה לא קשיא כ"כ אפי' אי ירושת הבעל דאורייתא דבחייה יכולה להפקיע הירושה וליתן נכסיה למי שתרצה, אבל עונה קשיא וצ"ע:
בתוס' ד"ה מה אשה איסורא כו' וא"ת איך עבד משתחרר כו'. לענ"ד יש ליישב בפשוט דודאי כיון דשיחרור מהני לענין איסורא ותופס בו קדושת בן חורין ממילא שהוא בכלל ישראל האסור להשתעבד וממילא פקע שיעבוד דעבד כנעני כדכתיב ובאחיכם בני ישראל וגו' לא תרדה כו' לכן מה שמועיל לענין איסורא ממילא ממונא בכלל אבל במיתה שאנו באין לדון מאשה אמרינן דכיון דאינו מפקיע ממונא לא מפקיע איסורא כלל, אבל בשיעבוד גופו שכבר יש כח ביד השטר שיחרור לאפקועי איסורא ממילא פקע ממונא, כן נ"ל:
בפירש"י ד"ה אורעה כו' רבותא אשמעינן דאע"ג דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם עכ"ל. והקשה פני יהושע לשיטת התוס' דמפקיר עבדו מותר בשפחה א"כ מאי אהני הא דנפדית כיון דאין לה גט שיחרור מאי אהני לענין אשם, בשלמא לפירש"י דאסור בשפחה הוי קצת בן חורין, אבל להתוס' דמותר בשפחה מאי אהני לענין אשם הא הוי כשפחה גמורה, ומה שביקש לומר דלר' שמעון לא מוקי ר"ע בחציה שפחה רק דיברה תורה כלשון בני אדם לא נהירא כלל, אלא נראה דדוקא בהפקר לא קני האיסור לכן מותר בשפחה אבל בנתנו מעות בעדה החיוב על הרב ליתן לה כתב שיחרור ונקלש האיסור לכן איכא אשם, ואיפשר דבהא כופין שיתן לה שטר שיחרור ובהפקר אינו אלא תקנה בעלמא להתירו בבת חורין, אבל בקיבל מעות בעדה כיון דגלי קרא דחייב אשם אלמא שיש בה קצת תפיסת קידושין וחירות לכן חייב אשם, ועוד י"ל דר"ש אליבא דר' עקיבא ס"ל מעוכב גט שיחרור אסור בתרומה לכן אסור נמי בשפחה, והתוס' לא כתבו רק למ"ד מעוכב גט שיחרור מותר בתרומה, אלמא דלא נקלש האיסור כלל ומותר בתרומה דאכתי ה"ל כקנין כספו, אבל לר"ש אליבא דר' עקיבא ודאי כיון דחייבה התורה אשם ע"כ נקלש העבדות ואסור בתרומה וה"ה בשפחה כן נ"ל ודו"ק:
בגמרא אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא כו' אפיתחא דבי תפלה איפשר להמליץ מה שזכרו בי תפלה ופירש"י בית הכנסת והוא ע"פ מה שמבואר לעיל דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה, ונראה דאינו מצטרף רק אם יהיה בן חורין גמור, אבל במעוכב בגט שיחרור לא מיבעיא להתוס' דמותר בשפחה דודאי אינו מצטרף, אלא אפי' לפירש"י דאסור בשפחה ובבת חורין עכ"פ לא הוי ישראל גמור ואינו מצטרף למנין, וא"כ ר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה אי ס"ל דצריך גט שיחרור ע"כ היה שם סופר ועדים לכתוב השיחרור או דס"ל בכסף א"צ גט שיחרור וכסף גומר בו ואיפשר שנטל פרוטה בעדו כדי שיופדה בכסף, והשתא נ"מ אפיתחא דבי תפלה אם חסר א' למנין איכא נ"מ אם כסף גומר שפיר יכול בקל ליתן א' פרוטה בעדו שיופדה בכסף או בקנין סודר דהוי ככסף, משא"כ אי בעינן גט שיחרור ואין הסופר כאן כשילכו אחר הסופר יצטרף הסופר ולא יצטרכו לעבד כלל, וא"כ איפשר שהיה מעשה בפועל, או דנ"מ בהזדמנות הענין כך ואם כן יפה נדרשת המליצה על מציאת השאלה בבית התפלה והיא מליצה נכבדת ודו"ק:
בתוס' ד"ה אמר כו' ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכ"מ דה"ל במקצת עכ"ל. נראה דרש"י ס"ל כמ"ש בח"מ סימן ר"נ ס"ה וס"ח דבקפץ עליו החולי הוי כמצוה מחמת מיתה ומהני אפי' במקצת, וגם ההיא אמתא דבכיא ואמרה עד מתי תשתעבד משמע שקפדה על שימות רבה ותשתעבד ליורשיו וכיון שהזכירה המיתה לפניו איפשר דהוי כמתאונן על מיתתו דיש לו דין מצוה מחמת מיתה:
בגמרא מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש תמיהא לי אי משום דהלכה כר"ש איך אמר לא עשה ולא כלום הא לר"ש עכ"פ כסף מועיל לענין שפטורה מן השיעבוד כדכתיב והפדה לא נפדתה אלא שאין כסף גומר בה אבל עכ"פ כסף פוטרה מן השיעבוד וחליפין הם ככסף ואיך שייך לא עשה ולא כלום הרי נתמלא בקשתה שלא תשתעבד, ולא עוד אלא שכופין היורשים ליתן לה גט שיחרור כדלקמן בפלונית שפחתי אל ישתעבדו וכדר' יוחנן לעיל בעבד שברח מבית האסורין שכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור, מיהו לפירש"י איפשר דוקא בעבד משום ביטול פריה ורביה, אבל להתוס' שסוברין שמותר בשפחה ואפ"ה כופין וע"כ משום שכיון שפטור מן השיעבוד לא איכפת ליה לשחרר א"כ גם בשפחה למה לא יכתוב לה היורש גט שיחרור כיון שפקע השיעבוד וא"כ אי הוי חליפין שקנתה עצמה כמו בכסף לענין השיעבוד א"כ איך אמר לא עשה ולא כלום וצ"ע, ואיפשר מכאן ראיה לדברי הש"ך בח"מ סימן קכ"ג דחליפין לא מהני בעכו"ם וא"כ י"ל דגם בעבד דלא הוי ישראל גמור לא מהני חליפין והא דמהני הכא החליפין היינו משום כיון דבחליפין הללו נפקא לחירות א"כ כמו דאמרינן גיטה וידה באים כאחד הכא נמי השיחרור מועיל שנעשה בו ישראלית ושפיר מהני וזהו דוקא אם יצאה לחירות והוית בת ישראל גמורה שפיר מהני בה החליפין, עיין בדף הסמוך לענין אמר צאי והתקדשי לי בו, משא"כ אי לא יצאה לחירות א"כ לא הוי חליפין כיון דגם אחר קבלת החליפין נמי אין לה דין ישראלית, ודברי הש"ך כמעט מוכרחים, ודוק היטב. אלא דצ"ע דאיתא בהדיא בקידושין כ"ב תנא אף בחליפין משמע שנקנה בחליפין אע"פ שהוא עכו"ם בשעת קנין, וצ"ל להש"ך דאקונה עצמו קאי, ורש"י פירש לא אמר כלום דרב נחמן להתירה לישראל קאמר אבל מידי שיעבוד יצאת והיינו לשיטתו י"ל דאין כופין רק משום ביטול פריה ורביה ובשפחה אין כופין, אבל להתוס' דכופין אע"פ שמותר בשפחה א"כ ע"כ הוא משום מדת סדום, וכ"כ פני יהושע לקמן בתוס' ד"ה אותו, א"כ גם בשפחה למה לא יכופו, וגם לפירש"י דוחק גדול לפרש לא עשה כלום לענין להתירה לישראל שהרי מבוקשה רק לפטור מן השיעבוד, מיהו למאי דפרישית לעיל בפירש"י דגם לשיטת התוס' בנפדית בכסף דאיכא אשם דאסורה לעבד וכן למאי דפרישית דס"ל מעוכב גט שיחרור אסור בתרומה ובשפחה, א"כ י"ל דההיא אמתא לא נתכוונה לקנות השיחרור באופן שתהיה אסורה לעבד ולבן חורין דרוצה אשה בקב ותפלות כו' בפרט שפחה א"כ ממילא י"ל אי ס"ל כר"ש אליבא דר' עקיבא א"כ אסורה לעבד ובן חורין וכיון שהקנה לה גופה למלאות רצונה אי לא נפקא לחירות לגמרי ה"ל קנין בטעות ולא עשה כלום ונשארה שפחה כמקדם ומותרת לעבד עכ"פ וא"צ לדחוק כפירש"י, ודוק היטב. אבל למ"ש בדעת התוס' דכופין לא א"ש אכתי, ואיפשר שנשארו יורשים קטנים דלאו בני כפייה נינהו:
וארווח לן בזה פיר"ח שפירש דחליפין אינן קונין לענין שלא תהא צריכה גט שיחרור רק פטורה מן השיעבוד, ופירש הרמב"ן לפי דבריו הא דקאמר ולא היא דה"ל כליו של מקנה הכוונה דמשום חליפין היתה פטורה מן השיעבוד אבל משום דה"ל כליו של מקנה אפי' מן השיעבוד אינה פטורה, וקשה כיון דמעיקרא דאמר מאן דחזא סבר משום דס"ל כר"ש א"כ היתה פטורה מן השיעבוד כפירש"י רק לענין שאסורה לישראל אמר לא עשה ולא כלום א"כ כי קאמר ולא היא משמע דלאו משום דר"ש אסורה לישראל רק משום דה"ל כליו של מקנה א"כ משמע בחליפין יצאה לחירות לגמרי, ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי מעיקרא נמי לא היתה פטורה מן השיעבוד דלא ניחא לה בהפקר וא"כ שפיר קאמר משום דה"ל כליו של מקנה נשארת בשיעבוד וא"ש ודו"ק, אבל דחוק לפרש מאן דחזא היה סבור משום דהלכה כר"ש ולא אמר לא עשה ולא כלום רק לענין שתהיה מותרת לישראל וקאמר ולא היא שאמר לא עשה ולא כלום משום כליו של מקנה, דזה דחוק דכיון דמעיקרא ע"כ ס"ל דחליפין מהני בלא שטר שיחרור א"כ לא הדר ביה מהא, לכן יש לומר כמ"ש:
ועיין ברא"ש מה שהביא בשם יש מפרשים דחליפין לא מהני בעבד רק אי הוה ליה כליו של קונה היה קונה מדין כסף, וקשה איך שייך בזה כסף כיון דנותן לו בתורת קנין סודר וק"ס הוי קני ע"מ להקנות כדאיתא בנדרים ס"פ השותפין דף מ"ח ע"ב, וצ"ל דדמי להילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבמכר קנה כדאיתא בקידושין דף ו', אלא דקשה כיון דס"ל דעבד אינו נקנה בחליפין שלא יצטרך גט שיחרור א"כ כיון דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מטעם שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין א"כ גם בעבד לא היה לו להועיל מתנה ע"מ להחזיר אפי' בתורת כסף שלא יצטרך גט שיחרור מהאי טעמא נמי שלא יאמרו גם בחליפין יוצא לחירות לאפקועי איסורא, תו קשיא לי על הך סברא דבקידושין דף כ"ב ע"ב איתא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני ואם איתא דחליפין מתורת כסף הם א"כ כבר נשנה כסף במשנה, וצ"ל דס"ל דנקנה הוא בחליפין והיינו מטעם חליפין ואפי' בפחות מש"פ, אבל לקנות עצמו אין מועיל רק מטעם כסף ובפחות מש"פ אינו מועיל, ועמ"ש בסמוך בלשון התוס':
בתוס' ד"ה משום כו' אבל אם היו כליו של קונה כו' דתניא בהדיא כו' לא מקניא נפשה כו' עכ"ל. זהו לגירסת רש"י, אבל התוס' כתבו שם דגרס לא מקניא מטעם דלא הוי בכלל כסף, מ"מ ראייתם שפיר כיון שקונה עצמו בכסף גם בחליפין קונה עצמו כמו שנקנה בחליפין אף דאשה אינה נקנית בחליפין כיון דאיתא בפחות מש"פ אינו בכלל כסף מ"מ עבד נקנה בחליפין א"כ לא איכפת לן במה שהוא פחות מש"פ א"כ ממילא שקונה עצמו בחליפין, וכן יש לפרש בדברי הרא"ש ע"ש ודו"ק, ונסתלקה תלונת בעל קרבן נתנאל:
אלא דצ"ע מנ"ל זה דילמא נקנה בחליפין מטעם דאיתקש לשדה אחוזה וקרקע נקנית בחליפין אבל לקנות עצמו מנ"ל, דלקנות עצמו כסף ושטר כתיב כסף דכתיב והפדה לא נפדתה שטר מחופשה לא ניתן לה אבל חליפין לא כתיבא: