גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף לו:
בא"ד ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא כו'. מה שביקש בפני יהושע ליישב דלמסקנא י"ל שבודאי בשביל מיעוט מן השבט לא נחשב כל יושביה רק למסקנא י"ל שאח"כ עלו, אין נראה דכיון דבס"ד ידע אותן שעלו בימי עזרא היו מעטים, ואם אינו מספיק שינהוג היובל א"כ גם למסקנא לא נזכר בש"ס שעלו אחר שעלה עזרא והיכא רמיזא, בשלמא אי סגי באותן שעלו מכל שבטים ממילא מובן כיון שמקצת מכל השבטים עלו ממילא הוא משמע, אבל לחדש שאחר עזרא עלו כולן לא רמיזא כלל ע"ש בסוגיא, וגם בכתובות דף כ"ה מפורש אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה בזמן הזה דרבנן דכתיב בבאכם ובימי עזרא לא כולהו סלוק, מוכח בהדיא דלא באו כולם דאל"כ אף אם באו אח"כ מ"מ הוי חלה דאורייתא, ולזה הוכרחו התוס' לומר שהספיק מה שהיו מקצת מן השבטים כיון שהיו מכולם, ולזה הקשו שפיר דזיל קרי בי רב הוא, וזה ברור בכוונת התוס' ודו"ק:
בגמרא אמר אביי שב ואל תעשה הוא. כבר כתבתי בתוס' דקשה לדברי הרמב"ן והרשב"א דבתי ערי חומה נהוג מדרבנן, וקשיא לאביי הא קום ועשה הוא דמן התורה אינו חוזר ורבנן תיקנו דתחזור, מיהו בלא"ה קשה וכי לא ס"ל לאביי הפקר ב"ד הא בכל קנינים דרבנן כגון מעמד שלשתן וכן מעות אינן קונות ומוציאין המעות מיד המוכר וכן כתובה דרבנן וכמה תקנות לאפקועי ממון, וא"כ אמאי לא משני אביי שתיקנו כמו בכל תקנות דרבנן שהפקיעו ממון, ואפי' קידושין הפקיעו מטעם הפקר ב"ד כדלעיל ובריש כתובות בסוגי' דאין אונס בגיטין, מיהו לזה י"ל דמודה אביי כל שהוא תיקון מדינה ונהוג בין הסוחרים בודאי ביד ב"ד לתקן דאפי' בעלי אומניות רשאין להסיע על קיצתן, אבל בהא שיתקנו שיהיה הלוה גזלן בשביל זכר למצות שביעית זה לא משמע ליה כי משום כבוד שמים לא מסתבר לתקן שיגזול הלוה כי הוא ית' שונא גזל בעולה, מיהו מבתי ערי חומה קשה למה יתקנו שיצטרך להחזיר הקרקע ומן התורה היא חלוטה למלוה דהוי קום ועשה לאביי, ונראה ליישב דודאי בבתי ערי חומה שפיר תיקנו רבנן שיחזיר ואחר שתיקנו שיחזיר ממילא לא קנה מתחילה רק באופן שיחזיר אם יגאלנה בשנה זו, לכן לא מיקרי הפקעת דברי תורה דע"פ תקנת חז"ל מוכר וקונה, אבל בשביעית אין לנו לומר דמסתמא נתרצה שישמט שביעית דהא חזינן דנמנעו מלהלוות, א"כ אין לומר שמסתמא מרוצה שתשמיטנו שביעית דאדרבה מסתמא אינו מרוצה להפסיד מעותיו, לכן מיקרי הלוה גזלן שאין לנו לומר שנכנס המלוה ע"ד שתשמיטהו שביעית, וא"כ כי נמנעו מלהלוות ה"ל לומר שלא תשמט כלל מאחר דמן התורה אינו משמט והמלוה אינו מרוצה להפסיד איך יתקנו שישמט, ומשני בשב ואל תעשה יכולין לתקן בשביל זכר לשביעית אף שהמלוה נפסד וא"ש, ודוק היטב:
בפירש"י ד"ה לבטולי כו' אי אכשור דרי שלא יהו מונעין מלהלוות כו' עכ"ל. לכאורה נראה דרש"י ס"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים דכשהדבר לסייג אפי' ב"ד גדול אין יכולין לבטל אלא דרש"י ס"ל כיון דעיקר הסייג בטל שפיר יכולין ב"ד גדול לבטל, ואיפשר שכן גם דעת הרמב"ם דדוקא כשהסייג שייך עדיין אין יכולין לבטל אבל אם נתבטל הדבר וא"צ לסייג י"ל דמודה דיכולין לבטל, ומיושב מה שהקשה הכ"מ מכאן די"ל דכשחוזרין להלוות נתבטל הסייג ושפיר יכולין לבטל אם הוא ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין, מיהו מפירש"י משמע דאפי' אי לא תיקן רק לדריה מ"מ אי לא אכשור דרי אין יכולין לבטל, ואיפשר דמשמע ליה דאיך אמרינן לדרי' תיקן א"כ איך נהגו כל הדורות אחריו בפרוזבול, אלא ודאי לדרי' דקאמר היינו לדור שנמנעו מלהלוות וממילא כשלא ימנעו יכולין לבטל אפי' ב"ד קטן, ומיושב נמי קושיית התוס' דאי פשט אין שום ב"ד אפי' גדול יכול לבטל, ולפ"ז י"ל דדוקא בי"ח דבר שלעולם לא שייך ביטול טעם הגזירה אבל כשנתבטל טעם התיקון שפיר ב"ד גדול יכול לבטל, אלא דקשה לי על פירש"י איך אמר שמואל לקמן הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא אם איישר חיל אבטליניה והיינו עולבנא דמוציאין ממון, וקשה כיון שנוהגין תמיד בפרוזבול איך נתברר לשמואל דאכשור דרי שלא ימנעו מלהלוות, גם תמוה לומר אכשור דרי יותר מבימי הלל דבפ' גיד הנשה דף צ"ג ע"ב פרכינן בדרך תמיה אכשור דרי כ"ש בדברים של ממון דלא מסתבר לומר דאכשור דרי שלא ימנעו מלהלוות ולא יחושו להפסד מעותיהם, ואיפשר לומר דבלא"ה הקשה הריטב"א ל"ל תקנת פרוזבול הא יכול להתנות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית כדאיתא בפ"ק דמכות, ותירץ דחששו שמא ישכחו, וא"כ איפשר דבימי שמואל רבים עשו תנאי והיה מפורסם להתנות לכן אף למי שלא התנה ביקש לבטל פרוזבול לגמרי אע"ג דלא אכשור דרי מ"מ כיון דבימיו מפורסם להתנות אם יבטל תקנת פרוזבול יתנו כולם בתנאי, ורש"י נקט לדמיון אי אכשור דרי אע"פ שרחוק הוא במציאות מ"מ בימי שמואל איפשר שנהגו רבים להלוות בתנאי:
מיהו לולא פירש"י היה איפשר לפרש דלדרי' תיקן היינו שהתקנה שלו היתה לעקור דין שביעית דמה"ת משמט ובשביל שנמנעו תיקן שלא ישמט ומיבעיא לן אי לא תיקן רק לדרי' שאם יבאו ב"ד אחריו ויראה להם לחוש יותר שלא יפקיעו שמיטה ע"י פרוזבול לקיים דברי תורה שישמט ולא יחושו להנמנעים מלהלוות לא הכניס עצמו בזה לעשות תקנה קבועה ורשות ביד ב"ד לחוש טפי לקיים מצות שביעית ואז יכולין שפיר ב"ד הבא אחריו לבטל, אבל אי לדורות עולם תיקן כדי שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מ"ש בתורה לכן ב"ד קטן אין יכולין לבטל, אבל ב"ד גדול שיראה להם לחוש יותר שלא לבטל מצות שמיטה יכולין לבטל שפיר, ומיושב קושיית התוס' מי"ח דבר דכאן תליא בסברא שיש לחוש לביטול שביעית והוא לקיים דברי תורה, אבל י"ח דבר דביטולן אינו קיום מצוה לכן אמר שמואל עולבנא דדייני שנראה לחוצפא שיעברו הדיינים על דברי תורה לנגוש הלוה לכן ביקש לבטלו, וניחא נמי מ"ש הכ"מ על הרמב"ם הא פרוזבול ג"כ נעשה לסייג שלא ימנעו מלהלוות ומשמע דמ"מ ב"ד גדול יכול לבטל, ולפמ"ש י"ל דהכא הב"ד גדול חולקין על עיקר הסייג שאדרבה נראה להם שיש לעשות יותר הסייג שתתקיים מצות שביעית משתתבטל, אבל דברים שהם סייג רק הב"ד שאחריו באים לבטלו לא משום קיום דברי תורה בזו כתב שאין יכולין לבטל אפי' ב"ד גדול כמו י"ח דבר, והכל נכון ודו"ק, ועיין בסמוך: בתוס' ד"ה אלא כו' וא"ת היכי דמי כו' ואי דלא פשט ברוב ישראל אפי' קטן יכול לבטל כו' גבי שמן עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב, מיהו מ"ש משמן יש לומר דודאי בשמן כיון שהרוב נוהגין היתר בשמן רק המיעוט נהגו איסור אין לכוף הרוב ע"פ המיעוט ואדרבה מתירין גם למיעוט, אבל בפרוזבול אפי' יהיה רק מיעוט שנהגו בפרוזבול והרוב לא נהגו בו אין זה היפוך המיעוט דכיון שלא כתבו ממילא משמט, אבל אם כתבו פרוזבול י"ל כיון דהלל תקנו יש לדון שאינו משמט, ועיין בסמוך:
בא"ד ומיהו בדבר שלא תיקנו שיתפשט כו' גדול יכול להתיר ולא קטן עכ"ל. וכתב המהרש"א וקצת קשה שהיה להם לדקדק כן מכח שמעתין מדאמר כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי משמע דזה מיקרי פשט איסורו וגדול יכול להתיר ולא קטן ע"כ, ולא ידעתי מה דמיון הוא דכאן תיקן לכל העולם כשיש ב"ד חשוב יכתבו פרוזבול אבל בהך דאסר דברים שאחרים נוהגין היתר במקומות אחרים:
בגמרא ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא אי בבי דינא דסורא. פירש"י דאלימי לאפקועי ממונא, וכבר כתבתי דתמוה לפי' קמא של התוס' דמשני הפקר ב"ד על מה שמשמט דמן התורה אינו משמט א"כ כי תיקן הלל פרוזבול היינו דבפרוזבול לא יפקירו ממון המלוה, א"כ מאי צריך ב"ד אלימי לכך הא אדרבה ממון המלוה הוא מן התורה, ואיפשר לומר לזה דפעמים ששני ב"ח א' כתב פרוזבול וא' לא כתב א"כ מן התורה שניהם שוין, או שזה שלא כתב פרוזבול הוא מוקדם א"כ מדאורייתא גבי הראשון אפי' אי אינו משמט מ"מ כיון שקדם שיעבודו הוא קודם, ועכשיו שתיקנו פרוזבול השני גובה ולא הראשון א"כ איכא אפקועי ממונא של הראשון לכן צריך ב"ד חשוב, ואיפשר לומר עוד כיון דתיקנו רבנן כבר זכר לשביעית שתשמט א"כ אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, והלל לא נמנה לבטל דברי הקדמונים רק שתיקן פרוזבול מטעם הפקר ב"ד הפקר שיגבה המלוה החוב, וכיון דהוא מטעם הפקר ב"ד לא מיקרי ביטול דברי הקדמונים דאין הכי נמי דנהוג רק שהפקירו ממון הלוה ובהפקר לא שייך ביטול דברי הקדמונים כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ט ע"ב בהפקר ב"ד הפקר שכל בתי דינים יש להם רשות להפקיר ולתקן לצורך שעה, והכא דקרו למבטלי פרוזבול ביטול דברי הלל היינו משום שהוא תיקן פרוזבול ואחרונים יתקנו שלא לנהוג תקנתו מתבטלת התקנה מיד ומיקרי ביטול דברי הלל, וכמ"ש בתשובה הנדפסת על הסכמת הספרים, לכן הלל שתיקן ע"י פרוזבול שלא ישמט לא מיקרי ביטול דברי הקדמונים שלא תיקנו שלא יועיל פרוזבול שהרי לא נתקן כלל פרוזבול עד הלל, ואף שאינו מועיל ע"פ הדין שפיר מועיל מטעם הפקר ב"ד, אבל שלא ישמט כלל צריך מנין חדש וגדול בחכמה ובמנין לבטל דברי הקודמים שתיקנו שישמט זכר למקדש, אבל כשהוא מטעם הפקר ב"ד אין כאן ביטול דברי הקודמים שבכל דור יש להם רשות לתקן ולהפקיר ממון, לכן א"ש דבעינן ב"ד אלימי לאפקועי ממונא דאם לאו מטעם הפקר אין ב"ד יכול לבטל דברי חבירו שתיקנו שינהוג שביעית, וא"ש ודו"ק:
שם ואי ס"ד לדרי עלמא נמי תקין בשאר בי דינא נמי לכתבו ויש לדקדק לפירש"י לעיל לדריה היינו אי אכשור דרי נבטליניה ומשמע דאפי' אי לדריה תיקן כשימנעו מלהלוות תשאר התקנה, א"כ קשה ממנ"פ אי אכשור דרי אפי' בי דינא דסורא ונהרדעא נמי לא לכתבו ואי לא אכשור דרי א"כ נשארה תקנת הלל ותיקשי נמי בשאר בי דינא נמי לכתבו, ואיפשר לפרש בהך ס"ד להכי בעינן בי דינא דנהרדעא שהם יודעין ומבינין בעם אם יש לחוש שימנעו מלהלוות, ועפ"ז איפשר להבין השינוי בין המקשן לתרצן, דהדוחה דחי דילמא כי תיקן הלל כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי ולא קאמר כגון בי דינא דנהרדעא, כמו שהרגיש רש"י בזה ונדחק, ולפ"ז ניחא דבס"ד י"ל דלהכי בעינן דוקא בי דינא דסורא שיודעין טפי להפלות אם התקנה עדיין צריכה שיש לחוש שימנעו מלהלוות ולזה צריך ב"ד גדול טפי מרב אמי ורב אסי, דבי דינא דסורא ונהרדעא שהם רב ושמואל גדולים מרב אמי ורב אסי כדמשמע במגילה דף כ"ב דמיכף כייפי ליה לרב הונא כ"ש לרב ושמואל, אבל למאי דמסיק דלדרי עלמא תיקן נמצא שא"צ לבדוק אי אכשור דרי רק ב"ד אלימי לאפקועי ממונא שפיר קאמר כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דלאפקועי ממונא הני ג"כ ב"ד אלימי דלאפקועי ממונא לחוד סגי בבי דינא דרב אמי ורב אסי, אבל לאפקועי ממונא ע"י שיראה שהתקנה עדיין צריכה בעינן ב"ד אלימי טפי, ובאו דברי הש"ס בדיוק על נכון הדק היטב:
שם אבטליניה הא אין ב"ד יכול לבטל כו'. לכאורה הוא שפת יתר דכבר אמר לעיל נ"מ לבטוליה ולא ה"ל למימר רק ש"מ לדריה תיקן, ואיפשר לומר דלעיל מצי למימר לבטוליה היינו לעבור בקום ועשה, כמו שפירש"י שאפי' כתב פרוזבול ישמט ובהא ודאי מיקרי ביטול, אבל הכא י"ל דקאמר אבטליניה שלא יכתבוהו כלל ובהא ס"ד דלא מיקרי ביטול שהרי גם להלל אם לא כתב פרוזבול משמט, להכי הדר בש"ס אבטליניה היינו אפי' ביטול בכה"ג שלא יכתבו מיקרי ביטול מדקאמר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ולא נקט לעבור אלא ביטול אפילו בשב ואל תעשה אין יכול, כן נ"ל ודו"ק:
בפירש"י ד"ה אימא ביה מילתא אושיב ב"ד ואתקין דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהן כו' עכ"ל. משמע מפירש"י אפי' לא אמר בע"פ כלום, וקשה א"כ בטל שביעית לגמרי, ואיפשר דרש"י ס"ל לרב נחמן לא נהוג שביעית רק בעל פה ולא במלוה בשטר דהוי כמאן דמסר ובמלוה על פה לא מהני פרוזבול, וצ"ל דהא לא מיקרי ביטול דברי הלל שהצריך פרוזבול דכיון דהורגלו כבר מתקנת הלל הוי ככתב כמו דדרשינן לשון הדיוט בב"מ פ' המקבל דף ק"ד, וכמ"ש התוס' שם, ומזה סמך למנהגנו שאין פוסקין שמיטה די"ל דכיון דנהוג עלמא הכי הוי ככתב פרוזבול, דאע"ג דרבנן בתראי מסרי מילי בהדי הדדי היינו משום שלא נמנו להושיב ב"ד על כך, אבל השתא דנהוג כל בתי דינין לגבות שטר שעבר עליו שמיטה י"ל דהוי כנמנו על כך דליהוי כמאן דכתב, והוא נכון בעיני ליישב המנהג, אבל ברא"ש פירש אקיימיניה היינו כשאומר הלשון על פה דוקא, וקשה איך כח ביד רב נחמן לבטל תקנת הלל שתיקן לכתוב, ואי משום לשון הדיוט לא ניבעי כתיבה כלל, וי"ל דודאי טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט, אלא דמ"מ לא מהני בלא תנאי על פה דהרא"ש ס"ל דבמלוה ע"פ מהני נמי פרוזבול, ואי נימא כמאן דכתיב דמי בטלה תקנת שביעית לגמרי, אבל רש"י משמע דס"ל דבחוב ע"פ לא מהני פרוזבול איכא למימר בשטר הוי ככתב, אלא דיש לדקדק מנ"ל להש"ס לומר דרב נחמן אמר אע"ג דלא כתב דילמא ה"ק רב נחמן אקיימיניה שלא יצטרך ב"ד חשוב, אבל כתיבה מיהת בעי, ומזה נראה סמך דגם בזמן הש"ס נהוג לכתוב פרוזבול בכל ב"ד אפי' אינו חשוב, והשתא פריך שפיר הא מיקיים וקאי ולית דחש לסברת שמואל דבעי ב"ד חשוב, לכן הוצרך לומר קולא אחרת דאע"ג דלא כתב ככתב דמי, ומזה סמך לדברי הרי"ף שהשמיט דשמואל ומשמע דס"ל דא"צ בד"ח, ולדעת הפוסקים דבעינן בד"ח צ"ל דפשיטא להו דעכ"פ ב"ד חשוב בעי ודוחק:
מיהו למאי דגרס לקמן דף ל"ז ע"ב אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד, קשה לפמ"ש בפירש"י הא אע"ג דלא כתב כלל ככתב דמי וא"כ א"צ פרוזבול כלל, ונראה דלק"מ דרש"י דייק אושיב ב"ד משמע דהיכא דנהוג בפרוזבול ודאי בעינן כתיבה שלא הושיב עדיין רב נחמן ב"ד על כך, ובדורות אחרונים הקילו טפי ונהגי למימסר מילייהו וכיון דנהוג הוי כהושיבו ב"ד על כך, ובזמן הזה דנהוג להוציא בלא פרוזבול הוי כאילו נמנו והושיבו ב"ד על כך, ורב נחמן קאמר בזמן שנהגו בפרוזבול דאז בעינן דוקא כשטען אבד מהימן, אבל בלא פרוזבול לא מהני, ואדרבה מזה סייעתא למ"ש דקשה ל"ל לרש"י לפרש אושיב ב"ד ולא פירש בפשיטות אימא ביה מילתא דאע"ג דלא כתב ככתב דמי, אלא ודאי קשיא ליה לרש"י דרב נחמן גופיה משמע דבעי פרוזבול, אלא ודאי משום דלא נמנה להושיב ב"ד על כך, מיהו היכא דנהוג במסירת מילי או שלא להצריך שום דבר הוי כאילו נמנו ב"ד על כך וא"צ אפי' מסירת מילי, כן נ"ל בפירש"י, ודוק היטב:
בגמרא איבעיא להו האי עולבנא לישנא דחוצפא הוא או לישנא דניחותא. לכאורה קשה מאי נ"מ בזה, ונראה דבלא"ה יש להבין אי לישנא דניחותא הוא מאי קאמר אי איישר חילי אבטליניה מה חטאו הדיינים בזה שלא לעשות להם נחת רוח, ונראה דהרמב"ן החזיק בשיטת הרי"ף דלא בעינן בפרוזבול ב"ד חשוב, והר"ן כתב דבעיין לא איפשיטא ואעפ"כ אין בנו כח להושיב ב"ד לבטל תקנת פרוזבול דהא כי הוה ס"ד בגמרא דשמואל אמר אי איישר חילי אבטליניה הוה ס"ל דלדריה תיקן ואעפ"כ אמר אי איישר חילי שיהיה גדול יותר ממה שהיה באותה שעה וכיון דשמואל היה חושש שלא לסמוך על עצמו מי הוא שיחזיק עצמו לסמוך על עצמו ע"כ, והשתא י"ל דאי אמר עולבנא לישנא דניחותא, נראה דיש לפרש דה"ק אי איישר חילי היינו שזו טובה לדיינים שלא יצטרכו לטרוח ואי איישר חילי להרבות בדיינים או ליתן להם כח להוציא לכ"א חובו קודם שביעית אבטליניה שאין חשש שימנעו מלהלוות, והשתא לפ"ז י"ל דאי אמרינן הלל לדריה לחוד תיקן י"ל דסגי בכל ב"ד לבטל התקנה, אבל אי אמרינן לישנא דחוצפא הוא ע"כ כי אמר איישר חילי היינו שיהיה גדול יותר וכפירוש הר"ן, א"כ משמע שאין ב"ד פשוט יכול לבטל רק גדול ומפורסם יותר משמואל ושפיר נ"מ ודו"ק
מיהו אין דברי הר"ן מוכרחים די"ל דשמואל קאמר אי איישר חילי היינו שיחזיק כח לבטל המנהג שנהגו בפרוזבול כי לא קיבלו ממנו והיו נוהגין בפרוזבול, אבל אם נמנו ב"ד לבטל איפשר שיכולין אם אמרינן לדריה בלחוד תיקן, מיהו מסתמא ב"ד חשוב שבדור בעינן: ועם מ"ש א"ש מ"ש הרי"ף אי איישר חילי יותר מהלל, נראה דס"ל דנקטינן דלדרי עלמא תיקן כיון דחזינן דאמר אי איישר חילי אבטליניה ור"נ אמר אקיימיניה, ופריך הא מיקיים וקאי משמע דנהגו לכתוב בכל ב"ד אפי' אין חשוב כ"כ, להכי פריך הא מיקיים וקאי, א"כ ממילא נקטינן דלדרי עלמא תיקן דאי לדריה ה"ל להצריך ב"ד חשוב, כדמשמע לעיל דאי לדריה א"ש דבעינן ב"ד כבי דינא דסורא ונהרדעא, ודוק היטב: