גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף לו.
בגמרא מפני תיקון העולם דאוריי' הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום לכאורה קשה כיון דמשני לא צריכא אלא לר"א, וא"כ בס"ד דאתיא כר"מ א"כ ע"כ מוכח חתימת עדים מדאורייתא דאל"כ איך יתפרש וכתב לה ספר כריתות ע"כ אחתימת עדים, וא"כ מוכח מהא גופא שחתימת עדים מן התורה, וי"ל דלר"מ איכא לפרושי וכתב דקרא אכתיבת יד הבעל עצמו, אבל אעדי חתימה לא נפרש ליה די"ל דהוו מפי כתבם, מיהו הא גופא קשיא מנ"ל לר"מ וכתב דקאי אעדים דילמא בעדים הוי מפי כתבם ווכתב דקרא אבעל עצמו קאי, אבל חתימת עדים לא מהני מידי, וצ"ל דר' מאיר גופיה אקרא דוכתוב בספר וחתום סמיך דס"ל מדאורייתא הוא דאי תימא דאינו מן התורה רק כתב ידו ה"ל לעשות שטר ככתב ידו שמועיל מן התורה, אלא ודאי חתימת עדים הוא מן התורה:
ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם מכאן דס"ל שטר דרבנן, וכתב מהר"י דיליאון דהא שנזכר בכתוב וכתוב בספר הוא דברי קבלה, והש"ך סימן ק"ח מיאן בזה דפשטא דקושיא דפריך דאורייתא הוא משמע מן התורה, ולפ"ז י"ל דודאי לר"מ מוכח שפיר דשטר מן התורה דאם תימצי לומר שהוא דרבנן ומפרש וכתב דקרא אכתב ידו ה"ל לעשות גם שם השטר בהכשר מן התורה בכתב ידו, ודברי הרמב"ם למסקנא דמשני לר"א דאמר עדי מסירה כרתי וא"כ וכתב לא קאי אבעל שיחתמנו בחתימת ידו כיון דחתימה לא מהני רק עדי מסירה א"כ חתימות מדרבנן דילמא מייתי סהדי וי"ל שפיר דמדברי קבלה הוא החתימות אך דהוי מפי כתבם מן התורה, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק כר"א דע"מ כרתי י"ל חתימות מדרבנן דמן התורה ה"ל מפי כתבם וא"ש, אלא דיש לדקדק דהא לשיטת הרמב"ם גם בעדי חתימה לחוד כשר הגט אפי' בלא עדי מסירה, וקשה הא ה"ל מפי כתבם ואיך יוכשר הגט מן התורה, וי"ל שגם זה אינו רחוק מדברי הרמב"ם די"ל מן התורה הוו ע"ח גם בגט מפי כתבם, אלא דלפמ"ש הר"ן בס"פ המגרש ליישב דברי הפוסקים דגם ע"ח מהני מדין עדי מסירה דאנן סהדי שנמסר לה הגט, א"כ אחר שתיקנו עדי חתימה מדרבנן שפיר הוי גט מן התורה וא"צ הפקעת קידושין דכל שהדבר ברור שנמסר לה ע"פ הבעל שפיר מהני מדין עדי מסירה, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק ע"מ כרתי שפיר י"ל כסברת מהר"י דיליאון דקרא דכתוב בספר וחתום נמי דברי קבלה הם ולא מן התורה ולק"מ:
אלא דאיכא למידק על סברת הר"ן דא"כ אמאי במסר בינו לבין עצמו לא מהני ואינו גט מן התורה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין דין י"ג, וקשה אפי' נתנו לה בינו לבין עצמו כשהיא טוענת גרשתני בגט זה כיון דקיי"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה א"כ אפי' בלא עדים כלל תתגרש דכשאמרה שמסרו לה בעלה א"כ ליהוי כעדי מסירה ואם מודה הבעל שגירשה הרי נאמן מכח דבידו לגרשה ונימא נמי אנן סהדי שנמסר לה כמו שמועילין עדי חתימה מכח אנן סהדי, וי"ל לזה דאנן קאמרינן שתהא המסירה מוכחת מצד הספר כריתות אפי' מבלי שום טענה מן הבעל והאשה והיינו מצד ספר כריתות עצמה שבידה וכשרואין הגט עם החתימות מסתמא באה לידה מן הבעל דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו א"כ הספר ניכר מצד עצמו שניתן לה לכריתות כיון שנמצא ברשותה, אבל בלא עדים אין הכריתות רק מצד אמירתה או אמירת הבעל שגירשה ולא דמי לעדים שחתומים על הגט לכן לא מהני, מיהו בעדי מסירה שפיר מהני דהכריתות ידוע אצלינו שלא ע"פ דברי הבעל והאשה:
ועפ"ז איפשר לומר דאדרבה הרמב"ם הוכיח מכאן דעדות בשטר מיקרי מפי כתבם, דקשיא ליה כיון דע"ח לחודייהו מהני עכ"פ מצד הידיעה שידוע לנו שמסתמא בא לידה, א"כ קשיא איפכא מנ"ל דמהני כלל בלא ע"ח דילמא בעינן ספר כריתות מבורר מצד הספר עצמו לא מצד העדאת העדים כמו דלא מהני עפ"י הוכחת דברי הבעל והאשה, אלא ודאי למ"ד ע"מ כרתי בכתב לא הוי עדות כלל, א"כ ע"כ לומר דעדי מסירה כרתי אף שההוכחה ע"פ העדים, ואי איכא ע"ח מן התורה א"כ ס"ל דלא בעינן ספר כריתות מצד עצמו, אלא ודאי לא משכחת לה מן התורה ע"ח ומ"מ מהני שפיר כדפרישית לעיל:
והשתא דאתינן להכי ממילא לא קשיא מאי דפריך מפני תיקון העולם דאוריי' הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום, וקשה לדעת הרמב"ם הקושיא הא מן התורה הוו מפי כתבם כמ"ש לעיל, ולפמ"ש י"ל ודאי פשטא דקרא כיון דכתיב וכתוב בספר וחתום מהיכא תיתי לפרש כדברי מהר"י דיליאון דהיינו תיקון דברי קבלה טפי איכא למימר דמדאורייתא הוא דבלא הוכחה לא נאמר דדברי קבלה הם ולא מן התורה, ומשני למ"ד עדי מסירה כרתי דאליביה מוכח ע"כ דעדות בשטר דרבנן דאל"כ מנ"ל דמהני ע"מ כלל א"כ מוכח דדוקא מכח דברי קבלה מהני ע"ח אע"פ שמן התורה הוי מפי כתבם תקנת דברי קבלה לסמוך על ע"ח. והכל נכון, ודוק היטב:
בפירש"י ד"ה מפני תיקון העולם כו' דילמא מייתי ע"מ ומערער בעל כו' עכ"ל. לכאורה תמוהים דברי רש"י דל"ל לערעור הבעל אפי' אין הבעל מערער לא מהני הגט בלא עדים דבחזקת אשת איש קאי, וכן כתב הרמב"ם בפ"א בהדיא וז"ל שמא ימותו העדים ונמצא הגט כחרס, ואי מיירי בפני הבעל באמת נאמנת מטעם חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל שפירש לעיל דף כ"ב ע"ב דכשמביא עדי מסירה לב"ד יש זכרון וקול לדבר שהותרה וא"צ לעדי מסירה וא"כ קשיא מאי קאמר דאזלי למדינת הים הא תוכל להביא הגט לב"ד וא"צ עוד לגט, לזה פירש"י דמ"מ יש לחוש לערעור הבעל ואף שתטעון גרשתני י"ל אדרבה כשיש קול מסייע מעיזה, וא"כ כשיערער הבעל לא יועיל לה, ומ"מ פירש"י לעיל שהכשיר ר"א בגיטין דאינו עשוי לימים רבים כיון שיכולה להביא הגט ומסתמא לא חיישינן לערעור הבעל, וגם איפשר דמעיקרא דדינא אין הבעל נאמן כיון שכבר יש זכרון וקול לדבר שהותרה, אלא מ"מ לעז מיהא הוי לכן תיקנו ע"ח, וגם איפשר שהבעל יערער אחר שתינשא לאיש דשוב לא יועיל חזקה דאינה מעיזה, וגם לפי שיטת הטור דבחד מסייע נמי מעיזה א"כ איפשר שא' ישאר ויגרע כחה שלא תהא נאמנת מטעם אינה מעיזה, ודוק היטב:
מיהו לעד"נ יותר בשיטת רש"י דבלא"ה בכתובות דף כ"ב איכא תרי לישני בדרב המנונא דאיכא דס"ל גם שלא בפניו אינה מעיזה, לכן בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, אלא דאנן קיי"ל דשלא בפניו מעיזה, והשתא י"ל דקשיא ליה לרש"י קושיית התוס' ריש מכילתין למה בגט נאמנת בלא קיום ולא טענינן מזוייף רק בשטרות טענינן מזוייף, ולזה ס"ל לרש"י דודאי בגיטין בסתמא לא טענינן מזוייף דגם שלא בפניו י"ל אינה מעיזה וחזקה שאינה מקלקלת עצמה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ד ובפי"ב מגירושין, אלא דאנן קיי"ל שלא בפניו לא מהימנא, וי"ל דהיינו מטעם דחזינן ריעותא שאין הגט בידה, וא"כ שם שהגט בידה שפיר י"ל דמסתמא אינה מקלקלת עצמה ונאמנת שהגט כשר כשאין מערער כיון דלא חזינן ריעותא שהרי הגט בידה באמת ואמרינן מסתמא כשר הוא כשאין מערער, מיהו ביש עליו עוררין צריך קיום, והשתא דברי רש"י כאן ברורים דס"ל דאי לא תיקנו עדי מסירה שפיר מהימנא לומר שגירשה דאיכא חזקה דאינה מעיזה וליכא ריעותא ממה שאין הגט בידה דהא לא היה חתום מעולם א"כ אין כאן ריעותא מה שאין בידה גט חתום דלא היה תיקון בזה כמו דלא טענינן מזוייף אף שאינה מקיימת הגט כמו כן באין הגט בידה כלל ומעיקרא לא הוה ריעותא מה שאין עדים חתומים על הגט שפיר הויא מהימנא אף בלא חתימות או בלא גט כלל, רק בערעור הבעל חזינן דלא מהני חזקה שאינה מקלקלת עצמה שפיר צריכא ע"ח, ולזה פירש"י דוקא משום עירעור הבעל הוא דחיישינן, ודברי רש"י ברורים, ודוק היטב:
ונראה שהוכרח רש"י לזה דאל"כ איך מצאו ידיהם ורגליהם קודם תקנת ר"ג בכל נשים מאחר שאין הגט בידן וכמה פעמים שהלכו עדי מסירה דאטו בכיפי תליא להו ואיך ישבו תחת בעליהן, ואם היה אז תיקון בדבר כגון שלקחו מעב"ד וכדומה ה"ל לפרושי בש"ס, אלא ודאי בלא עירעור הבעל נאמנות מדינא כשאין ריעותא, ולפ"ז יש מקום לומר לדידן שאין הגט נמסר ביד האשה וגם מתגרשת בב"ד שאפילו אין הגט בידה נאמנת, ובתשובה הארכתי:
בתוס' ד"ה והעדים כו' ר"ת מחק מספרו וי"ו כו' עכ"ל. איפשר וי"ו העיטוף הוא כלפי מה שתיקן ר"ג שתהא נודרת ליתומים שהיה תיקון בשביל הכתובה, א"כ היה איפשר שגם תיקון חתימת העדים בשביל הכתובה היתה דקיי"ל הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, לזה אמר והעדים חותמין על הגט אינו בשביל תיקון הכתובה די"ל דגביא בעדי גירושין מעיקרא כדאיתא בשילהי פ' הכותב, רק מפני תיקון העולם:
בגמרא תקינו רבנן עדי חתימה כו' דזימנין דמייתי סהדי. לכאורה קשה הא בגט שע"י שליח לא סגי בלא ע"ח דאם הביא גט בלא עדים אין השליח נאמן כשנים כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב, וא"כ היה צריך תיקון עדי חתימה בשביל גיטין דאתו ממדינת הים, וי"ל דיכול לשלחו ע"י שנים והן הן שלוחיו הן הן עדיו, וצ"ע בלשון הרמב"ם שכתב ואם היו שני עדים שיעידו שגט זה מסר הבעל כו' דל"ל שני עדים הא השליח נמי אחד הוא כמ"ש הרמב"ם אע"פ שהוא עד אחד:
(פיסקא הלל התקין כו' תנן התם כו' שראה את העם שנמנעו מלהלוות. ויש לדקדק אימתי נמנעו אי קודם שהחל השמיטה הרי יכול לגבות כל השנה ולהוציא ממנו בב"ד קודם סוף שביעית דשביעית אינה משמטת אלא בסופה, ולמי שיעלה בדעתו שלא יעמוד בפרוע פרעות ולא יוכל לנוגשו כל השנה לא יועיל לו הפרוזבול כיון שאין יכול לנוגשו ומסתמא לא ירצה להלוות לו בשום אופן, וע"כ בסמוך לסוף שביעית שירא שישמט בסופה, וקשה הא יכול להרחיב לו זמן עד יום א' אחר שביעית והמלוה לזמן אינו משמט, ואין סברא לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך דסוף סוף לא קרינן ביה לא יגוש, מיהו לדעת הרא"ש שאף שאינה משמטת אלא בסופה אין יכול לתובעו כל השנה, א"כ א"ש טובא דסמוך לשביעית אם היה משתמט ממנו ימים אחדים הרי לא יוכל לתבוע כל השנה ולסוף ישמט, ובהכי דייק לישנא דקרא פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך, שכפי דברי הלל הוא על שלא רצה להלוות וא"כ מהו דקאמר קרבה שנת השבע הא אינה משמטת אלא בסופה א"כ יוכל להלוותו ולתבוע ממנו קודם סוף שביעית, אבל לדברי הרא"ש שכל שנת השבע לא יוכל לנוגשו א"ש, אבל לשיטת הרמב"ם ופסק כן בש"ע סימן ס"ז דיכול להוציא ממנו בב"ד עד סוף שביעית קשה איך משכחת שנמנעו מלהלוות, ואין לומר דלפעמים נחוץ לו המעות לגבותן ביום שצריך להם ונחשב לו לדבר אבד אם ישהנו יום או יומים דא"כ בלאו הכי לא ילונו שמא לא יהיה לו לזמן שקבע וישמט ממנו יום או יומים, וגם אין לומר שאינו חושדו על עיכוב הזמן רק במקום שירויח כל החוב דהיינו שישמט עצמו עד שתעבור השמיטה עליו והוא לא יכול לקבוע לו זמן עד אחר השמיטה שהמעות נחוצים לו, וכן השיב בני הרבני מו"ה אהרן נ"י, אבל זה דחוק ג"כ דמ"מ שמא לא יהא לו וגם אם מוסר שטרותיו לב"ד מהני אפי' מן התורה ואין ההפסד מזומן כ"כ רק שחושש פעמים שלא יהיה השטר מזומן בידו א"כ הלוה אינו סומך שיוחלט בידו מכח שמיטה ולא יעכבנו חנם, והיה נ"ל לומר ע"פ מה דאיתא בי"ד סימן ק"ס באומר לחבירו הלויני ואלוה לך דכתב רמ"א דיש מתירין באינו מלוה לו יותר לזמן ארוך ביותר, ועפ"ז איפשר לפרש דבלא"ה יש לדייק בלישנא שנמנעו מלהלוות זה את זה ולא קאמר בפשיטות שנמנעו מלהלוות, לכן איפשר לומר שהיה נהוג בין התגרים שפעמים שזה אין צריך למעות וחבירו צריך למעות היה מלוה לו על זמן עד שיצטרך למעותיו ושוב היה חבירו מלוה לו כנגדו מעותיו לעומת זמן שהלוה לו זה מעותיו, והשתא א"ש דפעמים שהראשון הלוה לו על חדש שישוב וילוהו על חדש לאחר זמן שיחזיר לו מעות הלואה ופעמים שהגיע זמן הלואת השני קרוב לסוף שביעית ואם יעכבנו תשמיטנו שביעית והשתא תו לא מצי להאריך זמן בהלוואה שנייה דבכה"ג אסור רק מכוון לזמן שהלוהו הראשון לכן לא יתרצה השני להחזיר לו ההלוואה שיוקבע זמנה סמוך לשביעית ולא יוכל להאריך לו זמן עד אחר שביעית דהוי יותר מהלוואה ראשונה וכשלא יתרצה השני לחזור וללוות לו גם הראשון אינו מרוצה להלוות, לכן דייק להלוות זה את זה דווקא:
ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשה הריטב"א אמאי נמנעו הא יכול להתנות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית דמהני תנאי, ולפ"ז י"ל דודאי לכאורה אם השני מעכב הפרעון איכא איסורא שהרי מרויח הזמן יותר ממה שלוה לו דדוקא בזמן מכוון מותר, אלא דמ"מ אין לאסור דאין ניכר דמשום הלוואה הראשונה הוא מעכב והוי כמו טרשא דבסתמא שרי כל שלא פירש שלזמן יתן לו יותר, לכן אף אם המלוה ראשון מעכב ומרויח זמן יותר ממה שהלוה לו אין הרבית ניכר, משא"כ אם יפרש ע"מ שלא תשמיטנו, א"כ גילה דעתו שירחיב לו הזמן ואיכא חשש רבית, והכל ניחא, ודוק היטב כי ניתן לומר:
ועפ"ז איפשר ליישב לשון שכל חוב שיש לי אצל פלוני ולשון כל הוא כשפת יתר ג"כ, ולפמ"ש א"ש טובא דאם מתנה על חוב הפרטיי מיחזי טפי כרבית שידוע שהלוה לו בראשונה ע"מ שיחזור וילוה לו לכן נקט כל חוב ודו"ק, וצ"ע:
בתוס' ד"ה מי כו' השתא לא בעי רבא לשנויי כו' עכ"ל. יגעתי ולא הונח לי בדברי התוס' במ"ש לרש"י מוסר שטרותיו דרבנן משמע דלפום סברא ראשונה הוי דאורייתא, וראיתי כי אין דרך לנטות רק דהתוס' כתבו כאן בשיטת רש"י פ"ק דמכות דפרוזבול היינו מוסר שטרותיו, והשתא י"ל אי מוסר שטרותיו דאורייתא פרוזבול נמי דאורייתא ומ"מ לא היה לו לתקן לעקור בתקנה קבועה מצות שביעית, ולמאי דפירש"י דהפקר ב"ד הפקר קאי אעיקר תקנת פרוזבול שאינו משמט מטעם הפקר ב"ד ע"כ מוסר שטרותיו נמי דרבנן מטעם הפקר ב"ד, מעתה תראה מ"ש בכ"מ בפ"ט משביעית דין ט"ז דשיטת הרמב"ם כפירוש התוס', בהך מילתא שיטת הרמב"ם שלא כתוס' אלא דמוסר שטרותיו אינו משמט מן התורה רק פרוזבול דרבנן, וכמ"ש התוס' במכות דתרי מילי נינהו, ובודאי יש לחלק כיון דהשטרות נשארים אצלו ואינו מוסרן לב"ד לא מהני מן התורה אבל מוסר שטרותיו שיהיו הב"ד תובעין אותו מהני מן התורה, אלא דקשיא לי למה יהיה לו כח למסור לב"ד השטרות שיתבעום באיזו כח יתבעו הב"ד הא הם לא לוו מעולם רק בכח המלוה ושליחותו וקשיא מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי כדאיתא בנזיר דף י"ב, וצ"ל דגזירת הכתוב הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"ט משמיטה משום שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך וזה ב"ד תובעין אותו, מיהו קשה לדעת הרמב"ם שטר מדרבנן דמן התורה ה"ל מפי כתבם ואיך משכחת לה מוסר שטרותיו מן התורה, ואיפשר לומר דמשכחת לה כשיש למלוה כתב ידו של לוה דזהו מן התורה, וכיון דרבנן תקינו [שטר ה"ה מוסר שטרותיו לב"ד:
ומה שתמה בספר פני יהושע אי פרוזבול מדאורייתא למה צריך בי דינא אלימא לאפקועי ממונא, נראה דלק"מ דבאמת אין כח לתקן לכתחילה תקנה לבטל מצוה דאורייתא אלא שהעמידו דבריהם משום דנהי דאין יכולין לעשות תקנה י"ל דתקנתן דפרוזבול יועיל רק שיתחייב הלוה להחזיר החוב ועבדו תקנה שישמט רק הלוה יתחייב לשלם, אע"פ שהוא משמט מטעם הפקר ב"ד, וכיון שיש בידם כח להפקיר נכסי הלוה ולשלם אע"פ שאינו צריך לשלם א"כ לא מיקרי עקירת מצוה שבתורה דאע"פ שתהיה המצוה ותשמט יכולין ב"ד להפקיע ממון הלוה, א"כ לא שייך שמתנין לעקור המצוה שאין זה משלם בשביל שנעקר מצות שביעית רק בשביל שהפקירו ב"ד ממונו ולק"מ, מיהו פשטא דמילתא פרוזבול לא דמי למוסר:
ואי קשיא איפכא קשיא שהרי לפי דברי אביי שביעית בזמן הזה דרבנן א"כ מן התורה אינו משמט וחייב הלוה לשלם, וגם לרבא דוקא בשביעית בזמן הזה דרבנן ולא שני רבא הפקר ב"ד רק אהא דמשמט ופטור הלוה אם לא כתב פרוזבול, א"כ תמה על עצמך מאי אפקועי ממונא שייך בפרוזבול הא הלוה חייב בממון מן התורה, וזה תימה גדולה על הרמב"ם והפוסקים שפוסקים כרבי, וכהך שינויא דהתוס' דלא קאמר רבא הפקר ב"ד הפקר רק אהך קושיא דמי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ותיקנו רבנן דתשמט, וא"כ מאי אפקועי ממונא איכא בפרוזבול הא הלוה חייב מדאורייתא, ומכאן ידים מוכיחות דסוגיין דלא כרבי, אלא דלרבא הפקר ב"ד הפקר קאי לרבנן דרבי דס"ל שמיטת כספים בזמן הזה מן התורה, משא"כ להך סברא דתוס' ושיטת הרמב"ם דהפקר ב"ד הפקר אינו רק לתרץ הקושיא על שמשמט בלא פרוזבול א"כ סוגיא דלקמן אמאן תרמייה, וגם הרמב"ם גופיה פסק דבעינן ב"ד חשוב בפרוזבול אע"פ שפסק שביעית דרבנן, וכתב הכ"מ שסובר כהך תירוץ התוס', והוא פלא גדול מאי אפקועי ממונא דלוה בזה שיצטרך ב"ד חשוב כיון דמן התורה חייב הלוה לשלם אף בלא פרוזבול, ותימא איך לא הרגישו הראשונים בזה וצע"ג, עמ"ש לקמן:
בד"ה בזמן כו' פי' בקונ' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כו' וקשה לר"ת כו' אכתי קשה בריש מועד קטן כו' עכ"ל. הנה בעל פני יהושע לא התעורר ליישב פירש"י ואני דקדקתי בפירש"י במ"ק שפירש על בזמן שאתה משמט קרקע אלמא איכא זמן דלא משמט ע"כ, והנה ברור שכיוון בצחות לשונו ועומק ורוחב לבבו ליישב קושיית ר"ת, וכן נרמז גם כאן ברמיזותיו וקריצותיו של פירושו בכאן, והוא דודאי בת"כ איכא מחלוקת אם שביעית נהגא בזמן שאין היובל נוהג, מיהו דרשא דרבי עכ"פ יכולה להיות אפי' למ"ד שביעית נהגא בלא יובל מ"מ מוכח מדתלי רחמנא שמיטת כספים בשמיטת קרקע אלמא שהכתוב בא לומר שבזמן שאין שמיטת קרקע נוהגת אין שמיטת כספים נוהגת, א"כ מוכח מהא דאיכא זמן דלא נהגא, מיהו דרבי גופיה לא מכרעא אי שמיטת קרקע נוהגת בזמן שאין היובל נוהג דאיפשר דרבי ס"ל דנהגא כהך מ"ד בת"כ, אלא דעכ"פ מוכח מקרא דאיכא זמן דלא נהגא דאל"כ למה תלה רחמנא שמיטת כספים בשמיטת קרקע, לכן מדרבי לא נשמע רק בזמן הזה, אבל הלל גופיה שהיה בזמן הבית ודברי ר"ת שתיקן אחר החורבן הם רחוקים למאד, לכן הלל ע"כ ס"ל דשמיטת קרקע תליא ביובל, אבל לרבי דתליא לה בשמיטת כספים ולא תליא בשמיטת יובל ודאי לא מוכח רק דאיכא זמן דלא נהגא והיינו בזמן הזה דס"ל דבטלה קדושת הארץ, אבל דהלל עדיפא מדרבי וס"ל דשמיטת קרקע תליא נמי ביובל וממילא כיון דדריש להך דרשא דבזמן שאין שמיטת יובל נוהג אין שמיטת קרקע נוהג ה"ה שמיטת כספים, כן נ"ל ברור בפירש"י:
בא"ד שכולן שפחות חרופות בעלו כו'. כבר כתב הרשב"א דרש"י פירש דה"ה מאורסת לישראל, ומ"ש בפני יהושע דאיך שייך שכולם קדשו שפחות חרופות, לא ידענא מאי קאמר דודאי בדור ההוא שהיו פרוצים בנשים נכריות י"ל שקדשו כמה שפחות חרופות שישרו בעיניהם, ואיפשר שאלף אנשים באו על שפחה חרופה אחת וכל אחד חייב באשם:
בא"ד דהא נהג בתי ערי חומה כו' עכ"ל. והרמב"ן דחה דהיינו מדרבנן, ובפני יהושע כתב דלא ס"ל לר"ת כן כיון שהוא רבית לא היו מתקנין רבנן מילתא דאתי בה לידי איסורא דאורייתא, ודבריו תמוהים, דאי אין בתי ע"ח נוהג מן התורה הרי לא ניתן לחזרה מן התורה כלל והוא חלוט, וחכמים תיקנו שיחזיר לו בתוך שנתו ומה מקום לרבית, ויותר נראה דקשיא לר"ת לאביי דהכא דפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ותיקנו רבנן דתשמט ומשני שב ואל תעשה שאני, וקשיא לר"ת אי בתי ע"ח מדרבנן איך תיקנו שיחזיר הלוקח למוכר הבית שחלוט לו מן התורה הא הוי קום ועשה אלא ודאי מדאורייתא נוהג, ועמ"ש בגמרא ע"ב ליישב דברי הרמב"ן והרשב"א, ובזה ניחא מה שהקשה פני יהושע לר"ת דס"ל בס"ד מנו יובלות לקדש שמיטין משמע דיובל לא נהוג, רק למסקנא י"ל דנהוג כמ"ש התוס', והקשה דתיקשי בס"ד איך נהוג בתי ע"ח כמו שהתקין הלל, ולפ"ז לק"מ דעיקר הוכחת התוס' לאביי דלא ס"ל הפקר ב"ד רק שב ואל תעשה מוכח דבע"ח נהוג מן התורה ומסתמא בהא רבא לא פליג, אבל בס"ד דהתם דמנו יובלות לקדש שמיטין יובל לא נהוג לא תיקשי מבע"ח די"ל כרבא ומדרבנן נהוג מטעם הפקר ב"ד, ולק"מ ודו"ק: