גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף לט.
בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וקשה הא ר"מ לא קאמר רק באומר ערך כלי עלי דליכא לפרושי רק לדמי אבל הכא איכא לפרושי למיהוי עם קדוש שיצא העבד לחירות, ולמאי דבעינן לפרושי לעיל דדוקא באומר שנתכוין לשחררו אבל באין לבו לשחררו לא מהני א"כ א"ש דכאן איירי שאומר שאין בלבו לשחררו לכן מפרשינן ליה לדמי כיון דאינו מוציא דבריו לבטלה, ובזה מיושב קושיית התוס' שהקשו דהכא משמע דרב לא ס"ל כר' מאיר, ולפמ"ש א"ש דרב איירי שנתכוין לשחררו א"כ לא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאיכא לפרושי למיהוי עם קדוש וא"ש, מיהו פשטא דש"ס משמע דיצא לחירות אע"פ שנתכוין להקדישו תפסא ביה קדושת בן חורין והיינו מטעם כיון שכבר גמר בלבו להוציאו מרשותו, א"כ כיון דגופיה לא קדיש נחתא ביה קדושת חירות ולא שייך לומר שאין בלבו לשחררו דעכ"פ חפץ להתייאש ממנו, ובהכי ניחא דקאמר מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר, וקשה מנ"ל הא מקדיש אמר בפירוש החירות כיון דמשמע למיהוי עם קדוש משא"כ מפקיר, ולפ"ז ניחא דודאי אין פיו ולבו שוין ולא נתכוין לחירות אלא דאנן אמרינן כיון שחפץ להוציאו מרשותו נתייאש ממנו ונעשה הפקר ממילא ויצא לחירות כיון דיש להעמיד בדבריו למיהוי עם קדוש וא"כ ודאי כ"ש מפקיר כנ"ל, וא"כ קשה איך שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאיכא לפרושי למיהוי עם קדוש, אלא דיש ליישב מ"מ כיון דהוא ודאי נתכוין להקדישו אלא דכיון שאין בכלל לשונו הקדש דמים רק הקדש גופו וגופו לא קדיש נחתא ליה קדושת הגוף דליהוי עם קדוש, וא"כ למ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן שנתכוין לדמים א"כ טפי נחתא ליה הך קדושה שיתן דמיו שהוא בכוונת דבריו מדניחות ליה קדושה שלא נתכוין אליה כלל, ודוקא אם אין להעמיד בדבריו לדמי משום דלא קאמר נחתא ליה קדושת בן חורין אע"פ שלא נתכוין לכך, משא"כ אי נימא שנתכוין לדמי מטעם אין אדם מוציא דבריו לבטלה טפי יש להעמיד בדבריו לדמי שהוא בכוונת דבריו, ולפ"ז לא נתיישבה קושיית התוס', אלא די"ל דהך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוא דוקא באומר ערך כלי שעכ"פ נתכוין ליתן בעד הכלי רק שהוציאו בלשון ערך אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל במקדיש עבדו י"ל דאם אמר שנתכוין דתיחת ליה קדושה על העבד דוקא שפיר מפרשינן שיצא לחירות כיון דאמר בפירוש שלא נתכוין לדמים קדושת גופו עדיף, אלא דהכא מיירי שאמר שנתכוין לדמים ולר"מ שפיר מהני אע"פ שלא פירש, כיון דמעמידין בדבריו אף שאינו מפורש כן בדבריו טפי מעמידין בדבריו דבר שנתכוין אליו, אבל אם אמר שלא נתכוין לא לקדושת דמים ולא לחירות טפי משמע חירות מקדושת דמים ודוק היטב:
אלא דקשיא לי בסוגיין מאי קאמר דליהוי עם קדוש לפמ"ש התוס' לקמן דף מ' דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ומותר בשפחה א"כ במאי נעשה עם קדוש כיון דצריך גט שיחרור ומותר בשפחה ואם נותן לו גט שיחרור ממילא נפיק לחירות ולא צריך להקדש כלל א"כ במאי נעשה עם קדוש ע"י השיחרור, וגם לפירש"י לקמן ע"ב דאין לו תקנה ואינו מותר לא בשפחה ולא בב"ח קשה ג"כ קצת במאי נעשה עם קדוש, מיהו לפירש"י איפשר ליישב דכיון דכופין את רבו לשחררו שפיר קרי ליה עם קדוש דע"כ ישחררנו, ולפ"ז גם להתוס' ניחא כיון דס"ל דכופין את רבו אע"פ שהוא מותר בשפחה שפיר קרי ליה עם קדוש והיינו דהקדישו למיהוי עם קדוש בהכרח שהרי יכופו אותו, אלא דקשה במאי נחתא ליה קדושת הגוף ע"י הקדישו כיון דאכתי אסור בבת חורין והפקר לא מהני רק ליפטר משיעבוד, וכיון דלא נחתא עליה קדושת הגוף ודאי קשה מי עדיף הקדש מא"ל הרי את בן חורין דלא מהני בלא שטר כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ח בד"ה המפקיר, ואיפשר לומר דרב בהא ספוקי מספקא ליה אי מפקיר עבדו צריך גט שיחרור וכן במקדיש, לכן כיון דאיכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר וא"צ גט שיחרור כלל שפיר מיקרי עם קדוש אלא דצריך גט שיחרור מספיקא, ולענין שיעבוד העבד מוחזק בגופו ואין יכול לשעבד בו, ובהכי ניחא הא דאמר לקמן הכי אמר ר' יוחנן אמר רב כוותי וקשה מאי תמיה לר' יוחנן אי אמר רב כוותיה, ולפ"ז י"ל דשמע ללישנא דאמר רב דהמקדיש עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ג"כ, א"כ לפ"ז צ"ל דמספיקא צריך גט שיחרור דאל"כ לא שייך למיהוי עם קדוש ולזה כשאמרו לו דרב קאמר במפקיר לחוד א"כ י"ל דיצא לחירות מטעם ודאי ומ"מ צריך גט שיחרור, אבל במקדיש לא שייך שיצא לחירות כיון דצריך גט שיחרור אכתי לא הוי עם קדוש, אבל כי אמרו לרבי יוחנן במפקיר לחוד שפיר קאמר אמר רב כוותי דמטעם ודאי יצא לחירות אלא שצריך גט שיחרור, ודו"ק וצ"ע:
ובהכי ניחא דקאמר לימא כתנאי המקדיש עבדו אין מועלין בו ומשמע דס"ל כרב א"כ איך שייך אין מועלין בו הא ליכא דררא דהקדש כלל דלא הוי הקדש רק שיצא לחירות וכל היכא דתנן אין מועלין משמע דלא נהנין, ולפ"ז ניחא דספיקא מיהא הוי שמא צריך גט שיחרור וע"כ הקדישו לגופו לכן נקט אין מועלין, ודו"ק וצ"ע:
שם אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. הרשב"א דייק לשון אי הכי, ולכאורה אין מקום להדיוק דבפשיטות יש לומר דכ"ע עבדא כמקרקעי ולא פליגי רק בשערו, וכ"כ בפני יהושע, מיהו נראה שלא נעלם זה מהרשב"א שפשוט הוא, אלא כיון דחזינן דקאמר אלא הכא בשערו העומד ליגזז משמע דמעיקרא לא איירי בעומד ליגזז ופשיטא ליה דהוי כמקרקעי וא"כ שפיר קשה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו, לכן יש ליישב באופן הלזה דמעיקרא ס"ל לכ"ע עבדא כמקרקעי דמי ומועלין בשערו היינו כשיתלש ובתלוש מועלין אלא דת"ק ס"ל דאינו קדוש כלל, אבל השתא דס"ל לכ"ע קדוש ופליגי אי כמטלטלי דמי פריך שפיר דהא אם תלשו לכ"ע מועלין וע"כ בלא נתלש א"כ ליפלגו בגופו, וזה ברור:
שם לימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים כו' עיין בש"ך סימן צ"ה שמכאן קשה על הרמב"ם ורבותיו שחילקו דדוקא בדין שומרין ס"ל לרבנן מחובר לקרקע הוא כקרקע משא"כ בשאר מילי, א"כ מאי פריך הכא הא רבנן דוקא בשומרין ס"ל כקרקע דמי והכא לענין מעילה רבנן מודו דכתלוש דמי, ונראה ליישב ותחילה ניישב מה שהקשה בתוי"ט דאי דוקא בשומרין קאמר למה נקט מתני' מודה במקצת והלה אומר אינם אלא חמש והניח בצ"ע, ונראה ליישב דודאי שפיר י"ל דדוקא בשומרין אלא דקמ"ל לרבנן אפי' מודה במקצת נמי פטור, והוא דהא רבה אמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע יהיה נאמן במיגו דכופר הכל ומשני אין אדם מעיז, והשתא יש להבין בשומרין אמאי ישבע מודה במקצת יהיה נאמן במיגו דנאנסו דלא הוי העזה כיון דאינו מכיר בשקרו, מיהו לזה י"ל הא גם כשטוען נאנסו צריך לישבע שבועת שומרין, וא"כ י"ל הכא דלענין שומרין הוי מחובר לקרקע כקרקע וא"כ אפי' במודה מקצת פטור דנאמן במיגו דנאנסו ובנאנסו ה"ל שומרין ובשומרין חשיב כמחובר וא"ש, ומתני' ודאי בהודאת מקצת חייב רק דפטור במיגו דנאנסו וא"כ לא קשיא בלא"ה שיהיה נאמן במיגו דנאנסו, וקשיא קושיית התוי"ט למה נקט מודה מקצת:
אלא דצריך להבין לשיטת הרמב"ם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, אלא י"ל דבלא"ה קשה בשבועת מודה במקצת למה פטור הא מיגו לא מהני לאפטורי משבועה, וי"ל דבתומים כללי מיגו אות קי"ג כתב לתרץ הקושיא דמאי פריך מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע הא הוי מיגו לאפטורי משבועה, ותירץ דכשמרויח במיגו שפיר אמרינן לאפטורי משבועה, והשתא י"ל דבלא"ה הקשו כשאומר אינם אלא חמש ה"ל הילך ופטור ותירצו דמיירי שבצרן, וא"כ י"ל דשפיר נאמן במיגו דאי בעי כפר הכל וטען נאנסו דליכא העזה, ואי משום מיגו לאפטורי משבועה הא ירויח גם ההודאה ושפיר מהני מיגו, אמנם כל זה הוא למ"ד הילך פטור א"כ ע"כ איירי שאין ההודאה בעין וא"כ יש לו מיגו שהיה יכול להרויח משא"כ למ"ד הילך חייב, א"כ מתני' נפשטה שההודאה בעין וכשההודאה היא בעין ליכא מיגו דנאנסו על הכל וא"כ תו לא הוי מיגו דהוי מיגו לאפטורי משבועה ואינו מרויח, וא"כ מוכח ממתני' דלאו דוקא בשומרין אלא דס"ל בכל דוכתי המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, מיהו אנן קיי"ל כל העומד ליתלש כתלוש דמי כדאיתא בכתובות דף נ"א, והיינו לדידן דקיי"ל הילך פטור שפיר יש לפרש מתני' דוקא לענין שומרין וכמ"ש הרמב"ם ורבותיו, וסוגיא דש"ס הכא ניחא ליה לאסוקי אפי' למ"ד הילך חייב, א"כ ס"ל בכל דוכתי מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לכן לא נקט רק ר"מ דיכול להיות דמודה בשער וממילא ה"ה לדידן י"ל דאין מועלין בשערו מטעם דהוי כקרקע, ולא בעי לאסוקי דרבנן דגפנים כרשב"ג דדוקא בשומרין קאמרי כיון דתלוי בפלוגתא דהילך, ואדרבה י"ל מכאן חיליה דהרמב"ם דקשה מאי נ"מ במאי דמסיק דאתי כר"מ כיון דלא קיי"ל כוותיה אלא ודאי לדידן גם לרבנן צריך הך סברא דבשערו דאשבוחי משבח הוי כמחובר אפי' בדינים שאינם מדין שומרין, וא"ש ודו"ק:
שם אמר רב כוותי. כבר כתבתי דיש לדקדק מאי בעי ר' יוחנן בזה ומי סני ליה אי אמר רב כוותי', וי"ל עוד דרב לשיטתיה אמרינן דס"ל כרבי בפ' האשה רבה דף צ"ג בענין דבר שלא בא לעולם ורבי ס"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו, וביבמות פרק ר"ג דף נ"ב דאיתא התם באמר כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה הוי גט ולאשה דעלמא אינו גט, וא"כ קשה איך משכחת שיכתוב לו השיחרור כדמוקמינן דכתב ליה כשאקחך יהיה גופך קנוי לך מעכשיו וא"כ תיקשי הא בעינן לשמה, ומזה דייקו התוס' דלמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע מיקרי לשמה, ור' יוחנן ס"ד דרב ס"ל א"צ גט שיחרור א"כ משכחת לה שאמר כשאקחך תהא הפקר מעכשיו ולא אסיק אדעתיה שיסבור רב דמיקרי לשמה, לכן אמר בדרך תמיה דאפי' רב דס"ל כרבי אמר כוותי שצריך גט שיחרור וא"ש, מיהו רבי גופיה אמר לקמן גבי נתייאשתי מפלוני עבדי שאין לו תקנה אלא בשטר, ואיפשר דבהפקר לחוד אפילו בלא שטר איכא לא תסגיר כיון שאינו משועבד לו עוד לעבדות, ועיין מ"ש בסמוך:
שם איתיביה ר' אבא לעולא. בפ"י דייק למה דוקא לר' יוחנן מקשי ומה שתירץ דר' יוחנן אמר לקמן שהוא מן התורה אינו במשמע שא"כ היה לו להקשות אהך מימרא, ואיפשר לומר דהוה מצי למימר הא דס"ל לרב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור היינו משום דהפקר לא מהני אגוף העבד רק שפטור משיעבוד, וקיי"ל במוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום דשני ישנו בדין יום או יומים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ י"ל דהפקר לא אהני רק לקנין פירות וכיון שהגוף נשאר אצל רבו לכן צריך גט שיחרור, וא"כ י"ל בגר שמת שאין מי שישאר אצלו קנין גופו לכן קנה עצמו לגמרי דבכה"ג ודאי כקנין הגוף דמי כיון שאין בעלים לגופו, אבל ר' יוחנן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ואפ"ה ס"ל צריך גט שיחרור אין לחלק בין גר לעלמא דע"כ עיקר הטעם משום שאין האיסור נפקע פריך שפיר, ובהכי ניחא הא דר' יוחנן אמר רב כוותי היינו דלא תימא רב לא ס"ל ק"פ כקה"ג דמי להכי צריך גט שיחרור אלא דאמר רב כוותי לגמרי הטעם משום איסורא ודו"ק:
בתוס' ד"ה אלמה כו' וא"ת מאי אי הכי כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשוט דודאי לא קשיא אי שמואל פליג על אמימר דודאי אמימר לא קאמר רק למ"ד צריך גט שיחרור, אבל השתא דמסיק דאפי' למ"ד צריך גט שיחרור במת לא צריך קשיא דאמימר דמוכח מקרא דלא צריך וכברייתא:
בא"ד תנאי היא כו' ובפרק בתרא דנזיר כו' עכ"ל. לכאורה תמוהין דברי התוס', דלכאורה משמע דלא תליא התם בגט שיחרור רק אי יצא לחירות אינו עוד משועבד לרבו ולא איכפת ליה בעינויו, וכן העיר בפני יהושע, מיהו נראה דהתוס' קאי לפשטא דש"ס דתליא ליה בדשמואל ולא בדרב ור' יוחנן, לכן נראה דאי צריך גט שיחרור כיון שעדיין צריך לרבו לישא בת ישראל אינו מתייאש ממנו שאי איפשר לו להרחיק שהרי צריך לשיחרור, וכ"ש לפירש"י דאינו מותר לא בשפחה ולא בבת חורין דאיכא למימר דמשום הא גופא לא מתייאש, ודברי הש"ס כפשטן ושפיר מצי לאוקמא רבינא כתנאי:
בא"ד דלא כר' יוחנן רביה עכ"ל. ודאי אמימר לא היה בזמן ר' יוחנן דהא לקמן דף מ' אמר ליה רב אשי לאמימר ורב אשי היה זמן רב אחר ר' יוחנן דביום שמת רב יהודה נולד רבא וביום שמת רבא נולד רב אשי, ורב יהודה ג"כ אחרון מר' יוחנן, אלא משום דאמימר גופיה לקמן בעי לתרוצי דר' יוחנן לא ליפלוג עליה:
בא"ד ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן דאבא שאול עכ"ל עיין במהרש"א דקשה הא מאבא שאול נמי קשיא דבגדולים מודה, ונראה ליישב דבלא"ה קשה מאי פריך מקנו עצמן בני חורין וכי מי כתב גט שיחרור לאלו, וקשה כיון דר' יוחנן אמר יצא לחירות וצריך גט שיחרור ואם מפרשין יצא לחירות לענין שיעבוד וצריך ואין לו תקנה א"כ אין כאן קושיא אם נפרש קנו עצמן בני חורין לענין שיעבוד אבל לא לענין שיהיה מותר בבת חורין ומאי קושיא, לכן י"ל דעיקר הקושיא מקטנים קנו עצמן בני חורין ובקטנים קשה איך יקנו עצמן הא אין להם יד, לכן י"ל דפליגי אבא שאול ורבנן בהך סברא דרבנן ס"ל דנפקא מעבד איש דעבד שאין לרבו רשות עליו לא קרי עבד וס"ל דגם בקטנים שייך כיון דאין לרבו רשות עליו לא מיקרי עבד, ואבא שאול סבירא ליה בקטנים חשוב רשות רבן עליו, עכ"פ מאבא שאול ליכא לאקשויי די"ל דלא קאמר קנו עצמן בני חורין רק לענין השיעבוד ולא לענין הגט שיחרור, אבל מרבנן דס"ל גם בקטנים קנו עצמן בני חורין א"כ ע"כ נפקא להו מקרא דעבד איש ושמואל דייק מהך קרא דא"צ גט שיחרור פריך שפיר, ומשני דודאי רבנן לית להו דשמואל ולא נפקי לחירות מקרא דעבד איש רק משום דעבדי' דגר כי אשתו ומה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבדו בין גדול בין קטן אבל משום הפקר צריך גט שיחרור ודו"ק, ועיין בסמוך: