אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לח:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לח:

דף לח.

בגמרא אמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה. וקשה כיון דפלוגתא דתנאי הוא אי לעולם בהם תעבודו רשות או חובה ה"ל לומר הלכה כמ"ד חובה ולמה אמרוה למימרא באפי נפשה, ואיפשר לומר דמדר"א גופיה דאמר חובה לא מוכח רק כשעושה לצורך עצמו, וכעין מ"ש הרשב"א דדוקא כשעושה בשביל קורת רוח של העבד הוא דאסור אבל כשעושה לתועלת עצמו י"ל דליכא איסורא דהיינו עבדות שלו שעושה בו צרכיו ומה שלבו חפץ ולעצמו דורש להכי כייל שמואל כל המשחרר עבדו אפי' נתנו לו כסף מחירו מ"מ עובר בעשה, ובהכי ניחא דלא מקשי דר"א גופיה אדר"א מהא ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואיהו ס"ל חובה, ולפ"ז ניחא דאדר"א גופיה לא קשה די"ל דלא קאמר אלא לצורך העבד אבל כאן דלצורך עצמו שיחררו ליכא עשה, אבל שמואל דכייל בכיילא רבא ולא אמר הלכה כר"א ע"כ אפי' לצורך עצמו אוסר פריך שפיר, וא"ש ודו"ק ועיין בסמוך:

שם עובר בעשה. ויש לדקדק אמאי יועיל השיחרור נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וצ"ל דשיחרור מפורש בתורה שנאמר או חפשה לא ניתן לה, מיהו למ"ש הרשב"א דכשיש לו תגמול מן העבד שרי ולא אסור רק בלא גמילות טובה או לדברי הרמב"ן שהוא כעין מתנת חנם קשה מנ"ל דבלא תגמול טובה הוא משוחרר אפי' בדיעבד דבקרא יש לפרש היכא דאיכא היתירא כגון ע"י גמילות טובה אבל בלא זה מנ"ל שיועיל, וי"ל מדכתיב בשפחה חרופה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין קרבן ומלקות, ואם איתא דבלא גמילות טובה לא מהני השיחרור איך יביא חולין בעזרה שמא היה בלא תגמול והויא שפחה גמורה, ואיך תלקה היא משום בקורת תהיה שמא היה בלא גמילות טובה ואי עביד לא מהני, אלא ודאי בכל גווני מהני אע"ג דעבר בעשה, ועפ"ז יש לכוון דר' ישמעאל ס"ל לעולם בהם תעבודו רשות ור"ע ס"ל חובה, היינו דר' ישמעאל לשיטתיה דשפחה חרופה היא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, א"כ לא מוכח שיועיל השיחרור בלא גמילות טובה, א"כ מוכח ממעשים בכל יום דהמשוחרר מותר בבת חורין וחייב בכל המצות אפי' בלא גמילות טובה ע"כ הוי רשות דאל"כ אי עביד לא מהני ודו"ק:

שם מצוה שאני. בברכות דף מ"ו פריך הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני והכא לא פריך מידי, וראיתי בסוף ספר נודע ביהודה בשם חתנו המופלג מו"ה זלמן ז"ל שחתר לתרץ דהכא שמואל לשיטתיה דס"ל בדרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה ותפלה דרבנן וזה שיבוש דשמואל ס"ל דיוצא בגזול ביו"ט שני שהוא דרבנן אבל להתיר שיגזול כדי לקיים מצוה דרבנן לא תהיה כזאת בישראל, וא"כ התם דפריך מצוה הבאה בעבירה אין הכוונה שלא לצאת ידי תפלת צבור שהרי אם כבר נשתחרר פשיטא שהרי ישראל הוא לכל דבר אפי' שיחררו בחנם, אלא הקושיא דלא היה לר"א לעשות עבירה בשביל המצוה וא"כ ליתא לדבריו כלל. וליישב דקדוק זה דלא סיים כאן הך קושיא ופירוקא דמצוה הבאה בעבירה היא, ואיפשר ליישב באופן זה דודאי י"ל דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו היינו שלא יתכוון לפוטרן מן השיעבוד, וא"כ כי עביד לשם מצוה וחפץ היה להשתעבד בהעבד ואינו מכוין לפוטרו משיעבוד רק לצרפו למנין י"ל דמיקרי דבר שאין מתכוין ודבר שאין מתכוין שרי בכל איסורין, אע"ג דהוי פסיק רישא כבר כתב הר"ן בפ' גיד הנשה ובע"ז בפ' השוכר דבשאר איסורי הנאה אפי' פסיק רישא שרי, וכאן נמי דהוי שלא לההנות לעבד דמי לאיסור הנאה, וא"כ הכא לשמואל לשיטתי' י"ל דשמואל ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בשבת דף כ"ב דס"ל הלכה כר"ש בגרירה וכן בדף מ"ב, א"כ י"ל דלשמואל לשיטתיה לא קשיא, מיהו התם בברכות לא מייתי רק רב יהודה לחוד ולא מייתי דאמר משום שמואל ורב יהודה לא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין פריך שפיר דמצוה הבאה בעבירה הוא וא"ש, וניחא בזה דברי הרמב"ם שהביא סתמא דהש"ס כאן דמשום מצוה שרי ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דאנן קיי"ל כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר לא צריך למצוה דרבים, ועיין במג"א סי' צ' שהקשה על הר"ן שהביא סברת הרמב"ן דכיון דלא עביד משום מתנת העבד רק למצוה הוי כנותן דמי עצמו וליכא איסורא, והקשה לפ"ז מאי פריך מצוה הבאה בעבירה הוא הא ליכא עבירה כלל והניח בצ"ע, ונראה ליישב דודאי בס"ד דלא ידע דמצוה דרבים שאני מוכח דאפי' עושה מצוה אין יכול לשחררו ולא חשיב כקונה עצמו, דאל"כ איך משכחת לה משחרר עבדו עובר בעשה הא משמע לעיל דאיכא מצוה לפדות לשם בן חורין דקאמר לשם בן חורין לא ישתעבד משום דממנעי ולא פרקי, א"כ מוכח דמצוה לפדותו לשם בן חורין שיתחייב במצות והשתא שייך בכל משחרר עבדו הך מצוה שנעשה על ידו בן חורין ומתחייב בכל המצות ואיך משכחת לה דמשחרר עבדו עובר בעשה, וע"כ לומר דמשום מצוה לא הוי כנותן דמיו דא"כ בכל עבד איכא מצוה א"כ פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה הוא, ומשני מצוה דרבים שאני, אבל בשביל מצוה דעלמא לא התירה התורה לשחררו דבשעת שיחרור עדיין אינה המצוה וא"כ לא קיבל כלום בשעת השיחרור ומשום העתיד לא התירה התורה לחשוב קבלת העתיד כעבר ומשום מצוה דרבים שאני אבל בשביל מצוה בעלמא לא הוי כקבלת דמים, וא"ש ודו"ק:

מיהו נראה דבלא"ה כבר כתבתי לעיל דקשה מאי קמ"ל שמואל הא פליגי תנאי ור"א גופיה ס"ל לעולם בהם תעבודו חובה, לכן נראה דמלעולם בהם תעבודו לא מוכח רק בשעה שהוא אינו רשאי לוותר לו השיעבוד, שאפי' תאמר כשמוותר השיעבוד הוי מפקיר עבדו לשמואל דס"ל א"צ גט שיחרור, מ"מ יש לפרש כל זמן שהוא עבד אינו רשאי לוותר לו השיעבוד אפי' שוויתר לו על זמן מה לעשותו חפשי מן השיעבוד חדש או פחות או יותר שלעולם אינו רשאי לעשותו חפשי מן השיעבוד אף שלא יהיה הפקר לגמרי והוי כמו מצות ציצית שאם הולך בבגד בת ד' כנפות מוטל עליו להטיל בו ציצית אבל אם ירצה לחתוך כנף מבעלת ד' אינו עובר בעשה רק שאינו מקיים העשה דציצית וכדאמר ליה מלאכא לרב קטינא, א"כ שמואל טובא קמ"ל דעובר בעשה אם משחררו, והשתא י"ל דפריך אדשמואל מתחילה הא עבר עשה בפועל ומשני מצוה שאני וליכא עבירת העשה בפועל, ופריך מ"מ מצוה הבאה בעבירה הוא דנהי דלא עבר העשה ממש כיון שאין כוונת שיחרורו לטובת העבד מ"מ עכ"פ לא עביד שפיר שע"י שמשחררו מתבטלת העשה שהיה יכול לקיימה, וכעין שאמרו אסור לבטל מצות יבמין, כ"ש הכא שיבטל בפועל מצוה דלעולם בהם תעבודו והיה יכול לקיימה אילו לא שיחררו ומשני מצוה דרבים שאני ודו"ק:

שם אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו כו' דליהוי עם קדוש. עיין בפני יהושע שתמה כיון דלשון הרי את בן חורין לא מהני בעל פה למה יועיל אפי' אמר הרי אתה עם קדוש, ואיפשר לומר דודאי לשמואל צריך לומר ע"כ דאין שיעבודו נמחל בדיבור כמ"ש התוס' לעיל דאל"כ למה צריך גט שיחרור לימא ליה באפי תרי זיל, אבל לרב דס"ל דצריך גט שיחרור י"ל דעיקר השיחרור בשביל איסורא אבל אמר לו הרי את בן חורין נמחל השיעבוד, לכן מהני נמי מה שחושב לומר שיהיה עם קדוש לאפקועי שיעבודו, ועיין בסמוך:

שם דליהוי עם קדוש. לכאורה קשה נשאל אותו למה נתכוין ואם לא נתכוין לשחררו למה יהיה משוחרר, ואיפשר לומר דהוא אומר באמת שנתכוין לשחררו אלא דקאמר איך נכלל בלשון זה שיחרור לכן אמר דבמשמעות הלשון היינו שיהיה עם קדוש לכן אמר לדמי לא קאמר שאינו במשמעות הלשון, אבל אם אמר שלא נתכוין לשחררו רק לדמי י"ל שאינו משוחרר כיון דאין כוונתו לשיחרור, ואיפשר דגם דמים אינו חייב כיון דאינו במשמעות הלשון דקאמר לדמי וקיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, מיהו נראה כיון דהוא נתכוין להקדישו עכ"פ א"כ נתייאש ממנו ולא איכפת ליה במה שנעמיד בלשונו לכן מדמינן ליה למפקיר שכבר נסתלק ממנו רק אי אמרינן דלדמי קאמר:

בפירש"י ד"ה אין הגזברין כו' והני גזברין כו' שאין גופן קנוי להקדש כו' אבל מוכרין כו' ואותן אחרים כו' עכ"ל צ"ע כיון דהגזבר גופיה לא קנה גופו איך תועיל מכירתו לאחרים שאחרים ישחררם מי עדיפי ממוכרים שלהם, ונראה דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י מטעמא דפרישית לכן נתנו לזה טעם אחר כמבואר בתוס', וצ"ל בכוונת רש"י שלא הקדישן אלא לדמן דהיינו ע"מ שימכרום הגזברין לדמיהן לכן אין לגזבר כח אלא למוכרן וליטול הדמים, ואם הגזברין רוצים להחזיקו בשביל הקדש ב"ה אין להם כח רק למוכרן דוקא לכן אין כח בידם להוציאן לחירות:

מיהו קשה הא גופא למה נימא שגופן קנוי להקדש כמו מקדיש בהמה טמאה דאמרינן בה הרי היא קדושה לימכר וכאן נימא שהקדיש גופן לב"ה כיון דהאי תנא לא ס"ל דנחתא ליה קדושת הגוף דליהוי כמתפיס תמימין לב"ה, ולכאורה נראה דכאן לא אמרינן שהקדיש גופן שיהיה ההקדש קונה את גופן, דא"כ לא איפשר למיכתב להם גט שיחרור דהא צריך לכותבו לשמה דילפינן לה לה מאשה וצריך שישמעו מפי האדון, והשתא הגזבר שאין לו קנין בעצמו ולא הוי אלא אפוטרופוס להקדש לא שייך שיהיה עולה הכתיבה בשביל לשמה מאחר שעיקר קדושתו לשמים, וכיון דלא שייך ביה חירות בכה"ג לא שייך ביה נמי שיהיה חל עליו קדושת הגוף לשמים דלא מצינו עבד נמכר למי שאין לו רשות לשחררו לכן לא קנו גופן לשמים רק שקדוש לימכר לאחרים והוי כהקדיש ע"ד כן שיהיו הגזברין שלוחיו למוכרן לאחרים ובאחרים שפיר יש להם קנין הגוף והם מוציאין אותן לחירות, ולשיטת התוס' נראה דגם הגזברין יכולין להוציאן לחירות אף דלא שייך שישמעו מפי המשחרר הגזברין שלוחי דרחמנא נינהו והוי שפיר לשמה כמו בכותב לשם האדון, דלשיטת התוס' אי איפשר לפרש כפירש"י וכדפרישית שאין לגזברין כח לכתוב השיחרור לשמן, דהא לשיטת התוס' עיקר הקושיא דס"ל דחל הקדש עליהם כמו בבהמה טמאה והם קדושים ממש, וא"כ ליכא לפרושי דהגזברין אינם שלוחים לשחרר דהא התוס' פירשו גזברין מאי עבידתייהו כמ"ש המהרש' באמר לדמי לא הקדיש האיסור, א"כ אף דאיכא למימר הא גופא קמ"ל דאין הגזברין רשאין להוציאן בשביל שלא הקדיש איסורא לא משמע ליה להש"ס כן, א"כ בס"ד נמי תיקשי גזברין מאי עבידתייהו אפילו אי מוקמינן שהקדיש גופן כיון שאין בידם לכתוב שיחרור לשמה תיקשי נמי מאי עבידתייהו, אלא ודאי בהקדיש גופן שפיר יכולין הגזברין לשחרר ג"כ רק מטעם מראית עין ולהכי פריך שפיר לקמן גזברין מאי עבידתייהו שאין השיחרור בידם כלל, אבל לפירש"י דלדמי היינו שיתן דמיהם פריך שפיר גזברין מאי עבידתייהו שהרי לא הקדישן כלל וכלל, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה גופיה לא קדיש כו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר כו' ומיהו קשה דאי מדמינן כו' צריך לפדייה כו' עכ"ל כתב בפ"י שלא זכה להבין דברי התוס' דכיון דלא אמר שהקדישו לדמיו רק שהקדישו סתם א"כ מהיכא תיתי שיתן הדמים, ואני לא זכיתי להבין למה לא הבין דברי התוס' דלענ"ד דברי התוס' כפשוטן ונסמכין על הקדמת דבריהם שהקשו אמאי לא קאמר קדוש לימכר לא קאמר ותירצו דלא מהני אפי' אמר בפירוש קדוש לימכר דמ"מ יצא לחירות, ועל זה נסמכה קושיא זו כיון דאי אמר קדוש לימכר צריך ליתן הדמים א"כ רב דלא מייתי חזרת דמים א"כ היה צריך ליתן טעם דקדוש לימכר לא קאמר, והמעיין היטב בפירש"י יראה דודאי אי הוה מציאות לומר קדוש לימכר שפיר הוה שייך לפרושי בלישנא קדוש לימכר כמו מקדיש בהמה טמאה, דהא רש"י פירש לדמי לא קאמר היה לו לומר דמי עבדי עלי, ועל זה כתב רש"י דלא דמי למקדיש בהמה טמאה כיון דשייך בגופו לשון קדושה, א"כ משמע ודאי דאי הוה שייך קדוש לדמיו שפיר מפרשינן דומיא דבהמה טמאה אלא דמ"מ יצא לחירות כמו במקדיש תמימים, אבל ודאי סתם מקדיש איכא לפרושי שהקדישו לדמיו ג"כ אלא דלא מהני דהוי כמו מתפיס תמימים, וא"כ קשיא להו שפיר דה"ל למימר שהקדישו לדמיו ויצא לחירות וצריך ליתן דמים, כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

וליישב פירש"י לפענ"ד לק"מ דודאי במתפיס תמימים לב"ה שאין יוצאין מידי מזבח היינו משום שראויין למזבח ונתפסין מ"מ לב"ה א"כ אין מי שירצה להקריבן יכול ליקח אותן שהרי הם לב"ה ובלא דמים לא יתנם הגזבר שהרי חלה הקדש עליהם לקדושת ב"ה לכן הקונה אותם צריך ליתן דמיהן לב"ה, אבל כאן שהעבד יצא ממילא לחירות דנחתא ליה קדושת ישראל ואי איפשר להקדש שיעכב החירות א"כ מי יכריח לעבד ליתן הדמים שהרי הוא לא נדר כלום ואפי' לא ניחא ליה לעבד בחירות משתחרר הוא בעל כרחו א"כ ממילא שלא חלה עליו קדושת ב"ה כלל רק שמשתחרר מיד ופקע הקדש לגמרי שאי איפשר להקדישו כלל כיון שחלה עליו קדושת בן חורין, כנ"ל ברור בדברי רש"י ודו"ק:

בא"ד ועוד מאי פריך מאך כל חרם כו' בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש עכ"ל. ראיתי בפני יהושע שתמה על קושיית התוס' דממילא משמע כיון דעכ"פ מוכח דנחתא ליה קדושה על העבד א"כ טפי איכא לפרושי שהקדיש העבד מדנפרש עם קדוש, והניח בצ"ע גדול על התוס', ודברים תמוהים הם, דהא התוס' הקשו על פירש"י שפירש אהך דאין הגזברין וכתב ואי קשיא לוקמה דאמר הרי הוא קדוש לדמיו כו' ותירץ ע"ז דכיון דשייך בגופו לשון קדושה נחתא ליה קדושה, וא"כ קושיית התוס' עצומה דגבי חרם דלא שייך לשון קדושה שפיר יש לאוקמא שאמר הרי הוא חרם לדמיו ובפרט לפירש"י דהקושיא הוא מקרא, וא"כ קשה ל"ל לאוקמא בש"ס לדמי וצריך לומר דרב לא איירי לדמי הא מצי לאוקמא שאמר הרי הוא חרם לדמיו ורב נמי בהכי איירי אלא דרב איירי בהזכיר לשון קדושה נחתא ליה קדושת בן חורין ובלשון חרם לא שייך כן ונשאר קדוש לדמיו, ותו לא תיקשי כלל לוקמא אידך לדמי מטעם שפירש"י בשהזכיר לשון קדושה הוי בן חורין ובודאי עדיף טפי לאוקמא מילתא דרב והך דכל חרם בחד גוונא דלפירש"י ודאי רב איירי נמי במקדיש עבדו לדמיו מטעם שפירש"י דנחתא ליה קדושת הגוף, והנלענ"ד בישוב פירש"י מקושיא זו דלפי דמיונו של רש"י למתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם, וא"כ ודאי אי אמר על תמימים שיהיו חרם לבדק הבית פשיטא נמי דאין יוצאין מידי מזבח כיון דראויים למזבח, והשתא נראה דלפירש"י הא דקאמר דליהוי עם קדוש הוא לאו משום סירכא דלישניה דהזכיר לשון קדושה דלא תליא בהא כלל דהא משמע אפי' אומר שלא נתכוין לשחררו כלל אפ"ה אמרינן שיצא לחירות והיינו משום דקדושת גופו קודמת לכל הקדושות וכיון שהוא כבר הסיח דעתו ממנו וכוונתו להוציאו מרשותו חייל ההקדש ממילא היכא דמשכח מקום לחול, והיינו דמדמינן מקדיש למפקיר, ולכאורה בלא"ה לא דמי כלל דמפקיר נתכוין להפקירו וזה לא נתכוין להפקירו, אלא דהא פשיטא ממילא שאם נתכוין שיחול על העבד קדושה לא תליא בדעתו כלל כיון שהסכים שיצא מרשותו לרשות ההקדש ההקדש חייל כאשר מוצא מקומו לחול וא"כ ממילא נחתא ליה קדושת הגוף למיהוי עם קדוש ולא תליא בלשון קדושה כלל, כנ"ל ברור בפירש"י:

בא"ד ועוד כי משני דאמר לדמי כו' מאי איריא שפחותיו אפי' דחבירו כו' עכ"ל. בפ"י דחק בישוב קושיא זו דרב תנא ופליג ולא ס"ל לשון הברייתא, ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה קשה פשיטא מאי צריך קרא לזה, לכן נראה דקמ"ל באמר דמי עבדי עלי כפירש"י דנהי דאינו יכול להקדיש העבד משום דנחתא ליה קדושת הגוף ונעשה בן חורין מ"מ אם אמר דמי עבדי עלי יכול לסלק ההקדש עם העבד עצמו בתורת דמים כמו בשאר נכסים וא"כ דוקא עבדיו ולא של אחרים, והא דפריך גזברין מאי עבידתייהו היינו משום דע"כ הוא קודם שהגבן להקדש דאחר שהגבן להקדש בתורת גוביינא הוי כמו שאר נכסים שגבאן הגזבר בשביל ההקדש שקנאן קנין הגוף וע"כ הוא קודם שהגבן ופריך שפיר גזברין מאי עבידתייהו וא"ש, מיהו למאי דפרישית לעיל דרש"י ס"ל בגזבר לא שייך שיחרור א"כ י"ל דאחר שהגבן קאמר מ"מ אין רשאין להוציאן לחירות מטעמא דפרישית לעיל, מ"מ י"ל דמשמעות דאין הגזברין רשאין להוציאן לחירות משמע מיד אחר ההקדש גם בטרם ששם אותן בדמים כן י"ל לפירש"י, וכ"ש דא"ש לפירוש התוס' שפירשו טעם אחר בהא דאין הגזברין כו' דמיושב היטב פירש"י דאי לדמי היינו שנותן מה ששוה העבד לימכר לא שייך חשדא דשמין מיד דמי העבד אם יסלק בשאר נכסים ודו"ק, ועיין רמב"ם פ"ג מערכין דין י"ד דמוכרין עבדים:

בא"ד ופריך כו' גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כו' עכ"ל. מהרש"א כתב שאינו מובן דלמה לא שייך הגזבר ביה כיון שהקדישו לדמיו וכתב דמשום דהאיסור נשאר אצל האדון, ואינו במשמע לשון התוס', ולפענ"ד דברי התוס' כפשוטן דבהך סברא שאין קדושת גופו חל על העבד ליאסר בהנאה א"כ ודאי באומר על בהמה טמאה שתהיה קדושה לימכר נאסרה בהנאה והויא הקדש גמור והגזבר לוקח אותה לרשותו, אבל בעבדים דלא נחתא קדושה על גופן א"כ אין כאן רק נדר שנדר ליתן דמיהן ואין חילוק באומר הרי הוא קדוש לדמיו או דמיהן עליו, א"כ אין לגזבר רק חוב ממון עליו ומאי ענינם לשחרר העבד, דהגזבר אין לו כח רק במידי דגופו שייך להקדש אבל לא בעבדים אלו שאין חיוב עליו ליתנם להקדש כלל רק דמיהן, כנ"ל ברור ועיין בסמוך:

בגמרא אי הכי אידך נמי לדמי. מה שדייק בפני יהושע כיון דהקדיש כל נכסיו איך יתן דמים אין זה קושיא דאיפשר שיש לו חובות ע"פ לגבותן או שמצפה שתפול לו ירושה או מתנה:

שם ת"ש המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו. ויש לדקדק דלעיל דף י"א אמר רב המקדיש ידי עבדו אותו עבד לוה ואוכל א"כ ע"כ קדושה קאי על מעשה ידיו, וא"כ מי גרע מקדישו כולו ממקדיש ידיו לבד, ומשם קשה ג"כ על דברי התוס' שפירשו שאין קדושה חל על העבד שיאסר בהנאה א"כ אמאי מעשה ידיו קדוש הא אין קדושה חל על גוף העבד שיאסר בהנאה, וצ"ל לפירוש התוס' דאין הכי נמי בהקדישו כולו לא שייך לומר שהקדישו למעשה ידיו דא"כ לא היה לו רק להקדיש ידיו לחוד, מיהו לפירש"י דמדמי הקדיש עבד להקדיש תמימים לבדק הבית דנחתא ליה קדושת הגוף א"כ קשה במקדיש ידי עבדו כיון דבאומר רגלה של זו עולה פשטה קדושה בכולה כדאיתא בקידושין דף ו', וצ"ל דס"ל בדבר שאין הנשמה תלויה בו אין כולה עולה לכן בעבד נמי הידים לחוד הוי דבר שאין הנשמה תלויה בו, וכיון דאין כולו קדוש לא שייך שיצא לחירות כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש לכן חלה קדושה על מעשה ידיו, אלא דאכתי קשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מערכין דין י"ז באמר ראש עבד זה הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו וכתב בכ"מ שם דהיינו מה שירויח באיברי הראש בין שהוא תורגמן או מנגן או צופה א"כ קשה גם במקדיש כל העבד משכחת למעשה ידיו באיזה ענין וצ"ע, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה שלא הקדיש כו' והרי הוא כקרקע ובהמה טמאה עכ"ל. וצ"ע דאם הקדיש הקרקע הרי היא אסורה בהנאה ואע"ג דאין מועלין בשבח הקדש כדאיתא בפ"ב דמעילה מ"מ איסורא איכא ובמקדיש ידי עבדו לוה ואוכל ואסור במעשה ידיו כמ"ש לעיל וצ"ע, ואיפשר לומר דס"ל לרש"י אע"ג דבגידולין לא נהנין ולא מועלין כדאיתא בפ"ב דמעילה מ"מ היינו דוקא בגידולין דמגופא דקרקע הוו אבל מעשה ידיו אינו קדוש כיון שלא הקדיש ידיו, אבל העבד עצמו אסור בהנאה והיינו כתנאי דס"ל לקמן דשייך מעילה בעבד עצמו וא"צ לומר דהך דהכא הוא תנא אחר רק לכ"ע אע"ג דמועלין בעבד מ"מ עושה ואוכל שלא הקדישו אלא לדמיו והוי כבהמה טמאה, וכן נראה מפירש"י לעיל ד"ה דליהוי דלא דמי לבהמה טמאה דלא שייך קדושה בגופה, ולפ"ז הא דפירש"י לעיל לדמי לא קאמר היה לו לומר דמי עבדי עלי היינו משום דליכא לפרושי לדמי שיהיה העבד קדוש לדמיו היינו משום דלפירש"י אפי' אמר הכי תפסא קדושה בעבד כיון דס"ל למיהוי עם קדוש קאמר, ולפ"ז נראה דהך מ"ד דס"ל מפקיר אבל מקדיש לא דילמא לדמי קאמר והיינו דס"ל דהא דלא מיקרי קדושת הגוף דליהוי עם קדוש וא"כ י"ל לדמי היינו שיהיה גופו קדוש כמו בהמה טמאה וכהנך תנאי דברייתא דלקמן דנחתא קדושה על העבד ולא אמרינן דחיילא קדושת עם קדוש שיהיה בן חורין, דהא ודאי קשיא מי הכריח להש"ס למימר ללישנא דמפקיר סברא אחרת דלדמי קאמר היינו שיהיו דמיו קדושים ודפליג אתנאי דלקמן, אע"כ באמת כן הפירוש לדמי שיהיה קדוש לדמיו, ובזה נכונים דברי הכ"מ בפ"ו מערכין ונסתלקה תלונת הפני יהושע מעליו, ואפי' תימא דמעיקרא ס"ד לדמי קאמר היינו שלא הקדיש גופו כלל י"ל דהיינו מקמי דאסיק אדעתיה הנך תנאי דס"ל דנחתא קדושה על גוף העבד, אבל למאי דס"ל לתנאי דשייך קדושה בגוף העבד א"כ פשיטא למ"ד מפקיר י"ל במקדיש ס"ל כהני תנאי דחלה קדושה על גוף העבד ג"כ, וא"ש נמי הך דאין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ואצ"ל רב תנא ופליג, ודברי הרמב"ם נכונים:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה