אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לג:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לג:

דף לג.

שם ואי בעית אימא דכ"ע כו' מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכא בי עשרה למישלפה. לכאורה משמע דלרשב"ג אין הביטול שלא בפניהם מן התורה וזה תימה דהא רשב"ג גופא קאמר לעיל דאין יכול לבטל דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל מדינא יכול לבטל שלא בפני השליח, ונראה דיש לפרש עפמ"ש לעיל בשם הגה"מ בציוה לכתוב כיון שציוה להם לעשות מעשה אין יכול לבטל שלא בפניהם ולעיל הקשיתי עליו ע"ש, מיהו לרשב"ג שפיר יש לפרש הטעם מילתא דמתעבדא באפי עשרה היינו שציוה להם לעשות מעשה בהא אין יכול לבטל שלא בפניהם, משא"כ לשליח שאין מצוה לו לעשות מעשה הכתיבה יכול לבטל שלא בפניו וא"ש, מיהו יותר נראה לפרש עפמ"ש לעיל דפליגי אם הדיבור מתבטל כולו, ולהך לישנא דצריכא בי עשרה למשלפה י"ל איפכא כיון דאיכא פלוגתא אי דיבור מבטל דיבור, אף דבגט כ"ע מודו כמו שמבואר בסוגיא דקידושין מ"מ לא מצי לעקור הדיבור הראשון כי אם כשעוקר הדיבור הראשון לגמרי ומבטלו, אבל כאן שאינו עוקר הדיבור הראשון לגמרי שהרי אינו מבטל אלא קצתן לאו כל כמיניה לעקור הדיבור הראשון שהרי כולם בדיבור אחד נעשו שלוחים, והא דקאמר רשב"ג אין יכול לבטל אלא זה בפני זה דמשמע אפי' כשמבטל בפני מקצתן כולן נמי לא מהני היינו משום דלרשב"ג בלא"ה ביטלו אינו מבוטל שלא בפניהם, וא"כ אותן שהם שלא בפניהם אינו יכול לבטל מטעם התקנה, וכיון שאינו מבטל רק אותן שהם בפניהם לא מהני דאין יכול לבטל הדיבור הראשון כיון שמשייר מקצתו, כנ"ל ברור, ובהכי ניחא דאי נימא דאם מבטל מקצתן בפירוש לכ"ע לא בטלו כולם כיון שאומר אין אני מבטל רק אתכם, וכפי סברת בעל פ"י, לכ"ע לא נתבטלו הנשארים אפי' אי אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ קשה למה מסיק עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דילמא לכ"ע בטלה כולה אלא דמיירי בביטל קצתן בפירוש כגון שאמר אין אני מבטל רק לכם, וא"כ לרבי שפיר מצו כתבי ורשב"ג ס"ל דצריכא בי עשרה למישלפה, ולפמ"ש ניחא דאי בטלה כולה אפי' פירש בהדיא שלא ביטל רק אותן שבפניהם כיון דעקר הדיבור הראשון נתבטל לגמרי, ולהכי מסיק דלכ"ע ודאי הנשארים אינם מתבטלין דאין זו סברא שבעקירת מקצת הדיבור יתבטל כל הדיבור מה שאין חפץ לבטלו, ורשב"ג עדיפא מיניה קאמר שאין בו כח לבטל מקצת מן הדיבור אחר שנשאר מקצתו, ועם זה יבאו דברי התוס' על נכון שכוונתם דאין יכול לבטל אפי' כולם בפני מקצתן וע"כ טעמא משום תקנה ג"כ, וכמ"ש גם בס' פ"י וע"ש, וא"כ קשיא להו דעכ"פ אותן שביטל בפניהם למה יכתבו, ואני מוסיף שכן מוכח לקמן גבי ליבדור איבדורו דמשמע לרשב"ג אי מיבדרי אפי' אותן שביטל בפניהם יכולים לכתוב, דאל"כ עכ"פ אותן שביטל בפניהם לא יכתבו ויבטל כולם לאחדים, א"ו בכה"ג לא הוי ביטול לרשב"ג, אלא דקשיא לי לפ"ז מ"ש התוס' לעיל דללישנא דעדות שבטלה מקצתה לא פסק לגמרי כרשב"ג אם קיי"ל בקמייתא כרבי, והשתא אפי' ללישנא דצריכא בי עשרה למישלפה נמי לא הוי לגמרי כרשב"ג, דאי קיי"ל ביטלו מבוטל אפי' קיי"ל כרשב"ג דצריכא בי עשרה למישלפה מ"מ אם ביטל כולן בודאי אין יכולין לכתוב ורשב"ג קאמר לעיל דאין יכול לבטל אפי' כולן אלא זה בפני זה, ולכן נ"ל עיקר בכוונת התוס' כדברי מהרש"א דהקושיא על עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקשיא להו אמאי יכתבו אותן שביטל בפניהם כיון דמדאורייתא הוי בטל, ומה שנרשמו דבריהם על צריכי בי עשרה למישלפה היינו משום דלהך לישנא פשיטא להו דגם אותן שביטל יכולין לכתוב דאין ביטולו מדינא וכדפרישית לעיל כיון שציוה להם לעשות מעשה, וגם מפירש"י משמע ג"כ הכי דבעי דוקא בפניהם מדינא, וא"כ ממילא משמע דה"ה אי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאל"כ למה נקט האיבעיא בכולכם לנקוט האיבעיא אם אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב או טעמא משום בטלה כולה ועכ"פ אותן שביטל בפניהם אין יכולין לכתוב, אלא ודאי גם ללישנא דבטלה מקצתה גם אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב וקשיא להו למה עבדו הכי לתקן שגם אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב וכדברי מהרש"א:

וארווח לן בזה קושיית התוס' לעיל שהקשו דילמא טעמא דרבי משום ביטלו מבוטל, והקשה בספר פ"י למה פליגי בתרתי באמר לשנים תנו גט דאיירי בעדי הולכה להך לישנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ מברייתא קמייתא דאמר לעשרה לא הוה מוכח דס"ל לרשב"ג בטלה כולה דאיכא למימר טעמיה משום צריכא בי עשרה למישלפה וא"כ אין לחלק כלל בין עדות לשליחות, ואי תני אידך ברייתא דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"א דאפי' רבי מודה באמר לעשרה כתבו דאיכא למימר צריכא בי עשרה למישלפה כיון דציוה להם לעשות מעשה, וגם מפירש"י משמע כן, ועמ"ש בסמוך מה שקשה על פירוש ס' פ"י ועל פירושי לעיל ודו"ק:

שם אמר לשנים תנו גט כו' והא שנים דכי כולכם דמי כו'. מכאן קשה על מ"ש בס' פ"י הפירוש צריכא בי עשרה למישלפה היינו שצריך שיבטל כולם, וא"כ קשה למאי דמוקי בעדי כתיבה ממנ"פ אם מבטל שניהם אפי' מבטל שניהם בפני אחד סגי דהא ליכא למיחש למידי ואם אינו מבטל רק אחד אפי' זה בפני זה נמי הרי אין יכול לבטל מקצתן, וכן קשה לפי פירושי שאין יכול לבטל מקצת הדיבור, דבשלמא בברייתא דלעיל באמר לעשרה שפיר יש לפרש שאין יכול לבטל אלא זה בפני זה היינו משום דבלא"ה אין יכול לבטל שלא בפניהם, וא"כ ממנ"פ אם מבטל כולם הרי אינו רשאי לבטל שלא בפניהם שמא יכתבו הנשארים, ואם מבטל מקצתן י"ל צריכא בי עשרה למישלפא אבל בפניהם יכול לבטל כולן, וא"כ קשה וצ"ע, ומזה נראה שעיקר הפירוש כדפרישית שציוה להם לעשות מעשה, ועמ"ש מזה עוד בסמוך מה שנראה לפענ"ד לפרש עוד בזה:

שם הכא במאי עסקינן בעדי הולכה. ואיכא למידק דאכתי היכי קאמר רשב"ג אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה אמאי לא יוכל לבטל אותו שהגט בידו אף שלא בפני חבירו דכיון דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ לא יתננו להשני, ודוחק לומר דקאי דוקא אזה שאין הגט בידו או דאיירי שאינו ביד שניהם, ולפמ"ש התוס' לעיל א"ש דאפי' אותו שהגט בידו אינו יכול לבטל דשמא יטעה ויסבור דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, מיהו לפ"ז איכא למימר גם לרבי שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא דפליגי אם יכול לבטל לזה שהגט בידו וכ"ע ס"ל שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא דיש לחוש לטעות שידמה שליחות לעדות ובעדות איכא מ"ד דלא בטלה כולה, ובזה איפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל נימא דכ"ע ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורבי לטעמיה דאמר ביטלו מבוטל, ולפ"ז י"ל דא"כ תיקשי הך ברייתא למה לא יוכל לבטל זה שהגט בידו, ואין לומר שיטעה שלא ביטל רק לו לבדו דמהיכא תיתי לטעות כיון דאפי' בעדות ליכא מ"ד לא בטלה כ"ש בשליחות לפי סברת הר"ן והמ"מ, אלא ע"כ בהא ס"ל לרבי לא בטלה כולה ושפיר מצינן למימר בשליחות איכא למיטעי דדמי לעדות וא"ש:

ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שכתב בשלח גט ביד שנים יכול לבטל זה שלא בפני זה וכתב המ"מ דס"ל שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ תימה אמאי יכול לבטל זה שלא בפני זה הא יש לחוש שיתנו השני, ולפ"ז אתי שפיר דכוונתו אזה שהגט בידו כדפרישית לעיל, ובאמת שזה מוכרח מדברי הרמב"ם שהרי סיים ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, ויש לתמוה ממנ"פ אם ביטלו בפני עדים אפי' שלא בפני אחד מהם נמי בטל, ואם מיירי שלא ביטלו בפני עדים רק בפני השליח וכפי שיטת הרמב"ם דבפני השליח א"צ עדים, דהא ליתא דדוקא בפני שליח אחד משא"כ כאן שעשה כמה שלוחים יש לחוש שהם יתנו הגט, וא"כ אין השליח נאמן רק כעד א' דדוקא כשהגט בידו שפיר יוכל לבטלו בפניו כיון דבידו שלא ליתנו, משא"כ בעשרה שיש כמה שלוחים ודאי אי מבטל בפני זה שאין הגט בידו צריך שנים, וע"כ איירי בזה שהגט בידו וסמך עצמו על מ"ש דבפני השליח א"צ שנים והיינו מטעם דבידו שלא ליתנו, וא"כ ע"כ הרמב"ם מיירי מזה שהגט בידו ושפיר פסק כרבי דיכול לבטלו זה שלא בפני זה. אמנם כן הואיל וזכינו להוכיח מ"ש הרמב"ם ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד בטל הגט היינו אותו שהגט בידו מצינן לפרש דהרמב"ם לא מפליג מידי בין שליחות לעדות וס"ל שליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ומ"ש משביטלו בפני אחד היינו שביטלו לגט לגמרי ואמר שהגט ששלחתי בידכם בטל נמצא שביטל לשליחותייהו דכולהו, ולא אשמועינן הרמב"ם רק דבביטלו בפני זה שהגט בידו לבדו אע"ג דליכא תרי מצי מבטל ליה כיון דהגט בידו, ולישנא דהרמב"ם הכי דייק דאם כוונתו לביטול השלוחים הל"ל משביטלו לאחד ומאי בפני אחד דקאמר, אלא נראה כדפרישית:

ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת נבוא ליישב דברי הרמב"ם שנתחבטו בו במ"ש אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי יכול לבטל לזה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים שהתמיהה קיימת כיון דקיי"ל כרבי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, וא"כ האי יכול לכתחילה הוא והיכי קאמר בפני שנים אחרים הא ודאי לכתחילה לא מצי לבטל בפני אחרים דהא איכא למיחש דהני לא ידעי וכתבי ויהבי, אך נראה דבלא"ה צריך ביאור מ"ש הרמב"ם במבטל בפני השליח א"צ עדים הא איכא למיחש שימסור השליח הגט לאשה, וגם בירושלמי קאמר צריך לבטלו בפני שנים, אכן נראה עפמ"ש התוס' בסוגיא דשליש בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דשליש נאמן דהא הימניה, וכתבו התוס' דאפי' אם באמת מסר לו לפקדון דעתו שיהיה לגירושין אם ישקר השליש ע"ש, וא"כ ודאי במבטל בפני השליח והשליח מסר הגט לאשה והבעל צווח שביטלו בפניו דהשליח נאמן ואמרינן ג"כ אפי' ביטלו בפניו מ"מ דעתו היה שאם יעבור על דבריו לא יהיה ביטולו כלום דאל"כ ליהמן לפקדון במיגו דאי בעי אמר שביטלו בפניו, וגם מה הועילו חכמים בתקנתן לומר בפנ"כ ובפנ"ח הא יכול לערער שביטלו בפניו, אלא ברור כדפרישית דגם ע"ז השליח נאמן וע"כ היינו טעמא דסמך עליו אם יאמר שלא ביטלו, ומעתה גם הירושלמי שאומר צריך לבטלו בפני שנים אינו חיוב רק עצה טובה דכל זמן שאינו מבטלו בפני שנים אינו ביטול בהחלט שאם יעבור השליח נאמר שע"כ ע"ד כן הניחו בידו, משא"כ כשמבטלו בפני שנים ודאי לא יעבור השליח על דבריו דלאו ברשיעי עסקינן, וכמ"ש בישוב דברי רש"י בקידושין, וגם לא יועיל במסירתו כיון דאיכא סהדי קמן, ומעתה נאמר גם באמר לעשרה כתבו וביטל לאחד מהם בפניו בלי עדים נראה ג"כ דדין שליש יש לו שהרי הימניה אם יכתוב הוא ויחתום, ואם אמר הבעל שאח"כ שביטלו והוא מכחישו ג"כ י"ל סברא זו דהא הימניה כיון שלא ביטלו בפני עדים דליכא סהדי קמן, וא"כ גם הביטול אינו ביטול בהחלט רק מיתלא תלוי בדעת השליח, וא"כ בזה י"ל יותר לא בטלה כולה ובפרט למאי דפרישית לעיל דתליא אם ביטל מקצת הדיבור נתבטל כולו, וא"כ גבי מבטל בפני השליח גם מקצתו לא נתבטל בהחלט ולא שייך כ"כ לומר בטלה כולה, מיהו זה דוקא כשאינו מבטל רק בפני השליח לבדו ואין עדים בדבר שסמך על נאמנותו של השליח משא"כ כשמבטל לשליח בפני עדים א"כ הוי ביטול בהחלט קמ"ל אפי' בזה יכול לבטל לשליח בפני שנים אחרים, ואף דזה שמבטל מתבטל בהחלט וה"א דבטלה כולה קמ"ל דאפ"ה לא בטלה כולה דקיי"ל כרבי בכל ענין דלא בטלה כולה, ומיירי הרמב"ם במבטל לשליח בפני שנים אחרים והכי דייק לישנא דהרמב"ם וברור ונכון בדברי הרמב"ם, דאינו לדברי המ"מ יש כמה תמיהות על דברי הרמב"ם, חדא למה פסק דבפני שנים אחרים יכול לבטל לכתחילה ואי יכול בדיעבד קאמר תיקשי הא במבטל בפניהם ע"כ יכול אפי' לכתחילה קאמר, וגם תמוה מ"ש בשלח ע"פ שנים יכול לבטל זה שלא בפני זה הא כיון דס"ל שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אמאי יוכל לבטל לכתחילה וגם מה שסיים ביטלו בפני אחד מהם והל"ל לאחד מהם, אלא כדפרישית וא"ש הכל ודוק היטב, עמ"ש לקמן עוד בזה:

שם אמר לזה בפני עצמו כו'. מכאן ג"כ סייעתא למה שפירשתי לעיל דאילו למ"ש בס' פ"י דמסתמא אמרינן כשביטל לא' נתכוין אכולן א"כ גם באמר לזה בפני עצמו נימא דמ"מ כשביטל לאחד אחר שכבר נעשו שניהם שלוחים ביטל לכולם, אלא ודאי כדפרישית דטעמא משום כיון דבטל מקצת דיבור ממילא נתבטלו כולם, ולכן באמר לזה בפני עצמו שהיו שני דיבורים יכול לבטל לא' מהם שאין לדיבור זה שייכות בחבירו:

שם דילמא כר' יהושע בן קרחה ס"ל. והקשה הרשב"א למה קאמר דילמא הא קיי"ל כר' יהושע בן קרחה, ועיין בס' פ"י, ובאמת לפענ"ד בלא"ה יש לדייק על הש"ס היכי קאמר בפשיטות אי בעדי כתיבה מי מצטרפי משמע דפשיטא ליה דלא מצטרפי, ולכן נראה לפרש כי בלא"ה צריך ביאור מה שאמר צריכא בי עשרה למישלפה הא כ"ע מודה דיכול לבטל שלא בפני השליח, ולכן נראה לפרש דדוקא היכא שנצטרפו יחד על פיו והוא עשה מעשה בפיו לצרפן אלים דיבורו שלא לבטל שלא בפניהם שהרי בדיבורו נעשה מעשה הצירוף שנצטרפו יחד ונמצא שעשה מעשה בדיבורו ועשאם עדים מצטרפי יחד לענין שיהיו שנים מהם חותמין, וא"כ בשליח שלא נעשה שום צירוף עבורו ודאי דיבור מבטל דיבור אפי' שלא בפניו, ולכן בס"ד ס"ל דדוקא ס"ל דבעינן שישמעו כאחד דאז הוי הצירוף ע"פ דיבורו, משא"כ אי ס"ל שא"צ לדבר עמהם כאחד אין כאן צירוף כלל והוי כאילו כ"א בפ"ע, וא"כ לא שייך לומר כ"כ צריכא בי עשרה למישלפה, וכיון שלא עשה בדיבורו שום צירוף לא עדיפא משליח, ולכן פריך בפשיטות מי מצטרפי, ומשני מ"מ דילמא כר' יהושע בן קרחה ס"ל ומ"מ בעי בפניו כיון שע"פ דיבורו נעשו עדים על הגט אין יכול לבטלם שלא בפניהם, כן נ"ל ודו"ק: שם דילמא כר"י בן קרחה. אע"ג דמשמע בב"ב דף ל"ב ובכתובות דף כ"ו דרשב"ג כר' נתן ס"ל, מ"מ לא מוכח דר"י בן קרחה כדאיתא בסנהדרין דף ל': שמעית מיניה דר' אבא תרתי חדא כרבי וחדא כרשב"ג. לפמ"ש הר"ן והמ"מ לדעת הרמב"ם דבשליחות שבטלה מקצתה קיי"ל כרשב"ג, א"כ צ"ל הא דלא מספקא לן דקאי אהא דפליגי בעדות ובשליחות ובעדות קיי"ל כרבי ובשליחות כרשב"ג, צ"ל דקים ליה דבהך דביטלו מבוטל קאמר, מיהו כבר הקשיתי לעיל על דברי המ"מ והר"ן: שם וחזר רבי ועשה כרשב"ג. ויש לדקדק אכתי מנ"ל דס"ל בהא הילכתא כרשב"ג דאע"ג דרבי הדר ביה מ"מ הא חכמים פליגי התם עלי' דרשב"ג ורב נחמן פסק באמת כחכמים אע"ג דרבי עבד כרשב"ג, וא"כ י"ל גם בביטלו מבוטל קיי"ל כרבי כיון דגם חכמים דס"ל התם דלא אמרינן כח ב"ד יפה הכא ס"ל מסתמא בביטלו דהוא מבוטל א"כ דילמא גם ר' אבא ס"ל הכי, ונלענ"ד דעיקר דיוקא מלישנא דחדא כרבי דקאמר והכי הוה שמיעא ליה דבהאי לישנא קאמר לה דבחדא מהנך פלוגתא הילכתא כרבי ובחדא כרשב"ג, והשתא מייתי כיון דחזינן דרבי הדר ביה וקיבל טעמיה דרשב"ג נמצא דמכח רבי אין להכריע דלא תיהוי הילכתא כרשב"ג כיון דאיהו גופיה הדר ביה, רק דמסתבר ליה טעמא דרבי משום דאתי כחכמים דמתני' דכתובות דלא ס"ל כח ב"ד יפה, וא"כ ה"ל למימר בחדא הילכתא כרשב"ג ובחדא לית הילכתא כרשב"ג כיון דאין ההכרעה ממילתא דרבי גופא וא"ש: וארווח לן בזה קושיית התוס' כאן וגם לקמן שהקשו מאי מייתי לאיסורא מממונא כדמפליג רב נחמן באמת, וגם יש לתמוה באמת מי שקלן בפלס לדמות לממונא דטעו כמו שנדחקו התוס' לקמן, ולפ"ז א"ש ולק"מ דרב יוסף לא מכריע אלא מלישנא, וכיון דחזינן בדרבי חזרה א"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק אם אמר האי דביטלו מבוטל קודם חזרה או אפי' לאחר חזרה ומפליג בין ממונא לאיסורא נמצא שאין הכרע מדברי רבי ולא ה"ל למימר אלא דלית הילכתא כרשב"ג, אלא ודאי קמייתא כרשב"ג וא"כ בתרייתא דיכול לבטל כרבי היא לגמרי וא"ש, וגם קושיית התוס' הכא מיושב שפיר דאפי' נימא כדברי התוס' דמעיקרא נמי בביטלו בפחות משנים לא הוי ביטול משום מה כח ב"ד יפה, ולפ"ז ניחא דע"כ בפחות משנים לכ"ע לא הוי ביטול ואפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג בכתובות בשום הדיינין, וא"כ אין ראיה משם כלל דהתם ליכא מאן דפליג ובהא הוא דפליגי, וא"כ אין הכרע עכ"פ מדברי רבי כיון דמצינו שחזר, כנ"ל ברור ונכון: שם חמשה סבי הוינן כו' ואשקליה גיטא על כורחיה א"ל זילו אטמורו כו'. נראה מזה דבביטלו בינו לבין עצמו מדינא לא הוי ביטול דאין דבר שבערוה פחות משנים, ושלא כדברי ס' פ"י שביקש לומר דכאן לא שייך אין דבר שבערוה כיון דבחזקת אשת איש קאי, דאם איתא דהביטול בינו לבין עצמו נמי מועיל רק דאין לו מאמינין על זה קשה טובא בנותן הגט בע"כ הרי עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק שמא ביטלו והיא קאי בחזקת אשת איש, אלא ודאי כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ביטל בינו לבין עצמו אינו כלום: ואי ס"ד כרבי כי מיטמרי מאי הוי. גם מכאן מוכח דלרבי יכול לבטל שלא בפניהם אף שעשאם שלוחים לכתוב ולעשות מעשה, ושלא כדברי הגה"מ שכתבתי לעיל, ואיפשר דדוקא כשעשאם שלוחים על הכתיבה וגם על הנתינה קאמר בהגה"מ דלגמרי במקום בעל הם, וכבר כתבתי לעיל מה שקשה בזה וצ"ע, וגם כאן משמע שנעשו ג"כ שלוחים ליתנו לה: שם ואי ס"ד כו' כרשב"ג ל"ל אטמורי ליבדרו איבדורי צ"ל דכולהו חמשה סבי מצו לכתוב שנעשו כולם שלוחי כתיבה, דאילו לא עשה רק שנים גם לרשב"ג היה יכול לבטל לזה שלא בפני זה כיון דשנים צריכין לחתום וע"כ נעשו כל החמשה שלוחי כתיבה ולכן יש לחוש שכתבו וחתמו האחרים, ועמ"ש בסמוך בלשון התוס': בתוס' ד"ה ליבדרו איבדורי אפי' למאן דמוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה כו' אבל לרשב"ג כו' אין בביטולו כלום עכ"ל הטעם כיון דבשעת הביטול היה חשש שיכתבו האחרים ואין ביטולו אז כלום ולכן גם אחר שמצא האחרים אינו חוזר וניער, ויש לתמוה דאכתי מאי דייק לרשב"ג ליבדרו איבדורי הא יש לחוש שימצאם כ"א בפני עצמו ויאמר בפירוש אינני מבטל רק אותך לבד, וא"כ ליכא למיחש גם לרשב"ג לתקלה דהא לא ביטל רק זה שמוצא וא"כ יבטל לכולם לאחדים, ומכאן מודעה רבה למאי דפרישית לעיל בטעמיה דרשב"ג דס"ל משום שנעשו בדיבור אחד וכשמבטל מקצת הדיבור נתבטל כולו, וא"כ א"ש שאין יכול לבטל מקצתן שא"כ יתבטלו כולם, ואפי' אמר בפירוש שאינו מבטל רק אותן שמוצא מ"מ נתבטלו כולם, ואין לומר דיעשם שלוחים מחדש ויאמר אתכם אני מבטל ולהנשארים אני ממנה לשלוחי כתיבה כעת, דהא ליתא דיש לחוש שמא כבר כתבו והרי כבר נתבטלו והכתיבה בטילה מאחר שביטלם מהיות שלוחי כתיבה, משא"כ לדברי בעל ס' פ"י ודאי אי איפשר ליישב שהרי יאמר בפירוש שאין מבטל רק אותן שמוצא, ומזה ראיה ברורה למה שפירשתי: אלא דאכתי איכא למידק דגם לרשב"ג מצי לבטולי לאחדים על תנאי דהיינו שיאמר אני מבטל את זה שאני מוצא אם אמצא הנשארים, וא"כ זה שביטלו לא יכתוב מספק שמא ימצא האחרים, וא"כ אם לאחדים מבטלם עד שבא אצל האחרון וא"כ יתבטלו כולם ואין לחוש לתקלה כיון שאם יכתבו הנשארים בטרם יוודע להם באמת יהיה הגט קיים, ואיפשר לומר כיון דלרשב"ג הוצרכו להפקיע הקידושין אם כן לפעמים יבטל בתנאי ויסברו ג"כ שהביטול אינו כלום וא"כ מישתרי א"א לעלמא, ולזה אמר רשב"ג לעיל אינו יכול לבטלו או להוסיף על תנאו, ולכאורה מאי שיאטי' בהדי הך מילתא דאין יכול לבטלו, ולפ"ז ניחא דקמ"ל שאין יכול לבטל אפי' בתנאי כיון שהביטול בלי תנאי אינו כלום גזרינן לפעמים שיבטל בתנאי ויסברו שביטל בלא תנאי ומישתרי א"א לעלמא, מיהו לרבי דס"ל ביטלו מבוטל לעולם רק לכתחילה אין יכול לבטל מפני תקנת ר"ג, א"כ איפשר שאם מבטל בתנאי כגון שמבטל בפני אחרים ומתנה עמהם שילכו אחרי השליח ואם יוודע לשליח על פיהם יהיה הביטול ואם לאו לא יהיה, איפשר דשרי אפי' לכתחילה, ולפי מה שפירש בס' פ"י במתני' גבי שלח אחריו שליח משמע ליה בפשיטות שיכול לבטל לכתחילה בשולח שליח אחרי השליח הראשון, אלא דלעיל כתבתי דאין נראה כן, ומ"מ איפשר ליישב מ"ש הרמב"ם שיכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים היינו בשולח שנים אחרים אחר מקצתן שהם יבטלו מקצתן בפגעם בהם דומיא דמתני' בשלח אחריו שליח וקמ"ל כמו במתני' דקמ"ל בין הוא או שלוחו יכולים לבטל, וכאן נמי קמ"ל דאפי' בפני שנים אחרים היינו ששולח שנים לבטל מקצתן ואומר בפני השנים שהם יבטלו מקצתן כשיפגעו בהם דכי היכי דהוא יכול לבטל קצתן ולהשאיר קצתן כמו כן השלוחים, ולמאי דפרישית י"ל שמתנה כן בפירוש שאם יפגעו בהם בטרם שיכתבו השלוחים יהיה הביטול ביטול ואם לאו לא יהיה הביטול ביטול, דלרבי שרי בכה"ג אפי' לכתחילה דליכא למיטעי שביטל בלא תנאי שהרי גם בביטל בלא תנאי הוי ביטול בדיעבד וא"ש, מיהו ברמב"ם יותר נכון לפרש בפשיטות מ"ש בפני שנים אחרים היינו שאמר לשנים כשתפגעו בקצתן תאמרו להם גט שציויתי להם לכותבו יהא בטל, מיהו כבר כתבתי למעלה הנלענ"ד בדברי הרמב"ם הללו, ומשמע מכאן אפי' נודע שביטלם לאחדים יכולים לכתוב אפי' לכתחילה מדלא מצרכינן רק לבדור איבדורי ולא מהני כלל הביטול ואפי' אותן שביטל יכולין לכתוב אפי' לכתחילה: עוד נ"ל לפרש בלשון הרמב"ם במ"ש ואפי' בפני שנים אחרים ג"כ כעין מ"ש לעיל, והשמיענו הרמב"ם בחכמת לשונו בעיקר מה שרצה לבאר דיכול לבטל ומזה מוכח דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ואם לאו דהשמיענו אפי' בפני שנים אחרים הוה מצינן למימר דבאמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דמ"מ יכול לבטל היינו משום דכיון דבטלו כולם א"כ ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, דבשלמא במבטל בפני השליח כיון דהוה בידו שלא ליתן א"צ עדים כמ"ש לעיל, משא"כ לענין ביטול הנשארים ודאי צריך עדים לענין שיתבטלו הנשארים, וא"כ אי יכתבו הני דלא ידעי לא יועיל עדותן כלל דמיקרי דבר שבערוה ואינו פחות משנים, מיהו לענין הנך שביטל בפניהם מועיל הביטול לענין שהם לא יכתבו שהרי אם לא יכתבו הנשארים לגבי עצמם ה"ל כשאר שליח, נמצא שאם ביטל לאחד מהם או שנים מהם בפניהם הוי מיתלא תלי וקאי ביטולו שאם יכתבו הנשארים ממילא אין הביטול כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים, ומ"מ הם אין יכולים לכתוב שהרי אם לא יכתבו הנשארים לענין שיכתבו הם ששמעו הביטול ה"ל כשאר שליח דלענין השליח לא מיקרי דבר שבערוה מאחר שבידו שלא ליתן, ואי איתרמי דכתבו הנשארים ויהבי איגלאי מילתא דאין ביטולו כלום דהא אין דבר שבערוה פחות משנים והביטול לא מצי להועיל מטעם בפני השליח דהא אין בידו ולא דמי לשאר שליח, נמצא שלענין שהם לא יכתבו אותן ששמעו הביטול דמו לשאר שליח שא"צ עדים, ומ"מ ליכא תקלה שאם יכתבו הנשארים אין ביטול שבפני מקצתן מועיל כלל, וא"כ לפי זה אפי' אי בטלה כולה נמי הוה מצי לבטל למקצתן שלא בעדים בפניהם והוה מועיל לענין שהם לא יכתבו, ולזה השמיענו הרמב"ם אפי' בפני שנים אחרים וכיון דיש עדים בדבר א"כ ודאי אי בטלה כולה א"כ היו כולם בטלים, והרי יש לחוש שיכתבו ויתנו הנשארים ואיך יוכל לבטל לכתחילה, אלא ברור דלא בטלה כולה ומיירי שביטל מקצתן בפני שנים אחרים, ורשב"ג דקאמר שאינו יכול לבטל רק זה בפני זה היינו משום דס"ל ביטלו אינו מבוטל וכיון דאם מבטלן בפני עדים אחרים לא מצי להועיל הביטול תיקנו שלא יועיל ביטולו כלל כמ"ש התוס', משא"כ למאי דקיי"ל כרבי דביטלו מבוטל בכל גווני, א"כ בביטלו בפני קצתן אי בטלו כולם אפי' לא יועיל הביטול נגד האחרים דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ לגבי עצמן יועיל הביטול לענין שהם לא יכתבו שהרי אם לא יכתבו הנשארים איגלאי מילתא שאין כאן שלוחים אחרים זולתם, ולגבי עצמם הם כעדים גמורים שהרי הם יודעים שמבטל בפניהם, ואם כתבו הנשארים נמצא לענין הנשארים מיקרי דבר שבערוה ולגבי עצמם דמו לשאר שלוחים, והוא נכון וברור כפתור ופרח בדברי הרמב"ם, אלא דצריכין לומר לפ"ז דהשלוחים שמבטל בפניהם אינן נעשים עדים על הביטול דאל"כ מה שמבטל מקצתן בפניהם נמי הוי טעמא משום דלא בטלה כולה דאי בטלה כולה הרי הם נעשו עדים על הביטול ואיך יכול לבטלם לכתחילה, אלא ודאי דאותן שמבטל בפניהם אין נעשין עדים על הביטול הנשארים כיון שהם עצמם נתבטלו, ואם כתבו הנשארים אין נאמנים לומר שביטל אותם כדי לפסול הנשארים, מיהו איפשר שלא כ"כ רק על צד רבותא שלא נטעה לומר דטעמא הוא במבטל מקצתן אף שבטלו כולם מ"מ הם לא יהיו עדים על הביטול כיון שעיקר עדותן על עצמן שביטל אותן וממילא נמשך ביטול האחרים ולעולם בטלה כולה רק אם יכתבו האחרים איגלאי מילתא שהביטול היה שלא בפני עדים, ולזה קמ"ל אפי' בפני שנים אחרים יכול לבטל למקצתן בפניהם, ומזה יחוייב דלא בטלה כולה:

ועפ"ז מן שמיא אנהירנהו לעיינין לעמוד על כוונת הרב המגיד שהבאתי דבריו לעיל דכתב שהיה להם להרי"ף ולהרמב"ם לבאר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ע"ש, ותירץ וז"ל וי"ל שהם סוברין שסוגיא זו לא נאמרה רק לתקנת ר"ג כו' ופלוגתייהו בלכתחילה הוא אם יכול לבטלו לכתחילה וכפירש"י אבל מכיון דקיי"ל כאידך דר' דאמר ביטלו מבוטל אפי' בפני אחרים לא גרע כשביטלו בפני שנים מן העשרה משאם ביטלו בפני אחרים שאינם מהם ע"כ, וכבר האריך בעל לח"מ לתמוה עליו וצלל במים אדירים וגם בספ"י, וכתבו דברים רחוקים בכוונת ה"ה ולא ירדו לעומק דבריו שנראה שכיון ממש למ"ש, והנה בתחילה הוקשה לו שהיה להם לבאר דלמאן דבטליה בטל ולמאן דלא בטליה לא בטל, והוא משום דמשמע ליה דמצינן למימר דיכול דר' היינו דיעבד וכדברי התוס', ולזה תירץ דס"ל כפירש"י דיכול לכתחילה קאמר וע"כ הטעם משום דלמאן דלא בטליה לא בטל, ולא הוצרכו לבאר יותר, ובא לבאר עוד לשון הרמב"ם שכתב אפי' בפני שנים אחרים, ולכאורה בפני שנים אחרים דוקא בדיעבד קאמר, וא"כ אין מוכח דס"ל לא בטלה כולה דאפי' בטלה כולה בטלה בדיעבד, ולזה כתב ביאורו כיון דקיי"ל ביטלו מבוטל א"כ לא גרע כשביטלו בפני שנים מן העשרה משאם ביטלו בפני האחרים והיינו לענין הם עצמם שלא יכתבו, דכבר כתבתי דה"ה לא איירי רק במבטלן למקצתן בפניהם, וא"כ פשיטא לן טפי דאם ביטל לשנים מן העשרה דלא הוי ביטול לנשארים ואפי' אי בטלה כולה מצינן למימר דלא הוי ביטול רק להם עצמן ולענין עצמן פשיטא דהוי ביטול דהא אפי' ביטל בפני אחרים הוי ביטול בדיעבד ולגבי עצמן כמאה עדים דמו, ולכן כתב ואפי' בפני שנים אחרים דהם ודאי עדים גמורים על הביטול ואי בטלה כולה לא היה יכול לבטל לכתחילה, אלא ודאי דלא בטלה כולה, ומיירי הרמב"ם במבטל קצתן בפניהם בפני שנים אחרים דאפילו לכתחילה שרי וכדפרישית:

ודע שראיתי להרב בעל משנה למלך שכתב בפ"ו מגירושין על ביטול דשמעתין דיש לחקור ביטול זה בכמה ומסיק דבפני ג' יכול לבטלן אפי' לרשב"ג אם מבטל בפני מקצתן דתקנת ממזרים לא שייך דג' קלא אית להו וגם תקנת עגונות לא שייך כיון שמבטל בפני השלוחים, והוכיח זה דאם נימא דגם בכה"ג שייך תקנת עגונות גם בכולכם למה מצי למבטל לרשב"ג ע"ש, ולא נהירא דסתמא קאמר אינו יכול לבטל משמע אפי' בפני כמה, ואם בפני שלשה מהם יוכל לבטל היכי קאמר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה הרי יכול לבטל אפי' מקצת מן העשרה דשלשה קלא אית להו, ועוד מוכח כן מהכא דקאמר דאי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ל"ל אטמורי ליבדרו איבדורי, ומאי פריך הא י"ל שיבטל בפני שלשה אחרים או בפני שנים דהא השליח מצטרף, אלא ודאי הא ליתא דאין יכול לבטל כלל, וטעמא כדכתיבנא לעיל דעיקר הטעם משום דאשה דייקא וחוקרת אם ביטל, משא"כ לשליח לא יוודע כלל שביטל, וא"כ אינהו כתבי ויהבי, ולגבי האשה שייך תקנת עגונות דאיהי נמי לא חקרה רק אם לא ביטל אותן שכתבו וחתמו, גם י"ל דתקנת עגונות לא שייך כשהגט ביד השליח דלו יהיה שעדיין לא ניתן ולא שייך תקנת עגונות רק כשכבר הגיע הגט לידה ונעשית בחזקת מגורשת ואעפ"כ לא יהיה הגט בהא הוא דחששו לתקנת עגונות, וא"כ י"ל כיון דכאן כתבו ויהבו הנשארים לעולם שייך תקנת עגונות, ולגבי השלוחים לא שייך שיוודע להו דלא אמרינן קלא אית לה רק דמסתמא בטרם שתינשא יוודע לה עכ"פ, אבל לא טרם שינתן לה הגט, ויהיה איך שיהיה פשוט דלרשב"ג בכל ענין אין יכול לבטל שלא בפני כולן, כנ"ל ברור ודו"ק ודע כי יש לי עוד מקום עיון

בסוגיא דמשמע באמר לעשרה כתבו למאי דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה יכול לבטל דאי אזלי אינהו וכתבי לית לן בה, משא"כ אי בטלה כולה, ויש לעיין בדבר דהא לכאורה נראה דאם כבר כתבו שנים מהם וחתמו אין הנשארים יכולים לכתוב גט אחר דכבר עשו שליחותן שהרי לא עשאן שלוחין רק על גט אחד וכדלקמן דף ס"ד ע"ב, א"כ אם כתבו הנשארים גט ונתנו לה הגט בטל וא"כ איך יכולין לכתוב וליתן לה הגט מבלי ידיעת הנשארים הא יש לחוש שמא המה קדמו לכתוב וכבר כתבו וא"כ כבר נעשה שליחותם וגט שלהם בטל, ואם צריכין להודיע שהם כתבו א"כ קשה אפי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה נמי יוכל לבטל שהרי הם לא יכתבו ויתנו מבלי שיוודע להנשארים, ואם נימא דדעתו למי שיקדים הנתינה להגיע הגט לידה יהיו שלוחי כתיבה, ולכן אפי' איחרו הכתיבה והקדימו הנתינה איגלאי מילתא למפרע דהאי גיטא מעליא הוא, א"כ נראה לכאורה דתליא אי יש ברירה כיון שהשני מבוטל אף שקדם בכתיבה וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ואולי י"ל דמה שאמרו אמר לעשרה כתבו אחד כותב ושנים חותמין לא בא למעט דדוקא אחד כותב, אלא לאפקועי דלא ניבעי כולהון כמו בכולכם, אבל מ"מ כולם שלוחי כתיבה המה ויכולין לכתוב כל אחד, ואפי' כתבו הנשארים גם הם יכולין לכתוב שכולם נעשו שלוחי כתיבה ובאיזה מהם שתתגרש שפיר דמי, ולא שייך כאן ברירה כיון דכולם כשרים הם דמסתמא לא הזקיקם זה לזה שאם אין כוונתו רק על אחד כותב ושנים חותמין מהם א"כ כולם זקוקים זה לזה שמא כבר כתבו הנשארים, ולכן אפי' כבר כתבו האחרים גם הם יכולין לכתוב אם ירצו ותתגרש בזה שיבוא לידה תחילה, ומוכח מזה דיכול הבעל לצוות לשני סופרים או יותר שכל אחד יכתוב ובאיזה שירצה יגרש ולא שייך לומר ברירה כיון דשניהם כשרים, ועיין בספרי גט מקושר מבואר דלא שייך ברירה בכה"ג, ועיין באה"ע סימן קכ"ב ס"א וסימן קכ"ט סי"ט, ועדיין צריך תלמוד אם נימא דלא שייך בעשרה דעשו שליחותן כשכתבו מקצתן:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה