אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לז:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לז:

דף לז.

בפירש"י ד"ה המחזיר חוב לחבירו בשביעית בזמן שהשביעית נוהגת כו' עכ"ל. צ"ע מי איכא זמן דלא נהוג דאפי' אי שביעית בזמן הזה דרבנן נהיג עכ"פ מדרבנן, ואיפשר לומר דודאי לאחר תקנת הלל פשיטא שאין ראיה ממה שמחזיר לו החוב דשמא סובר שכתב פרוזבול א"כ לא ידע דמחיל, וא"כ ס"ד לכך צריך לומר משמט אני דשמא סבור שכתב פרוזבול אבל קודם תקנת פרוזבול, בהא ודאי ידע ששמטתו שביעית, וא"כ ס"ד כיון דנותן לו לו יהיה שנותן לו במתנה וס"ד שלא יצטרך לומר משמט אני, ולזה קאמר בזמן שנוהג שביעית שאין תיקון שלא ישמט, ואע"ג דאיכא מוסר שטרותיו לב"ד לפירש"י היינו פרוזבול, גם איכא למימר מוסר שטרותיו קלא אית ליה ומחזיר החוב לב"ד שהשטרות בידן, ולזה קאמר דבזמן שהשביעית נוהגת בלא תיקון ונהוג לשמט וידע הלוה מ"מ צריך לומר משמט אני, אלא דצ"ע דלקמן בגמרא אמר אייתינהו ניהליה בשביעית וע"כ אחר סוף שביעית קאמר א"כ יש לפרש כאן ג"כ אחר ששמטתו שביעית:

בגמרא איתיביה אביי כו' אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה לכאורה דקארי לה מאי קארי לה פשיטא דאיכא דתלי לי' עד דאמר הכי, ואיפשר שמכאן הכריח רש"י דתלי היינו שיתלנו על עץ, ולכאורה הוא תמוה דמעשה באונס אינו כלום ותלוהו ויהיב לא גמר ומקני, וצ"ל דכאן שעשה לו טובה בהלוואה דמי לתלוהו וזבין דגמר ומקני, והשתא ס"ד כיון דצריך לומר במתנה אני נותן לך א"כ הוי תלוהו ויהיב ולא מהני באונס, ושני ליה תלי ליה נמי עד דאמר הכי שצ"ל במתנה אני נותן לך, אבל לפי האמת דמי לתלוהו וזבין כיון דעבד ליה טובה ודו"ק:

שם אשכחיה דהוה עציב כו'. קשה לפירש"י שיכול לתלותו על עץ עד שיאמר אעפ"כ א"כ כ"ש שיכול לומר לו שיאמר אעפ"כ, וא"כ אמאי לא הורהו רבה שיאמר אעפ"כ ואבא בר מניומי נתרצה לומר אעפ"כ, ואיפשר דבלא"ה קשה למה לא כתב פרוזבול, לכן י"ל דרבה קאי בשיטת אביי דפרוזבול לא מהני רק לרבי דס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן ורבה החמיר על עצמו לחוש לשביעית בזמן הזה דאורייתא ולא מהני פרוזבול, והשתא הך דתלי ליה שפירש"י שיתלהו על עץ היינו מקולי שביעית לפום סוגיין דעלמא דכתבי פרוזבול דשביעית בזמן הזה דרבנן, וא"כ רבה שחשש לשביעית בזמן הזה מן התורה א"כ לא יכול לכופו ולדבר עמו שיאמר אעפ"כ עד שהורהו אביי וא"ש ודו"ק, ולפ"ז איפשר דלרבא דטעמא משום הפקר ב"ד ושביעית דאורייתא מודה רש"י דאין יכול לכופו:

שם אמר רב יהודה כו' נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד כו' לא שביק היתירא. ברמב"ם כתב ע"ז שמן הסכנה ואילך ב"ח גובה שלא בפרוזבול ודבריו תמוהים, דלדבריו מאי פריך הש"ס ממתני' דשט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו הא אהא גופא אמר רשב"ג מן הסכנה ואילך ב"ח גובה שלא בפרוזבול ומאי פריך אר"י מקודם סכנה, גם קשה ל"ל לטעמא דלא שביק היתירא הא בלא"ה מן הסכנה ואילך ע"כ תקנת חכמים הוא לגבות בלא פרוזבול, וראיתי בתומים שביקש עצות מרחוק ביישוב דברי הרמב"ם, ולפענ"ד דברי הרמב"ם פשוטים וברורים, והוא דודאי בדברי רשב"ג שאמר מן הסכנה ואילך יש לפרש שני פירושים, אי כפשוטו דדוקא בשביל סכנה וכשעברה הסכנה צריך פרוזבול כמקדם, או דמן הסכנה ואילך שהורגלו שלא לשמור פרוזבוליהן לכן גם אחר הסכנה אין ריעותא ממה שלא חשש לשמור הפרוזבול כיון דהורגלו להיות נאמנים בעל פה ואין חוששין עוד לשמור, והשתא ודאי פריך שפיר דבמשנה אמר הת"ק לא יפרעו אפי' בשעת הסכנה לא יפרעו דאיפשר דלא עבד פרוזבול ואין יכול להוציא מן הלוה, א"כ לא מצי לתרוצי דס"ל כרשב"ג דמהיכא תיתי דפליג רשב"ג כשעברה הסכנה דילמא דוקא בשעת סכנה דליכא ריעותא אבל באיכא ריעותא לכ"ע לא מהימן דאפושי פלוגתא לא מפשינן, מיהו למסקנא דמייתי חכמים אומרים א"צ וקשה חכמים דלא כמאן דלרשב"ג נמי דוקא בשעת סכנה ומהיכא תיתי לומר שלש פלוגתות שלא נזכר במשנה חכמים כלל, אלא ודאי חכמים ס"ל דמן הסכנה ואילך לעולם נאמנין בלא פרוזבול דאינו חושש לשומרו כיון שהורגלו שלא לשומרו, והא דצריך לטעמא דלא שבקי היתירא היינו משום הא גופא דאיך נוכל לומר דמן הסכנה ואילך לעולם יהיו נאמנין בלא פרוזבול דשמא מ"מ לא כתב פרוזבול, ואף דרשב"ג אמר מן הסכנה י"ל בסכנה ע"כ תיקנו חכמים שיהא נאמן דאל"כ ימנעו מלהלוות, אבל לאחר סכנה שיכולין לשמור הוי ריעותא, ולזה אמר כיון דאיכא חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא שפיר יש להאמינו, רק קודם סכנה הוי ריעותא גדולה שלא שמר הפרוזבול, אבל מן הסכנה ואילך שהורגלו שלא לשמור אין ריעותא כ"כ לאורועי חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, וראיית הרמב"ם מהא גופיה דא"כ חכמים דלא כמאן וגם איך שביק רב יהודה מתני' דת"ק ורשב"ג ונקט דברי חכמים דברייתא, אלא ודאי חכמים ס"ל לכ"ע נאמן משעת סכנה ואילך והיינו אי מתני' כולה רשב"ג או דס"ל כרשב"ג ומן הסכנה ואילך לעולם נאמנין, כן נראה לי ברור ופשוט בדברי הרמב"ם:

בתוס' ד"ה לא שביק כו' אור"ת דמה"ט נאמן אפי' בלא שבועה עכ"ל וקשה בלא"ה טענת שמא הוא דמי יודע אם יש לו פרוזבול ואין נשבעין על טענת שמא, ואיפשר דאפי' ע"י גילגול פטור והיינו לפמ"ש התוס' פ' השואל דף צ"ז דאין מגלגלין בשמא אלא בדבר הדומה וכאן מסתמא אמרינן דכתב פרוזבול וליכא רגלים לדבר לכן אפי' ע"י גילגול אינו נשבע:

מעין זה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם פ"ט משביעית שנתחבטו בו טובא שכתב דשביעית משמטת השבועה וגם כתב דבמלוה שכפר בו והודה אחר שביעית או שבאו עדים חייב לשלם, והשיג עליו הראב"ד א"כ למה לא ישבע אחר שביעית כיון שאם יודה יתחייב, וכתב בכ"מ דס"ל כמ"ש הר"ן פ' הנשבעין דשביעית משמטת השבועה כשהיה מודה במקצת ועבר השביעית א"כ פטור מן המקצת לכן אף במה שכפר אף שאם היה מודה אחר שביעית היה חייב מ"מ הוא פטור דאין כאן הודאת מקצת שהמקצת נשמט בשביעית ע"ש, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ריש ב"מ מנ"ל דכופר הכל פטור, ולפ"ז י"ל דמוכח מקרא דשביעית משמטת השבועה ילפינן מדבר דדיבור משמטת ואי כופר הכל חייב שבועה איך משכחת לה הא על הכפירה אין שביעית משמטת וע"כ לומר כדברי שנשמטה ההודאה ואין כאן מודה מקצת ואם כופר הכל חייב שבועה הרי חייב על הכפירה לחוד וא"ש:

מ"מ סברת הר"ן לא ברירא לי דמי עדיף שביעית מאילו פרע לו המקצת אחר שנתחייב שבועה בב"ד דלא מיפטר משבועה רק כשאמר הילך, אבל אי לא יהיב ליה מיד חייב שבועה, ואני בעניי לא ידעתי מה קול החרדה שהחרידו בזה על הרמב"ם, כי לפענ"ד דבריו ברורים דאף דאם הודה אחר שביעית משלם, מ"מ לענין השבועה י"ל דפטור דבלא"ה נחלקו אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה והרמב"ם ס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן י"ל דוקא במיגו בעלמא דמי יודע אי ניחא ליה לטעון טענה זו טפי מזו לכן צריך לאמת דבריו בשבועה, אבל הכא כיון שהיה בידו להודות בסוף שביעית ואז היה נפטר משבועה לכן גם במה שכפר ועבר עליו שביעית לא שייך לחייבו שבועה דאנן סהדי דקושטא קאמר דאי משקר מה לו לישבע בשקר הא יכול להודות סמוך לסוף שביעית רגע קודם בין השמשות של ערב ראש השנה ומה לו לחטוא בחנם לגזול של חבירו במה שיכול ליפטר בהיתר ועדיף מסברת התוס' דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, לכן קמ"ל קרא דבכה"ג אפי' כפר פטור דמסתמא קושטא קאמר דאל"כ היה לו להודות קודם שביעית ואפי' לאחר תקנת הלל שתיקן פרוזבול יוכל להודות סמוך לבין השמשות עד שאין שהות לכתוב פרוזבול או שלא בפני המלוה עד שיוודע למלוה יכנס שביעית ובכה"ג השמיענו הכתוב כזאת דפטור מן השבועה גם לאחר שביעית, ובהכי ניחא דקשה מנ"ל להגאונים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, ולפ"ז ניחא דאי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מאי צריך קרא דשביעית משמטת שבועה הרי בידו להודות ועדיף ממיגו, וכה"ג כתב הר"ן בקידושין דף ס"ד דמה לו לשקר עדיף ממיגו דעלמא ואיכא מ"ד דכעדים דמי, אלא ודאי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וקמ"ל קרא בשביעית שבידו להודות עדיף ממיגו דעלמא ואין יכול להשביעו אפי' אחר שביעית, כן נ"ל בדעת הרמב"ם ונימוקו עמו, ולענ"ד שכן ראוי להורות:

וצ"ע אי מהני שיכתוב פרוזבול אמלוה כפרנית, די"ל אף שתיקנו פרוזבול בעל פה, אבל זה שלא יועיל רק לענין השבועה לא תיקנו פרוזבול, וכה"ג איתא בב"ק דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה כיון דאינו ברשותו, א"כ איפשר דבכפר אין כותבין פרוזבול בשביל השבועה שלא תשמט כיון שכבר כפר בב"ד וצ"ע:

ועיין בב"י בב"ה בשם הריטב"א שהקשה למה הוצרך לתקנת פרוזבול הא יכול ללוות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית ודחק בכמה תירוצים שלא ביקש לתקן כך, ובר"ן נזכר ג"כ בקצרה זימנין דלא דכירי להתנות, והוא דחוק דמ"מ למה נמנעו מלהלוות הרי בשעה שנמנע היה יכול ליתן עצות בנפשו להתנות, לכן היה נלענ"ד דבלא"ה קשה מאי מועיל התנאי, והרמב"ם כתב הטעם שחייב עצמו במה שלא חייבתו התורה, וצ"ע שהרי הוא חייב לשלם מן התורה והתורה הפקיעה החיוב, א"כ כמו שגוף החיוב נפקע למה לא יופקע תנאי החיוב, ועוד אי תנאי מהני נימא סתמא כפירושו דמסתמא כוונת המלוה ע"מ כן שלא ישמיטנו בשביעית דלא שדי זוזי בכדי ולא משכחת דין שביעית כלל ואף שתלוי בדעת הלוה הרי גם הלוה ע"כ יתרצה כדי שילוונו, לכן איפשר לומר לענ"ד דודאי גם תנאי זה לא מהני מן התורה דכמו שמשמט החיוב נשמט ג"כ תנאי החיוב ולא קאמר שמואל רק לאחר שתיקן פרוזבול ותקנת הלל שבדברים יכול למסור חובו לב"ד שכותב מוסרני ואינו מוסר כלום ואמרינן דהוי כמסור החוב ביד ב"ד א"כ ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוא כאילו התנה שלא יצטרך פרוזבול ולא מיקרי עוקר מ"ש בתורה שהרי יכול לכתוב פרוזבול ואין התנאי רק שלא יצטרך לפרוזבול והוי התנאי שיהיה כאילו נכתב הפרוזבול ובפרוזבול יש בידו להפקיע שביעית וא"כ אי לא תיקן הלל פרוזבול גם התנאי לא היה מועיל שאין בידו להפקיע שביעית לכן בסתמא לא מהני דאם כן בטלה שביעית לגמרי:

גם י"ל ע"פ טעמו של הרמב"ם שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה, וקשה הא מסתמא נמי דעת המלוה שיתחייב כמ"ש, לכן ע"כ לומר דזה שמתחייב הלוה מחמת דוחקו למעות זה הפקיעה התורה בתורת שביעית שזו מטעם עיקר המצוה שלא ינגוש הלוה כי קרא שמיטה לה' אף שהלוה מחוייב ועומד זה הפקיעה התורה ולא שייך שמתחייב שהתורה הפקיעה החיוב מאחר שמסתמא אין הלוה מרוצה להתחייב רק מחמת הצטרכותו להלואה וזוזי דאנסי ליה, ולא קאמר הרמב"ם רק לפי האמת דאיכא תקנת פרוזבול ואין ביד הלוה שיופקע החוב ע"פ דין שביעית כי אם לא היה מתנה מסתמא היה המלוה כותב פרוזבול לכן שפיר גמר ומקני שיתחייב שאינו מפסיד כלום רק מרויח למלוה טורח הפרוזבול, וא"כ אי לאו דתיקן הלל לא היה מועיל תנאי כלל, והכל נכון, ודוק היטב:

ועיין בש"ע סי' ס"ז סל"ד דאם אמר המלוה תנאי היה או הקפת חנות דנאמן דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד, והקשה בסמ"ע ל"ל מיגו הא בהא גופיה שייך לא שביק היתירא ואכיל איסורא כמו בפרוזבול ותירץ דשמא לא היה הלוה מתרצה, וכבר השיג עליו בתומים דהא לא היה מלוהו, (מיהו מ"ש בהקפת חנות מאי איכא למימר אינו מובן דמה יש בידו לעשות אם אינו הקפת חנות), ובתומים ביקש עצות מרחוק, ולפענ"ד הדברים פשוטים דהא בלא"ה הקשה הריטב"א ל"ל תקנת פרוזבול יתנה תנאי, ותירץ דנראה כמתייאש מחובו לגבותו קודם שביעית ופעמים שאדם מלוה לימים אחדים בחשבו כי הלוה איש אמונים הוא ותוחלתו נכזבה כי הלוה משמיט עצמו או ע"י סיבה שאירע ללוה, וכפי הענין נראה בעליל שאם היה מעלה בדעתו כי יארכו לו ימי ההלואה עד שביעית לא היה מלוהו כלל לכן לא שייך שמסתמא היה מתנה דלא עלה בדעתו שיצטרך לכך, אבל פרוזבול שבידו לכתוב בראותו כי קרבה שנת השבע ואין אומר השב ההלואה שנתן לו לכן שייך לא שביק היתירא, ולזה כתב דמ"מ אם אמר הגם שהיה דעתי לפרוע ממנו מיד חששתי לאיזה סיבה שיארך הזמן והתנתי דמ"מ נאמן במיגו, ועיין בי"ד סימן קס"ט בט"ז ס"ק ל"ה בשם תשובת הרא"ש, ונראה דבמלוה ע"פ שיש ללוה מיגו דפרעתי דאין מוציאין מן הלוה, אף דאילו היה המלוה טוען פרוזבול היה לי ואבד שאין הלוה יכול להכחישו היה צריך לשלם כיון דמודה שלא פרע, מ"מ עכשיו שמכחישו ואמר שלא היה תנאי יש ללוה מיגו דפרעתי:

ועיין עוד בסוף הסימן במוכר שט"ח שעבר עליו שביעית והודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן, והקשו דיהיה נאמן במיגו דאי בעי מחיל, וכתב בש"ך דאין לתרץ שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו כיון שאין השט"ח תחת ידו, ולא הבנתי דבשלמא באמנה כתבו שפיר שהלוה יודע שאינו אמנה, אבל בפרוזבול אף הלוה יפטר כשטוען אין לו פרוזבול, וצריך לומר כוונתו דשמא הלוה יודע שיש לו פרוזבול ולא ירצה לגזול, מ"מ מ"ש לחלק בין שהשט"ח בידו או אינו בידו הוא דחוק, ומה שהביא ראיה מדברי הרא"ש בפ' הכותב דאם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו ולא דמי לשטר אמנה שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו ע"כ ס"ל להש"ך דכאן לא שייך כיון שאין השט"ח בידה, ולא משמע כן מדברי התוס' כתובות דף י"ט ד"ה וכגון, מיהו נראה סברת הש"ך דבשלמא באמנה כיון שהשט"ח תחת יד המלוה מסתמא יפרע לו כשיתבענו, אבל אם אומרת שנפרעה וכבר מכרה השט"ח אם אין הלוה גזלן מסתמא יפרע לזה שהשט"ח תחת ידו וזה שייך נמי בפרוזבול שאם יודע שהיה לו פרוזבול א"כ החוב מגיע ללוקח ולא יפרע למוכר, וראיתי לרבינו באורים שכתב לתרץ קושיית אי בעי מחיל דהוי חזקה אלימתא דלא שביק היתירא, ולא הבנתי דבשלמא ברוצה לגבות י"ל מסתמא לא שביק היתירא, אבל באומר שלא כתב פרוזבול ובאמת שמטתו שביעית מה חזקה היא זו שמא הניח לשמוט, וצ"ל דס"ל החזקה מסתמא אין אדם מאבד מעותיו וכותב בודאי פרוזבול, ובאמת יש לי מקום עיון כיון דאמרינן דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והוי חזקה דלא שביק היתירא ע"כ לומר דמסתמא אינו מוותר מעותיו ונאמן אפי' בלא שבועה, וא"כ קשה אמאי כתב בסימן פ"ב דבטוען מחלת לי דינו כטוען פרעתי ויכול להשביעו, ואם איתא דחזקה שאין אדם מוותר למה ישביענו בטענת מחילה הא ע"כ מדאמרינן בפרוזבול לא שביק היתירא ע"כ לומר שגם זה בכלל החזקה שאינו מוותר מעותיו דאל"כ איך שייך לא שביק דילמא באמת וויתר מעותיו בפרט לקיים מצות שביעית ואפ"ה לא אמרינן רק אמרינן מסתמא הוה עביד פרוזבול א"כ כ"ש שאין טענה שמחל על חובו, והיה נ"ל מוכרח כדברי רבינו בתומים דלא מהני חזקה דלא שביק רק כשאין הלוה מכחיש, וא"כ צ"ע הא בי"ד יליף דיכול לטעון בהיתר לקחתי מפרוזבול, והא בפרוזבול טוען שמא ומנ"ל במכחישו בברי דסמכינן אחזקה זו, מיהו נראה דחזקה דהתם אלימתא טפי דכאן צריך אתה לצרף דמסתמא מעיקרא לא מחל דאל"כ אין כאן חזקה דשמא מעיקרא עלה בדעתו לשמט, אבל ברבית מסתמא לא שביק היתירא ליטול באיסור מה שיוכל ליקח בהיתירא, מ"מ אין ראיה משם וצ"ע:

ובזה ניחא גם מה שהקשה הש"ך עוד על מ"ש ביש לו נכסים נאמן שלא היה לו פרוזבול אמאי יהיה נאמן לחוב לאחרים, ולפמ"ש י"ל דס"ל ג"כ דדוקא בטוען הלוה שמא סמכינן אחזקה דלא שביק היתירא, אבל בטוען הלוה ברי אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, וא"כ י"ל ודאי ביש לו נכסים מסתמא למה יפסיד לעצמו שכשטוען שלא היה לו פרוזבול צריך להחזיר ללוקח מה שקיבל עכ"פ, אלא דבאמת מצינו בשובר דפריך הגמרא דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי אף שטוענת שכבר נפרעה הכתובה וצריכה להחזיר המעות עכ"פ ללקוחות מ"מ חיישינן לקנוניא שעושה עם הבעל שיחזיר לה מה שקיבלה והיא תחזיר ללקוחות, משא"כ בפרוזבול אילו טען הלוה ודאי שלא היה לו פרוזבול כגון שהודה המלוה בפניו בהודאה גמורה שלא היה לו פרוזבול י"ל דלא מהני חזקה דמלוה רק הלוה טוען האמת שאינו יודע א"כ לא שייך קנוניא שאם ירצה הלוה יכחיש המלוה בבירור שלא היה לו פרוזבול ויפטר ג"כ, וא"כ י"ל בשלמא באין לו נכסים י"ל שמא רוצה רק להפסיד ללוקח, אבל ביש לו נכסים שצריך לומר שרוצה להפסיד משלו והא לא אמרינן דהא אמרינן משום הכי כותב פרוזבול שלא להפסיד, א"כ למה ניחוש שרוצה להפסיד שלו בחנם ולקנוניא ליכא למיחש שהרי היה הלוה יכול ליפטר אילו היה טוען ברי שלא היה לו פרוזבול, מיהו קשה לפ"ז למה באומר תנאי היה נאמן המלוה במיגו דפרוזבול היה לי ואבד הרי הלוה יכול להכחישו על זה ובמכחישו אינו נאמן כמ"ש בתומים, ואיפשר לומר דכך הוא המיגו דודאי לא משכחת לה שיטעון הלוה ברי שלא היה לו פרוזבול רק שהמלוה הודה לו שלא היה לו פרוזבול וששמטתו שביעית, והשתא שהלוה טוען לא היה תנאי א"כ הרי מוכח מטענת הלוה שלא הודה לו המלוה, א"כ המלוה יכול לומר אני פרוזבול היה לי ואבד רק שיראתי לטעון כן פן תאמר הודיתי בפניך, והשתא שאתה טוען שלא היה תנאי הודית שלא הודיתי בפניך ובאמת מ"מ פרוזבול היה לי ואבד, וא"כ שפיר י"ל דבלוה מכחיש לא מהימן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד, וא"כ ביש לו נכסים לא חיישינן לקנוניא, ודוק היטב:

איברא דקשיא לי סוגיא דמכות דף ג' ע"ב דאמר שמואל המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו, מתיב רב כהנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיה אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד שלשים ובין ליתן עד עשר שנים ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה, וקשה מאי קושיא הא הוי חזקה אלימתא שהיה כותב פרוזבול עד שפטור אפילו משבועה א"כ מה יש ללוה לטעון שהפסידוהו ומה צריך לאוקמא במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו, ובפשיטות נמי קשיא אטו לא ידע דאיכא תיקון פרוזבול ולמה כולהו בעי שלומי, והנלענ"ד בזה דקשיא ליה הא גופא למה נקט תנא לעשר שנים ולא נקט לשלש וארבע וע"כ הא גופא אתי לאשמועינן דבעשר לא משמט שביעית וע"כ קודם תקנת פרוזבול נשנית משנה זו וקמ"ל דאיכא דלא משמט, ומשני במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, אע"ג דמתני' הוא נראה דבלא"ה קשה במלוה על המשכון הרי המלוה נאמן עד כדי דמיו ובלא עדים נמי נאמן שהלוהו רק לשלשים יום ולא הפסידוהו העדים כלום, וכן במוסר שטרותיו קשה ניחזי מאי כתיב בשטרא ואם כתב סתם הרי יוכל המלוה לתובעו, ורבינו בתומים סקי"ג ביקש עצות מרחוק על זה, גם אני אמרתי גווני טובי דהיינו שגם תחת יד הלוה יש חפץ של המלוה ובשטר שהזמן נמחק וכהנה רבות, אבל האמת יורה דרכו שא"צ לידחק כלל בזה רק מלוה על המשכון היינו שהלוה לו מעות והתנה עמו שיתן לו משכון והלוה מודה בזה ופן במוסר שטרותיו היינו שהלוה לו ע"מ שיתן לו שטר וממילא הלוה צריך ליתן לו שטר ואם אינו רוצה מחוייב להחזיר לו המעות כמבואר בסימן ל"ט סעיף ד', וכיון שעכ"פ צריך ליתן לו שטר ממילא אין לו טענה על העדים שהפסידוהו דמסתמא לאו בשופטני עסקינן שבודאי היה מוסר שטרותיו לב"ד, א"כ כעת השמיענו רבינו הקדוש כזאת במשנה זו דאף שהיה רק תנאי שיתן לו משכון או שטר לא מיקרי הפסד רק הפסד דזמן לחוד, כן נ"ל ברור לאמיתה של תורה:

במשנה עבד שנשבה כו' לשום בן חורין לא ישתעבד.. לאביי דמוקי בגמרא מתני' לפני יאוש ולשום בן חורין לא ישתעבד משום דממנעי ולא פרקי, יש לדקדק אמאי לא תני במתני' מפני תיקון עולם כמו דתני בכולהו משניות דפירקין, בשלמא לרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש א"כ אין כאן תיקון עולם לת"ק לכן לא חייש למתני', אף דלרשב"ג ישתעבד מפני תיקון עולם י"ל כיון דלת"ק ליכא תיקון עולם לא חש ליה אבל לאביי קשה, ואיפשר לומר דודאי לאביי דמוקי לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד, מ"מ נראה כיון דלפני יאוש הוא א"כ עכ"פ צריך העבד לכתוב שטר על דמיו כדלקמן בעבד שעשאו רבו אפותיקי, וא"כ י"ל דהך תיקון עולם דקתני בסיפא י"ל דקאי נמי ארישא דכאן כיון דלא נתייאש רבו הימנו נהי דהפקיעו גוף העבד מן האדון מ"מ מהיכא תיתי שלא יכתוב העבד עצמו שטר על דמיו כיון דמדינא עבד הוא שפיר י"ל דתיקון עולם קאי ארישא, ובזה, איפשר לכוין דאביי ורבא שמחולקין בפירוש המשנה, ולכאורה דברי אביי פשוטין יותר וא"צ לדחוק דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן, אלא די"ל דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי ותליא בשתי האוקימתות דלקמן דף מ' ע"ב דרב מוקי שיחררו רבו ראשון ושורת הדין דאין העבד חייב כלום לרבו השני רק מפני תיקון העולם כותב שטר על דמיו, א"כ אי איפשר לומר כאוקימתא דאביי דא"כ תיקשי ליתני מפני תיקון העולם כותב שטר והא ל"ל דקאי אשניהם דהכא מפני תיקון העולם הוא בן חורין ולולא זאת היה עבד, ומה שצריך לכתוב שטר על דמיו הוא מצד הדין ולא מצד תיקון שהרי הוא עבד מדינא, א"כ כאן הוא תיקון אחר שיהיה בן חורין שלא כדת של תורה ולקמן הוא בן חורין מדינא וכותב שטר משום גזירה, והנה לאוקימתא דרב טעמא כדרבא דס"ל הקדש חמץ ושיחרור מוציאין מידי שיעבוד, וכתבו התוס' דרבא לטעמיה דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ע"כ ס"ל הפירוש כרב ולא מצי לאוקמא כאביי דא"כ ה"ל למיתני תיקון עולם במשנה זו, דל"ל דסיפא דתני תיקון עולם קאי נמי ארישא דלא ראי זה כראי זה דלקמן מדינא משוחרר וכאן משוחרר מן התקנה, ואביי לשיטתיה דס"ל למפרע הוא גובה, א"כ ע"כ מפרש למתני' דלקמן כאוקימתא דעולא דשורת הדין שאין העבד חייב במצות ומדינא הוא עבד, ושפיר י"ל דתיקון עולם קאי נמי ארישא דגם כאן צריך לכתוב שטר על דמיו ומדינא הוא עבד לכן ניחא ליה טפי לאוקמא מתני' קודם יאוש, והכל נכון, ודוק היטב:

ועפ"ז איפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם בפ"ח מעבדים לפני יאוש ופדאו לשם בן חורין דהוי עבד וא"צ להחזיר הדמים כלל, והקשו עליו דבתוספתא איתא בהדיא דרשב"ג ס"ל בין כך ובין כך ישתעבד והראשון מחזיר הדמים, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כרבא ולרבא כיון דלא נזכר תיקון עולם אלמא דלחכמים לא עשו שום תיקון, וא"כ י"ל מדינא ודאי כיון שפדאו לשום בן חורין ולא נחית אדעתא דדמים אין הראשון צריך ליתן הדמים כלל, מיהו רשב"ג דס"ל שעשו תיקון בדבר להחזירו מחירות לעבדות דהא לאחר יאוש דמדינא הוי בן חורין עשו תיקון שלא יפיל עצמו לגייסות שיהיה עבד שלא כדת של תורה, א"כ אף גם לזה עשו תיקון שיחזיר המעות דאל"כ ממנעי ולא פרקי כיון דאם יפדנו לשם בן חורין יפסיד מעותיו לגמרי, א"כ י"ל שימנעו ולא יפרקו, אבל אי עבדי שהראשון מחזיר המעות א"כ נהי דחפץ טפי לפדותו לשם בן חורין שפיר יפדנו לשם בן חורין דהא ודאי כשתיקנו שישתעבד היינו כשירצה הראשון להחזירו, אבל כשאין הראשון רוצה להחזירו ודאי נשאר בן חורין, והשתא פודהו ממה נפשך אם יסכים הראשון לחירות הרי הוא בן חורין ואף שלא יסכים לחירות והתקנה דישתעבד עכ"פ לא יפסיד, משא"כ אם לא יחזיר לו הדמים כשירצה לפדותו לשם בן חורין ממנע ולא פריק דשמא לא יתרצה ויפסיד המעות לגמרי ולמניעה כזו ודאי יש לחוש לכן עשו תקנה שיחזיר לו המעות כדי שיהיה מצוי לפדותו יותר, אבל אנן קיי"ל כת"ק וליכא שום תקנה כלל רק מדינא ומדינא כיון שפדאו לשם בן חורין לא נחית אדעתא דמעות שמא יסכים הראשון לחירות ואיבד מעותיו לכן א"צ להחזיר כלל המעות דלרבא לא עשו שום תיקון בזה לת"ק רק לרשב"ג, ודוק היטב:

בגמרא אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. כבר צווחו קמאי דקמן דנהי דהוי לאחר יאוש במאי קני ליה שבאי זה, עיין בחידושי הרשב"א בשם הראב"ד ורמב"ן, ועיין בפני יהושע וכבר קיימתי כל זה מסברא דנפשאי, דנהי דיאוש כדי לא קני מ"מ גבי עבד הוי כמו יאוש ושינוי רשות שקונה עצמו, וכ"כ בפני יהושע, אלא דקשה הא בגמרא משמע דשבאי גופיה קני ליה למעשה ידיו ולמה יקנה אותו השבאי הא באיסורא אתא לידיה, גם עלה בדעתי דגבי עבד כיון שנתייאש ממנו נקרא בן חורין והוי כמו יאוש ושינוי השם דקני כדאיתא בר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי, אלא דגם זה אינו מספיק כיון דשבאי קני ליה למעשה ידיו הרי הוא עבד מ"מ, וא"כ למה יקנה אותו השבאי הא באיסורא אתא לידיה, אלא דמ"מ י"ל כמ"ש דודאי יאוש כדי לא קני והוי ברשותא דמרא קמא ולא דמי לאבידה דבהיתירא אתי לידיה, לכן נראה כיון דיאוש לא קני שפיר הוי ברשותא דמרא קמא, משא"כ גבי עבד אם תימצי לומר דשבאי לא קנה ליה א"כ כיון שהבעלים נתייאשו ממנו יקנה העבד את עצמו מטעם יאוש ושינוי רשות או שינוי השם, א"כ י"ל הא דס"ל בעלמא בפלוגתא דיאוש כדי דפליגי תנאי ואמוראי אי יאוש כדי קני י"ל דשפיר מחלקינן בין גזילה לאבידה דבגזילה דבאיסורא אתא לידיה אינו בדין שיקנה של חבירו ביאוש מיהו הכא בעבד כשתימצי לומר דלא קני ליה השבאי הרי קונה העבד עצמו ויצא לחירות לגמרי א"כ לא אהני ליה למרא קמא הא שלא יקנה השבאי ואדרבה כשיקנהו השבאי איפשר שעדיין יבא לרשות הרב אף שנתייאש ממנו, אבל כשלא יקנהו השבאי יקנה העבד עצמו, א"כ לא אהני ליה למרא קמא מה שלא יקנהו השבאי לכן הכא לכ"ע יאוש כדי קני ואתי שפיר:

מעתה נחה שקטה תמיהת הראב"ד איך קנה ליה שבאי למעשה ידיו, ואי קאי בהדי' בדינא מי לא מצי מפיק ליה מיניה, והרמב"ן והרשב"א האריכו בזה, ולפמ"ש לק"מ, דודאי עבד כנעני שיכול רבו למוכרו כבהמתו א"כ יכול למוכרו למי שרוצה מצד הדין רק דקנסינן ליה הואיל והפקיעו ממצות כדלקמן דף מ"ג ע"ב ע"כ ברשות רבו הוא כשורו וחמורו, וכי היכי דרבו יכול למוכרו הכי נמי כשנתייאש ממנו שפיר קני ליה השבאי למעשה ידיו, ואי קאי בהדיה בדינא הוי כמו בגזלן שא"צ להחזיר רק דמי הגזילה דבכה"ג שפיר קני ליה שבאי ביאוש דבכה"ג יאוש כדי קני ולק"מ:

וניחא נמי בזה אפי' למ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דאין יאוש מועיל לקרקע וא"כ קשה אמאי יועיל יאוש בעבד הא איתקש לקרקע, ולפ"ז לק"מ דבקרקע לא מהני יאוש משום דשינוי רשות לא שייך בקרקע ולא נפקא מרשותא דמרה ביאוש, אבל בעבד שיכול לקנות עצמו שפיר קונה עצמו בייאוש דהוי יאוש וש"ר או שינוי השם לכן שפיר מהני היאוש ואתי שפיר:

והרשב"א מסיק דשבאי קונה ליה אפי' קודם יאוש למעשה ידיו, והא דמוקי רבא מתני' לאחר יאוש לאו משום לשום עבד ישתעבד דאפי' לפני יאוש ישתעבד לרבו שני רק משום לאחר יאוש כיון דפריק ליה משבאי הרי הוא יוצא לחירות, ולא זכיתי להבין דברי פה קדוש דכיון דיכול לקנותו לעצמו למה לא יזכה לעבד בקנינו משבאי שיקנה את עצמו הא פשיטא דקונה עצמו בכסף ע"י אחרים, כדאיתא בקידושין דף כ"ג, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות עבדים וכ"ש כאן שזכות הוא לו שיצא מתחת יד השבאי, והדמיון שמביא הרשב"א למי שקנה עבד לזמן וחזר לוקח ומחל מעשה ידיו תוך זמן למי משתעבד הלא לרבו ראשון, ולפענ"ד לא דמי כלל דשם מחל על מעשה ידיו וממילא הוא לרבו ראשון, אבל כאן דמי למכר מעשה ידיו וחזר והקנה לעבד זכותו שגם העבד יכול לזכות במה שיזכהו המקנה וכיון שקנאו השבאי וזה פדאו שיזכה העבד בעצמו במעשה ידיו למה לא יועיל, ותדע לך דהא גם לאחר יאוש אין לשבאי קנין הגוף ואפ"ה יצא לחירות אם פדאו לשום בן חורין, מיהו לזה י"ל דאחר הפדיון הוא שקונה עצמו ביאוש בעלים, ועוד קשה א"כ איך אמר אביי בפשיטות לפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון אטו אביי פליג אקרא דעכו"ם קונה ישראל למעשה ידיו, ומדברי הרשב"א נראה דאביי פליג נמי בהא וס"ל דשבאי לא קני ליה למעשה ידיו ושיטה דחוקה היא וגם לישנא דרבא דחוק דה"ל למימר רישא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וסיפא לאחר יאוש, ועוד דאפילו נימא כדברי הרשב"א דבחזקת מלחמה קונה נמי קודם יאוש, מ"מ דחוק לאוקמא מתני' בחזקת מלחמה דוקא אטו אם שבאוהו ליסטים לא יהיה הדין כן, עיין כתובות דף נ"ב שבויי ליסטים, גם הרמב"ם לא חילק כלל וכתב לפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון, לכן לפענ"ד הדבר ברור כדפרישית דקני ליה ביאוש מטעמא דפרישית, ומקום הניחו לי רבותינו הקדמונים להתגדר בו:

שם אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לכאורה נראה דא"צ רבו הראשון להחזיר לו דמי פדיון כיון דלפני יאוש הוא ולא נתייאש ממנו וסבור היה להוציאו מיד השבאי א"כ למה יחזיר לו הדמים, אלא דבתוספתא איתא ורבו ראשון נותן דמיו, וצ"ל דלפני יאוש דקאמר אין ר"ל שרבו הראשון סבור להוציאו בחנם רק סבור הוא להוציאו מן השבאי בפדיון לכן נותן לו הדמים, ועיין לקמן דף נ"ח ע"ב בפירש"י בסיקריקון בבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון, ופירש"י שמחזיר לו הקרקע בחנם, ועיין בתוס' ב"ק פ' הכונס דף נ"ח, ומן התוספתא משמע כדבריהם, מ"מ משמע אם לא נתייאש הימנו וסבור הוא להחזירו מן השבאי שא"צ להחזיר הדמים כלל, והרמב"ם לא חילק בכך, ואיפשר הא דצריך הראשון ליתן דמים הוא מן התקנה דאל"כ ממנעי ולא פרקי וישתקע ביד עכו"ם, ואיפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שפסק בפדאו לשם בן חורין שא"צ להחזיר הדמים והיינו משום דמדינא איפשר שאין צריך להחזיר הדמים דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו רק משום תקנה דממנעי ולא פרקי, וא"כ כשפדאו לשם בן חורין דלא נחית אדעתא דזוזי רק דוקא שיהיה בן חורין, א"כ אפי' יחזיר הדמים שייך ממנעי ולא פרקי שהרי רוצה דוקא לפדותו לשם בן חורין וליכא תקנה וממילא אין צריך להחזיר הדמים ודו"ק, וצ"ע:

מיהו קשיא לדברי הר"ן דמפרש התוספתא לפני יאוש תיקשי לרבא התוספתא, דרבא מוקי לאחר יאוש ורשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן, א"כ משמע דלפי האמת לפני יאוש ס"ל לרבא לכ"ע ישתעבד לראשון ותיקשי התוספתא דרבנן ס"ל בהדיא דלא ישתעבד בפדאו לשם בן חורין, ולולא דברי הר"ן היה נראה לי לפרש התוספתא לאחר יאוש ומיירי שפדאו לשם רבו הראשון דזכי ליה לראשון ולא נתכוין לפדותו לשם עצמו ובכה"ג הראשון נותן דמים, ולפ"ז א"ש דרשב"ג ס"ל לשם בן חורין נותן דמים היינו משום כיון דלאחר יאוש הוא ומדינא פקע רשות רבו הראשון, אלא שעשו תקנה שלא יפיל עצמו לגייסות, א"כ מסתמא אדעתא דהכי לא יהיב זוזי וכיון דהראשון מרויח העבד שאינו שלו ראוי שיתן הדמים עכ"פ, משא"כ הרמב"ם דמיירי לפני יאוש דמדינא העבד של הראשון י"ל שא"צ ליתן הדמים כלל דלא נחית לטיבותא של ראשון ולא נתייאש ממנו וא"ש, ודוק היטב. ועיין מ"ש בסמוך:

שם דילמא ממנעי ולא פרקי. ויש לדקדק נהי דס"ל לת"ק דאין מצוה לפדות העבדים כמו בני חורין מ"מ עכ"פ למה לא יהיה מצוה לפדותן מדין השבת אבידה לבעלים, ונהי דאינו מחוייב להוציא ממון שלו להחזיר אבידה דשלו קודם מ"מ כשפודהו לשם בן חורין ורוצה לאבד מעותיו א"כ ודאי הוי מצוה גם להחזיר לראשון והשבת אבידה הוא עכ"פ, ולזה י"ל דמ"מ כיון דאינם מחוייבים לפדות העבדים ומדין השבת אבידה א"צ ליתן מעות שלהם לכן ימנעו לפדותן, ועיין לקמן גבי תרמודאה, ובפירש"י ד"ה חבורי מחברי אהדדי, מיהו קשיא כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו א"כ מאי מצוה איכא בפדאוהו לשום בן חורין לעשותו משוחרר, וצ"ל דמצות לעולם בהם תעבודו לא רמיא רק על הבעלים ולא על אחר, ובהכי ניחא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שפירש בדרשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד לרבו שני, ולכאורה הוא תמוה כיון דפדאו לשם בן חורין מה הועילו בתקנתן הא מ"מ יוציאנו לחירות כיון שהוא משועבד אצלו, ולפ"ז ניחא דבשלמא כשפדאו לשם בן חורין ואינו ברשותו לא עבר אמצוה, אבל כשיהיה שלו לא יוכל לשחררו מטעם שעובר בעשה, וא"ש דברי הרמב"ם, מיהו למ"ש הרשב"א לקמן בשם הרמב"ן דלעולם בהם תעבודו הוא כעין מתנת חנם שאסור ליתן לעכו"ם, א"כ קשיא טובא איך רשאי לפדותו לשם בן חורין כיון שיכולין לפדותו לשם עבד ולקיים לעולם בהם תעבודו, וכ"ש דקשה למה ממנעי ולא פרקי הא איכא מצוה טפי לפדותו לשם עבד מלשם בן חורין דבטלה עשה דלעולם בהם תעבודו, ואיפשר לומר לזה דודאי הא דקאמר מצוה לפדות בני חורין אף דעכשיו הוא עבד שהרי לפני יאוש הוא, צ"ל דמצוה לפדות שיהיה בן חורין ויהיה ישראל גמור והשתא איכא למימר כדמשני בברכות ולקמן דף ל"ח ע"ב דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה, ופריך הא המשחרר עבדו עובר בעשה, ומשני מצוה שאני, ופריך מצוה הבאה בעבירה הוא, ומשני מצוה דרבים שאני, וא"כ י"ל דכאן כיון דאיכא מצוה לפדות לשם בן חורין כשיהיה ישראל גמור איכא מצוה דפדיון שבוים, א"כ שפיר כשמכניסו לבן חורין מקיים מצות פדיון ומצוה שאני, וכאן לא שייך לאקשויי מצוה הבאה בעבירה הוא שעדיין לא נתחייב בעשה לזה פודה אותו לשם בן חורין ולא יבא לכלל עבד בהא לא צריך מצוה דרבים ודו"ק:

שם דילמא ממנעי ולא פרקי. איכא למידק כיון דלפני יאוש הוא ורבו יכול להוציאו למה יתקנו שיצא לחירות בעל כרחו של רבו ראשון כיון שלא נתייאש ממנו, וי"ל לזה דודאי פעמים שהרב מקוה להוציאו אבל באמת נכזבה תוחלתו שלא יוכל לפדותו רק עכשיו שעת הכושר לפדותו והוי יאוש לפי האמת, ומ"מ מיקרי לפני יאוש דאביי לשיטתיה דס"ל בב"מ דף כ"א יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, א"כ שפיר שייך ממנעי ולא פרקי ובאמת לא ישוב אליו עוד והוי לפי האמת יאוש רק שהוא יאוש שלא מדעת ולא נפיק מרשות רבו ראשון, ובזה יש ליישב מה שפסק הראב"ד כאביי והבין גם בדעת הרמב"ם כן, והוא תמוה דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, ולפ"ז ניחא די"ל דודאי אוקימתא דאביי רויחא טפי לאוקמא לפני יאוש דלא צריך לומר דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן, אלא דרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש לא ניחא ליה לומר לפי האמת דס"ל לרבנן לפני יאוש לשם בן חורין לא ישתעבד דטעמא מאי משום דממנעי ולא פרקי וקשה מ"ש הא לפני יאוש מקוה האדון להוציאו מיד השבאי וצ"ל דהוי יאוש לפי האמת, ולרבא בכה"ג ודאי הוי אחר יאוש דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש לכן מוקי רבא דרשב"ג לא קאמר רק אם תאמרו ותסברו דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש י"ל ממנעי ולא פרקי ס"ל דמצוה לפדות העבדים, אבל לפי האמת לרבא לא משכחת לה לפני יאוש ממנעי ולא פרקי, דאי לפני יאוש לגמרי לא שייך תקנה שהרי הרב יכול להחזירו, ואי סבור שהוא לפני יאוש הרי הוא לאחר יאוש באמת ולא שייך לתקן כלל דלאחר יאוש ודאי הוי בן חורין, וא"כ רבא לשיטתיה הוכרח לידחק, וידוע דיאוש שלא מדעת מהלכות יע"ל קג"ם הוא דפסקינן כאביי, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה לעולם כו' ה"ה דמצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא עכ"ל לענ"ד נראה דלא פסיקא ליה דודאי כיון דרבו ראשון מחזיר לו הדמים אם הוא עבד לרבו ראשון, מ"מ ודאי אם אין הראשון רוצה להחזיר הפדיון ע"כ נשאר לרבו השני שהוציא ממון עליו דמסתמא לא שדי זוזי בכדי, וא"כ אהני לן טעמא דלשם בן חורין פרקי' דלא ישתעבד אפי' אין הראשון רוצה להחזיר הדמים, ועוד דנראה כיון דהראשון צריך להחזיר הדמים איפשר שיכול להשתמש בהעבד עד שיחזיר לו הדמים, כמו בבונה חורבתו של חבירו שדר בו עד שיחזיר לו יציאותיו, מיהו בפדאו לשם בן חורין לא ישתעבד בו כלל:

בד"ה דילמא מימנעי ולא כו' וא"ת מה"ט כשפדאו לשום עבד כו' לכאורה אין מקום לדבריהם דהא ליכא מצוה לפדות עבדים לת"ק א"כ מה חשש אם ימנעו ולא פרקי, ונראה דהקושיא הוא לרשב"ג דס"ל בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון ובפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון, א"כ ודאי שיהיו יותר פודים כשיפדנו לעצמו מלרבו ראשון, וא"כ לרשב"ג כי היכי דהפקיעו חכמים העבד מן הראשון כשפדאו לשם בן חורין, דכשישתעבד לראשון לא ירצו לפדותו אף דהראשון מחזיר דמי הפדיון ע"כ לומר דחשו פן יהיה נוח לפדותו בחנם לשם בן חורין משיפדוהו ע"ד שיחזיר רבו ראשון המעות ולשם עבד, א"כ כ"ש דיש לחוש טפי שממנעי רבים שהיו הפודים אם היה משועבד להם משיהיו פודים כשישתעבד לרבו ראשון, ובזה ניחא קושיית מהרש"א שהקשה על התוס' לעיל מאי קשיא להו לימא לרבו שני לא דהוא לפני יאוש, הא בעינן טעמא דלשם בן חורין דלא נימא לרבו שני משום דממנעי ולא פרקי, ולפמ"ש לא קשיא מידי דלרבנן לא שייך כלל ממנעי בפדאו לשם עבד כיון דלא ס"ל מצוה לפדות העבדים, ולק"מ ודו"ק:

בגמרא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה כו'. והקשה פני יהושע הא לפני יאוש ודאי ישתעבד לרבו ראשון וסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא א"כ מה יועיל כשיפיל עצמו לגייסות ע"ש, ואין זו קושיא כיון דחזינן דנתייאשו ממנו אלמא דהני גייסות אלמין נינהו ויפיל עצמו תמיד לגייסות אלמין שע"כ יתייאש ממנו:

מיהו איכא לתמוה כיון דמדינא לשם בן חורין לא ישתעבד א"כ כיון דלאחר יאוש הוי בן חורין וישראל גמור דהא כבר נתייאשו הבעלים ממנו, וא"כ איך גזרו חכמים שמא יפיל עצמו לגייסות לעשותו עבד להתירו בתרומה ולישא שפחה, וגזירה כזו לא מצינו לעשות מבן חורין עבד ולא מצינו כזאת כיון דמן התורה בן חורין הוא לגזור עליו עבדות, ואיפשר לומר דת"ק לשיטתיה דס"ל בכריתות דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ורשב"ג י"ל דס"ל ג"כ הכי, ולקמן דף מ' בתוס' ד"ה אותו כתבו דמעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה מותר ג"כ בשפחה, וא"כ אינו עדיין בכלל ישראל וכי גזרו שישתעבד לרבו ראשון אינו מותר באסור לו דיכול לאכול בתרומה וגם מותר בשפחה, ובהכי ניחא הרמב"ם דפסק דלא כרשב"ג וכן הרי"ף, והרא"ש האריך בראיות להוכיח דהלכה כרשב"ג ולפ"ז ניחא דמוכח ע"כ לדידן דלית הלכתא כרשב"ג דהא סתמא דגמרא לקמן דף מ"ב ע"ב דמיבעיא לן במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה ולא איפשיטא ואי אמרינן כרשב"ג ע"כ מוכח דאוכל בתרומה דאל"כ לא שייך לעשות מבן חורין שאסור בתרומה עבד, וע"כ האיבעיא לרבנן דרשב"ג ולא ס"ל כריש לקיש בכריתות דמוקי דרבנן ס"ל מעוכב גט שיחרור מותר בתרומה וכמ"ש התוס' לקמן, וא"כ אי הלכתא כרשב"ג ע"כ נפשטה האיבעיא, אלא ודאי ס"ל לסתמא דש"ס דלא כרשב"ג ושפיר פסקינן כת"ק ודו"ק:

אמנם כן בתר עיון נ"ל יותר דבלא"ה נראה מדברי התוס' כיון דעכו"ם לא קני ליה אלא לענין מעשה ידיו גם הישראל שקנהו ממנו לא קני ליה רק למעשה ידיו, והוא תמוה בעיני לפרש ישתעבד שאין תורת עבד עליו רק למעשה ידיו, גם הרמב"ם כתב ישתעבד בו והרי הוא שלו משמע דהוי עבד גמור וקשה הא הנכרי לא קנה ליה רק למעשה ידיו וה"ל לבאר שאינו קונה אותו לגמרי, לכן נראה דודאי יאוש הוא מטעם הפקר כפירש"י או מטעם המבואר לקמן דעבד איש היינו שרשות רבו עליו נקרא עבד, וא"כ י"ל ודאי כששבה אותו השבאי והוא ברשות השבאי לא אהני יאוש בעלים דמ"מ אינו ברשות עצמו רק ברשות השבאי שהרי קנאו לענין מעשה ידיו, אלא דבאמת קיי"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לא קנאו השבאי לגמרי דבאיסורא אתא לידיה, מ"מ כיון שתוקף בו בתורת גזילה וילפינן דקני ליה למעשה ידיו ויש לו זכות לקנותו, אף שקונהו באיסור מ"מ מעשה ידיו שלו דהא קיי"ל בתוקף בספינה של חבירו ונחית אדעתא דגזלנותא א"צ ליתן שכרה דלענין זה קונה הגזלן שא"צ ליתן שכרה, וכמ"ש התוס' שם בב"ק דף צ"ו דאי עבדא כמקרקעי דמי אפי' נחית בתורת גזלנותא צריך ליתן שכר דאין קרקע נגזלת, וא"כ כאן דמהני היאוש של הבעלים אף דיאוש כדי לא קני מ"מ קני ליה למעשה ידיו דכיון דמהני ביה יאוש א"צ להחזיר השכר לבעלים דשפיר אהני היאוש שיקנהו השבאי למעשה ידיו ומ"מ לא נפיק לחירות בהך יאוש כיון שהוא תחת יד השבאי, וגם השבאי לא קני ליה לגמרי דהא אין לו קנין הגוף וגם באיסורא אתא לידיה, מיהו כשפדאו ונסתלק יד השבאי שפיר קני ליה הישראל ביאוש ושינוי רשות כמו בכל גזילה, דאף שהגזלן אינו קונה ביאוש מי שקנה ממנו קונה ביאוש ושינוי רשות דלגבי מי שקנה אחר יאוש מיקרי בהיתירא אתא לידיה, נמצא לפי זה כשקנאו מן השבאי לאחר יאוש קנאו לגמרי דהא ה"ל יאוש ושינוי רשות וקנה גם גופו דלעולם לא קנאו השבאי רק למעשה ידיו והעבד לא קנה עצמו מאחר שברשות השבאי הוא למעשה ידיו וא"כ הוי עבד גמור ביד הפודהו, והשתא לרשב"ג שפיר ישתעבד לרבו ראשון והוי עבד גמור ולא קשיא הא כבר נעשה בן חורין ביאוש בעלים דיאוש כדי לא קני רק בעי נמי שינוי רשות ושפיר הפקיעו חכמים קנינו של השני והוי כאילו לא קנאו ולא נעשה בן חורין מעולם ע"י היאוש מאחר שרשות הנכרי היה עליו ומיד שקנאו הישראל העמידוהו חכמים ברשות רבו הראשון נמצא שהרי הוא עבד גמור דליכא שינוי רשות ויאוש כדי לא קני ביד הגזלן והעבד לא נעשה מעולם ברשות עצמו, והרי זה נכון עמוק עמוק מי ימצאנו חכם מבין יחקרנו:

ועפ"ז הדבר מבורר ממילא דבפדאו לשם בן חורין ישתעבד לראשון דאז י"ל שפיר יאוש כדי לא קני ולא נעשה בו שינוי רשות, אבל כשתימצי לומר שישתעבד לשני א"כ איך איפשר לעשות מבן חורין עבד כיון שאתה מכניסו לרשות השני והוא פדאו לשם בן חורין הרי איכא יאוש גמור שקונה העבד עצמו שהרי השני שפדאו לשם בן חורין ודאי נתייאש ממנו והרי נעשה כבר ברשות עצמו, אלא על כרחך כפירש"י שישתעבד לראשון:

וארווח לן בזה מה שנתחבטו הקדמונים איך קני ליה השבאי ע"פ היאוש הא אי קאי בהדיה לדינא ודאי צריך להחזירו לו, והרבה טרחו בזה הרמב"ן והרשב"א, אבל למאי דפרישית א"ש טובא דודאי נהי דעבדי כמקרקעי דמי ובתוקף בעבדו של חבירו צריך לשלם שכרו לחבירו כמ"ש התוס' שם בפ' הגוזל י"ל דזהו דוקא קודם יאוש אבל לאחר יאוש אף שאינו קונה גוף העבד כמו שאין יאוש מועיל לקרקע מ"מ למעשה ידיו קנאו דמעשה ידיו הוי כמטלטלין, ולא דמי לגזל קרקע שצריך לשלם גם הפירות היינו שהוא הנאת הקרקע עצמה וכן בנשתמש בקרקע שהוא הנאת הקרקע עצמה, אבל מעשה ידיו של עבד אינו הנאה דמגופו לכן מעשה ידיו דמיין למטלטלין שנגזלין ומהני ליה לקנותן לענין שא"צ לשלם שכרן כמו בספינה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ולא מה שהרויחו בגזילה לכן שפיר קני ליה למעשה ידיו בגזילה, אפי' אי עבדי כמקרקעי דמי מ"מ לאחר יאוש קני ליה, והא דקשיא אכתי מאמתא דמר שמואל יתבאר לקמן בעז"ה, והכל נכון וברור ודוק היטב:

בתוס' ד"ה בין כך כו' דאי כשפדאו לשום עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו כו' לענין מציאה כו' עכ"ל. לכאורה קשה דהוה להו להוכיח טפי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שעשו בלשם בן חורין שישתעבד לראשון כדי שלא יפיל עצמו לגייסות שיפדוהו לשם בן חורין, וצריך להבין איך פסיקא להו שמא יפדנו לשם עבד, וצ"ל דמסתמא יפדוהו לשם בן חורין, וא"כ מי שירצה לפדותו לשם בן חורין כיון שיודע שישתעבד לראשון יערים לפדותו לשם עבד לעצמו ואח"כ ישחררנו ומה הועילו חכמים בתקנתן, ולפמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם בפירוש המשנה יש ליישב, מיהו נראה דבלא"ה יש לומר דודאי לאו ברשיעי עסקינן שיפדנו לעבור על תקנת חז"ל, רק אי לא עבדו תקנה שישתעבד לראשון הוה סבור למיעבד מצוה לעשותו ישראל אבל כיון שגזרו חכמים שישאר דוקא ביד רבו הראשון ודאי לא עביד לאפקועי תקנת חז"ל, ועיין בסמוך:

בא"ד דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות עכ"ל. וקשה לפ"ז למה גזור שיפיל עצמו לגייסות מה יועיל בזה שמא יפדוהו לשום עבד דודאי שכיח טפי שיפדוהו לשום עבד משיפדוהו לשום בן חורין לאבד מעותיו בפרט לרשב"ג שמצוה לפדות העבדים, ודוחק לומר דבהצטרפות ריוח מועט וספיקא דיפדוהו לשום בן חורין יפיל עצמו לגייסות דזה דחוק דודאי לא שכיח כלל שיפדוהו ויאבדו מעות הפדיון, והנלענ"ד בזה דלא זו בלבד שגזרו שיפיל עצמו לגייסות ויפקיע מיד רבו דודאי לא סמך על זה שיפדוהו לשם בן חורין אלא שיש לחוש שיגזול ג"כ משל רבו ויפיל עצמו לגייסות וכשיבא למרחקים יתן לאחר מעות או חפצים שגזל משל רבו ויפדוהו לשם בן חורין דכיון דנתייאש רבו ממנו מי שיתן לו המעות קנאן ביאוש ושינוי רשות, וא"כ לא זו בלבד שיפקיע עצמו אף גם יפסיד רבו מה שיקח בגניבה או בגזילה וכל הון ביתו יקח ויתן לאחר שיפדנו והאחר קנה ביאוש ושינוי רשות וא"ש:

ובהכי ניחא מה שנתחבט בפני יהושע למה אמר רשב"ג אי לפני יאוש קאמריתו כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים וקשה הא לפני יאוש כ"ש דשייך שישתעבד משום גזירה שיפיל עצמו לגייסות כדי שיפדוהו אף קודם יאוש, ולפ"ז ניחא דודאי לא סמך העבד שיפדוהו לשם בן חורין משלהם דלא שכיח רק שיפדוהו במה שגנב משל רבו ולגבי השני ה"ל יאוש ושינוי רשות, משא"כ לפני יאוש שאין קונין המעות א"כ לא יפדוהו כלל דאם נפדה בשל רבו ממילא נשאר של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו ואינו מפיל עצמו לגייסות רק כדי שע"י יאוש בעלים יצא לחירות וזה לא שייך קודם יאוש שכל מה שתחת ידו הוא בחזקת רבו ולא יהיה לו במה לפדות, אלא דמ"מ אי לפני יאוש קאמרי רבנן ע"כ ס"ל עכשיו הואיל ואיתרמי שפדאו א' לשם ב"ח אם תימצי לומר שיהיה עבד לא ימצא מי שיפדנו אבל העבד אינו סומך עצמו על זה כלל:

ובזה יש ליישב ג"כ מה שפסק הרמב"ם בפדאו קודם יאוש לשם בן חורין דרבו ראשון אינו נותן דמיו, והקשו עליו דבתוספתא אמר רשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד ורבו ראשון נותן דמיו, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם מפרש התוספתא לאחר יאוש דכן מוכח לרבא, והשתא ודאי כיון דלא שכיח שיפדנו לשם בן חורין ויפסיד מעותיו יכול לטעון שמא פדית אותו בשל עבד ומה שקנה עבד קנה רבו וא"צ להחזיר לו הדמים, משא"כ לאחר יאוש אף אם העבד נתן לו המעות קנאו ביאוש ושינוי רשות א"כ לא יכול לטעון שמא העבד נתן לך המעות דאף אם נתן לו המעות קנאן לכן שפיר צריך להחזיר לו המעות, אבל הרמב"ם דאיירי לפני יאוש דכשנתן לו העבד בחזקת של רבו הוא יכול לטעון שמא נתן לך העבד המעות וא"צ להחזיר לו כלום, ודוק היטב:

אלא דיש לעיין דהרמב"ם לשיטתיה גם בקנה ביאוש מחזיר הדמים רק החפץ קנה ולא שייך זה ואין להאריך:

בגמרא רשב"ג לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כו' אי לפני יאוש כו' כשם. והקשה בפני יהושע נימא דודאי ידע דלאחר יאוש קאמרי אלא דטעה דגם רבנן סברי חשש דיפיל לגייסות אלא דמ"מ ס"ל דלשם בן חורין לא ישתעבד משום ממנעי ולא פרקי וקאמר רשב"ג דמצוה לפדות העבדים ולא שייך ממנעי וממילא י"ל דישתעבד מטעם שמא יפיל עצמו לגייסות, והניח בצע"ג, גם לדידי הוה קשיא, מיהו נראה לפירש"י ותוס' דס"ל דרשב"ג ס"ל דישתעבד לרבו ראשון א"כ נראה דודאי אע"ג דמצוה לפדות העבדים מ"מ ימצאו הרבה פודים כשישתעבד לשני משימצאו פודים לשם מצוה שישתעבד לראשון וכדפרישית לעיל בלשון התוס' ד"ה דילמא, וא"כ אי ס"ל לרשב"ג דחששא דממנעי ולא פרקי חשובה טפי מחששא דיפיל עצמו לגייסות א"כ תיקשי אמאי ס"ל לרשב"ג דישתעבד לראשון, והתוס' תירצו לעיל דאין לתקן לגזול ולאחר יאוש לא שייך כיון דמדינא פקע מן הראשון, וא"כ אכתי לא יהיב טעמא למילתא דס"ל לאחר יאוש ישתעבד לרבו ראשון ובהא ודאי שייך חששא דממנעי ולא פרקי אף דמצוה לפדות העבדים, וא"כ אכתי לא יהיב טעמא לסתור דברי חכמים במאי דס"ל ישתעבד לרבו שני לאחר יאוש דאז בדין הוא שישתעבד לשני משום דממנעי ולא פרקי, אלא ודאי רשב"ג יהיב טעמא אלפני יאוש דאז לשם עבד ישתעבד לראשון, רק לשם בן חורין ס"ל לת"ק ממנעי ולא פרקי שפיר שייך הטעם משום כשם, אבל אי קאי לאחר יאוש אין זו טעם לסתור דברי חכמים דס"ל לאחר יאוש ישתעבד לרבו שני דתיקשי לנפשי' הא ממנעי ולא פרקי וה"ל למימר עיקר טעמא משום דחזקיה, כן נ"ל ודוק היטב:

מיהו לאידך פירושא שכתבו התוס' דמודה רשב"ג דלשם עבד ישתעבד לרבו שני לא שייך מ"ש, מיהו נראה לתירוץ זה בלא"ה לק"מ דאי לאחר יאוש ישתעבד לרבו שני לא שייך כלל ממנעי ולא פרקי דהרבה פודים יהיה לו שהרי קונין עבדים בדמים וכ"ש לפדותו מיד עכו"ם שעכ"פ מופקע ממצות, ולא שייך כלל ממנעי רק כשמשועבד לרבו ראשון שאין רוצה להוציא מעותיו רק בשביל שיהיה בן חורין ולא בשביל רבו ראשון, ולק"מ בשום אופן ודו"קף

בתוס' ד"ה אי לפני יאוש כו' מ"מ לא מסתבר ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש עכ"ל. נראה כוונת התוס' דרבא לא מוקי דפליגי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש היינו משום דלא מסתבר לרבא דיסברו חכמים לפני יאוש לשם בן חורין לא ישתעבד להפקיע עבדו של חבירו משום תקנה דממנעי ולא פרקי, ולפ"ז איפשר גם רבנן ס"ל מצוה לפדות העבדים לפי האמת, וכן משמע מדברי מהרש"א, ועיין מ"ש לקמן דף ל"ח ע"א גבי אמתיה דר' אבא בר זוטרא, ולפמ"ש לעיל בגמרא א"ש טובא רבא לשיטתיה, ע"ש ודו"ק:

בגמרא ולרבא דאמר לאחר יאוש כו' ממאן קני ליה. ויש לדקדק דילמא ת"ק נמי ס"ל כדחזקיה דגזרינן שיפיל לגייסות אלא דבהא פליגי דת"ק ס"ל לשם בן חורין לא ישתעבד דמשום הא לא גזרינן שיפיל עצמו לגייסות דשמא יפדוהו לשם עבד, משא"כ אם לא ישתעבד ודאי יש לחוש שיפיל עצמו לגייסות ובהא מודה לרשב"ג, אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דודאי אי לא קני ליה השבאי למעשה ידיו ורבו ראשון נתייאש ממנו הרי הוא בן חורין גמור ולא שייך לעשות מבן חורין עבד להכי צ"ל דקני ליה למעשה ידיו, וכן למה שפירשתי שיגנוב משל רבו א"ש ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה