אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לד:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לד:

דף לד.

במשנה בראשונה היה משנה כו' התקין ר"ג שיהא כותב כו' איש פלוני וכל שום שיש לו וכו'. פשטא דמתני' משמע דר"ג לא תיקן טפי רק לכתוב וכל שום, וא"כ כיון דמעיקרא כתבו שם מקום הכתיבה לבד כפירש"י תיקן ר"ג להוסיף וכל שום וא"כ משמע דבכתב שם מקום הכתיבה וכלל מקום הנתינה בוכל שום שפיר דמי, ואפי' למ"ש התוס' בברייתא משמע שכולל מקום הכתיבה איפשר דלאו דוקא, וכדמשמע נמי בתוספתא וכדמוכח ממתני' דלא תיקן ר"ג רק להוסיף וכל שום, וכ"כ הר"ן דאין חילוק בין כולל מקום הכתיבה בוכל שום או מקום הנתינה, אבל הטור אה"ע סימן קכ"ט כתב דאם כתב שם מקום הכתיבה וכלל מקום הנתינה בוכל שום פסול, וגם מלשון התוס' משמע דממתני' ליכא הוכחה, מיהו ברא"ש מבואר בהדיא דר"ג תיקן שיכתוב איש פלוני היינו השם שבמקום נתינה שהוא עיקר להתיר האשה במקום שהיא עומדת, ונראה דלהרא"ש לשיטתיה דפירש על דאיתחזק בתרי שמי שהוחזק בשני המקומות באלו ב' השמות אבל בני מקום זה אין מכירין בשם שיש לו במקום אחר, והוכרח לפרש כן דל"ל שיש לו שני השמות בשני המקומות דא"כ סגי בא' מהם כמ"ש התוס', ולכן פירש שבני מקום זה אין מכירין בשם של מקום זה, אלא דצריך ביאור איך יכתבו שם של מקום הנתינה והרי אין מכירין בו כאן, וצ"ל דמ"מ יש עדים על השמות וכ"כ הב"ח, וכמ"ש בתשובתי בארוכה זה שנים רבות, אך עתה נראה לי לפרש יותר בדברי הרא"ש דהכי פירושו דבמקום הכתיבה יודעין שבמקום הנתינה שמו יוחנן וכמו כן במקום הנתינה יודעין ששמו במקום הכתיבה יוסף אלא שבמקום הנתינה אין מכירין בשם יוסף, וי"ל כשמזכירין במקום הנתינה שם יוסף אין יודעין שהכוונה על המגרש שהרי אין קורין אותו שמה בשם יוסף, וא"כ במקום הנתינה אין מכירין בשם יוסף כלל וכשמזכירין שם יוסף אין חושב שום אדם על המגרש מאחר שמעולם אין דרך לקרותו שמה כי אם בשם יוחנן וכמו כן להיפך במקום הכתיבה ולכן כתב שאין מכירין, וא"כ י"ל שגם בראשונה היה כותב שם מקום הנתינה וכדברי הרא"ש. שהרי ידעו השם שיש לו במקום הנתינה, וע"ז תיקן שיכתוב וכל שום שלא לבא לידי קלקול גם במקום הכתיבה וא"ש, אלא שראיתי לכאורה סתירה לפירושי של עכשיו שכתב הרא"ש במשנה שאם יגרש בשם שיש לו במקום שהוא עומד נקרא שינוי לבני מקום הנתינה כי אין יודעין שיש לבעלה שם זה במקום אחר כו' ע"כ משמע דמיירי שאין יודעין כלל השם שיש לו במקום אחר, אך מ"מ נראה לי לפרש דאיתחזק לא קאמר רק שבמקום הכתיבה איתחזק שיש לו שם אחר במקום נתינה, אבל במקום הנתינה אין יודעין כלל משם אחר שיש לו במקום הכתיבה שכן הוא הדרך דהשם שיש לו מעודו ידוע הוא יותר מן השם שמחזיק לעצמו מחדש ואילו היו יודעין במקום הנתינה שיש לו שם זה במקום הכתיבה לא היה לעז כ"כ שהרי נודע לשעתה שמתגרשת בשעת הגעת גט לידה, ומ"מ במקום הכתיבה אף שידוע השם שיש לו במקום הנתינה בשעת כתיבת הגט, מ"מ כיון דשם אין מכירין בשם זה ורגילין לקרות בשם השני יש לחוש שברבות הימים כשתבוא לגבות הכתובה ישתכח השם הראשון ולכן כותבין שם מקום הנתינה שהרי נודע גם למקום הכתיבה וכוללין שם מקום הכתיבה בוכל שום וכיון שנכתב וכל שום תו לא יהיה לעז גם במקום הכתיבה שיתנו לב לזכור השם של מקום הנתינה מאחר שאז נודע שיש לו שם אחר, משא"כ במקום הנתינה איפשר שאין יודעין כלל שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, וא"כ י"ל דגם קודם תקנה היו רגילין לכתוב שם מקום הנתינה ולא תיקן ר"ג רק להוסיף וכל שום, ולפ"ז לרש"י שפירש שמעיקרא היו כותבין שם מקום הכתיבה משמע דסגי בוכל שום לכלול מקום הנתינה, ואיפשר שגם לפירש"י יש לפרשו במשמעות הלשון איש פלוני שהרצון איש פלוני בלא שינוי וקאי על זה שאמר משנה שמו ותיקן ר"ג לכתוב איש פלוני הכוונה האיש בשמו בלי שינוי, וא"כ תרתי תיקן דמעיקרא לא כתב רק שם מקום הכתיבה:.

והנה לפמ"ש ראשונה דלכך שם מקום הנתינה עיקר משום שהוא השם שרגיל בו מעודו איפשר לומר דאי מיתרמי איפכא שאשתו הלכה למקום אחר עמו ונקרא שם בשם השני והוא חזר לביתו דנמצא מקום הנתינה הוא במקום שקורין לו השם החדש איפשר דשם מקום הכתיבה עיקר דלעולם השם הראשון עיקר יותר משם השינוי, אלא דברייתא לקמן דקאמר אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואשתו שבגליל בשמו שבגליל משמע דלא תליא בזה, ומ"מ י"ל כיון דדרך הוא שהשם הראשון במקום הנתינה שהוא שם ביתו ודרך איש להיות נודד ממקומו, ולכן עשו לעולם מקום הנתינה לעיקר ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה וכל כו' ואינו נראה לר"ת דזימנין דאתי לידי תקלה כו' עכ"ל. כבר הקשתי בתשובתי דמשום האי קושיא לא הוה צריך ר"ת להיות נייד מפי' של ה"ג דהא מסקינן והוא דאיתחזק, ובאיתחזק י"ל שפיר דכתבינן וכל שום ובלא איתחזק באמת לא כתבינן, ונהי דר"ג תיקן לכתוב בכל מקום וזה אינו נראה לר"ת, מ"מ בעיקר הפירוש א"צ לדחות דפשטא דלישנא דמתני' הכי משמע כדכתב הר"ן, ונראה דר"ת משמע ליה בפשיטות דכיון דתיקן לאפוקי מידי לעז ודאי כל מאי דמצינן לתקוני טפי עדיף, וא"כ טפי איכא לתקוני לכתוב דמתקרי שני השמות בפירוש, אלא דהוה מצינן למימר דלהכי תיקן לכתוב וכל שום דבהכי סגי בכל דוכתי ואפי' לא איתחזק שפיר כתבינן לכתחילה וכל שום, והא דאמר רב אשי והוא דאיתחזק היינו באיתחזק אפי' בדיעבד אינה מגורשת ובלא איתחזק לכתחילה עכ"פ צריך לכתוב וכל שום אלא דבדיעבד מגורשת והיינו דקתני בברייתא יצא למקום אחר וגירש בו מגורשת, וא"כ לא הוה מצי לתקוני לכתוב בפירוש שני השמות דא"כ לפעמים שלא נודע כלל במקום הכתיבה שיש לו שם אחר וא"כ אי איפשר לכתוב בפירוש להכי תיקן וכל שום דיכולין לכתוב לעולם, ומשום הכי תיקן גם בטופסי ה"ג לכתוב לעולם וכל שום, וא"כ שפיר הקשה ר"ת בממ"נ על ה"ג ובתשובה הארכתי, ועיין בסמוך:

בא"ד ותיקן ר"ת כו' כדאמרינן בגמרא שרה דמיתקריא מרים עכ"ל לכאורה דברי התוס' מגומגמים כמ"ש בספ"י, וגם בדיבור שלאחר זה נראה בהדיא דגרסי כגירסא דידן מרים וכל שום שיש לה, וגם מ"ש שרה דמיתקריא מרים אינו מדוקדק דבגמרא רובא קרי לה מרים, ולכן נראה דלא כתבו כן רק להחזיק הפירוש של ר"ת כדפרישית בסמוך, דעיקר סברת ר"ת דיותר היה לנו לכתוב שני השמות בפירוש, אלא דהוה מצינן למימר דוכל שום עדיף דמצי לכתוב אפי' לא איתחזק וע"ז דחה ר"ת דבלא איתחזק גרע טפי כדפרישית בסמוך, אלא דהוה מצינן למימר דלעולם דוקא באיתחזק בעינן וכל שום, והא דלא תיקן לכתוב דמיתקרי, י"ל דמיתקרי משמע שנקרא כן במקום אחד רק שמקצתן קורין אותו כך ומקצתן כך כמו במרים ושרה וכל שום היינו באינו נקרא בשני השמות במקום אחד רק דכאן קורין אותו בשם של מקום הכתיבה ובמקום נתינה קורין אותו בשם אחר, וא"כ לא מצינן למיכתב דמיתקרי דיהיה משמעותו שיש לו שני השמות במקום אחד, ולזה הביא ר"ת הך כדאמרינן בגמרא היינו כדפרשינן גבי מרים וכל שום שיש לה דשם מסתבר טפי לכתוב דמיתקרי' שהרי שניהם במקום אחד, וא"כ כי היכי דמפרשינן התם דכותבין שניהם בפירוש ולשון וכל שום ע"כ שפיר מצינן לפרושי דכותבין שני השמות אף שאין חילוק לפ"ז בכתיבה בין שיש לו שני שמות במקום אחד ובין שיש לו שני שמות בשני מקומות, א"כ שפיר יש לכתוב בכל מקום דמיתקרי באיתחזק בשני שמות חד במקום כתיבה וחד במקום נתינה ואף שלא יהיה חילוק ניכר בתוך הגט בין ששני השמות במקום אחד או שהם בשני מקומות שהרי גם לפירוש הנ"ל אין חילוק דלדידיה גם לקמן פירשו דכותבין וכל שום שהרי כן הוא בגמרא, וא"כ שפיר י"ל לשיטת ר"ת בכתיבת דמיתקרי אף שלא יהיה חילוק דע"כ לא קפדינן בזה, ושיעור דבריהם דגם בשני שמות שבשני מקומות כותבין כמו בשני שמות במקום אחד, כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד אחא בר הדיא דמיתקרי אייא מרי כו' עכ"ל. צריך יישוב לה"ג וסייעתו למה הוזכר שם דמיתקרי הא אפי' באיתחזק סגי בוכל שום, ודוחק לומר כמו שביקש בעל ס' פ"י דכששני השמות ידועין גם לה"ג כותבין דמיתקרי דאין זה נראה שהרי גירסת כל הראשונים גבי מרים וכל שום שיש לה כדפרישית בסמוך, ואיפשר לומר דדוקא כשאחד טפל סגי לכוללו בוכל שום משא"כ כששניהם עיקרים כותבין דמיתקרי גם לשיטת ה"ג, אלא שגם זה אינו נראה לי דהיכן מצינו תקנה לכתוב דמיתקרי דהא משמע קודם תקנת ר"ג אפי' איתחזק נמי כתבו שם מקום הכתיבה לחוד והיכן מצינו לכתוב דמיתקרי, ובלישנא דוכל שום שפיר כלל אידך שמיה דידיה, ולכן נראה דלקמן לא נכתב רק לסימנא בעלמא משום שני יוסף בן שמעון דהא לקמן לא נכתב כן רק בשטר ולא בגט, וכמו כן מ"ש דגם ר"ת מודה היכא שידוע שיש לו שם אחר ואינו ידוע מהו גם לר"ת כותבין וכל שום לא נהירא ג"כ דלר"ת לא מצינו שיועיל כתיבת וכל שום, ואם נימא דזה מיקרי איתחזק אין תקנה רק לחזור אחר בירור מה שמו וגם לא שכיח שיהיה נודע שיש לו שם אחר ולא יוודע מה שמו, ואיפשר שזה יש לו דין לא איתחזק והא דאמר והוא דאיתחזק יש לפרש שבשני המקומות יודעין השמות רק שבמקום הכתיבה לא נקרא בשם זה, ואף שידוע להם שבמקום הנתינה נקרא בשם זה מ"מ כיון שכאן אין קורין אותו בשם זה מיקרי לעז לבני מקום הכתיבה, ועיין בסמוך:

בגמרא והוא דאיתחזק בתרי שמי. לפירש"י ורוב מפרשים בלא איתחזק א"צ לכתוב רק שם מקום הכתיבה, וכבר כתבתי בתשובה שיש לתמוה דמ"מ איכא לעז במקום הנתינה שרואין שם של מקום הכתיבה, וכתבתי שם דלא נפסל הגט רק בשביל שעבר על תקנת ר"ג ובלא איתחזק שלא תיקן ר"ג לא נפסל הגט בשביל זה, אלא דהא גופא קשיא למה לא תיקן לכתוב וכל שום דמאי יזיק וכל שום לכלול מספיקא, וכתבתי להסמיך דעת הטור שאם כלל מקום הנתינה בוכל שום מיפסל גיטא, ומ"מ לדעת ה"ג דבכל גיטין כותבין וכל שום וצ"ל דלכתחילה לעולם כותבין וכל שום א"כ צ"ל דר"ג תיקן בכל גווני, א"כ יש לתמוה למה בלא איתחזק יוכשר הגט הרי מ"מ היה צריך לכתוב וכל שום גם בלא איתחזק, וא"כ למה יוכשר בדיעבד כיון דאיכא לעז במקום נתינה, ונראה דגם לה"ג אין זה מועיל להציל מידי לעז שבמקום נתינה שאף אם יכלל שם מקום נתינה אכתי איכא לעז רק שצריך לכתוב וכל שום מספיקא שמא יש לו שם או כינוי במקום אחר ובכה"ג לא תיקן ר"ג לפסול הגט כיון דאין זה מועיל להציל מידי לעז שמ"מ מקום הנתינה עיקר, אלא דמ"מ קשה מנ"ל להפוסקים לכתוב וכל שום היכא דאין מוחזק בשם אחר הא י"ל דדוקא באיתחזק צריך וכל שום דאם כותבין דוקא באיתחזק וכל שום ליכא תו לעז כשרואין וכל שום דאמרינן שמסתמא נכתב בשביל שם אחר שיש לו במקום הכתיבה, משא"כ אם נכתוב בכל גיטין וכל שום לא נפיק מידי קלקול במקום הכתיבה שהרי מ"מ יאמרו שאין זה המגרש, ואי משום שכתב וכל שום הרי בכל גיטין כתבינן וכל שום, וגם בגיטין דמייתי פ' האשה שלום לא כתב שם וכל שום, ואם רצון הפוסקים להחמיר ה"ז חומרא דאתי לידי קולא, ובגמרא יש לפרש דדוקא באיתחזק כתבינן וכל שום, ואיפשר לומר דבאיתחזק כתבינן כדאמר בירושלמי אני פלוני שמי שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל, וא"כ באיתחזק כותב בפירוש שמי שביהודה והיינו אם נקרא ביהודה יוסף ובגליל יוחנן כותב אני פלוני שמי יוסף ביהודה עם כל שם שיש לי בגליל, ואין לומר יותר יש לו לכתוב דמיתקרי בפירוש ולא למיפש דיבורא י"ל דלה"ג דמיתקרי משמע שנקרא כן בשני שמות במקום אחד משא"כ וכל שום, ואם יכתוב דמיתקרי בגליל יוחנן ג"כ משמע שנקרא גם בגליל בשם יוסף ולכן תיקנו וכל שום ותו לא יהיה לעז שהרי בגט נראה שיש לו שמות חלוקים, אלא דמסתימת כל הראשונים משמע דלעולם כותבין וכל שום, וכ"כ בנוסח הגט וצ"ע:

ומה שהקשה הרשב"א בחידושיו לפי' ר"ת דכתבינן דמיתקרי מאי קמ"ל בלא איתחזק א"צ לכתוב תיפוק ליה בלא"ה איך איפשר לכתוב דמיתקרי כיון דאין השם ידוע, איפשר לומר דעיקר הרבותא בדיעבד דמגורשת אפי' נודע אח"כ שיש לו שם אחר אפ"ה מגורשת כיון דלא היה ידוע, מיהו למאי דפרישית לעיל דאיתחזק מיקרי שידוע במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה רק שבמקום הכתיבה אינו נקרא בשם זה, א"כ א"ש טובא דבשביל שנמצאו עדים שיש לו שם אחר במקום הנתינה כיון דאינו ידוע לרבים לא מיקרי איתחזק דפשטא דלישנא דאיתחזק משמע שהוחזק בשניהם בבירור, ועיקר הטעם בשביל שאיפשר שבמקום הנתינה אינן יודעין משם של מקום הכתיבה, ואי קשיא הא גופא כיון שנודע עכ"פ ע"פ עדים שיש לו שם אחר למה לא יכתבו שם מקום הנתינה ודמיתקרי על מקום הכתיבה, י"ל דהא כבר כתבתי בתשובה באריכות דר"ג עשה משום חיזוק לתקנתו ופסל הגט אפי' בדיעבד, וכמ"ש התוס' לקמן פרק הזורק דף פ' וכמבואר כאן בברייתא דאינה מגורשת, וא"כ לפעמים יבא תקלה ע"ז שעדי הגט לא ידעו בשעת כתיבת הגט, וא"כ יוציאו לעז על הגט שאיפשר דבשעת כתיבת הגט יש עדים אחרים שיודעין שיש לו שם אחר ויאמרו שאינה מגורשת, ולכן לא תיקן רק כשידוע והוחזק לרבים שיש לו שם אחר במקום הנתינה דאז ראוי לתקן שמא לא ידעו במקום הנתינה משם שיש לו במקום הכתיבה ואיכא לעז, ואפי' ידעו במקום הנתינה לא פלוג רבנן כיון שאין נודע לרוב במקום הכתיבה שידוע במקום הנתינה השם שיש לו במקום הכתיבה, או י"ל בלא איתחזק אף שיש עדים שיש לו שם אחר במקום הנתינה מ"מ כיון שאין נודע לרבים איכא חשש במקום הכתיבה כיון שאין ידוע להם שם מקום הנתינה נראה להם כשקר, ולכן לא תיקן רק כשמפורסם שם של מקום הנתינה במקום הכתיבה, אלא שבמקום כתיבה לא נקרא בשם מקום הנתינה ולכן כתבינן ראובן שבמקום הנתינה דמיתקרי שמעון במקום הכתיבה:

בתוס' ד"ה והוא כו' והביא ראיה מדאמר בתוספתא גר ששינה שמו לשם נכרים וגירש בו כשר עכ"ל. אע"ג דר"ת השיב דלא להזכיר שם של נכרים בתורת משה וישראל י"ל דמ"מ בדיעבד לא פסלינן לגיטא, מיהו לדעת הרמ"ה שהובא בטור דפסול במומר אפילו בדיעבד קשה, ועיין בב"י, ואיפשר דהרמ"ה ס"ל לעולם שם הראשון עיקר שהוא מפורסם בין ישראל בשם הראשון שהוא בהיותו ישראל, משא"כ בגר דידוע שהיה נכרי והיה לו שם אחר בנכרותו ושם דנכרות הוה השם הראשון, כן נ"ל דלא כמ"ש ב"י דבשביל שאינו בתורת משה לא מיסתבר לפוסלו:

ומשמע מכאן אף דהגר מסתמא מחזיק עצמו בשם ישראל ועולה בו לתורה וחותם שטרותיו ואפ"ה כשר בשם דנכרית, ואיפשר דאפי' לכתחילה היו כותבין בשם דנכרית לולא שאינו מתורת משה וישראל, ומכאן צ"ע לפענ"ד מ"ש בשם שנשתנה ע"י חולי דכותבין שם השינוי לעיקר אפי' אם לא נקרא רק לפעמים כן דהא הכא הוה כתבינן לכתחילה שם הראשון אי הוה בתורת משה וישראל, ואיפשר דס"ל דדוקא בדיעבד כשר משום דשם השני עיקר, ומ"מ מש"כ להצריך שני גיטין לא נראה דאפי' תימא דמיירי שעדיין לא הוחזק בשם השני ויש לחוש שיתפרסם כמ"ש הב"ש שם מ"מ ודאי כיון דעכשיו אין לכתוב רק השם הראשון אין לנו לחוש למה שיהיה אח"כ דהא בלא איתחזק כתבו דאפי' נודע אח"כ שיש לו שם אחר אין לנו אלא השם שהחזיק עצמו בו לפנינו, הרי דאפי' באמת יש לו ב' שמות אין לנו לחוש רק לשעת כתיבה, וכיון דבשעת כתיבה השם הראשון עיקר למה יצטרך שני גיטין דהא אין ליתן שני גיטין אלא מדוחק, וגם עיקר הדין שתפסו הפוסקים בנשתנה השם ע"י חולי שם השינוי הוא עיקר, אף אם נקרא יותר תדיר בשם הראשון ואינו נקרא בשם השני רק לפעמים, הגם שכתבו כן מן הפוסקים הראשונים כמ"ש בב"י ואיני כדאי אפי' לגמגם בדבריהם מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, דלפענ"ד עיקר תלוי מה שנקרא אצל רוב העולם כמו ברובא קרו לה מרים ופורתא שרה דעיקר המכוון שיהיה מוכח מתוכו מי המגרש וזה שנקרא לרוב העולם הוא העיקר, והרמב"ם כתב בסתמא כתב השם שאין יודעין בו ביותר אע"פ שכתב וכל שום הוא פסול ולא חילק בין נסתבב לו השם על ידי חולי, וגם לא הבנתי הסברא דאין לומר שהם מדמים השם השינוי לעיקר ושם הראשון לחניכה ולכן ס"ל להקדים השם השני כמו בחניכה אע"פ שדרך לקרותו יותר בחניכה מבשם העיקריי, דלא דמי דבחניכה ידוע שנקרא כן בתורת חניכה וידוע שאין זה עצם שמו ולכן יש להקדים השם העיקריי לכתחילה, משא"כ בחולי שאין שם הראשון מפורסם שיהיה בתורת חניכה לשם השני מתוך הסברא מסתברא דכותבין שם הראשון שקורין אותו בו על הרוב, דהא חזינן בגר שכתב שם נכרותו אף שראוי שלא יזכר ולא יפקד עוד שם הראשון ואעפ"כ כשר דאין זה תלוי בשם שהוא עיקר לפי האמת רק לפי מה שנקרא אצל העולם, ונלפענ"ד דכ"כ ע"פ דרך העולם שמי שנקרא בשם השינוי חותם עצמו בו ומקדימו לשמו הראשון וכן דרך העולם גם בזמן הזה, ובגט אזלינן בתר חתימה כמ"ש הפוסקים, ואפי' באשה או מי שאינו רגיל לחתום מ"מ כיון דידוע שהוא שמו שנקרא בשם השינוי מקדים שמו השינוי בחתימה ואם אחר כותב אליו דרכו להקדים השם השינוי ולכן ראוי לכתוב כן בגט, וגם בזמן הזה דרך לחתום עצמו בשם השינוי ולהקדימו בחתימה, אף שאצל העולם דרך לקרות תדיר בשם הראשון ובפרט באדם גדול בשנים שנשתנה שמו שלעולם קורין אותו בשם הראשון לבד, ולהכי ניחא להו להקדים השם השני ולכתוב דמיתקרי על הראשון כיון שכן נקרא אצל העולם, ולפ"ז דוקא בכתב דמיתקרי על הראשון משא"כ בכתב שם השני וכתב וכל שום על הראשון ודאי להרמב"ם פסול, ואע"ג דלר"ת ברובא מרים ופורתא שרה כותבין מרים דמיתקריא שרה אע"פ שנקראת יותר בשם מרים היינו משום דשם מרים עיקריי מצד הקריאה והוא היה עיקר שמה ולהכי כתבינן מרים שהוא עיקר שמה מצד הקריאה דמיתקריא לפעמים שרה ובשם השינוי הוא עיקר מצד השינוי ודמיתקריא מצד הקריאה אצל העולם, ולפ"ז איפשר שאפי' אין קורין אותו כלל בשם השינוי כיון שדרך לחתום בשם השינוי שפיר יכולין לכתוב השם השינוי אפי' אם עדיין בחליו כיון שדרך לחתום בו על הכתב כותבין שניהם כותבין השם השינוי ועל הראשון דמיתקרי ואין כאן חשש כיון שעכ"פ נקבע לו שם זה בחליו ואין כאן שינוי השם, ומ"מ נראה יותר לכתוב השם הראשון לבדו שאין בו בית מיחוש כמ"ש בגר ששינה שמו, אלא דבש"ע מצריך שני גיטין ואינני כדאי לחלוק, עכ"פ בדיעבד נלענ"ד פשוט דאם כתבו שם הראשון לבד דמגורשת וכ"כ ב"ש, ואם כתב שם השינוי לבד בחליו כיון שעדיין לא הוחזקו בו צ"ע אם היא מגורשת, ועיין בחמ"ח סימן קכ"ט מ"ש בשם הרב מטראני ובאמת דברי הרב מטראני הם ע"פ סברא:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות כו'. עיין בס' פ"י שהביא בשם תשובת מהרי"ק דהא דנקט בשתי נשים ולא נקט באשה אחת ויש לו ב' שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, ועיין מ"ש בשם מהרי"ק, ואיפשר לומר דקמ"ל אע"פ ששם שתי הנשים שוות וכיון דעיקר טעמא דצריך לכלול שם מקום כתיבה שלא תבא לידי לעז כשתבא לגבות הכתובה א"כ גם כאן ובברייתא בעינן דוקא שיכתוב בגט של אשתו שביהודה שם דיהודה ושם דגליל ואשתו שבגליל שם דגליל ולכלול שם דיהודה ואם הפך וכתב לאותה שביהודה שם דגליל לעיקר ודיהודה לטפל ולאותה שבגליל שם דיהודה עיקר ודגליל לטפל קמ"ל דמ"מ אינה מגורשת, ואף שאחר הנתינה איפשר שיחליפו הגיטין ויהיו כתיקון מ"מ אינה מגורשת, וזו שכתוב בגט שלה שם דגליל לעיקר תחליף בגט השני כיון שאין לחוש רק כשתבא לגבות הכתובה, כן נ"ל לכאורה, מיהו הא ליתא דבזמן הש"ס היו כותבין שם עירה אלא די"ל דשמות עיירות ג"כ שוין, ובהכי ניחא דנקט אינה מגורשת משמע לכאורה דלא הוי גיטא כלל, ולפ"ז י"ל עפמ"ש התוס' לעיל בפ' כל הגט דלר' מאיר בעינן שיהיה מוכח מתוכו מי הוא המגרש, וא"כ ביש לו שתי נשים ולו שני שמות כיון שהדין שביהודה צריך לכתוב שם מקום הנתינה לעיקר ובגליל צריך לכתוב שם דמקום הנתינה לעיקר וא"כ אם כתב לגרש זו שביהודה בשם דיהודה שפיר מיקרי מוכח מתוכו דהא לאותה שבגליל היה צריך לכתוב שם דגליל, אלא שאם לא כתב רק שמו ביהודה אינו מוכח מתוך הגט דהא י"ל שהוא במקום אחר שמוחזק בשם דיהודה לבדו, וכדאמר בסיפא יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת, ואם כתב שם דיהודה וכולל שם דגליל שפיר הוי מוכח מתוכו דאותה שביהודה הוא מגרש שהוא מקום הנתינה, וא"כ י"ל דלהכי קאמר אינה מגורשת כיון דלא הוי מוכח מתוכו, משא"כ אם אין שמותיהן שוות דמוכח מתוכו בשביל שינוי שם דמקום הנתינה לא מיפסל אלא משום לעז כמ"ש הרא"ש, אלא דהא שמעינן ממילא דצריך שם מקום הנתינה, וסיפא דיצא למקום אחר מגורשת היינו מעיקרא דדינא דאין צריך שני השמות וע"כ היינו היכא דמוכח מתוכו, וסיפא הוי נ"ט דלכך אינה מגורשת ברישא כיון דביצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת ממילא לא מיקרי מוכח מתוכו, כן נ"ל בדרך פלפול, מיהו בעיקר הקושיא נ"ל ליישב בפשיטות דאי לא הוה נקט רק באשה אחת שהיה לו אשה אחת ביהודה ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שם דיהודה ושם דגליל עמו ה"א לאו משום דשם מקום הנתינה עיקר רק משום דמסתמא הוה אמרינן דשם שביהודה שיש לו אשה משם הוא שמו העיקריי ושם דגליל הוי שם השינוי ולכן צריך שם שביהודה להיות עיקר ושם דגליל טפל ולאו מקום הנתינה גורם, ובפרט לפמ"ש לעיל דזהו באמת עיקר הטעם דמקום הנתינה ע"פ רוב שם שמו העיקריי ומקום הכתיבה שם הוא שמו השינוי כמ"ש הרא"ש, וא"כ א"ש כדפרישיתו לק"מ, ומ"ש התוס' דהא לא קתני היו לו שני שמות נראה דאין כוונתם להוכיח כן מן הברייתא מדלא נקט היו לו שני שמות דודאי בברייתא צריך לאשמועינן איזה שם הוא עיקר, רק שלא תאמר להביא ראיה מברייתא דצריך דוקא שניהם באיתחזק וה"ה בשני שמות במקום אחד דהיה עולה על הדעת שנפרש דבין ביהודה ובין בגליל שני השמות ידועין ומכירין בשניהם היטב וע"ז כתבו כיון דלא נקט הכי, א"כ שפיר יש לחלק מטעם שכתבו התוס', כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וכן משמע בירושלמי כו' אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה וכו' עכ"ל. נראה דמייתי מהירושלמי דמשמע להו דאיירי באיתחזק בתרי שמי, דאי בדלא איתחזק היכי קאמר לכתחילה צריך לכתוב שניהם הא א"צ לכתוב רק השם שהוחזק בו, ועוד דלמה נקט בהיה ביהודה שמקום כתיבה ונתינה שוין הא אפי' ביצא למקום אחר שאינו ביהודה נמי מגורשת במגרש בשם שהוחזק באותו המקום כדתנינן הכא, ולכן משמע להו דמיירי שביהודה הוחזק שיש לו שם אחר בגליל ואפ"ה מגורשת כיון דמוחזק בשם דיהודה ג"כ ומזה משמע להו ה"ה במומר, אלא דיש לדקדק דילמא הירושלמי מיירי רק דוקא באיתחזק ביהודה שיש לו שם אחר בגליל אבל אין לו רק שם דיהודה משא"כ בהוחזק בשני שמות במקום אחד כמו במומר או מרים ושרה אפי' בדיעבד צריך שניהם דוקא ואם יכתבו שם אחד יאמרו שאין זה המגרש, ואיפשר דמשמע להו בפשיטות דבידוע שיש לו שם אחר קבוע במקום אחר ודאי איכא למיחש טפי שהרי כשתבא לאותו מקום יאמרו שאין זה המגרש ואפ"ה לא צריך השם השני, ומשמע להו ה"ה בשם שמיעוט קורין או בשני שמות ומגרש באחד מהם, ונראה דכל דברי התוס' הם ביש לו שני שמות ואין נקרא בשניהם כאחד כמו במומר או גר שאין נקרא בשניהם יחדיו, אבל אם נקרא בשניהם יחדיו כמו ראובן שמעון וכתב ראובן לבד ודאי פסול דהוי שינוי גמור והוי כאילו כתב רק חצי השם שיש לו כיון שאין נקרא בשם ראובן לבדו וקרוב לומר שהוא בטל מן התורה שאין זה שמו כלל, מיהו אם כתב ראובן וכל שום שיש לו איפשר לומר דהוי גט דבוכל שום כלל ג"כ שם שמעון דהא לכמה פוסקים סגי שם שבמקום הכתיבה וכולל המקום הנתינה בוכל שום, ואף דלא דמי אם נימא שהוא בטל מה"ת אם כתב ראובן לבדו שאין זה שמו כלל, א"כ י"ל דלא סגי בוכל שום רק היכא דמן התורה כשר בלא וכל שום, משא"כ הכא דמן התורה בטל לא סגי בוכל שום, מ"מ איפשר לדון ולהקל דהא כמה פוסקים ס"ל דלדידן דקיי"ל עדי מסירה כרתי אין צריך שמו ושמה כלל דלא בעינן שיהיה מוכח מתוכו, ואפי' מאן דפסיל צ"ל דמ"מ בעינן שיהיה ניכר בגט שום בעל המגרש את אשתו, וא"כ בכתב ראובן וכל שום שיש לו איפשר להכשיר, ולמעשה צ"ע:

בא"ד אבל בתוספתא עושה מקום כתיבת הגט עיקר כו' רשב"ג אומר אפי' כתב כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א דילמא הכא אמרינן דלכתחילה צריך לכתוב מקום הנראה לעיקר, ובתוספתא לא משמע אלא דבדיעבד כשר, ע"ש מ"ש בזה, ואיפשר לומר ג"כ כעין מ"ש המהרש"א דקשיא להו להתוס' היכי מכשיר רשב"ג בכתב שם דיהודה בגליל מי פליג אהא דלקמן בפרק הזורק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה