אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לח.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לח.

דף לז:

בגמרא ולא הם קונים מכם כו' לגופו. תימא דבב"ק פ' הגוזל בתרא דף קי"ב פריך על עבד עברי הנמכר לנכרי עבד עברי הפקעת הלוואתו הוא, ומשני רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי הרי בהדיא דנכרי קונה אפי' ישראל לגופו א"כ היכי קאמר ולא הם קונים זה את זה לגופו וכן ולא הם קונים מכם צריך לומר ג"כ לגופו ובב"ק מסיק דגופו קנוי, וי"ל דאף דגופו קנוי היינו רק למעשה ידיו דהא מציאתו שלו כדמשמע בקידושין דף ט"ז ע"ב דענק אמה העבריה ומציאתה אין לרבה אלא שכר בטילה לבד, א"כ לענין מציאה ומתנה לא קני ליה לכן אין צריך שיחרור כפירש"י לענין שיהיה מותר לבא בקהל מאחר שאין להם זע"ז קנין הגוף גמור אף דגופו קנוי למעשה ידיו, מיהו צ"ע מ"ש רש"י שא"צ ממנו גט הא עבד עברי דגופו קנוי צריך גט שיחרור, וא"כ עכו"ם דקני לישראל לא פקע בכדי רק בגירעון כסף ולמה לא יצטרך גם עכו"ם מעכו"ם גט שיחרור כיון דקני ליה לגופיה כמו עבד עברי לישראל, וי"ל כוונת רש"י ג"כ שא"צ ממנו גט להתירו בבת ישראל אם יתגייר או אם יברח ממנו היינו כשקונה עצמו ביאוש בעלים, כן נ"ל ודוק היטב:

ואכתי איכא למידק היכי אמרינן דקני ליה רק למעשה ידיו הא איתא בב"ק דף צ' במוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ראשון ישנו בדין יום או יומים א"כ חשבינן ליה שהוא שלו לגמרי ואיך משכחת שיקנה דוקא למעשה ידיו, בפרט למ"ש דגופו קנוי לעכו"ם וכיון דקני למעשה ידיו הרי הגוף שלו ממילא, ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

שם עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש. פירש"י דכתיב וכי תשיג, ויש לתמוה דריש לקיש דבעי לאתויי מנין לעכו"ם את העכו"ם שנאמר וגם מבני התושבים ל"ל כל האריכות הא כבר מוכח מקרא דק"ו הוא עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש וה"ל למימר מנין לעכו"ם שאינו קונה העכו"ם לגופו, והא דעכו"ם קונה עכו"ם נפקא לן מק"ו וזיל קרי ביה רב הוא, ועוד דלא הוה ליה למימר מנין לעכו"ם שקונה העכו"ם למעשה ידיו ק"ו הוא כו' וכיון דק"ו הוא ממילא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דאינו קונה אותו לגופו ול"ל לומר ולא הם קונים זה את זה, ונראה דודאי בקיצור לא מצי למימר מהך ק"ו דאיהו בעי למימר מנין לעכו"ם שקנה העכו"ם למעשה ידיו דשמא אין מציאות קנין למעשה ידיו דהא מעשה ידיו הוי דבר שלבל"ע כדאיתא בכתובות פ' אע"פ דף נ"ח, וא"כ אי יליף מעכו"ם שקונה ישראל אדרבה משמע דעכו"ם קני ישראל נמי לגופיה דאל"כ למה נאמר וחשב עם קונהו הא הוי הפקעת הלוואתו כדאיתא בהגוזל בתרא דף קי"ג, וצ"ל גופו קנוי א"כ עכו"ם כ"ש דקני גופו, אבל אי לא קנה גופו י"ל שאין מציאות שיקנה מעשה ידיו בלא גופו, להכי מייתי דעכו"ם עכו"ם נמי לא קני ליה גופיה וא"כ כ"ש עכו"ם ישראל דלא קני גופיה, והשתא צ"ל אף דגופו קנוי לענין שלא יהיה הפקעת הלוואתו אינו קנוי רק למעשה ידיו לחוד כמו דקל לפירותיו, א"כ איכא מציאות לקנות מעשה ידיו בלא קנין גופו, כנ"ל ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כו' עכ"ל. עיין בפני יהושע שהאריך לתמוה על רש"י היאך קני ליה השבאי הא יאוש כדי לא קני, וכבר כתבתי למעלה ליישב זה, אבל מה שתמה דא"כ אמאי אינו מועיל יאוש בקרקע ומסיק על זה טעמא דלא הפקירו אלא מפני אלמותו של גזלן ולא הפקירו אדעתא דכ"ע אבל בעבד ניחא ליה שיפדוהו דמצוה לפדות העבדים, ע"ש שהאריך, ולא הבנתי דמ"מ למה יתייאש ממנו אדרבה מצוה לפדות העבדים ויהיה דינו קודם יאוש ויחזירוהו לו, והנלענ"ד דדברי רש"י נכונים ומוכרחים, דאם יאוש אינו מטעם הפקר איך יזכה באבידה בדבר שאינו שלו, אלא ודאי מטעם הפקר הוא, אלא דס"ל לרש"י כמ"ש בחידושי ב"ק דהפקר גופיה לא מצינו שיועיל היכא דבאיסורא אתא לידיה דהפקר ילפינן משמיטה ושם אין ההפקר בא ע"י איסור, אבל כאן שההפקר בא ע"י איסור שעשה הגזלן לא מהני לכן בקנאו אחר מהני שפיר דלגבי אחר בהיתירא אתא לידיה, ומה שאין יאוש מועיל בקרקע הנה הטעם שכתב בפני יהושע שלא נתייאש אלא מפני אלמותו של גזלן כיון דהארץ לעולם עומדת לא נתייאש אדעתא דכ"ע רק ע"ד הגזלן ולא הוי הפקר ובמטלטלין אין היאוש מטעם הפקר כיון שאינן ברשותו לא מצי להפקיר דברי תימה הם, דא"כ איך בעי רבה לומר דיאוש קני כמו באבידה הא לא דמי לאבידה, דבשלמא באבידה יכול להפקיר כיון שלא בא לרשות אחר אבל בגזילה שהוא כבר ביד הגזלן לא יועיל הפקר ול"ל טעמא דבאיסורא אתא לידיה, ועוד דא"כ למה קני ביאוש ושינוי רשות דנהי דלגבי אחר מיקרי בהיתירא אתא לידיה מ"מ הרי לא קנאה הגזלן ואיך יקנה ממי שלא קנה, אלא נראה כדברי רש"י דודאי יאוש הוא מטעם הפקר רק לגזלן לא אהני שבא לו ההפקר מחמת איסורא ולאחר דמי לאבידה, ומה שהביא מהך דר' דוסא ס"ל כל הנלקט מדמי לדבר שאינו ברשותו א"כ איך יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, וא"כ אי איפשר לומר דיאוש מטעם הפקר כיון דאינו ברשותו, נראה דלא מן השם הוא זה דא"כ למאן דפליג אדר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים יסבור דיאוש קני מטעם הפקר ובאמת מצינו פלוגתא בדר' יוחנן כמבואר בב"ק דף ס"ט ולא מצינו פלוגתא דתנאי ביאוש כדי אי קני, ולדברי פני יהושע למאן דפליג אדר' יוחנן יאוש קני מטעם הפקר, וא"כ מאן דלית ליה דר' יוחנן יאוש כדי קני והא ליתא, אלא נראה דודאי גם לפירש"י דיאוש הוא מטעם הפקר ואהני שיקנה הגנב ביאוש אם לא מטעם דבאיסורא אתא לידיה, והך דר' דוסא נראה ודאי כשאמר כל הנלקט יהיה הפקר ודאי מהני לגבי עניים עצמן שא"צ לשלם הגזילה, וכן בגנב או גזל והפקירו הבעלים הגניבה בפירוש שפיר קני ליה הגזלן וא"צ להחזיר אפי' הדמים שהרי הפקירה שיזכה בה מי שירצה, אלא דהפקר דידיה לא מהני רק לגבי הגזלן עצמו שיזכה בחפץ אפי' לא נתייאש כיון שהפקירו, אבל לגבי אחר לא מהני ההפקר שהרי אין אחר יכול לזכות בו כיון דאינו ברשות הנגזל ורשות הגזלן עליו והיינו דתלי ליה בדר' יוחנן דאם שניהם אין יכולין להקדיש א"כ אין יכול להפקירו שיזכה בה אחר שהרי רשות הגזלן עליו, משא"כ אי ליתא לדר' יוחנן שפיר יכול להפקיר ואם תפסו אחד מיד הגזלן זכה מטעם הפקר, אבל לגבי גזלן עצמו שפיר מהני ההפקר וזוכה בו ממילא כיון שהפקירו בפירוש, אבל מה שנעשה הפקר מחמת שנתייאש מחמת אלמותו של גזלן לא אהני ליה דבאיסורא אתא לידיה, וכן לענין מעשר אף דאהני ההפקר שלא יצטרכו עניים לשלם הגזילה מ"מ כיון דאחר אין יכול לזכות בו לא מיפטר מן המעשר ותליא שפיר בדר' יוחנן, ומה שאינו מועיל יאוש בקרקע נראה לפמ"ש בפירש"י דהא דיאוש הוי כהפקר היינו משום דנפקא לן מאבידה, דאם יאוש אינו הפקר א"כ מ"ט אבידה מותרת לאחר יאוש, אלא ודאי יאוש דין הפקר יש לו, וא"כ י"ל דלא ילפינן מאבידה רק מטלטלין דנגזלין ונעשין ברשות הגזלן דהא אינו משלם רק כשעת הגזילה, משא"כ קרקע דאינה נגזלת ולא נפקא מרשות בעלים י"ל גם ביאוש לא נפקא מרשות בעלים עד שיפקירנה בפירוש דלא יליף מאבידה דהוי יאוש הפקר רק במטלטלין די"ל דאהני היאוש שיצאו מרשותו אבל בקרקע י"ל דלא מהני, והא דמהני בעבדים היינו מטעמא דפרישית לעיל דלהכי יאוש קונה בעבד, אף דיאוש כדי לא קני היינו דוקא היכא דאם לא יועיל היאוש תשאר ברשותא דמרא קמא, משא"כ בעבד שאם לא יועיל היאוש לגבי מי שגזלו יזכה העבד בעצמו, א"כ אין נ"מ לבעלים שפיר קני יאוש כדי, וא"כ י"ל דנהי דלקרקע לא מהני יאוש היינו משום שע"י היאוש לא נעשית ברשות אחר, אבל בעבד כשנתייאש מיד בא העבד לרשות עצמו א"כ עדיף מיאוש דמטלטלין באבידה דעדיין לא בא לרשות אחר ואפ"ה קני המוצא כ"ש בעבד שמיד שנתייאש בא העבד לרשות עצמו וזכה בעצמו ודאי אהני היאוש ולא שייך לאקושי לקרקע לענין זה וכיון דמהני לגבי עבד עצמו אהני נמי כשהוא ביד אחר שיקנהו ביאוש מטעמא דפרישית, והכל ניחא, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה אבל בחזקה לא פי' בקונטרס חזקה של עבדות כו' וקשה כו' עכ"ל. המדקדק היטב בפירש"י יראה ברור שכוונתו דודאי כל קנינים הם בדעת אחרת מקנה וחזקה נמי לא מהני רק באמר לו חזק וקני, אלא כוונת רש"י דהכא ודאי דשבאי זכה שקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו, והנה הפקר נקנה בחזקה אע"פ שאין אדם אומר לו חזק וקני, והטעם דבשלמא בדבר שברשות מוכר הוא צריך הוא לומר לו חזק וקני, אבל הפקר שאין לו בעלים או שנתייאשו בעליו נקנה בחזקה לחוד, אלא דקשיא ליה דבשלמא בישראל שמצינו קנין חזקה בדעת אחרת מקנה י"ל דבהפקר אהני ליה חזקה, אבל בעכו"ם שלא מצינו קנין חזקה שכל קניינו בכסף מנ"ל שיכול לקנות כלל מן ההפקר בחזקה מאחר שלא מצינו קנין חזקה בעכו"ם מנ"ל שיכול לקנות כלל מן ההפקר בחזקה, ומשני שמצינו קנין חזקה בעמון ומואב וכיון שישנו במציאות קנין חזקה בעכו"ם ממילא קונה מן ההפקר בחזקה, ופריך עכו"ם ישראל מנ"ל שקונה בחזקה דודאי ישראל קונה עבד בחזקה כדאיתא בקידושין דף כ"ג דאיתקש לקרקע, והשתא ה"ה דמן ההפקר יכול לקנות בחזקה והיינו בעבד, וה"ה ודאי בישראל בחזקת מלחמה כמ"ש דבכה"ג הוא הך דעמון ומואב טהרו בסיחון היינו בחזקת מלחמה, אלא דודאי דחיקא ליה לרש"י דעבד שנשבה היינו בחזקת מלחמה דאיכא נמי שבויי לסטים כדאיתא בכתובות דף כ"ב, אלא דהכא לא דייקינן רק אי שייך קנין חזקה בעכו"ם ממילא קני ליה לעבד בחזקה מן ההפקר אע"ג דכאן לא מיירי בחזקת מלחמה כיון דמצינו קנין חזקה לעכו"ם בישראל ממילא הכא דנתייאשו הבעלים קונה מן ההפקר בחזקה, ומשני דכתיב וישב ממנו שבי ובפשטא משמע דאפי' לישראל קונה בחזקת מלחמה וכיון דמצינו גבי' קנין חזקה ממילא קנה כאן מן ההפקר דהא גם בישראל לא מצינו קנין חזקה בזוכה מן ההפקר רק בחזקת מלחמה כדיליף בקידושין דף כ"ו מושבו בעריכם אשר תפשתם וכן וירשתם אותה וישבתם בה והיינו חזקת מלחמה וה"ה בזוכה מן ההפקר לפירש"י דודאי לאו במלחמה משתעי מתני', כן נ"ל ברור בפירש"י:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' כיון דכתיב וישב ממנו שבי ל"ל הך דעמון ומואב טהרו בסיחון ונדחקו, ולפ"ז ניחא דודאי הך וישב ממנו כפשטיה קאי על ישראל, ובתוס' קידושין דף ז' כתבו דבן חורין לא איתקש לקרקע, ולענין מטלטלין י"ל טפי דנקנין בשביית מלחמה דמטלטלין נגזלין משא"כ קרקע דאינה נגזלת ס"ד דאפי' במלחמה אינה נקנית קמ"ל הך דעמון ומואב טהרו בסיחון, ואפי' אי בן חורין נמי איתקש לקרקע י"ל דמ"מ איפשר לחלק בין קרקע למטלטלין היינו עבדים דדרך מלחמה להחזיק באנשים לאנגריא של מלך, אבל הארץ לעולם עומדת ויתכן שבהמשך זמן תחזור לבעליה ואינם מתייאשים כ"כ כי דרך לפעמים שיתגברו צד השני קמ"ל דלא, ונראה שזהו טענת בני עמון ותשובת יפתח ואין להאריך, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בד"ה עמון כו' וכי היכי דקנו ארצם כו' נמי גופם כו' עכ"ל נראה דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י דאיתקש עבד לקרקע דהא משמע דעכו"ם קונה עכו"ם נמי למעשה ידיו, והתוס' לשיטתייהו דס"ל בן חורין לא איתקש לקרקע, וא"כ לא מוכח שיקנה בן חורין, ולזה כתבו דכי היכי דקנו ארצם וכו':

בד"ה דכתיב כו' וא"ת ל"ל השתא הא דעמון ומואב טהרו בסיחון כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, וי"ל דודאי כיון דוישב ממנו שבי לא אתיא אלא למעשה ידיו דגופו לא קני, א"כ לא היה היתר לישראל אחר שהגוף של עמון ומואב קמ"ל בקרקע דקני נמי הגוף, אלא דקשה איך הותר להם גופן של עמון ומואב שהוזהרו עליהם ול"ל דטהרו בסיחון דהא עכו"ם לא קנה עכו"ם לגופיה רק למעשה ידיו א"כ שם עמון עליהם, וצ"ל דלא הוזהרו עליהם רק כשהם בארצם וברשות עצמן, אבל כשנכבשו מסיחון וקנו ארצם קנו נמי גופם אף שלא קנו גופם רק למעשה ידיהם, מ"מ בטלה האזהרה כיון שאבדו מארצם, וא"כ ממילא צריך הך דעמון ומואב טהרו בסיחון אף שלא קנו גופן הותרו לישראל דמסתמא גם גופן הותר לעשות בהם אנגריא ולהשתעבד בהם, וכן קיי"ל דמביאין ביכורים מעבר הירדן כדאיתא בפ"ק דביכורים, אלמא דקני להו קנין הגוף בקרקע, וגם בענין האומה עצמה איפשר דנ"מ בנודר מן אומה אחת וכבשן מלכות אחרת די"ל שבטל שמן ונקראו על שום המלכות שכבשום וצ"ע, ודוק היטב:

בגמרא תנן רשב"ג אומר וכו'. ויש לדקדק למאי דלא אסיק אדעתיה דבורח שאני תיקשי דר' יוחנן גופיה למה נקט ברח לימא בפשיטות עבד שנתייאש רבו ממנו יצא לחירות, ואיפשר דקמ"ל אע"ג דלא נתייאש השבאי ממנו מ"מ כיון דהבעלים נתייאשו ונהי דהשבאי קני ליה למעשה ידיו היינו כמו גזלן דעלמא בעוד שהוא אצלו קני שבח גזילה, אבל כשברח ממנו הדר קנה עצמו מטעם יאוש בעלים:

בתוס' ד"ה ואינהו סבור כו' תימא דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש הוה כו'. נראה ליישב ויתיישב בזה מה שפסק הרמב"ם בפדאו לשם בן חורין לפני יאוש א"צ להחזיר הדמים, והר"ן השיג עליו מן התוספתא דרשב"ג אמר בין כך ובין כך ישתעבד ומחזיר הדמים וע"כ לפני יאוש איירי כמ"ש הר"ן, דהא לשם עבד ישתעבד אמר ת"ק שהראשון מחזיר הדמים, ולפ"ז י"ל דקשיא ליה קושיית התוס' כאן וניחא ליה דקשה אריכות דבריהם ששלחו לשמואל אנן כרשב"ג ס"ל והוא שפת יתר ודבר שפתים, ועוד אי כרשב"ג ס"ל למה להם לפדותה לשם חירות כיון דדינא דישתעבד, אלא נראה שהראו בזה טובת עין נגד שמואל שלא נתכוונו שיחזיר להם הדמים, והוא אי כרשב"ג ס"ל היו פודין אותה לשם חירות כדי שיפטר שמואל מהחזרת דמים וכדברי הרמב"ם, ובזה יוודע לשמואל דאף דלשם אמהתא פרקוה אינן חפצים בדמים שלא עשו כן רק מחמת שחשבו פן יסבור שמואל כרבנן, וא"כ ממילא מיושב קושיית התוס' דאי לאחר יאוש הוא א"כ מדינא היא בת חורין רק משום גזירה גזרו עליה עבדות, א"כ בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאי הלכתא כרשב"ג שישתעבד לראשון צריך עכ"פ להחזיר הדמים כיון דמדינא פקע זכות מרה לגמרי וא"ש ודו"ק:

בא"ד ולמאי דפרישנא כו' ולא מסתבר כו' עכ"ל. עיין מהרש"ל ומהרש"א דקשה דמצי לתרוצי הכי לרבנן דס"ל בודאי לאחר יאוש הוא משועבד לרבו שני, א"כ גם לרבנן א"ש כיון דאמרי לשום אמהתא פרקינן א"כ לאחר יאוש היא שלהם ולא משמע שבאים לתתה במתנה, ונראה דמהך דלשום אמהתא אין כאן דיוק כלל דמסתמא כיון שביקשו להחזירה מסתמא פדוה מיד בשביל מר שמואל וזכו לו, רק כוונת התוס' דאמרו אנן כרשב"ג ס"ל ומשמע לדידהו אפי' היו פודין אותה לשם עבדות נמי היתה של מר שמואל ולא צריך שום דבר, ואי הוה לאחר יאוש ה"ל לומר אנן כרשב"ג ס"ל ואנו נותנין אותה לך במתנה כיון דלפי האמת פדאוה לשום עבדות ודינא דישתעבד לרבו שני, א"כ משמע להו דאי כרשב"ג ס"ל בכל אופן היא של מר שמואל ולא צריכי לפרושי מידי ואי משתעבד לרבו שני א"כ אין כאן רק חלוקה אחת שבכל אופן אם פדאוה בשביל מר שמואל היא שלו, וע"כ קאמרי אנן כרשב"ג ס"ל ובודאי היא שלו בכל אופן שאפי' פדאוה לעצמן היא של מר שמואל, אלא דאי כרבנן ס"ל צריך לומר שפדאוה בשביל מר שמואל, אבל חלוקה דלשום אמהתא שפיר מתפרשא בשביל מר שמואל וזכה בה ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה אלא כו' כאביי ס"ל כו' עכ"ל. דחוק הוא דהא קיי"ל כרבא, ועוד דמקשינן לרבא מדר' יוחנן ולא פריך משמואל דרב גובריה ג"כ, ולכאורה היה נ"ל עפמ"ש בסמוך שהם פרקוה מיד בשביל מר שמואל, ואם כן י"ל דנהי דשבאי קני ליה למעשה ידיו היינו כשהישראל קונהו לעצמו דאז זכה בו אבל אם פדאו בשביל אחר י"ל דלא הוי זכות לאחר דשמא לא יתרצה להחזיר הפדיון וא"כ לא קנה האחר בפדיון של זה והם לא נתכוונו לקנות לעצמן וא"כ ממילא כשנסתלק רשות השבאי נשאר העבד בלא בעלים וא"כ בשלמא אי הוה לפני יאוש שפיר נשארה האמתא ברשותא דמרא קמא, אבל אם היה לאחר יאוש והם לא קנו אותה לעצמן רק בשביל מר שמואל וכיון דאינו זכות גמור לשמואל לא קנה אותה וא"כ ממילא נפקא לחירות, דלא שייך בזה זכין לאדם שלא בפניו דמאן לימא לן דזכות הוא למר שמואל שיחזיר הפדיון, אלא שהם היו סבורים שהוא לפני יאוש וממילא נשארה ברשות מרא קמא, אלא שראיתי להרמב"ם פ"ל ממכירה והועתק בש"ע ח"מ סימן רל"ה סכ"ג במוכר שמכר קרקע וזיכה ללוקח יד לוקח על העליונה אם רצה קנה כו', וא"כ גם כאן אם פדאוה לשם מר שמואל שפיר קנה אי מתרצה לקנות, מיהו לפענ"ד יש לעיין בדבר זה דנימא הכא לענין קידושין וגירושין אם קיבל שליח גט לא מהני אף שהאשה נתרצית אח"כ וצ"ע ואין כאן מקומו, מ"מ כאן י"ל כיון דסבורין דלפני יאוש הוא א"כ לא נתכוונו לקנות בקנין שהרי היתה ממילא של מר שמואל והוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו, א"כ לא קנה מר שמואל והשבאי כבר נסתלק בזוזי כדאיתא כה"ג בב"ב דף דנכרי מכי מטא זוזי לידיה נסתלק והם שפדאוה לא נתכוונו לקנות דהא סברי דלפני יאוש הוה א"כ לא קנאה שום אדם ושפיר יצאה לחירות וא"ש, ובזה מיושב קושיית התוס' לעיל דילמא ידעי דלאחר יאוש הוא, ולפ"ז ניחא דאי ידעי הרי נתכוונו לקנות והיתה צריכה גט שיחרור, אלא ודאי סברי דלפני יאוש הוא ולא נתכוונו לקנות לכן לפי האמת שהיה לאחר יאוש יצאה לחירות שלא קנאה שום אדם מן השבאי וא"ש הכל, ודוק היטב:

בד"ה המפקיר כו' דעבד עברי גופו קנוי אכתי יפקירנו כו' עכ"ל לכאורה נראה דהפקר נמי לא מהני לגופו דהפקר אינו אלא מחילת שיעבוד וגופו שהוא קנוי אצל אדון לא מהני ביה הפקר ולא דמי לשדה ושאר נכסים דקנין שיש לו בגופו אינו נפקע בלא שטר דאם נימא דההפקר מהני לגופו ג"כ א"כ קשה הא שמואל דבעי למילף דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור מדכתיב עבד איש כו' שיש רשות לרבו עליו כו' והשתא קשה הא גופא מנ"ל דילמא מפקיר עבדו צריך גט שיחרור ולא נפיק בלא שטר א"כ שפיר קרינן בי' עבד איש, אלא ע"כ לומר דלא פשיטא לן בהפקר רק שהוא מחילת שיעבוד בעלמא וכיון שמפקירו נמחל השתעבדותו והשתא מפיק שמואל מקרא דכיון שמחל השיעבוד ממילא בטל קנין הגוף ג"כ והשתא איכא למימר איפכא בעבד עברי דגופו קנוי ואינו יוצא בלא שטר לא מהני ביה הפקר דאגיד גופו ביה, אף שנמחל השיעבוד ואין יכול להשתעבד בו מ"מ אכתי לא נפיק מכלל עבד לענין שחילל קדושת ישראל ומותר בשפחה כמעיקרא עד שיקנה לו גם הגוף דבעבד עברי ליכא קר שיהיה קנין הגוף תולה בשיעבוד, מיהו י"ל דקשיא להו אכתי עבד שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית ל"ל שיחרור למאן דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, גם י"ל דפשיטא להתוס' דיכול להפקיר גם הגוף כמו כל נכסים שיכול להפקיר, ומ"ש בפני יהושע בעבד עברי לא שייך הפקר כיון שאין אדם יכול לזכות בו לא הוי הפקר לכ"ע אין זה מוכרח דטעמא בשביל שקדם לזכות בעצמו ולא דמי להפקר לעניים ולא לעשירים שהגריעותא מצד ההפקר עצמו אבל כאן ההפקר הוא כדת אלא שהוא קודם לזכות בעצמו, ובאמת יש להקשות למ"ד צריך גט שיחרור דיליף מאשה דאינה פטורה בלא גט א"כ קשה למה יצא לחירות ולמה מהני ההפקר כלל הא לא דמי לשאר הפקר שמוציא הדבר מרשותו אבל כאן כיון דע"כ הוא ברשותו לענין איסורא א"כ י"ל דשיעבוד תלוי בקנין הגוף, וא"כ גם אדשמואל תיקשי מנ"ל דא"צ גט שיחרור דילמא צריך גט שיחרור וממילא אינו פטור מן השיעבוד דשיעבוד תלוי בקנין הגוף, ואיפשר לשמואל לא מפיק ליה ממשמעותא דקרא דעבד איש, אלא מיתורא דקרא דנקט עבד איש משמע דאיכא שאינו עבד איש, ואי במשוחרר פשיטא, אלא איכא עבד שאין לו שטר שיחרור ואינו עבד איש ש"מ דאהני ביה הפקר, והשתא י"ל גם מ"ד דס"ל צריך גט שיחרור ס"ל דרשא דעבד איש רק דמוקי ליה לענין פסח דאינו מעכב האדון מלאכול בפסח וכמ"ש הרשב"א בשם הירושלמי, והשתא איכא למימר דבהך סברא פליגי שמואל ור' יוחנן דשמואל ס"ל דע"כ א"צ גט שיחרור דאילו צריך לא היה מועיל ההפקר שעדיין נשאר גופו אצלו, ור' יוחנן ס"ל דגלי קרא לענין זה שפטור מן השיעבוד ולא נשאר אצל רבו אלא איסורא וצריך גט שיחרור בשביל האיסור ודו"ק וצ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד ולא מהני כו' לשון קנין או לשון מחילה בלא שטר עכ"ל. ותימא לפ"ז למה בעינן בשטר שיחרור כל מה שצריך בגט אשה לשמה ולפסול מחובר כדלעיל דף ט' הא בשטר שיחרור שפיר מהני מדין מחילה והפקר ומה בכך שכתוב שלא לשמה או במחובר וכל מידי דפסול בגט אשה, ואיפשר לומר לסייע מכאן דעת הרמב"ם דס"ל דכל שטר נקרא מפי כתבם רק שתיקנו חכמים שטר מתקנת חכמים, אלא דלעיל דף ל"ו פריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא משמע דשטר מן התורה הוא, ותירץ בתומים סימן כ"ח דודאי בגט אשה שנאמר וכתב לה ספר כריתות הוא מן התורה שהרי צריך השטר לעיקר המעשה שאינה מתגרשת בלא שטר, וא"כ י"ל בגט שיחרור נמי הוא מן התורה ושפיר מהני מפי כתב, וזהו דוקא בשיחרור שכתוב בתורה דהיינו שנשתחרר ע"י הגט בהא גלי קרא דמהני, אבל כשמשתחרר מטעם מחילה והפקר אין השטר אלא לראיה כיון שאינו עיקר הקנין מיקרי מפי כתבם והיכא דמשוחרר ע"פ השטר בעינן כל תנאים שבגט אשה, ובזה ניחא דפסק הרמב"ם והרי"ף דע"ח נמי כרתי והפוסקים חולקין עליהם, ולפ"ז י"ל שהוכיחו משטר שיחרור דע"כ כל תיקון לשמה הוא משום שיהיה השיחרור עשוי שיועיל ע"פ הדין שמשחרר מן התורה ע"פ השטר, וקשה הא בלא"ה מהני מדין מחילה, וצ"ל מדין מחילה הוי מפי כתבם, וקשה הא קיי"ל ע"מ כרתי ואף שחתימות השיחרור מפי כתבם שאין החתימות מעין הכשר השיחרור, אלא ודאי אף ע"ח כרתי ושפיר הוו החתימות מעין הכשר השיחרור וא"ש, ודוק היטב:

מ"מ קשה לכל הפוסקים שהשיגו על הרמב"ם וס"ל דשטר לא הוי מפי כתבם, וא"כ קשה ל"ל לשמה ושאר דברים שצריכים בשיחרור כמו בגט אשה., ואיפשר לומר דעיקר חיובי שטר שיחרור הוא שיהיה לשמה ויתר הפרטים הוא בציוה לשליח לשחרר, ולפמ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים באמר לא' הפקר נכסי אינו כלום וא"כ לא מהני מדין הפקר רק מדין שטר ובהא בעינן הפרטים שהם בגט אשה, מיהו כבר שדיתי נרגא בדברי הר"ן בספרי מגן אלף סי' תל"ד, ובודאי שתמיהת התוס' עצומה כמעט לית נגר דיפרקינה, וגם קשה בתורה גופא שכתוב שיחרור שהוא טירחא שלא לצורך מאחר דסגי בהפקר, והנלענ"ד בזה דודאי הך דהמפקיר עבדו יצא לחירות היינו אם העבד מרוצה זוכה בעצמו, אבל אם חפץ בעבדות אינו נעשה בן חורין בעל כרחו, מיהו הפקר הוי, והנה לעיל דף י"ב נחלקו ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דהשיחרור חוב לעבד דניחא ליה טפי בעבדות, אלא דרבנן ס"ל דזכות הוא לעבד שיצא לחירות אע"פ שאוסרו בשפחה ובתרומה, וי"ל טעמא דרבנן דס"ל זכות הוא לעבד אף דפעמים דבהפקירא ניחא ליה מ"מ הוי ליה זכות שהרי אם רבו רוצה לשחררו יכול לשחררו בעל כרחו, והשתא שמואל דקאמר דהמפקיר עבדו יצא לחירות היינו משום דמסתמא זכות הוא לעבד שיצא לחירות והיינו ע"פ יסוד זה שבידו של הרב לשחררו ולכן זכות הוא לו בהחלט, והנה זה דוקא לאחר שכתוב בתורה מציאות השיחרור בשטר כדת מיקרי השיחרור זכות, אבל אם לא היה מציאות השיחרור בשטר שיחרור לא היה השיחרור זכות בהחלט דשמא לא ניחא ליה בשיחרור ובהפקירא ניחא ליה, וכיון שהוא כן דברי שמואל הם לאחר מציאות השיחרור שכתוב בתורה, והשתא כיון שעיקר השיחרור הוא כדת של תורה לשמה ובתלוש לכן בכתוב שלא לשמה פסול כיון דאם אין העבד רוצה בשיחרור פסול מן התורה פסלוהו בכל גווני כשאינו כתוב כדין וא"ש הכל לנכון:

בפירש"י ד"ה חבורי מחברי כו' אבל לשם עבדות כו' דלית להו דרשב"ג עכ"ל. ויש לדקדק דה"ל לפדותה לשם ב"ח כיון דס"ל כרבנן א"כ לשם ב"ח לא ישתעבד משום דממנעי ולא פרקי וממילא היה מוכרח לשלוח לה גט חירות, וי"ל דס"ל כרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש, אבל לפני יאוש אפי' לרבנן ישתעבד אפי' פדאוה לשם חירות, אלא דאיכא למידק למה לא פדאוה לשם עבדות שלא יהיה להם הפסד שהרי ר' אבא יחזיר הדמים, ואיפשר שר' אבא לא היה לו דמים להחזיר להם הפדיון רק לשם חירות פדאוה בחנם:

בגמרא לעולם דלא מצו פרקי לה כו'. וקשה לפ"ז למה שלחו ליה אי יאות עבדת כתוב לה גיטא דחירותא הא כיון דלא מצו פרקי לה מסתמא גם ר' אבא נתייאש והתרמודאה לא פדאה לשם עבדות כי אם לשם איתתא א"כ לא קני לה לענין מעשה ידיה וכבר יצאה לחירות וא"כ פשיטא שכופין שיכתוב לה גט שיחרור וצ"ע:

שם אמר אביי אי לאו כו' כייפנא ליה למרה כו'. ויש לדקדק דהא מסיק בש"ס דאיפשר דמייחד לה לעבדיה א"כ ליכא אפרושי מאיסורא ומהיכא תיתי לכוף אפי' אינו עובר בעשה דהוי גט מעושה שלא כדין כיון שא"צ לשחרר ע"פ הדין, ואיפשר שלא נתרצה ליחדה לעבד והיה צריך גם על זה כפייה לכן טפי עדיף לכוף לשחררה, מיהו קשה הא לשיחרור י"ל דלא גמר ומקני והוי גט מעושה שלא כדין, וא"כ אינה מותרת לבן חורין וא"כ טפי עדיף לכפוייה שייחד לה לעבדו ומתקיים אפרושי מאיסורא, ונראה דהך כפייה לאו בשוטי אלא בדברי ריצוי בעלמא וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ט ע"ב ובב"ב, ולא חש לפרושי כיון דבאמת לא כפהו ואי לאו דמשחרר עבדו עובר בעשה היה כופהו בדברי ריצוי שהרי מצוה בלא"ה לפדות לשם בן חורין וכיון שמצא טעם לרצותו בדברים היה עושה, אבל כיון דעבר בעשה לא ביקש לפייסו על ענין שיחרור, אבל לא בכפייה גמורה:

וארווח לן בזה מה שקשה על הרשב"א בחידושיו במס' שבת דף ד' שכתב לתרץ אהא דכופין את רבו בחציו עבד וכי אומרים לאדם חטא לעבור בעשה שיזכה חבירו העבד בפריה ורביה, ותירץ כיון דחציו בן חורין ליכא עשה משום צד חירות, וקשה טובא לדבריו מאי פריך אדאביי מהך דחציה שפחה וחציה ב"ח דכפו את רבה ומאי קושיא הא הכא ליכא עשה כלל, כן שמעתי מקשין וקושיא גדולה היא לא ידעתי מבטן מי יצאה קושיא זו רק שמעתי רבים מקשין כן, ולפ"ז ניחא דבלא"ה יש להבין אמאי לא פריך אאביי מהא דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה משום מצוה וכ"ש משום מילתא דאיסורא, וצ"ל דמצי למימר דמצוה עדיף שהוא בעצמו מקיים ממילתא דאיסורא דהוא להציל אחרים מאיסורא, והשתא י"ל ודאי הך דכפו את רבה ודאי בכפייה ממש כסתם כפייה בש"ס והשתא קשיא הכא דודאי כיון דמצינו דכפייה על זה לאפרושי מאיסורא ובמצוה דהיינו להשלים לעשרה נקט רבותא דר"א שהפסיד עבדו בשביל מצוה, אבל פשיטא שאין לכוף לרב לשחרר עבדו להשלימו לעשרה אע"ג דבמצוה ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו לא מצינן לכוף הרב לשחרר עבדו להשלימו לעשרה, והשתא דחזינן דכפו התם את רבה לשחררה ע"כ מוכח דמילתא דאיסורא חמירא טפי ממצוה שהרי על מצוה אין כופין ואמילתא דאיסורא כופין, וכיון דמילתא דאיסורא חמירא א"כ כ"ש דליכא עבירה לשחרר בשביל מילתא דאיסורא א"כ ממילא אפי' איכא עשה ה"ל לכופה משום מילתא דאיסורא כיון דמילתא דאיסורא עדיפא ממצוה דרבים ממילא ליכא עשה במקום איסורא, ואביי גופיה דאמר כייפנא היינו במילי דעלמא דפשיטא דכפייה ממש לא שייך כיון דאיפשר דמייחד לה לעבדיה רק דאם תינשא לבן חורין הויא מינטרא טפי, אבל כפייה ממש אי פשיטא ליה לאביי לכוף משום מילתא דאיסורא א"כ עדיפא ממצוה ולא שייך העשה כלל, וע"כ היינו כפייה בעלמא בדברים וכה"ג איתא בכתובות דף נ"ג וכפייה ועייל פירש"י בדברים, ופריך שפיר כדפרישית, ועיינתי בלשון הרשב"א בחידושיו שכתב ז"ל, ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות וההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא משום שרבים נכשלים בה התירו לו לשחררה עכ"ל, הנה יש לכוון בדבריו מה שכתבתי דמשום מילתא דאיסורא ודאי מותר טפי ממצוה, ות"ל יתברך שעלה בידינו ישוב דברי הרשב"א מאור עינינו אשר כמעט לית נגר דיפרקינה:

וכבר עלה בדעתי לשית עצות מרחוק דאי חיישינן למיתה י"ל אע"פ שעובד רבו יום אחד אם ימות העבד באותו יום שעובד א"כ מקיים העשה וכן אי אמרינן אין ברירה הוי כוליה לרב כמו באין בו דין חלוקה, אלא שקשה א"כ ע"כ צ"ל תירוץ אחר להנך מ"ד אהא דכפו לשחרר בחציה שפחה וצריך לשית עצות מרחוק, ולפי שישוב הנ"ל הוא נכון וברור לא הארכתי בזה עוד:

בתוס' ד"ה כל המשחרר כו' התם כיון דאין היורשים רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת כו' עכ"ל. צ"ע כיון דאיכא עבירת משחרר עבדו וכי מצוה לקיים דברי המת לעשות עבירה, וצ"ל כיון שהוא ציוה על אחר מותו לא עביד עבירה כי במתים חפשי והוא קיים לעולם בעולמו, רק נתינת גט צריך לאחר מיתה מן היורשים ובהא ליכא עשה כמ"ש התוס', ובאמת נלענ"ד במה שנתחבטו הקדמונים איך תיקנו לבטל העשה דלעולם בהם תעבודו, ונדחקו בזה התוס' והרשב"א והרמב"ן, ולענ"ד לק"מ דודאי מה שהוא מתקנת חכמים הוי הפקר ב"ד וכעין מ"ש התוס' פ' הערל דף ע"ט בימי רבי בקשו להתיר נתינים דלא הוי מבטל דברי ב"ד חבירו משום הפקר ב"ד הפקר, א"כ י"ל בכל מה שתיקנו להוציאו לחירות הוי הפקר ב"ד מתחילת קנין שנקנה העבד והוי כאילו לא קנאו מעולם ולא עבר על העשה כלל שהרי הפקיעו קנין דמעיקרא של העבד, וא"ש הך דחציו עבד דכופין את רבו הוא מטעם הפקר ב"ד של תחילת קנין, ובהכי ניחא נמי דהתירו בשביל תפלה דרבנן, ולפמ"ש א"ש נמי דכך תיקנו חכמים והפקירו ב"ד בשביל מצוה דרבים, וכיון שהפקיעו קנינו ממילא ליכא עבירת העשה: והא דפריך בברכות מצוה הבאה בעבירה הוא היינו שלא היה להם לחכמים לתקן להפקיע קנין כיון דאיכא עשה, ומשני מצוה דרבים שאני שפיר ראו חכמים להפקיע קנינו דמעיקרא מטעם הפקר ב"ד והוי כאילו לא קנאו מעולם, ומ"מ כיון שטבל ומל ועכשיו שיחררו שפיר מצטרף לעשרה, כנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה