אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לה:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לה:

דף לה.

בגמרא אמר רב הונא ל"ש אלא שלא ניסת. יש לדקדק מה מועיל הנדר כיון דמוריא היתירא דטרחא קמי יתמי אם כן סבורה היא שבדין מגיע לה שכר הטורח ולא חשיב אצלה הנאה לחשוב על הכתובה, וא"כ באמת לדעתה לא נהנית מכתובתה כלום, ודוחק לומר דחשודה טפי אגזל מנדרים דהא אפי' חשיד אממונא חשיד אשבועה אמרינן בריש ב"מ רק משום מלוה ישנה, וכתבו התוס' כשלא יזכור יחזיר לו הממון, וא"כ באשה שידוע לה מה שטורחת בשביל יתומים אם מגיע לה שכר לפי דעתה נדרה באמת אינו כלום ומה הועילו חכמים בתקנתן, ואיפשר לומר דמ"מ כשנדרה אם נהנית מכתובתה י"ל ע"פ מה שכתוב בש"ע סימן פ"ג שביד המלוה לומר סטראי לקבל על איזה חוב שירצה, ובטור ובסמ"ע כתבו הטעם דעבד לוה לאיש מלוה, וא"כ י"ל בכתובה אין בידה לתפוס על שכר טרחה ועולה לפרעון הכתובה, והשתא כשתדור שלא נהנית מכתובתה חל הנדר שפיר אף שמגיע לה שכר טרחה לפי דעתה מ"מ נתקבלה כתובתה ואינה יכולה לידור על הכתובה:

וארווח לן בזה דקשיא לי טובא אמאי בנישאת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל, וקשה תידור הנאה מן המעות שפורעין לה בכתובתה אם כבר קיבלה יהיו המעות האלו או מה שמקבלת מן היתומים שלא כדין יהיה אסור עליה בהנאה, וא"כ לא שייך דמיפר לה בעל דמה עינוי נפש הוא זה אם אינה נהנית מגזל כיון שאין היתומים חפצים שתהנה משלהם, וצ"ל דמכל מקום מיקרי עינוי נפש דשמא קיבלה קצת כתובה וקצת לא נתקבלה א"כ כיון שאינה יכולה לברר תהא אסורה גם במה שהוא שלה בדין וזה ודאי נקרא עינוי נפש, ואכתי קשה דמ"מ כיון שהמעות או הפירעון מעורב עכ"פ תוכל לברור מה שהוא שלה באמת והמותר תחזיר ועל מה שאינה נהנית מן הגזילה ודאי לא מיקרי עינוי נפש, ואין לומר דמ"מ תחליף הפירעון בדברים אחרים ואין כאן רק איסור בפעם א' כמ"ש התוס' על קושיא דנדירה מככר זה דיכולה לידור גם מחליפין וחילופיהן עד עולם, א"כ לעולם לא תוכל ליהנות מן הגזל וחילופיו, מיהו הא מילתא תליא בברירה דאם אמרינן יש ברירה שפיר יכולה לברור דבכה"ג שייך ברירה כדאיתא בתמורה דף ל"א דלברור חד מינייהו, וחילקו התוס' שם דבלא הוכר האיסור מעולם אמרינן דנברור כדאיתא ביומא דף נ"ה ונשדי ד' זוזי בנהרא ואידך נשתרי, וא"כ כיון שיכולה לברור אי אמרינן ברירה לא מיקרי עינוי נפש, ודוחק לומר דכל הסוגיא הוא למ"ד אין ברירה בפרט לפמ"ש לעיל בסוגיא דברירה דקיי"ל ברירה בכה"ג, ולפמ"ש ניחא דודאי להבעל ג"כ נעשה כהיתר מה שנהנית משל יתומים, א"כ אף שכבר נתקבלה הכתובה בהנאה שנהנית משל יתומים מ"מ מגיע לה ממון זה וא"כ הוי בעיני הבעל כאילו נודרת מממון שלה וזה ודאי מיקרי עינוי נפש שנודרת שלא ליהנות משלה שהרי לפי הוראת היתר שלה יכולה לתפוס ממון זה על שכר טרחה ודו"ק:

ובהכי ניחא מאי דקשיא על מ"ש התוס' דלר"א א"ש שמא הפר לה כבר וקשיא הא יכולין להדירה נדרים שאין בהם עינוי נפש כיון שקושיית התוס' שתעבור מיד א"כ אין חילוק בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לאין בהם עינוי נפש וא"כ איך כתבו דלר"א ניחא הא יכולין להדירה מדברים שאין בהם עינוי נפש ושתעבור מיד, והיא קושיא עצומה על התוס', עמ"ש בלשון התוס', אכן למ"ש א"ש די"ל כיון דהבעל תופס היתר שלה דמן הדין מגיעין לה מעות אלו, וכיון שאין הב"ד חפצים ליתן לה עד שתדור א"כ מה"ט גופא מיקרי עינוי נפש שאם לא תדור לא תוכל לגבות הכתובה ושפיר מיקרי עינוי נפש, וניחא הכל ודוק היטב, מיהו צ"ע טובא עדיין בזה:

בתוס' ד"ה אבל ניסת כו' וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דאי מספקא לה אם תחשוב הנאה שנהנית מן היתומים כפירעון או לא מספיקא נוקמי' לככר בחזקת היתר ותאכלנו, אלא דנדרים הוי דשיל"מ וספיקא אסור, מיהו לפמ"ש הפוסקים דכלי שנתערב לא מיקרי דשיל"מ כיון שצריך הוצאות להגעילו א"כ כ"ש כאן שתפסיד לדעתה הכתובה ושפיר תאכלנו, אבל כשכבר גבתה הכתובה אף דמספקא לה צריכה ליזהר מן המין שנדרה שיש לו מתירין כיון שכבר גבתה המעות, אלא דצ"ע מ"מ כיון שאין החכם רוצה להתיר לה מחמת שאם תפרט הנדר לא יתיר לה עד שתחזיר ליתומים שלהם א"כ לא הוי דשיל"מ, וצ"ע:

גם יש לעיין דשמא מספקא לה אם נהנית מכתובה וכשיפרעו לה תפרש הספק ולא תצטרך להחזיר ליתומים דכיון דכבר תפסה והיא מוחזקת לא יוציאו מידה, וא"כ כשתאמר אח"כ להחכם שמסופק לה אם נהנית א"כ כיון דמועיל תפיסתה למה לא יתיר לה החכם האיסור אשר אסרה על נפשה, ואיפשר לומר דמספיקא לא אהני תפיסתה אף דגם היתומים טוענין שמא ובשניהם טוענין שמא בשטר צריך לפרוע כדאיתא בח"מ סי' פ"ג מ"מ טענת היתומים הוי כברי דאנן טענינן ליתמי, ואם נאמר דגם נגד היתומים מהני השטר אפי' בשמא כ"ש דלא קשיא דבשמא תוכל לפרוע ג"כ מן היתומים ואין הנדר רק אם ודאי לה שנתפרעה, וצ"ע:

גם קשה לי מכאן לדברי הש"ך בסימן מ"ז שהשיג על בעה"ת באומר שטר אמנה הוא זה וכתב בעה"ת דאיירי ביש נאמנות בשטר והשיג הש"ך דאפי' אין נאמנות השטר בתקפו כיון דלא מצי מחיל לא מהימן הלוה לומר פרוע, וא"כ קשה בנישאת יגבה הבעל הכתובה דהא במכנסת שט"ח לבעלה אינה יכולה למחול א"כ אפי' תאמר שהכתובה פרועה אינה נאמנת להפסיד לבעלה שהכניסה לו הכתובה, ואיפשר לומר דהש"ך לשיטתיה שחילק בסימן פ"ב בין כתובה דרבנן דמפסדת בשביל שבועה דרבנן א"כ י"ל דהש"ך לא קאמר רק בשט"ח שחייב הממון מן התורה מדר' נתן לא מפסיד בשביל שבועה דרבנן, משא"כ הכא בכתובה כשאינה נשבעת מפסיד הבעל כיון דכתובה דרבנן וצ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כו' שמא כבר הפר לה עכ"ל כבר כתבתי דקשה כשידירוה בככר זה ותעבור מיד א"כ גם לר"א יכולים להדירה בדברים שאין בהם עינוי נפש ותעבור מיד ודברים שאין בהם עינוי נפש אין יכול להפר דבשלמא על להבא י"ל דיכולה ליזהר בדברים שאין בהם עינוי נפש, אבל לפי הסברא שתעבור מיד אין חילוק בדברים שאין בהם עינוי נפש שאם נהנית מכתובתה הרי עברה מיד, ונראה דודאי לא עלה ע"ד התוס' לפרש המשנה שתהא נודרת ליתומים מה שירצו בככר זה דבכה"ג לא שייך לומר מה שירצו, וגם קשה קושיית המהרש"א מה פריך לכי מינסבא מיפר לה בעל הא באם מדירין אותה בככר זה כבר עברה, וגם יש להבין אפי' בלא דר"ה תיקשי ליה מאי מהני ליתומים הא כי מינסבא מיפר לה בעל, וליישב הכל נראה דלכאורה אין קושיא כי מינסבא מיפר לה בעל די"ל שאם נחשוד הבעל שרוצה להערים ולקבל ממנה שתכניס לו הגזילה הרי יוכל להיות עד מסייע קודם שישאנה שפטרה הבעל משבועה ועד מסייע פוטר משבועה, א"כ אין לחוש שתערים קודם נישואין שתינשא לבעל דאי איפשר לתקן זה, אלא די"ל דלפי האמור במשנה שעל ידי שנמנעו מלהשביעה היתה מפסדת כתובתה, א"כ י"ל לפי מ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ דאם מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אין עד המסייע פוטרו דאינו קם לממון א"כ גם כאן שהיא מפסדת הכתובה לא יועיל לה עד מסייע, וא"כ י"ל במשנה בלא דר"ה לא הוה קשיא ליה די"ל דנמנעו מלהשביעה היינו שהיתה נוטלת כתובתה בלא שבועה ור"ג תיקן טובת יתומים להיות נודרת ליתומים, א"כ לא שייך לאקשויי כי מינסבא מיפר לה הבעל שהרי יכול להיות עד המסייע, ולא שייך שאינו קם לממון דהא שקלא אפי' בלא שבועה קודם תקנת ר"ג, אבל ר"ה דאמר אין מדירין אותה משמע דמפסדת הכתובה לגמרי כדמוכח נמי לעיל דלא מגבי כתובה לארמלתא, א"כ אין עד מסייע פוטר דאינו קם לממון ופריך שפיר כי מינסבא מיפר לה בעל ודו"ק:

ובזה יש לפרש נמי בכוונת התוס' דנדירה שלא תאכל ככר זה והיינו שתאכל מיד, ובודאי אסקו התוס' אדעתייהו דלא סגי במה שתעבור בפעם א' דאל"כ במה שירצו ל"ל, אלא דיש לפרש במשנה שמדירין אותה בככר זה ואוכלת מיד ושוב נודרת ליתומים מה שירצו היינו כפירש"י במין שקשה לה לפרוש ממנו, והשתא יראה לומר לבעל שעברה ושיפר לה דא"כ תהיה חשודה על הכתובה, והש"ך בח"מ סי' פ"ב מסיק דבכתובה דרבנן מפסדת ע"י שבועה דרבנן, א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה דכשירצה להפסידה כתובתה יאמר אישתבע לי דלא פרעתיך ואף שתגלה לו בשתיקה לא ניחא לה להעיז אח"כ לכפור מה שאמרה, א"כ טובא הועילו במה שנודרת ליתומים דע"י שיכבד עליה פרישת מין ההוא ולבעלה יהיה לה מורא על ראשה לגלות רעתה שעברה על הנדר שלא תהא חשודה, וא"כ תו לא קשיא מה שהקשיתי לר"א נמי לא יכול להפר דברים שאין בהם עינוי נפש דודאי פשיטא להו גם בס"ד דבעינן נודרת ליתומים, אלא די"ל שלא תוכל לגלות לבעל, אבל לר"א בלא"ה דרכו להפר קודם כדאיתא בנדרים דף ע"ב דחושש דילמא מיטריד א"כ יש לחוש שמא כבר הפר לה לפי תומו ולא תהיה נחשדת אצלו כלל וא"ש:

והשתא שפיר מיושב קושיית המהרש"א שהקשה לר"א מאי פריך לכי מינסבא הא יכולין להדירה בככר זה, ולפ"ז לק"מ דודאי בהא לא סגי רק בצירוף שתדור ליתומים מה שירצו, והשתא לפי ס"ד דבעל מיפר בקודמין א"כ דרך הוא שהבעל מיפר בלא שמיעה קודם שתינשא כדאיתא בנדרים דף ע"ב דדרך ת"ח שיפר עד שלא תצא בתו מאצלו ואי מיפר בקודמין דרך הוא להפר קודם ג"כ דמה לו להבעל לישאנה עם נדרים, א"כ מיפר לה אפי' בלא שתגלה לו שעברה רק מספיקא שמא נדרה איזה נדר, וא"כ פריך שפיר דאינו מועיל מה שתדור ליתומים, והכל ניחא ודוק היטב, וע"ז תירצו התוס' דמ"מ אינה חוששת כיון שאינה באיסור כל ימיה אף שיוודע לבעל שמבקשת התרה:

בא"ד וא"ת ונדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי כו'. עיין מ"ש בכתבים ישנים בסוגיא זו [לקמן], ומ"ש דחיישינן שמא יפר לה בלחש צ"ע דא"כ ניחוש שגם היא תבטל הנדר בלחש כשאומרת אני נודרת שלא לאכול תבטל הנדר בלחש ותאמר אין אני נודרת וע"כ הב"ד משגיחין על זה, וברא"ש כתב דנשאלין על ההקם צ"ע ג"כ דנדירוה סמוך לשקיעת החמה ויעכבוהו להבעל עד אחר שקיעת החמה, ולדעת התוס' אין נשאלין על ההקם רק ביום שמעו, והובא דיעה זו בי"ד סימן רל"ד סעיף מ"ט, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דלעולם נשאלין על ההקם:

ואיפשר לומר דבלא"ה קשה איך מדירין אותה שמא כבר ביטלה הנדר ואמרה כל מה שאני עתיד לידור יהיה בטל כדאיתא בנדרים דף כ"ג ועכשיו אדעתא דמעיקרא נדרה, וצ"ל דזה הוי כמו ע"ד ב"ד שהרי השבועה מגיע לה ע"פ ב"ד וכמ"ש הר"ן שם, וא"כ בשלמא היא בע"ד של יתומים צריכה לידור אדעתן אבל הבעל שאינו בע"ד שלהם שפיר יכול לבטל מעיקרא מה שיקיים אח"כ לכן אין תקנה לדבר, כנ"ל וצ"ע:

בא"ד וא"ת וידירוה ע"ד רבים עכ"ל. לכאורה י"ל דקשה בלא"ה מאי מהני הנדר שמא הערימה לישבע קודם שכל מה שידירוה היתומים שלא לאכול תאכל, וא"כ כשנדרה ליתומים היפוך השבועה הוי נדר שוא ואינו חל, ואי משום שיש איסור בנדר שוא אין זה רק פעם אחת ופעם אחת אינה חוששת כמ"ש התוס', וצ"ל דכיון דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות שפיר חל הנדר אף שנשבעה תחילה, עיין ש"ך סימן רט"ו ס"ק י"ד וסימן רל"ט סי"ב, וא"כ לא קשיא דנדירה ע"ד רבים די"ל שתאמר לחכם שכבר נשבעה על הדבר ואח"כ נדרה ההיפוך דהנדר חל, א"כ צריכה לבטל השבועה והוי לדבר מצוה דמתירין גם ע"ד רבים כדי שתוכל לקיים השבועה שנשבעה לאכול לאותו המין שהדירוה היתומים שלא לאכול, מיהו י"ל קושיית התוס' לפי האמת דצריך לפרט הנדר רק בשביל הבעל ידירוה ע"ד רבים, עכ"פ מיושב קושיית התוס' שהקשו דל"ל לאוקמא דצריך לפרט הנדר נוקמא ע"ד רבים, ולפמ"ש לק"מ דלא סגי בעד"ר דשמא נשבעה קודם שתאכל זה שהדירוה היתומים, ואי לא מיפרטא הוי לדבר מצוה שתקיים השבועה ויתיר לה החכם כשתאמר נשבעתי על מין א' לאוכלו ושוב נדרתי שלא לאוכלו דהוי דבר מצוה, אבל אי צריך לפרט הנדר כשידע החכם דליתומים נדרה לא יתיר לה מ"מ ודו"ק:

ויש לעיין בהך מילתא דמ"מ אף דצריך לפרט הנדר מ"מ מה נעשה אם תאמר אחר שתינשא והכניסה הכתובה לבעל תודה עלי פשעה שנהנית מכתובתה ומ"מ לא תהיה נאמנת לחוב לבעל כיון שכבר גבתה הכתובה ותבקש התרה על הנדר, דאף שיאמר הבעל לא מהימנא לי מ"מ היא צריכה התרה דשויא אנפשה חד"א ולא יהיה ליתומים תועלת בנדרה, וצ"ל דמ"מ אין מתירין, ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' מאי פריך דילמא אזלא לגבי חכם נוקמא עד"ר, ולפ"ז ניחא דאכתי י"ל שתבא לחכם ותאמר שנדרה ממין פלוני והבעל יטעון אי איפשי באשה נדרנית ולעשות שלום הוא מצוה ומתירין לדבר מצוה בעד"ר, לכן צריך לאוקמא דס"ל צריך לפרט את הנדר ולא יתיר לה החכם, ודוק היטב וצ"ע: ולפמ"ש לעיל מיושב מה ששמעתי מקשין בשם ד"ז הגאון מהו' יהונתן ז"ל מאי פריך דאזלא לגבי חכם ושרי לה נימא דמדירין אותה בנזירות שמשון שאין לו התרה, ולפ"ז ניחא דלענין נזירות שמשון י"ל דילמא מעיקרא נשבעה שתשתה יין א"כ אין חל נזירות על שבועה דנזירות דין שבועה יש לו, ולא דמי לנדר דאסר חפצא עליה, וא"כ אם נשבעה תחילה לשתות יין אין נזירות חל לבטל שבועה הראשונה, מיהו אין קושיא מזה דלא משמע מתני' בנזירות שמשון דהא קתני שתהא נודרת ליתומים מה שירצו, רק קושיית הגאון היתה בודאי על נישאת נדירוה נזירות שמשון לפמ"ש בש"ך י"ד סימן רל"ט ס"ק כ"ח דבנזירות שמשון אין הבעל יכול להפר א"כ תיקשי גם בניסת נדירה נז"ש, ולפמ"ש ניחא דמ"מ יש לחוש שכבר נשבעה לשתות יין ותו לא חייל נזירות שמשון עוד שלא לשתות דנזירות דין שבועה יש לו ואין נשבעין לבטל המצות ודו"ק:

ובאמת שקשה לי דלקמן במסקנא בכהן הנושא נשים בעבירה דמסיק דמדרינן לי' ע"ד רבים וקשה מאי מהני כיון שא"צ לפרט הנדר מה מועיל ע"ד רבים הא ודאי דבר מצוה הוא לעשות שלום בין איש לאשתו, א"כ כשיאמר נדרתי ע"ד רבים מאשתי למה לא יתיר לו החכם, ואיפשר לומר דבעד"ר מודה רב נחמן שצריך לפרט הנדר, ובזה יש לכוון פירוש המשנה להרמב"ם בבכורות שהוא תמוה ע"ש, ולמ"ש י"ל דבעד"ר קאמר צריך לפרט הנדר וא"ש, מיהו אין זה קושיא אם נימא דבדיעבד לא מהני בהתיר נדר שעד"ר לא קשיא די"ל דאם יטעה החכם שהוא דבר מצוה דלפי האמת אינו דבר מצוה כלל כיון שאסורה לו ולא יחרוך רמיה צידו, עכ"פ יש ליישב דברי מי שאומר שבדיעבד מותר אם התירו לו, והש"ך בסימן רכ"ח סכ"א תמה מן הש"ס דא"כ מה מהני עד"ר, ולפמ"ש י"ל דס"ל כמ"ש דעד"ר לכ"ע צריך לפרט הנדר ובלא פירט לא הוי התרה ובפירט מסתמא לא יתיר לו, אבל אם פירט והתיר לו החכם י"ל שפיר דבדיעבד הוי מותר, וכמ"ש ליישב דברי פי' המשנה להרמב"ם ודוק היטב, דהא בלא פירט מבואר בלא"ה דלא מהני התרה, וע"כ בפירט איירי ובפירט שפיר י"ל דמהני בדיעבד, מיהו לשון הש"ס דחוק, דא"כ מאי מייתי לקמן מאמימר דאמר עד"ר אין לו הפרה דהיינו לכתחילה אין להתיר, מ"מ כיון דבדיעבד מותר לא משני מידי רק משום שצריך לפרט, מיהו י"ל אדרבה משום הא גופא כיון דע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה ע"כ לומר בדיעבד מותר, שאילו אסור אפי' בדיעבד אין שייך לחלק בין דבר מצוה לרשות, וכיון דבדיעבד מותר מודה רב נחמן שצריך לפרט שאל"כ יאמר לדבר מצוה נדרתי והכל אחד ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בד"ה ליחוש כו' משמע דאדר"ה פריך כו' דאמתני' ליכא למיפרך כו' עכ"ל. איפשר ליישב עוד דאמתני' לא קשיא ליה די"ל דמדירין אותה אם נהנית מן הכתובה תיאסר עליה הנאת הבריות א"כ לא תוכל לישאל לחכם כיון שאסרה על עצמה הנאת החכם כדאיתא בסי' רכ"ח ס"ה, אבל למאי דקאמר בנישאת אין מדירין אותה הא תוכל לידור שגם הנאת הבעל תהיה אסורה עליה ולא יוכל להפר, וע"כ מ"מ מופר הוא כדאיתא בש"ע שם, א"כ פריך שפיר ליחוש דאזלא לחכם ושרי לה כיון דבדיעבד מופר ודו"ק:

גם י"ל בפשיטות דאמתני' לא קשיא די"ל דנודרת בב"ד קלא אית לה למילתא ולא יתיר החכם, אבל ר"ה דאמר נישאת אין מדירין אותה וקשה יאמר קיים ליכי, וצ"ל כמ"ש הרא"ש דנשאלין על ההקם, וא"כ חזינן דחושש שיתיר לו החכם אף דהוא אומר קיים ליכי בב"ד אלמא לא סמכינן אקלא פריך שפיר ניחוש דאזלא לגבי חכם ושרי לה:

בא"ד והשתא ניחא הכא דלא שייך לא בושה כו' עכ"ל, לכאורה אינו מובן, דהא החכם אינו יודע למה נדרה ואם לא מפרטא הנדר ודאי לא יתיר בלאו הכי, וצ"ל דס"ל להתוס' דאי א"צ לפרט לא תאמר להחכם כלום, אלא כיון שהוא לטובת חבירו לפום סברת התוס' דהשתא אינו מותר אפי' בדיעבד ע"ז כתבו התוס' דמ"מ אין שייך כאן חשד ובושה, א"כ אם א"צ לפרט כשיתיר לה החכם שפיר תהיה מותרת: ועפ"ז נראה ליישב מה שפסק הרמב"ם בנושא נשים בעבירה שמדירין אותו ע"ד רבים וב"ש באה"ע ס"ס צ"ו הביא שתמהו עליו דהא פסק צריך לפרט הנדר ובגמרא משמע דאי צריך לפרט הנדר ניחא בלא ע"ד רבים, ולפ"ז נראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' בסמוך מהך דערכין כיון דלר"ה צריך לפרט הנדר אמאי אמר אינו מועיל אכתי דר"ה תנאי היא, לכן נראה דודאי יש להבין בלא"ה דקאמר איבעיא להו צריך לפרט הנדר, והא כבר אמר דר"ה ס"ל צריך לפרט הנדר, גם למה לא אמר ר"ה ס"ל כר"פ דצריך לפרט הנדר, לכן נראה דודאי בלא"ה תמהו הפוסקים על מה שאין נוהגין לפרט הסיבה שבגללה נדר, עיין יו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ד, לכן נראה דודאי אי אמרינן משום מילתא דאיסורא צריך לפרט הסיבה שבגללה נדר, מיהו לר"ה יש לפרש הטעם דחיישינן שמא נדר לטובת חבירו שאין מתירין לו בלא דעתו כמ"ש התוס' ממשה וצדקיהו, וא"כ א"ש דכאן צריך לפרט הנדר משום שמא נדרה לטובת חבירו, וא"כ סגי לפרש הלשון שנדר דמזה נודע אם הוא לטובת חבירו אבל לפרש הסיבה א"צ, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' דר"ה תנאי היא די"ל דר"ה לא ס"ל רק לפרש הלשון שנדר כמ"ש התוס' גופייהו בערכין, אלא מ"ש בנושא נשים נודר שלא יהנה מאשתו פסולה י"ל דלא ס"ל להרמב"ם כן דאין לשון פסולה מענין הנדר דאינו רק נודר הנאה ממנה אלא דהכא קאי לר"פ דחייש למילתא דאיסורא צריך לפרש גם הסיבה, אבל ר"ה י"ל דלא ס"ל רק לפרט משום שמא נדר ע"ד חבירו וסגי בלשון שנדר, וא"כ לא קשיא דר"ה כתנאי אמרה לשמעתיה דכיון דא"צ לפרש רק לשון הנדר שפיר קאמר דאינו מועיל הנדר דיכול להתיר לו כשאומר לשון הנדר שלא יהנה מאשתו:

והנה הרמב"ם לא הביא הך דצריך לפרט הנדר רק בנודרת ליתומים כתב סתם מוכח דס"ל צריך לפרט הנדר דאל"כ היה לו להצריך לידור ע"ד רבים, וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כיון דהש"ס בערכין משמע דלר"ה סגי בלשון שנדר, וא"כ י"ל דוקא הלשון שנדר תיקנו שצריך לפרט שמא נדר ע"ד חבירו, והשתא שפיר בנודר ועובד דלא שייך ביה נדר ע"ד חבירו שאינו נודר לטובת האדם רק שמדירין אותו לאפרושי מאיסורא א"כ סגי שיאמר הלשון לבד, וא"כ יתיר לו החכם כשאומר שנדר הנאה מאשתו, והרא"ש כתב דהלכה כר"פ כיון דר"ה ס"ל כוותיה ולפמ"ש משמע מסוגיא דערכין דלא ס"ל כר"פ וסגי בלשון שנדר וא"כ צריך שפיר ע"ד רבים ודו"ק:

בד"ה קסבר כו' וא"ת בפ' שום היתומים כו' דכיון דר"ה ס"ל צריך לפרט כו' עכ"ל. כאן הניחו בקושיא ובערכין נדחקו ג"כ בזה, ולענ"ד נראה דשם כיון דכדין עביד אם גירשה שהרי היא גובית כתובתה מדינא וא"כ אם לאחר שתגבה הכתובה יפרט הנדר שהדירוהו הנאה ממנה מ"מ הרי אין ההקדש מרויח עוד במה שלא יחזירנה דמ"מ פקע הקדש א"כ למה לא יתירו לו להחזירה:

בפירש"י בד"ה עד שידור הנאה ממנה לגרשה עכ"ל. לכאורה הוה מצי לפרושי בפשיטות שנודר הנאה ממנה וממילא לא יכול לדור עמה וצריך לגרשה, ונראה דרש"י ס"ל דאף שצריך לפרט הנדר א"צ לפרש הסיבה רק הלשון שנדר, וכן משמע מלשון רש"י לעיל בד"ה צריך לפרט וא"כ אם ידור בפשיטות הנאה אף אם יפרט יתיר לו החכם לכן צריך לפרש שנודר הנאה ממנה אם לא יגרשנה, אלא דקשה כי מיפרט קמי חכם לשון זה אכתי לא יחוייב שבשביל איסור נדר שמא נדר מחמת כעס שחפץ לגרשה, בפרט בכהנים שקפדנים הם ולהכי תיקנו גט מקושר, וצ"ל כיון שנודר בלשון זה והחכם מסתמא בקי בדין שמדירין בשביל נשים האסורות לו א"כ לא יתיר נדר כזה עד שיתברר לו שלא מחמת איסור נדר, ובזה מיושב היטב מה שפסק הרמב"ם כאן שידירנה ע"ד רבים, ותמהו עליו דהא פסק צריך לפרט הנדר וא"צ ע"ד רבים, ונראה לפמ"ש לא קשיא כלל דודאי בהך ס"ד דלא ידע ע"ד רבים, א"כ צריך החכם לחוש כשיפרט שלא יהנה ממנה אם לא יגרשנה אין החכם יכול להתיר לו עד שיתברר לו שלא נדר מחמת איסורא דליכא תקנתא אחריתא, וא"כ למסקנא דאיכא תקנתא עד"ר, א"כ מהיכא תיתי לתקן שלא יתיר החכם כשפירט הנדר ותלה אותו בגירושין דלפעמים שהנדר מחמת כעס וכדומה לכן שפיר יכול החכם להתיר לגמרי ומשום מילתא דאיסורא טפי עדיף להדיר ע"ד רבים שלא יצטרך החכם למנוע מההתרה ולא יחוש שמא בשביל איסור נדר, וצדקו דברי הרמב"ם ונכון היטב ודו"ק:

ויש לדקדק בסוגיא מאי פריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הא תוכל לנדור שתהיה אסורה במין זה שעה אחת קודם מותה וא"כ אסורה במין זה מיד, כדאיתא בכה"ג לעיל דף כ"ח באומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מותי אסורה לאכול בתרומה מיד, ועיין נדרים דף ג' ע"ב, ונדר זה לא תוכל להתיר ע"פ חכם דחכם אינו מתיר הנדר עד שיחול א"כ לא תועיל ההתרה שהרי אם לא מתה בזו הרגע אין מועיל התרת החכם כיון שלא חל הנדר עדיין, וכן בכהן הנושא נשים בעבירה יוכל לידור ג"כ בזה האופן שיאסר בהנאתה שעה א' קודם מותו ולא יוכל החכם להתיר לו הנדר, ואיפשר דמ"מ אינה חוששת כ"כ לאיסור הזה דמ"מ לא ברור לה האיסור רק מספיקא, מיהו י"ל בלא"ה כיון דנאסרה מיד שפיר מיקרי חל הנדר, עיין יו"ד סימן רכ"ח סעיף י"ז ובתשובת הר"ן סי' נו"ן, ואכתי איכא למידק תידור באופן הלזה שאחר שיתיר לה החכם תאסר מחדש עד סוף כל ההתרות, וא"כ כשמתיר נדר הראשון חל השני עד סוף העולם ואי איפשר להתיר נדר השני קודם שיחול רק אחר התרת הראשון ואין לדבר סוף שהרי אין החכם מתיר הנדר עד שיחול א"כ אין החכם יכול להתיר השני עד שיתיר הראשון וכיון שאחר התרה שנייה חל הנדר השני צריך שוב התרה ואין לדבר סוף, ועיין בנדרים דף כ"ט ובר"ן שם, וא"כ אם נודר לאחר התרה יחול נדר חדש משמע שצריך התרה לכל נדר ונדר ואי איפשר להתיר כלל, ועיין סימן רכ"ט ס"ד:

מיהו הכא אין כל כך קושיא דבלא"ה משני שפיר, אלא דקשה במכות דף ט"ו דלא משכחת לה ביטלו בהדירה דלדבר מצוה יש לו התרה, וקשה הא משכחת לה שנודר אחר כל ההתרות יחול הנדר דלא איפשר להחזירה כלל שאחר כל התרה חל נדר חדש, ועיין תשובת הר"ן סימן נ"א, ועוד משכחת לה נמי באם דהיינו שנודר אם אתיר הראשון יחול נדר השני וכל הנדרים כל שיתירן יחול נדר חדש עד סוף העולם דלא משכחת לה התרה, דבכה"ג איתא בנדרים דף כ"ח ע"ב גבי פדאן חוזרות וקודשות, ופירש הר"ן שם דהוי כאילו אמר הרי נטיעות אלו קרבן מעתה וקרבן כשיפדו כל זמן שלא יקצצו נמצא פדיונן קדוש כל שעה לפי שיוצאות לחולין, אלא שלאלתר חוזרות וקודשות ע"כ, וא"כ לאחר התרת הראשון חל השני ואין יכול להתיר קודם שיחול וצ"ע:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה