אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לד.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לד.

דף לג:

בתוס' ד"ה התם כו'. כבר כתבתי למעלה ליישב, ואין להקשות על מ"ש דה"ל למימר אין הלכה כרשב"ג בקמייתא ובבתרייתא הלכה כר', דלאו מילתא, דבשלמא לעיל דנחית לפלוגי ואיירי ברשב"ג ה"ל למימר בקמייתא לית הלכתא כרשב"ג, אבל רב נחמן דלא איירי מדרשב"ג כלל נקט בפשיטות הלכה כר' בשתיהן:

בא"ד וי"ל כו' לכאורה כ"ז שפת יתר הוא דהל"ל בפשיטות דלעיל פליג ארב נחמן וס"ל כשמואל דלא אמרינן כלל כח ב"ד יפה לרבנן ורב נחמן הוא דסבירא ליה לחלק והני דלעיל לא מפלגי רק אי אמרינן בחד דוכתא כח ב"ד יפה אפי' באיסורא נמי אמרינן, ולכאורה היה נראה לי ליישב קושיית התוס' דתליא בתרי לישני דהתם דאיכא לישנא דלא עשה ר' את המעשה ולחד לישנא החזיר ר' את המעשה, ואם החזיר ר' את המעשה ע"כ ס"ל דטעה בדבר משנה הוי כמו שפירש"י שם, וא"כ י"ל אם באמת לא ס"ל כח ב"ד יפה גם לפי האמת באיסורא ובהא לית הילכתא כרשב"ג לא מיקרי טעה בדבר משנה דאין זה אלא שיקול הדעת, וע"כ פשיטא ליה בכל דוכתא האי טעמא אפי' באיסורא ושפיר מיקרי טועה בדבר משנה, משא"כ להך לישנא דלא עשה רבי שפיר יש לחלק בין ממונא לאיסורא, א"כ י"ל דרב נחמן כהך לישנא דלא הוי רק שיקול הדעת, ורב יוסף דלעיל כהך לישנא דהחזיר ר' את המעשה כדקאמר בהדיא ועשה רבי כדברי חכמים, וכן פירש"י דהחזיר רבי את המעשה, ולהך לישנא ליכא לאפלוגי בין ממונא לאיסורא כיון דחשיב ליה טעה בדבר משנה ש"מ דטעמא דכח ב"ד יפה מהני בכל גווני, ולק"מ ודו"ק:

עוד י"ל בדרך פלפול דהא דמפלגינן בין ממונא לאיסורא היינו דכאן שייך שיחפה על בת אחותו כקושיית התוס' לעיל, ותירוצם אינו עולה לפמ"ש דאכתי איכא למיחש שיעשם שלוחים לכתוב וליתן ויבטל השליחות דבזה לא שייך שתתגרש מיד כמ"ש שם, ורשב"ג י"ל דס"ל הטעם משום פירי, והנך דלעיל ס"ל ג"כ הכי, משא"כ ר"ג דס"ל כר' יוחנן משום בת אחותו אין להפקיע קידושין דאל"כ יחפה על בת אחותו ודו"ק, ומיהו התוס' לשיטתייהו דס"ל אפי' לרב נחמן אמרינן מה כח ב"ד יפה א"כ לא מצי לתרוצי הכי:

ודע שראיתי תיוהא בדברי רמ"א וב"ש בסימן קמ"א סעיף ס' שכתב י"א שאלו השנים שמבטל בפניהם צריכין להיות ביחד, אבל זה שלא בפני זה לא, אבל אם מבטל הגט עצמו אפי' לאחר שנכתב מהני אפי' זה שלא בפני זה ע"כ, וכתב הב"ש שם מ"ש בשם י"א כאלו יש פלוגתא בדבר נראה דלא קאי על דין זה שצריכין להיות ביחד כמ"ש בתוס' ר"פ השולח וכן משמע ממתני' דנקט היה עושה ב"ד ומבטל אלא קאי אהא אם מבטל הגט ע"ש, ואמת שגם מדברי הריב"ש בתשובה משמע דפשיטא ליה מדנקט במתני' ב"ד דדוקא ב"ד בעי, אבל לפענ"ד הדבר תמוה דנהי דבמתני' קאמר דהיה נוהג לעשות ב"ד לפרסומי מילתא לכתחילה, מ"מ למאי דקיי"ל כרב נחמן דביטלו מבוטל משמע בכל גווני כל שיש עדים על הביטול הרי הגט בטל, ולרב נחמן אליבא דרבי לא אמרינן כלל מה כח ב"ד יפה, והתוס' שהמציאו לעיל חידוש זה דגם לרב נחמן אמרינן מה כח ב"ד יפה הלא הניחו בצ"ע בריש פירקין אם נסמוך על זה לקולא, וגם מפשיטות להפוסקים משמע דאין חילוק בין בפני השליח לשלא בפני השליח רק דשלא בפני השליח צריך עדים על הביטול, אבל אי הוה ס"ל דעדות המועלת לא מהני כאן וצריך דוקא זה בפני זה למה נקט הרמב"ם ושאר פוסקים עדים ה"ל למימר דבעי ב"ד, וא"כ תימא גדולה על הרמב"ם איך כ"כ בפשיטות מה שהוא נגד כל הפוסקים, וגם התוס' כתבו ולא החליטו הדבר והניחו בצ"ע, וגם לשיטת התוס' נראה דאין בין שמבטל לשליח או הגט כיון דטעמא משום מה כח ב"ד יפה ומשום תקנת ממזרים, כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבי, א"כ מה מקום יש לחלק בין מבטל השליחות או הגט, וכמ"ש הריב"ש לחלק דמבטל הגט מיקרי מודעא דמה בכך דמ"מ איכא תקנת ממזרים וגם כיון דעיקר הטעם משום תקנת ממזרים הפקיעו הקידושין, ומה הועילו חכמים בתקנתן להפקיע הקידושין אכתי יבטל גוף הגט, וכן מוכח דהא לרב ששת דס"ל דאינו חוזר ומגרש בו א"כ בטליה לגוף הגט ואפ"ה נקט במתני' ב"ד ולרב ששת אפי' שלשה בעי דס"ל בפני ג', ולפי תירוץ התוס' לעיל בפני שנים לא הוי ביטול לרב ששת וגם כולה סוגיין באמר לעשרה שמבטל גוף הגט שהרי בביטל שליחות הכתיבה מתבטל גוף הגט ומ"מ לרשב"ג ביטלו אינו מבוטל, וה"ה לדידן לפום שינוייא דהתוס' היכא דביטל שלא בב"ד דהיינו זה שלא בפני זה, וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבי:

וראיתי בספ"י הביא לעיל בשם הירושלמי דמדינא לא הוי ביטול שלא בב"ד דאין דיבור מבטל דיבור שלא בב"ד, וכתב כמבואר בירושלמי ומסיק דלרב נחמן נמי מדינא בעי ב' דאין דבר שבערוה פחות משנים, ולא ידעתי לדבריו ל"ל לטעמא דאין דבר שבערוה הרי גם לרב נחמן י"ל אותו הטעם דאין דיבור מבטל דיבור שלא בב"ד והיינו תרי לרב נחמן דמיקרו ב"ד כדלעיל, אבל עיקר הסברא לא נראה וכולה סוגיא דקידושין פ' האומר משמע דדיבור מבטל דיבור אפי' שלא בב"ד ואם ניבעי ב"ד מ"ט בפני השליח לא יצטרך ב"ד, ואין הירושלמי בידי לעיין בו ובוודאי סוגיין ותלמודא דידן לא משמע כן, וגם התוס' פשיטא להו אי לאו משום הפקעת הקידושין לא הוה בעי ב"ד, וכן נראה דעת כל הפוסקים ולכן דברי הריב"ש ורמ"א שהביאם ב"ש תמוהין לדעתי. וכ"ש דלמאי דפרישית לעיל ליישב קושיית התוס' שאין מקום להמציא שהפקיעו קידושין, וכן נראה לפענ"ד עיקר דבכל גווני מהני זה שלא בפני זה כיון דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה, ועכ"פ אין מקום להקל, שוב עיינתי בלשון הירושלמי וכתוב בו מתניתין תיובתא לריש לקיש דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים, ומשני פיתרוה בב"ד שכחו יפה עכ"ד הירושלמי, וא"כ כיון דסוגיא דקידושין אמרה בהדיא טעמא דריש לקיש בשביל דנתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי וגט לא מיקרי מעשה דכל כמה דלא אתא לידה לאו מעשה הוא, א"כ פשיטא די"ל כתלמודא דידן, ואין חילוק בין בב"ד לשלא בב"ד, וגם אין סברא לחלק דצ"ל לדברי הירושלמי דבפני השליח יכול לבטל אפי' שלא בב"ד, ואם איתא דאין דיבור מבטל דיבור למה יועיל בפני השליח שלא בב"ד, ואיפשר דהירושלמי מפרש ג"כ בפני השליח בעינן נמי ב"ד ולכן כתב דצריך לבטל בפני שנים שיהיו ב"ד עם השליח, ולכן פסק הרמב"ם דלא כוותיה דהוא נגד הסוגיא, עכ"פ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן אפי' שלא בב"ד נמי דיבור מבטל דיבור, ולכן הוצרכו התוס' לומר דהפקיעו הקידושין והתוס' גופייהו נסתפקו בדבר ומסתימת כל הפוסקים משמע דלא מפקעינן הקידושין בשום גוונא ושלא כדברי ריב"ש ורמ"א וב"ש שכתבו כן בפשיטות:

בגמרא ואמר אביי מנא אמינא לה כו' הדר תנא ואשקליה על כרחיה ואמר להו לסהדי אותיבו קרי כו'. והקשה הרשב"א בחידושיו אכתי שמא יבטל שלא בפניהם דהא קיי"ל ביטלו מבוטל, וכתב בספר פ"י די"ל שלא ידע דאותיבו קרי באודנייהו וזה דחוק, ובאמת עדיפא ה"ל לתרץ לפי מה שהקשה הוא גופיה על הרשב"א שסובר דפוסל עדים מהני, א"כ היה לו להניח לפסול העדים, ותירץ בספר פ"י דלגבי העדים עצמן לא מהני שאין להם לכתוב בע"כ כיון שהוא מבטלן, וא"כ לק"מ דעל עדים אחרים לא היה ירא דיכול לפוסלן רק בשביל עדים עצמן ולכן אמר לאותובי קרי באודנייהו ולק"מ, ובאמת עיקר הקושיא על הרשב"א בתשובה ובתשובת הר"ן הובא בב"י ס"ס קל"ד, ובאמת שנכון לתרץ כתירוץ הנ"ל דודאי העדים גופייהו ממ"נ אם הוא פוסלן איך יכתבו ויחתמו הגט:

ומשמע לי מסוגיין דפשיטא לן דביטול בינו לבין עצמו לא מהני דאם איתא דביטול בינו לבין עצמו נמי מהני איך לא ניחוש הכא באיסור אשת איש החמור בזה שנותן הגט על כפיה שמא ביטל בינו לבין עצמו ואח"כ יוציא הקול שביטל, ואיפשר שהאמת כדבריו בפרט דהכא דחזינן דמהדר לבטולי גיטא, אלא ודאי בפחות משנים לא מהני הביטול ואפי' אמת שביטל בינו לבין עצמו לא מהני, ומכאן תשובה למי שאומר דלא שייך אין דבר שבערוה פחות משנים רק בבא להוציאה מחזקתה דהא הכא אדרבה היא קאי בחזקת אשת איש ונהי דאותיבו קרי באודנייהו מ"מ י"ל שהוא צווח לבטל שהיה סבור שישמעו והרי היא בחזקת אשת איש ואיך לא ניחוש באיסור החמור, אלא ודאי לא מהני כלל בינו לבין עצמו, ולפ"ז איפשר לומר דאפי' אומר לשליח שביטלו בינו לבין עצמו אע"ג דיש להאמינו הואיל ובידו לבטלו מ"מ לא מהני הביטול בינו לבין עצמו, ועיין ברמ"א שם, מיהו באומר שביטלו כדין בפני עדים רק שאין מביאן, איפשר דיש להאמינו הואיל שהוא בידו, והרמ"א איפשר דמיירי שאמר שביטלו ולא פירש דבריו ונתן השליח הגט ליד האשה ואח"כ אמר שביטלו בפני עדים דאז כיון דאין מביאן לא מהימן וצריך עיון:

ואיפשר לומר דכאן איכא טעמא אחרינא דאע"ג דקיי"ל דיבור מבטל דיבור היינו דוקא בפני עדים דאלים הדיבור כמו הדיבור הראשון, משא"כ בלי עדים לא מהני דלא אלים הדיבור לבטל הדיבור הראשון, ואפי' לדעת הרמב"ם דנעשה השליח בלי עדים היינו משום דבשעת השליחות אינו עושה שום דבר משא"כ ברוצה לבטל מה שעשה בראשונה צריך עדים, משא"כ בעושה שליח קודם המעשה דמי למ"ש הרמב"ם בהלכות שגגות שהאיסור עצמו בע"א מתחזק, וא"כ בעושה שליח לבטל גם להרמב"ם צריך לעשותו בפני שנים:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה