אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לז.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לז.

דף לו:

בגמרא מאי פרוזבול א"ל פורסא דמילתא, עיין פירש"י, ואיפשר לפרש פורסא לשון פרס לפי שלשון הפרוזבול מוסרני לכם הדיינים ובמוסר שטרותיו ממש אינו משמט מן התורה ועשו תיקון פרוזבול שהוא התחלה מן מסירת שטרותיו שהרי אומר מוסרני וחשבינן ליה כמוסר אע"פ שלא גמר דבריו למסור ממש, גם י"ל לשון פורסא כמו דאיתא בפ' החולץ רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסא דבבל ופירש"י גבאים, וכאן המלוה עושה לב"ד גבאים שיגבו חובו, ואיפשר להכי דייק אמאי נקרא פרוזבול על שם בולי שהם העשירים ולא על שם העניים לכן אמר פורסא דמילתא היינו שעושה העושר לב"ד גבאים שיגבו חובו לכן נקרא ע"ש העשירים, גם איפשר פורסא הוא כעין פסק כדלעיל דף כ"ח ע"ב פורסי שנמג והוא פסק הדבר שנראה כמעשה ב"ד שפסקו לו לגבות חובו וזה נגד העושר נקרא פסק שחובו פסוק לגבותו בכל עת:

בפירש"י ד"ה אין צריכין כו' שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת עכ"ל. והרמב"ן הקשה עליו דאיתא בספרי דר"ש ס"ל שמוט כל בעל משה ידו פרט ליורש, לכן פירש שהלוו היתומים בעצמם, וכבר עלה בדעתי בפירש"י דקשה במציאות שילוו מעות של יתומים דבעינן גברא דאית ליה דהבא פריכא או בעיסקא, וי"ל דס"ל דעיסקא בלא"ה אינו משמט, וכ"כ בתומים סימן ס"ז ס"ק כ"ה, והוכיח מכאן דעיסקא משמט פלגא דמלוה, ולפענ"ד יש במציאות להלוות על משכנתא באתרא דמסלקי ודאי יכולין ללוות גם של יתומים ולק"מ על הרמב"ן דבאתרא דמסלקי שביעית משמטת, וליישב פירש"י דלא תיקשי מספרי, בתומים ביקש לפרש דליורש דקאמר היינו ליורש של הלוה אינו נשמט דליכא עליה שיעבוד הגוף ולא שייך לא יגוש וזה דחוק, מיהו לענ"ד איפשר דרש"י ס"ל דדברי ר"ש נידחין דהא איתא לעיל דף י"ח במעשה ב"ד ובהקפת חנות וכן בכולהו שאינו משמט אם זקפן במלוה משמט אע"פ דלא קרינן ביה כל בעל משה ידו שהרי לא בא לידו בתורת הלואה אהני זקיפה למיחשבה מלוה לענין שתשמט, א"כ כ"ש ביורש שתחילתו מלוה ונהי דלא קרינן ביה משה ידו הרי הוא זקוף ועומד במלוה, וגם לא מסתבר שיהיה יפה כח הבן מכח האב כשבא מכחו, לכן איפשר פרט ליורש היינו כגון שירש מעשה ב"ד כגון כתובת אמו ובאמו הדין בפגמה כתובתה הוא משמט, או פגמה וזקפה, והשתא י"ל כיון דמעיקרא מחמת המוריש לא היה משמט אף דהיורש פגם הכתובה אינו משמט ואזלינן בתר ירושה שירש החוב שאין ראוי לשמט וזהו כל בעל משה ידו שהלואה באה על ידו פרט ליורש שירש חוב שאינו משמט אף דפגם או זקף החוב לא מהני, או איפשר לפי גירסת התוספתא שהביא בתומים שם הוא משמט ואין יורשים משמטין י"ל דהיינו ביורש שלוה מעות מאביו ומת ונשאר החוב לכל היורשים ועבר עליו שמיטה י"ל דלא מצי טעין היורש חוב שלי שמטתו שביעית ואחלוק בשוה עמכם זה לא נקרא משה ידו שנקרא בו לא יגוש שאין רוצים להוציא ממנו רק לנכות לו מחלקו כנגדו, וא"כ צדקו דברי רש"י בפשט הש"ס, ודוק היטב:

שם ד"ה אלא על הקרקע כו' דלא תיקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות כו' עכ"ל. וקשה על פירש"י א"כ בהיה לו קרקע בשעת הלואה ועכשיו אין לו נמי נכתוב, ועיין בתומים, וכבר קיימתי מסברא דנפשאי מ"ש בזה, גם קשה מאי אהני מה שיש לו מלא מחט וכי בשביל זה ילוה לו שיגבה מלא מחט, ועוד אם קנה קרקע אחר ההלואה לא יכתוב כיון שבשעת ההלואה לא היה לו וכ"ש דקשה ממזכה לו קרקע כל שהוא וכי בשביל זה ילוה שיגבה משל עצמו, וכן הקשה הרשב"א בחידושיו, ונלענ"ד דתקנת הלל היתה שלא ימנע מלהלוות, והשתא אם נימא כשקנה אח"כ לא יכתוב פרוזבול יהיה דינא ודייני ביניהם שיטעון הלוה שאח"כ קנאה לזה תיקנו שלא יצטרך המלוה לברר ולזה גם במזכה אח"כ סגי דהכל לתקנת המלוה לכן לא קפדו חז"ל אם היה לו קרקע בשעת הלואה ואח"כ אין לו דלא נכתוב פרוזבול ולא יהיה נעילת דלת כיון דיכול לזכות בקל קרקע כל שהוא ובזה יסולקו הסכסוכים שביניהם אימת שהיה לו הקרקע וגם אם הקרקע שוה כדי החוב רק באין לו קרקע אפי' כל שהוא לזכות בהא לא כתבינן דהא לא שכיח כלל, והנלענ"ד בזה דהיתה תקנה שלא יהיה פרוזבול נכתב לעולם דהא קיי"ל דדורשין לשון הדיוט וכיון שרגילין לכתוב פרוזבול מסתמא כל אדם, א"כ לא תהא תקנת הלל גרועה מלשון הדיוט ולא נצטרך פרוזבול כלל, ולזה נתנו בו תנאי פעמים שלא יוכתב ותו לא שייך לדון בו כאילו נכתב דשמא לא היה לו קרקע, לכן עילה מצאו שיצטרך בהכרח לפרוזבול ולא תשתכח תורת שביעית כנ"ל נכון:

מיהו בפירש"י י"ל שדייק וכתב כדרך כל חובות שנגבין מן הקרקע, ולענ"ד אין כוונתו כלל רק לפי שעשו שפרוזבול יהיה כאילו מסור ביד ב"ד לגבותו והיינו כדרך חובות שנגבין מן הקרקע וכפירוש הר"ש שלא עשו רק שיהיה כגבוי ביד ב"ד, לכן ביש ללוה קרקע הוא כרוב שטרות שעשויין לגבות מן הקרקע כותבין פרוזבול שיהיה כגבוי ביד ב"ד והכי דייק לישנא דרש"י למעיין היטב ודלא כהבנת הראשונים בפירש"י, מ"מ הדברים שכתבתי מוכרחים בלשון התוס' ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא על הקרקע כו' לפי שאין יכול לכלותה כו' עכ"ל וקשה א"כ במלוה על פה שיכול להבריח הקרקע למוכרה לא נכתוב פרוזבול, ואיפשר דמסתמא כשמאמין לו במלוה ע"פ בטוח בו כי איש אמונים הוא לכן כשמרגיש בו שיבריח מעמידו לדין והעמדה בדין קלא אית ליה וגבי ממשעבדי:

בא"ד והא דכתבינן אקרקע כל שהוא כו' עכ"ל. דברי הראשונים דחוקים, ולולא דבריהם היה נ"ל דודאי טעם קרקע לפי שתקנת פרוזבול שיהיה כגבוי מנכסי הלוה והוי כאילו כבר גבויים לב"ח, והנה ביש לו קרקע כל שהוא הוי כאילו הגבה הלוה נכסיו אף שהם ביד הלוה חשבו כאילו הקנו כל נכסי הלוה למלוה וזכה בהם המלוה, ולפי שאין דרך קנין להקנות מטלטלי אלא אגב קרקע א"כ אי איפשר שיהיו נכסי הלוה כקנויין למלוה בחובו רק בקרקע די"ל שהקנו לו אגב קרקע כל מה שביד הלוה לגבות חובו לכן סגי בקרקע כל שהוא, משא"כ בלא קרקע אי איפשר שיגבה הלוה נכסיו ואפי' בחליפין אין מטבע נעשה חליפין, אבל אגב קרקע שפיר נקנה הכל גם המטבע:

בגמרא ולערב יש לו קרקע כו'. לפ"ז משמע דכותבין נמי על נכסי לוקח אם הוא מלוה בשטר דהא יכול לגבות מן הלוקח כמו מערב, וא"כ ממילא מיושב מ"ש לעיל בפירש"י שאם היה לו קרקע אע"פ שמכרה לא גרע לוקח מערב דנכסי דבר נש ערבין ביה, וא"כ דברי הר"ן צ"ע מ"ש בהבנתו ברש"י דאם בשעת כתיבה היה לו קרקע ואח"כ מכרה לא מהני לפירש"י דהוי כגבוי, וקשה הא כיון דגבי מנכסי הלוקח מי גרע מערב, ואיפשר דהר"ן לא קאמר רק בחוב בעל פה, ובתומים לא הבין כן בדברי הר"ן, וגם עיקר דברי הר"ן תמוהים בעיני דא"כ מה הועיל בתקנת פרוזבול הרי הלוה ימכור נכסיו קודם שיבא לידי גוביינא כדי שיפקיענו שביעית, ועוד דמה בכך דהוי כגבוי הא נכתב על קרקע כל שהוא, ונהי די"ל אין אונאה לקרקעות מ"מ וכי יצא הלוה בפרעון כשיתן לו הקרקע כל שהוא בחובו הא ודאי כופין הלוה לשלם כל חובו בזוזי כדינו וגם המלוה מזכה לו קרקע שלו, אלא הדבר ברור דכיון שתיקנו פרוזבול עילה בעלמא מצאו שיקרא לו שם כגבוי ואף שמכר הלוה נכסיו הוי ליה כאילו מכר נכסים של מלוה שאינו חוב מחמת הלואה רק גזילה וחמסנותא ולא יפסיד המלוה בשביל כך, וכן נראה מסתימת כל הפוסקים דכל שכתב פרוזבול גובה חובו, ודברי הר"ן תמוהים בעיני

וגם בענין דמזכה ללוה קרקע כל שהוא נראה שהוא לתקנת המלוה כשלא יהיה ללוה קרקע שלא יפסיד חובו דאם לא כן מה תועלת בקרקע כל שהוא לכן אפי' הלוה צווח נראה דלא מהני דאל"כ לעולם יופקע חובו ואינו מן הדין דא"כ לעולם יערים הלוה למכור קרקעותיו ויצווח שאינו רוצה לקנות, והר"ן כתב בעומד וצווח לא מהני, וצ"ע דבסתמא נמי אינו רוצה הלוה שיזכה לו ומה לי עומד וצווח או סתמא, ואם הלוה איש אמונים הלא יכול לפרוע לו וכשיאמר משמט אני יאמר אעפ"כ ולמה יהיה חפץ הלוה שיכתוב המלוה הפרוזבול, ואיני כדאי לחלוק, אבל הדעת נוטה כמ"ש דאל"כ מה הועיל הלל בתקנתו אם יבריח הלוה נכסיו ויצווח שאינו חפץ שיזכה לו המלוה, ונמצא אתה נועל דלת בפני לוין ויעברו על מ"ש בתורה וחזר החשש למקומו וצ"ע:

שם ולחייב לו יש לו קרקע. משמע אפי' הלוה הלוה אחר הלואה שלו נמי שייך שיעבודא דר' נתן דלא כהג"א פ' שור שנגח דמחלק, ומשמע אפילו לא כתב הלוה פרוזבול ע"ז שחייב לו וא"כ אין הלוה יכול לתובעו שנגד הלוה שביעית משמטת אפי' הכי צריך לשלם למלוה ראשון דמשועבד ליה מדר' נתן ויכול לגבות החוב מזה שנשתעבד לו וזה חידוש דין שלא יצטרך לשלם למי שלוה ממנו מחמת ששמטתו שביעית ולמי שהלוה חייב יצטרך לשלם, וצ"ע אם הלוה פרע לב"ח שלו שכתב פרוזבול על זה שחייב לו אם יצטרך לשלם ללוה דהא בכתב פרוזבול יכול לתבוע את הלוה ולא מצי מסלק לו בקרקע שכתב פרוזבול עליה, א"כ בכתב הפרוזבול על קרקע של החייב לו מ"מ צריך הלוה לפרוע למלוה שלו וכשיחזור על מי שהלוה לו כיון שהלוה לא כתב עליו פרוזבול יופקע חובו, מיהו י"ל דמה שכותב הפרוזבול על החייב לו היינו משום דחייב לו מדר' נתן, א"כ יכול לכתוב בחריקיה דלוה והלוה ג"כ יכול לגבות חובו ע"י פרוזבול שכתב זה על נכסי החייב לו, וצ"ע שלא בא מבואר בפוסקים מזה:

שם תנן התם השביעית משמטת את המלוה בין בשטר ובין שלא בשטר. לכאורה הוי זו וא"צ לומר זו, ועיין תוי"ט, ונראה לומר דקשיא ליה למה חשש הלל שנמנעו מלהלוות פן תשמיטנו שביעית הא קיי"ל בהלוהו לעשר שנים אינו משמט וה"ה פחות ומטעם דלא שייך לא יגוש שאין יכול לתובעו תוך זמנו וכדאיתא בסימן ס"ז, וא"כ מה יש לו לירא מן השמיטה הא יכול לעשות כשקרבה שנת השמיטה שאינה משמטת אלא בסופה אז כשיראה שיש לו לחוש שהלוה ישמט עצמו ירחיב לו זמן ימים אחדים עד אחר השמיטה, ותו לא שייך לא יגוש, דמה לי קבע לו זמן בשעת הלוואה או הרחיב לו זמן אח"כ סוף סוף כשהרחיב לו הזמן אין בידו לנוגשו קודם שיגיע הזמן ולא תשמיטהו שביעית, ועפ"ז איפשר לומר לפמ"ש בירושלמי דבחוב שבשטר לא מהני מחילה, א"כ י"ל ה"ה הרחבת זמן לא מהני בחוב שבשטר דהא הרחבת זמן נמי הוי כמחילה ולא מהני בשטר, ועפ"ז איפשר דלהכי מוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט כיון שמסרם לב"ד הרי הוא אין יכול לנוגשו ולתובעו דהוי כהרחיב לו זמן אלא דבשטר לא מהני מחילה, וכבר כתב הש"ך בסימן ס"ו ובסימן רמ"א דלא תיקשי לירושלמי ממוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול דמהני מחילה בשטר וכתב לחלק כיון שאין השט"ח בידו, א"כ במוסר שטרותיו שאין השטר בידו שפיר מהני מה שמרחיב לו הזמן שלא יתבענו בעצמו, לכן מהני במסירת שטרותיו לב"ד שקיבל עליו שלא לתובעו ע"י מסירת שטרותיו לכן אינו בלא יגוש, ועפ"ז יש ליישב פירש"י במכות דף ג' דפריך ממתני' דאומדין כמה רוצה ליתן בין נותן לו עכשיו לעשר שנים ופריך כולהו בעי שלומי ומשני במוסר שטרותיו ופירש"י היינו פרוזבול והתוס' הקשו דשני דברים הם, ונראה דודאי מודה רש"י דמוסר הוא מן התורה והיינו מסירה ממש ופרוזבול שלא מסר שטרותיו רק כותב מוסרני הוא מתקנת הלל שיהיה כמוסר אף שהשטר בידו ויכול לנוגשו בעצמו דמחילה לא מהני כשהשטר בידו, ומה שהכריח לרש"י לזה היינו משום דמעיקרא דקושיא כולהו בעי שלומי ומאי קושיא הוא אטו לא ידע תקנת הלל שיוכל לכתוב פרוזבול ולא הפסידוהו כלום רק הזמן וע"כ הוא בכלל שינויא דש"ס במוסר שטרותיו והיינו דפרוזבול נמי מטעם מוסר שטרותיו הוא רק שהקילו אף שהשטרות תחת ידו יהיו כמסורים, ולא נתכוין רש"י רק שמוסר שטרותיו הוא פרוזבול, דלהכי לא משני בפרוזבול דהיינו הך לפי תיקון חכמים שא"צ למסור דבדיבורא כמסורין דמי, מיהו בחוב על פה קשה הא יכול למחול בדברים בעלמא, וצ"ל דלא מהני קביעות זמן רק בתחילת הלוואה דלא עבוד הזמן בשביל שלא תשמיטהו שביעית, אבל במרחיב זמן כדי שלא ישמט לא מהני, וא"כ י"ל דקמ"ל לא מיבעיא בשטר משמט אע"פ שמסתמא מרחיב לו זמן ימים אחדים אילו היה מועיל ובשטר לא מהני מחילה אלא אפי' ע"פ לא מהני, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן בפירש"י ד"ה דתפסי להו בי דינא דמשמע דמוסר מטעם הפקר ב"ד, מיהו לפמ"ש הר"י קורקוס על מ"ש הרמב"ם בהתנה שלא יתבענו בשביעית משמט מכל מקום וכתב הטעם כיון שבבא לצאת ידי שמים חייב ואי תפס מהני, א"כ מרחיב לו זמן בפה מלא ודאי אפי' תפס צריך להחזיר, א"כ קשה לעולם יעשה כן להרחיב לו זמן על ימים אחדים, מיהו לדעת הרא"ש דס"ל שכל השנה אין יכול לנוגשו ובסוף משמט לגמרי, א"כ י"ל דלא אהני ליה הרחבת הזמן שכבר התחילה השמיטה לשמט ובלא"ה לא יוכל לנוגשו א"כ לא מהני ליה רק שירחיב לו זמן קודם שהחל שנת השמיטה ובשביל זה נמנעו להלוות שלא יצטרך להמתין שנה שלימה אם יקבע לו זמן, אבל לדעת הרמב"ם קשה הרי יוכל להרחיב לו זמן, ולמאי דפרישית לעיל בריש שמעתין שהיו מלוין זה כנגד זה א"כ לא יוכל להרחיב לו זמן וא"ש, ודוק היטב, וצ"ע אם מרחיב לו הזמן קודם סוף שביעית להרמב"ם אם דומה להלוהו לזמן כיון דבדברים נמחל הזמן, והירושלמי גם בשטר אינו מוסכם שלא יועיל מחילה והרחבת זמן, וצ"ע טובא בזה:

שם ר' יוחנן וריש לקיש כו'. אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט וקשיא לי טובא א"כ למה נמנעו מלהלוות הא אמרינן בעלמא אחריות ט"ס דלא שדי אינש זוזי בכדי אלמא דהמלוין דעתן דוקא שיהיה להם אחריות נכסים א"כ מסתמא כל אחד מלוה בשטר ויכתוב אחריות נכסים ולא יצטרך פרוזבול כלל, ואע"ג שיהיו גם מלוין בלא שטר טורח פרוזבול ל"ל יתקן שילוו בשטר שיש בו אחריות נכסים, וכ"ש לדברי הירושלמי דאפי' אי אמרינן אחריות ט"ס אינו משמט שא"צ תיקון פרוזבול כלל, ואין לומר דאחריות לא מהני רק ביש לו נכסים ועשה תקנה לאותן שאין להם נכסים, דהא התוס' כתבו לעיל שלא תיקן פרוזבול רק ביש לו קרקע אבל באין לו קרקע לא שכיח להלוות א"כ מי שירא שיופקע חובו לא יועיל תקנת פרוזבול דסוף סוף לא ילונו אם אין לו קרקעות, ואיפשר לסייע מכאן לדעת הגאונים דס"ל דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר כדאיתא בח"מ סי' ק"ד, והשתא י"ל דודאי אף שהיו קרקעות ללוה ירא להלוות פן חייב מלוה על פה מוקדם דמלוה ע"פ לית לה קלא ויבא המלוה ע"פ ויגבה הקרקעות קודם שביעית ואז לא יועיל לו האחריות כיון שלא ישארו הנכסים ללוה בשביעית ותשמטנו שביעית, אבל כי תיקנו פרוזבול שעכ"פ חיוב על הלוה לשלם לא ימנע מספיקא דמלוה ע"פ דאפי' יהיה מלוה על פה מוקדם אינו ברור שלא יגבה כשיהיה ללוה מטלטלין או קרקעות שיקנה, ולפ"ז איפשר דרב ושמואל לשיטתייהו דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא מוכח דמשמט אפי' שטר שיש בו אחריות דאל"כ ל"ל תקנת פרוזבול, ואין לומר דירא ממלוה ע"פ מוקדם דהא טעמייהו דהני פוסקים משום דשיעבודא דאורייתא, וא"כ למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר קודם ול"ל תקנת פרוזבול וע"כ גם שטר משמט, ורבי יוחנן וריש לקיש לשיטתייהו דסבירא להו שיעבודא דאורייתא שפיר י"ל דבשטר אינו משמט, ולא תיקשי תקנת הלל ל"ל ילוה בשטר די"ל דירא ממלוה ע"פ מוקדם ודו"ק:

ודברי התוס' בשבועות דף ל"ז ע"ב דכתבו הא דמלוה על פה משמט היינו במחל השיעבוד תמוהים דא"כ אפי' בשטר נמי, וצ"ל דקאי אדין תורה אבל אחר שהפקיעו השיעבוד לא הוי שיעבוד במלוה ע"פ, מ"מ קשה הכתוב שאמר השמר לך הא מן התורה אפי' מלוה על פה אינו משמט, וצ"ל דוקא בלית ליה קרקע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה שטר שיש בו אחריות כו' הא דאמרינן לעיל כו' דאונס קנס כו' אע"ג כו' גבי ממשעבדי כו' מ"מ אלים טפי כו' עכ"ל. כבר כתבתי דבירושלמי לא משמע כן דס"ל אפי' אי אחריות ט"ס אינו משמט, וליישב קושיית התוס' י"ל דכולהו מיירי באין לו קרקע, ואע"ג דבכתובה כתבו התוס' בכמה דוכתי דאפי' מיניה לא גבי רק מקרקע י"ל דנ"מ באין לו קרקע בשביעית דאם משמטת אפילו קנה קרקע אח"כ לא גביא משא"כ אי אינו משמט שפיר גביא, ובהכי ניחא דהרמב"ם פסק בסיים לו שדה אינו משמט, וקשה מנ"ל הא הך ברייתא מסיק דב"ש היא, ולפ"ז ניחא דס"ל כהירושלמי דמתני' בשטר איירי סתם שטר דאמרינן אחריות ט"ס, והשתא כיון דחזינן במתני' דאיכפל לכתוב רבותא דבשטר משמט אע"ג דאחריות ט"ס ולא נקט רבותא טפי דאפי' בסיים משמט דהא ברייתא נמי לרבותא נקט סיים, אלא ודאי בסיים לכ"ע אינו משמט ודו"ק:

בפירש"י ד"ה נעשה מעשה להוציא ממונו בידים עכ"ל. משמע דדוקא להוציא ממונו לא עבדינן מעשה, לפי זה אם תפס המלוה משל לוה בשטר שיש בו אחריות משמע שאין הלוה יכול להוציא ממנו, וכן משמע כיון דלא ברור לר' יוחנן א"כ מידי ספיקא לא נפקא, ולפי דעת הש"ך מהני תפיסה בספיקא דדינא, ועיין בש"ך סוף הלכות רבית דאפי' ברבית דאיסורא מהני תפיסה, עיין מ"ש שם בחידושי להלכות רבית:

ולכאורה נראה בכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה בעדים לא משמטא שביעית דהא אין יכול לנוגשו, אלא דממה שכתב הר"י קורקוס על הרמב"ם שכתב בהתנה עמו שלא יתבענו חוב זה בשביעית משמט וכתב הטעם כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה שייך ביה לא יגוש משמע משום תפיסה נמי שייך לא יגוש, עיין לעיל דף י"ט בכתב ע"ג כתב פסק הרמב"ם בפי"א משבת כר' יוחנן אע"פ שאמר ג"כ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכאן פסק דבשטר משמט ג"כ, ועמ"ש שם, ודו"ק וצ"ע:

שם ד"ה דתפסי להו בי דינא והפקירן הפקר וגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש עכ"ל. לכאורה ארכביה אתרי ריכשי כיון דטעמא משום הפקר ב"ד ל"ל הטעם דגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש, ולעיל ד"ה רבא בדף הקדום לא נתן טעם דבי דינא קתבעי ליה, ומזה נראה דגם רש"י ס"ל דפרוזבול ומוסר שטרותיו שני דברים הם אלא דמשמע ליה דאי איפשר שיהיה מוסר שטרותיו מן התורה דבאיזה כח יתבעו הב"ד רק בכח המלוה ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי כדפרישית לעיל דף הקדום, אלא דקשיא ליה אמאי מקשינן לעיל אתקנת הלל ולא אמוסר שטרותיו דלא מהני ג"כ מן התורה, לכן ס"ל לרש"י דפשיטא דאביי נמי מודה דהפקר ב"ד הפקר, ולא קשיא ליה אמוסר שטרותיו דשפיר י"ל מטעם הפקר ב"ד, מיהו בפרוזבול שאינו מוסר השטרות כלל רק כותב מוסרני ואיהו גופיה קתבע ליה לא היה לו להלל לתקן שיעבור המלוה על לא יגוש נגד הכתוב בתורה, לכן ס"ל לאביי דבהא לא הוה ליה לסמוך על הפקר ב"ד, ורבא ס"ל גם בהא הפקר ב"ד שהמלוה יתבענו ואינו תובע החוב רק שהפקירו נכסי הלוה, ותקינו פרוזבול שיהיה בדיבור בעלמא נקרא מוסר שטרותיו והיינו דפירש"י במכות מוסר שטרותיו היינו פרוזבול לפי תיקון הלל הכל חד, כנ"ל בפירש"י ודו"ק:

בגמרא א אמר ליה אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו כו'. ויש לדקדק היכי מדמי תפיסת מטלטלין דיצאו מרשות הלוה בתפיסה דהא קיי"ל בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואילו בקרקע בממון שיכול להוציאו בדיינין יכול להקדישו כדאיתא בב"מ דף ו' ובב"ק דף ע', וא"כ איך מדמי תפיסה דקרקע למטלטלין, וי"ל דמ"מ באינו כופר כגון בפקדון הוי ברשות בעלים כמ"ש התוס' שם, א"כ גם כאן במשכון הוא ברשות בעלים שאינו כופר לו כלום רק שיכול לתבוע חובו והדר ה"ל בלא יגוש דלא יכול לתפוס המשכון רק לתבוע החוב, ואי לא קני ליה ברשות לוה קאי להקדישו דהקדש מוציא מידי שיעבוד לכן אין לחלק בין קרקע למטלטלין בתפיסה זו:.

בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' אין לפרש דפריך מהלוהו שלא על חצירו כו' ויש לו משכון בידו כו' עכ"ל. דברי התוס' צריכים ביאור דאפי' פריך הלוהו שלא על חצירו פריך שפיר דמ"מ תפיס ליה והיינו יש לו משכון בידו, ונראה כוונת התוס' דאי פריך מהלוהו שלא על חצירו קשה מהיכא פשיטא ליה בהא דמשמט, דליכא למימר דסמיך על הא דמשכנתא באתרא דמסלקי משמט, דע"כ טפי ה"ל לאקשויי מהלוהו על חצירו דאפ"ה משמט, וע"כ משמע ליה מגוף המשנה דנקט המלוה על המשכון משמע דוקא שהלוהו על המשכון אבל אם בידו של לוה מעיקרא שיכול להשכינו והיינו שיש משכון בידו שיוכל למשכנו משמע דמשמט, א"כ עיקר דיוקא מלשון המשנה וא"כ טפי ה"ל למימר לישנא דמתניתין הלוהו ויש משכון בידו, אלא ודאי איירי שהלוהו על חצירו ולא דייק לשון מתני' דמלוה על המשכון רק סמיך אהא דבאתרא דמסלקי משמט, א"כ ע"כ הלוהו על חצירו קאמר דבכה"ג הקושיא מן משכנתא באתרא דמסלקי, כן נ"ל ברור כוונת התוס', והמפרשים לא יצאו חובת ביאור:

בפירש"י ד"ה דקני ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי נמי דמי כו' עכ"ל. צ"ע מה ענין להא דאם אבד חייב באחריותו ותו קשיא דרש"י ס"ל מלוה על המשכון חייב באונסין, ולפמ"ש בס' מגן אלף סי' תמ"א ס"ק ב' ליישב קושיית התוס' והקדמונים דר' יצחק לא שייך בשעת הלוואה, וכתבתי דמסתמא בשעת הלוואה לא ניחא ליה דליקני כדי שלא יתחייב באחריות, אבל לפי האמת דחייב באחריות מטעם פרוטה דרב יוסף או דשמואל שפיר ניחא ליה לקנות, א"כ יש לפרש גם בפירש"י שנתכוין ליישב למה אמרינן דניחא ליה לקנות בשעת הלוואה, ולזה פירש"י כיון דאם אבד חייב באחריותו עכ"פ מטעם פרוטה דרב יוסף או דשמואל, א"כ ממילא גם בשעת הלוואה ניחא ליה לקנות מאחר שאינו מפסיד כלום, אף דלפירש"י חייב באונסין אי קני ליה משום הך פורתא לא קפיד וחפץ הוא לקנותו, ופירש"י מדוייק היטב לפ"ז ודו"ק, אלא שרחוק לומר שנתכוין רש"י לזה מ"מ תורה היא, ואיפשר לומר קרוב למ"ש בספרי מגן אלף דקשיא ליה לרש"י קושיית התוס' הא בשעת הלוואתו לא אמר, לכן ניחא ליה לרש"י דודאי הא דב"ח קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה אוקמי' רחמנא ברשותיה, ופריך אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלוואתו בשעת הלוואתו מי אמר, וקשה מהיכא תיתי לחלק אדרבה בשעת הלוואתו סמיך עליה, לכן י"ל ע"פ מה דאיתא בריש פסחים דמרבה חמץ שקיבל עליו אחריות שעובר בבל יראה שנאמר לא ימצא, ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דאמר קרא לא ימצא, ומ"מ בלא קבלת אחריות פטור דאמרינן דלא גלי קרא דחשיב כשלו רק בקיבל אחריות דאיכא מיהת גורם לממון ובעינן אחריות גניבה ואבידה דוקא כמבואר בפוסקים, והשתא י"ל דהכי פריך אימור דאמר ר' יצחק היינו לס"ד דלא הוי ש"ש בלא דר' יצחק, א"כ י"ל אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלוואה דבהא י"ל דקרא גלי שהוא ברשותו וע"כ חייב באחריותו, גם י"ל מטעם דתפיס ליה אחוביה הוי ש"ש כמ"ש בש"ך סימן ע"ב, וא"כ י"ל דלא גלי קרא רק דמיקרי שלו שלא בשעת הלוואה אבל בשעת הלוואה לא שייך דמעותיו בידו דומיא דחמץ בפסח דגלי ביה קרא דנימא ביה דבר הגורם לממון כממון דמי והוי דידיה, אבל בשעת הלוואתו מי אמר דשמא אינו חייב באחריות גניבה ואבידה בשעת הלוואה ולא קני ליה כלל דאפי' גורם לממון לא הוי, והשתא לפי המסקנא דחייב באחריות גם בשעת הלוואה מטעם פרוטה דרב יוסף א"כ גם בשעת הלוואה מיקרי גורם לממון וממילא גם בשעת הלוואה קני ליה דגם בשעת הלוואה מיקרי גורם לממון, וכיון דבאבד לחוד מיקרי גורם לממון ממילא קני ליה לגמרי, ודברי רש"י מזוקקים ודוק היטב, ובעיקר דברי התוס' מבואר בחידושי מציעא הכל בארוכה ואין כאן מקומו להאריך:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה