גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף לג.
בגמרא סבר לה כרב נחמן דאמר בפני שנים כו' ובי תלתא אית להו קלא. פי' וליכא תקנת ממזרים, ויש לתמוה איך סמכו על זה שכיון שמבטל בפני שלשה מיד יגיע הקול אצלה שהרי היה יכול לבטל אפי' ברגע אחרונה קודם שיגיע הגט לידה והיא איפשר שתינשא מיד למ"ד משעת כתיבה, ואפי' למ"ד משעת נתינה הרי לא חילקו חכמים, ולפעמים יש מהלך ביניהם יותר מצ"א יום ונמצא כשמבטל ביום האחרון אין בכדי שיוודע לה עד שיעברו צ"א יום, וצ"ל דכיון דקיי"ל אשה דייקא ומינסבא אינה ניסת בלי חקירה היטב אם ביטל הבעל הגט, רק דמ"מ בתרי דלית להו קלא ואי איפשר שיוודע לה אף לאחר דיוקא משא"כ בתלתא שפיר יוודע לה, ובזה מיושב מ"ש התוס' דמלוה ע"פ אינו גובה אפי' הלוהו בפני כמה עדים, ולמ"ש ניחא דכאן איכא דייקא ומנסבא, מיהו בתרי לא סגי כיון שאי איפשר שתדע מיד ובתוך כך תינשא לכן צריך שמיד אחר החקירה יתגלה לה משא"כ בתלתא דאית להו קלא מסתמא יוודע לה אחר החקירה וגם היא מסתמא שלא תינשא כ"ז שלא יוודע לה אחר החקירה שלא ביטל הגט שאין איסור בדבר:
בתוס' ד"ה ובי תרי כו' וא"ת ולתקנו שיבטל בפני ג' וי"ל מפני תקנת עגונות. עיין במהרש"א הפירוש, ולפי דבריו הוה מצי לתרוצי ג"כ דגם בג' שייך לפעמים תקנת ממזרים דאטו בכל פעם תדע, אלא די"ל דמ"מ לכתחילה לא היו מתקנין בשביל תקנת ממזרים משא"כ כשכבר הוצרכו לתקן שלא יבטל בפני שנים דהוי תקנת ממזרים גם בפני ג' תיקנו שלא יבטל, ובזה יש ליישב דברי רש"י במשנה שפירש ב"ד של ג', ולפ"ז י"ל דלדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין ע"כ ב"ד הוא של ג', ומ"מ כיון דקודם תקנה גם בפני שנים היה הביטול הוצרכו לתקן שלא יבטל גם בפני ג':
בד"ה ושמעה כו' אע"ג דבדין לא מינסבא כו'. לכאורה נ"ל דמ"מ לפעמים שלא כדין מיעגנה שאם נמלך לגרש בו א"כ יוכל לעשותו שליח ע"פ שנים וא"כ לא תשמע ותיעגן בחנם, אלא דקושיית התוס' לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו, מיהו י"ל גם לרב ששת דוקא בביטלו סתם משא"כ באמר בפירוש שמבטל השליחות לבד אין הגט בטל, וא"כ לפעמים שמבטל השליחות לחוד וא"כ יכול לחזור ולעשותו שליח וא"כ לפעמים מיעגנה בחנם:
בגמרא ומי איכא מידי כו' אע"ג דכתבו התוס' לעיל דגם לרבי הפקיעו הקידושין בפחות מג' לרב ששת ותרי לרב נחמן היינו אליבא דאמת דאין לנו להפליג פלוגתתן בפלוגתא רחוקה, ובזה י"ל רבי מודה לרשב"ג, וא"כ הקושיא היא לרשב"ג גופיה, וכיון דרשב"ג קשה ממילא גם לרבי אין לומר כן:
בתוס' ד"ה ואפקעינהו כו' הקשה ה"ר שמואל א"כ יחפה על בת אחותו כו' עכ"ל. לכאורה לפמ"ש רמ"א בסימן דבאשה הנאסרת הוי הגט זכות א"כ מתגרשה מיד בקבלת השליח ואין בידו לבטלו דהשליח במקומה וכן שמעתי זה כמה שנים מאב"ד דק"ק נ"ש, ודוחק לומר כיון שמסתעף לה מזה חוב שלא יפקעו הקידושין לא מיקרי זכות דלא מסתבר כיון דבעיקר הדבר הוי זכות, וכמ"ש הר"ן לקמן גבי פרוזבול דמזכה לו קרקע, אלא נראה דיוכל לפרש בהדיא הרי הגט בידך ע"מ שלא תתגרש עד שיבא לידה ובודאי יכול להתנות שהרי אפי' אם הוא נותנו ביד האשה יכול להתנות כרצונו, ובזה יש לעמוד על תירוץ ר"ת במ"ש אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קידושין ואכתי קשה מנא ידעינן ואדרבה בזה תתחזק הקושיא שהרי י"ל שהוא במכוון עושה כן ומ"מ לא נקטלה דשמא לא נתכוין לכך, ולפ"ז ניחא דממ"נ אם נותן לה סתם הרי מתגרשת מיד ואם מפרש שלא תתגרש עד שיבא לידה ע"כ ידע מן הזנות דאל"כ למה ליה לפרש הרי בלא"ה כל אשה אינה מתגרשת עד שיבא גט לידה וע"כ שידע מן הזנות, וא"כ לא מפקעינן קידושין:
בא"ד דאם לא כן נזיר כו' אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת כו' ע"כ. והקשה מהרש"א אמאי לא מייתי בפשיטות דאיך חייב אפי' אחת הא ה"ל התראת ספק, ונ"ל ליישב דהא לכאורה י"ל שנדר על דעת רבים ואין לו הפרה, וצ"ל דלדבר מצוה יש לו הפרה עכ"פ וכאן נמי חשיב דבר מצוה במה שמתירין לו שבזה לא עבר על נזירותו, מיהו י"ל שנדר מככר ואמר ככר זה עלי אם לא אהא נזיר ואכל הככר וקיבל נזירות עליו, וא"כ כאן אין להתיר לו הנזירות שא"כ אכל הככר באיסור ולכן אין מתירין לו ושפיר ה"ל התראת ודאי, ואע"ג דקיי"ל נשבע על הככר ואכלה נשאל עליה וא"כ יוכל להשאל גם על הככר, מ"מ הכא אין הקושיא רק למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה והך מ"ד מצי סבר כרבא דאכלה כולה אין נשאל עליה, ולכן מייתי מאל תשתה אל תשתה חייב על כאו"א משמע אפי' כמה זימנין, וא"כ י"ל שיש להתיר לו דמ"מ חשיב דבר מצוה דבככר לא עבד רק פעם אחת איסור ובשתייה שתה כמה פעמים וקשיא להו שפיר ודו"ק:
בגמרא אמר לעשרה כתבו כו'. האי כתבו ע"כ כתבו ותנו קאמר דאם לא אמר תנו ולא עשאם שלוחים רק על הכתיבה לחוד אין לחוש לתקלה שהרי אי איפשר שיתנו הגט בלי שיעשם הבעל שלוחים והרי הוא כבר ביטלם אם לא דאיירי במפרש ויוצא בשיירא דאין צריך לומר תנו, אלא דקשה למה נקט בכה"ג ולא קאמר בפירוש כתבו ותנו, ואיפשר דקמ"ל רבותא לרבי דאע"ג דבהול ואח"כ פגע בקצתן וביטלן מ"מ לא נתבטלו כולם, וא"כ מיושב קושיית התוס' לר' די"ל דכ"ע ס"ל בטלה כולה, א"כ למה נקט בכה"ג ודו"ק, ובהכי ניחא למ"ד דאיירי בעדי כתיבה דנקט תנו רבותא לרשב"ג:
בתוס' ד"ה רבי כו' וא"ת מנ"ל להש"ס כו' ואפ"ה יכול לבטל בדיעבד עכ"ל. וקשיא לי דאי טעמא משום ביטלו מבוטל מאי איריא דנקט זה שלא בפני זה אפי' שלא בפני כולם יכול לבטל לנקוט אפי' שלא בפני כולם דהא השתא איכא למיטעי דמשום דלא בטלה כולה הוא דיכול לבטל וכדקאמר הש"ס באמת, ואין לומר כוונת התוס' דכיון דיכול משמע להו דוקא דיעבד כדמוכחי מפ' הזהב, וקשיא להו דבדיעבד אפי' אי בטלה כולה נמי מבוטל דהא ע"כ למאי דמוקי לקמן בעדי כתיבה ודאי יכול לכתחילה קאמר, ועוד דא"כ מאי תירצו בזה דלפי האמת דבטלה כולה ה"ל להתיר לבטל אפי' לכתחילה, מיהו זה היה באיפשר ליישב אך למאי דמוקי בעדי כתיבה ודאי יכול לכתחילה משמע, ואיפשר לומר דגם בס"ד משמע להו להתוס' דקמ"ל אע"ג דבטלה כולה באמת ויש לחוש שיטעו ויסברו דלא בטלה כולה ואיכא חשש ממזרות ואפ"ה קמ"ל דמהני הביטול בדיעבד, מיהו אכתי קשה דמצי למיתני יכול לבטל אפי' מקצתן שלא בפני כולם, מיהו נ"ל דהתוס' ס"ל הא דלר' לא בטלה כולה ולרשב"ג בטלה כולה אין הטעם כמו בעלמא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לעיל מבואר דאפי' בכולכם לר' יוחנן שנים משום עדים ואינך משום תנאי ואפי' נמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר, וע"כ לומר כמ"ש בס' פ"י דפליגי אם נתכוין לבטל כולם במה שביטל מקצתן ורשב"ג ס"ל שנתכוין לבטל כולם ואם לא בטלה כולה אמרינן שלא נתכוין לבטל כולם, וא"כ לא שייך שלא בפניהם דאי פורט פלוני ופלוני אל יכתבו מסתמא לא נתכוין על כולם מדפרט הני דוקא וא"כ לרבי דס"ל ביטלו מבוטל ועיקר הרבותא לרשב"ג דס"ל בטלה כולה, וא"כ גם לרבי הרבותא בזה שלא בפני זה דבכה"ג י"ל דבטלה כולה ואפ"ה הוי הביטול, משא"כ שלא בפניהם אין רבותא כלל בביטל מקצתן דאפי' לכתחילה שרי דשלא בפניהם בודאי לא בטלה כולה שהרי פרט פלוני ופלוני דוקא וא"כ לא מצי למיתני אפי' מקצתן שלא בפני כולם דזה אינו רבותא כיון שלא בטלה כולה ודו"ק, ועיין מ"ש בגמרא הנראה לפענ"ר בזה:
בא"ד דיכול לבטל אפי' בפני אחד כו' כיון שלשליח עצמו וכו' אי נמי אפי' לא מהני כו' עכ"ל. התוס' נראה דפשיטא להו דודאי שלא בפני השליח לא סגי בלא שנים דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה, ומה שכתבו התוס' לעיל לרב נחמן הטעם משום כח ב"ד יפה כוונתם כמ"ש כאן בפני שנים זה שלא בפני זה, וכמבואר בדבריהם כאן להדיא וכ"כ בס' פ"י לעיל, ולא ידעתי למה חזר כאן מדבריו שהרי כאן מוכיחין דברי התוס' על דבריהם לעיל שכיוונו ג"כ לזה, ומה שנסתפק להם. אם אפי' בפני השליח בעינן שנים אע"ג דהשליח לחוד ודאי כיון דבידו שלא ליתן הגט ודאי נאמן לבדו, מ"מ י"ל כיון דאיפשר שיתננו השליח לאשה וכשיצא שלישותו מת"י שוב לא יהא נאמן להכי צריך שנים גם עכשיו ואינו מבטל בפחות משנים, אף דעכשיו יש להאמין לשליח מיקרי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים שצריך שיהיה הדבר מבורר ע"פ העדים ולא יבא לידי ספק, ומה שתמה בספר פ"י למה מהני זה שלא בפני זה ובקידושין בראה אחד שחרית וא' ערבית לא מהני נראה דלק"מ דבשלמא בקידושין כל אחד מעיד על מעשה אחר שהרי הקידושין שקדשה בהם שחרית כבר הלכו להם והיתה פנויה ואילו קבלה קידושין מאחר היתה מקודשת וא"כ איך יהיו קידושין ע"פ השני, דעל מה שאומר בפני השני שקידשה בפני אחד ע"ז גופא לא מהימן בלי עדים והרי אין כאן יותר מע"א, משא"כ כאן בביטול דודאי מהימן שביטל בפני הראשון הואיל ובידו לבטל וא"כ כשאומר בפני השני שביטל בפני הראשון ממילא נעשה השני עד על ביטול הראשון שהרי אז היה בידו לבטל, וגם זהו ביטול בפני השני ג"כ וא"כ תרווייהו אחד ביטול קמסהדי, ואף דגם כאן אם נתנו הראשון לא מהני שוב ביטול בפני השני היינו משום דאז אינו בידו ושוב אינו נאמן כלל שביטל בלי עדים וכיון דאינו נאמן צריך שנים דוקא, ועוד דהכא בשעה שמבטל אכתי לא אתא גיטא לידה והרי הגט אינו כלום עד שיבא לידה, נמצא שעדותן אינה רק על שעה של מסירת הגט ואז כבר נתבטל בפני שניהם, ולא שייך לומר כיון שלא חל הביטול מיד שוב לא יהא חל אח"כ שהרי עיקר פעולת הביטול אינו רק על שעה שיבא לידה ואז כבר יש שני עדים, משא"כ בקידושין כיון שכבר חלפו הקידושין הראשונים לא מהני עד השני לחדש קידושין הראשונים שהרי היתה פנויה קודם עד השני, כן נראה לי ברור:
אלא דיש לדקדק למה להו להתוס' לומר דיכול לבטלו בפני שנים זה שלא בפני זה הא אפי' בפני שנים ביחד כאן אינו יכול לבטל כיון דאפי' ישמעו יטעו דלא בטלה כולה ואיכא חשש ממזרות וכדמסקו התוס', שוב ראיתי שבאמת כן כוונת התוס', ומ"ש ומ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה אין הכוונה על השנים שיבטל בפניהם די"ל אפי' השנים ביחד אין יכול לבטל, רק זה שלא בפני זה היינו בפני ב' השלוחים וזה פשוט, ויש לעיין לפי זה אם ביטל בפני אחד מן העשרה וחזר וביטל בפני אחר שלא בפני אחד מן העשרה אי הוי ביטולו ביטול לרבי דהא אם לא היה מבטל לא היה הביטול בפני שנים וא"כ יש חשש ממזרות דאולי השליח לא מסיק שיבטל גם בפני אחר שלא בפניו ובפני אחד אין הביטול כלום לפום הך סברא דכתבו התוס' דגם בפני השליח בעי שנים וא"כ יש לחוש שהשליח יתננו לה דלא מסיק אדעתא שיבטל אח"כ עוד בפני אחר וכשלא יבטל עוד לא מהני בלא שנים, ואיפשר דבכה"ג לא שייך חשש ממזרות דלמה יתננו השליח מאחר שביטלו בפניו ולאו בשופטני עסקינן, ולכן אפי' איתרמי שנתנו לה כשביטל אח"כ בפני עד א' הרי הוא מבוטל, ובזה ניחא מ"ש התוס' במשנה דבהגיע בשליח א"צ ב"ד אע"ג דכאן נסתפקו בדבר דגם בפני השליח צריך שנים מ"מ א"צ ב"ד שא"צ שיהיו שניהם ביחד כמו שלא בפני השליח לרב נחמן דהיינו משום חשש ממזרות דלית ליה קלא, משא"כ בפני השליח א"צ שיהיו שניהם ביחד ועמ"ש במשנה, ואיפשר דאפי' לרשב"ג בכה"ג ביטלו מבוטל דנהי דביטלו בפני השליח לחוד לא היה לו למוסרו לאשה שמא יבטל עוד בפני א' ויצטרף העדות, ובזה יש ליישב מה שפירש"י בקידושין דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא בפגע בשליח, ותמהו התוס' עליו מידי ברשיעי עסקינן, ולפ"ז א"ש דקשיא ליה לרש"י קושיית התוס' הא רב יוסף ס"ל לקמן ביטלו אינו מבוטל, ולכן ס"ל לרש"י דאיירי בפגע בשליח ומבטלו בפני השליח לחוד ואח"כ מבטלו בפני אחר והשליח נעשה עד והרי יש שני עדים על הביטול והשליח מוסרו ליד האשה מאחר שאינו יודע אם ביטלו בפני אחר ולכן מנגדין ליה ודו"ק: וגם מפירש"י שפירש יכול לבטלו בפני שנים מהם ולומר אל תכתבו משמע לכאורה דס"ל דלא מהני בלא שנים אף בפני השליח, ולכן צריך שנים מהם שהם נעשים עדים דקיי"ל שליח נעשה עד, ועיין מ"ש בגמרא ע"ז:
בא"ד אבל כאן אפי' כשידעו וכו' לפעמים יטעו כו' עכ"ל וקשה לפ"ז היכי קאמר רשב"ג אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה, ואפי' זה בפני זה למה יוכל לבטל הא לפעמים יטעו שאחרים לא נתבטלו ומ"מ יכתבו הנשארים, ואיפשר לומר דבשלמא כשאין האחרים בפניהם י"ל דנתכוין אכולהו ולכן ס"ל דבטלה כולה, משא"כ כשכולם כאן ואומר על מקצתן שלא יכתבו משמע שאין מבטל רק אותן שפורט וממילא לא נתבטלו השאר דהא דפליגי בעדות שבטלה מקצתה היינו אם נתכוין לכולם וכמ"ש לעיל, וכמ"ש ג"כ בספר פ"י, ולקמן בעה"ש אכתוב שאין זה נכון ואכתוב הנראה לפע"ד וע"ש:
בא"ד ולפי זה אתי שפיר מה שמסתפק הש"ס כו' בזה שלא בפני זה מצי שפיר לפסוק כרשב"ג עכ"ל. אע"ג דבלא"ה נמי איכא נ"מ דהלכה כרשב"ג לענין דבטלה כולה ואי כתבי אינך לאו גיטא הוא, התוס' משמע להו בגוף הדין דאין יכול לבטל אלא זה בפני זה הלכה כרשב"ג, ואע"ג דרשב"ג ודאי קאמר אינו יכול לבטל אפי' יבטל כולם אלא זה בפני זה ובהא הלכתא כרבי גם לפי דברי התוס', מ"מ זה אינו מוכח מדרשב"ג די"ל דוקא מקצתן אלא דרשב"ג ס"ל הכי בעלמא ואינו בכלל פלוגתא זו ודו"ק:
בא"ד וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא דמו אהדדי עכ"ל והקשה בספר פ"י דא"כ תיקשי אמאי קאמר רשב"ג א"י לבטל אלא זה בפני זה יבטל בפני ג' כיון דלא שייך כאן תקנת עגונות ע"ש שדחק, ונראה דהתוס' משמע להו בפשיטות מדקאמר הש"ס בפשיטות דאזלי הני וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא ולא מפליג בין מבטל בפני שנים או ג' וגם לא קאמר נמי תקנת עגונות, אלא ע"כ דבהא לא שייך תקנת עגונות כיון שכבר טרח ומבטל בפני השליח, וגם הכא שייך בכל גווני הך חששא דאפי' לתירוץ הראשון שכתבו התוס' ולא המציאו סברא זו דיטעו לומר לא נתבטלו כולם היינו לרבי כיון דס"ל אפי' בפני שנים אליבא דרב נחמן הוי ביטול אלמא דלא חייש לתקנת ממזרים ואע"ג דאיכא למיחש, משא"כ לרשב"ג ודאי פשיטא להו דיש לחוש בכה"ג דכיון דבטלה כולה ואף אם האשה תשמע שביטל קצתן תחשוב שנעשו אלו שלוחים. ועוד נראה כיון דאין הקול יוצא רק שביטל קצתן, ואם בפירוש אמר שאינו מבטל רק אותן שפורט הוו מצו הנשארים לכתוב, וא"כ אף כשיוודע לה תחשוב שמסתמא לא ביטל רק פרט קצתן דוקא ויש לחוש דשרו א"א לעלמא, וגם רב ששת חייש להכי, בפרט לפמ"ש התוס' לעיל דבפני שנים לרב ששת לא הוי ביטול, וכ"ש דא"ש לפי מ"ש לעיל דאטו פסיקא לן שיגיע הקול לאזנה שהרי יכול לבטל אף בשעה אחרונה קודם שיגיע לידה, אע"כ דסמכינן אדיוקא דידה דדייקא ומינסבא וחוקרת אם ביטל השליחות, וא"כ י"ל דלא חקרה רק השליח המביא הגט, משא"כ שתחקור אם לא אמר כן לעשרה הא ודאי לא מסקא אדעתה וא"כ אפי' בג' לא יוודע לה ודו"ק:
מיהו י"ל לפמ"ש לעיל במשנה דשפיר שייך גם כאן תקנת עגונות והיינו כשתשמע מן זה שביטל קצתן, ולרשב"ג בטלה כולה, אלא דבאמת לכאורה סברא קלישא הוא לאפקועי קידושין משום הך תקנתא דמה תעשה כשיבטל בפני השליח, ועיקר הטעם כיון שכבר תיקנו שלא יבטל לכתחילה דמי להלואה שעושה בצינעא ואינו חפץ לפרסם שעבר על תקנת ר"ג, וא"כ לא יוודע לה כלל, וא"כ לפי האמת גם למ"ד משום תקנת עגונות הטעם דביטלו אינו מבוטל משום תקנת ממזרים, וא"כ א"ש טובא ולק"מ מ"ש התוס' ודו"ק:
אלא דקשיא לי על סברא זו שהמציאו התוס' שיטעו, דא"כ קשיא דאע"ג אם נימא לא בטלה כולה למה יועיל הביטול לאותן שנים הא איכא למימר דיטעו איפכא דבטלה כולה וא"כ אין ביטולו כלום לסברת התוס' וא"כ אפי' אותן שביטל בפניהם יכתבו, ואיכא חשש דשרו א"א לעלמא, ואין לומר דעל אותן שביטלן בפניהם אין חשש דמסתמא לא יכתבו מאחר דלא ניחא ליה, דא"כ קשה לרשב"ג אמאי אין יכול לבטל אלא זה בפני זה הא אפי' אחד אחד יכול לבטל ואותו שמבטל אינו כותב, ואם ביטל לאחדים עד שכולם נתבטלו גם לרשב"ג יהיה הביטול, וע"כ כיון דביטלו אינו מבוטל רק אותן שביטלן בפניהם יכולין לכתוב ולכן אפי' ביטל לאחדים כולם אין ביטולו ביטול, וכמ"ש התוס' לקמן ג"כ, וא"כ גם לרבי קשה שמא יטעו ויסברו שנתבטלו כולם וא"כ לא יהא ביטולו ביטול ויכתבו אותן שביטלן בעצמן, ונראה ליישב דבשלמא בהא דיטעו שלא נתבטלו כולם שפיר יש לטעות דמהיכא תיתי לומר שנתבטלו כולם, משא"כ הך דניחוש שמא יסברו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ ודאי לא יכתבו, ואי ידעי מהך סברא כיון דנתבטלו כולם אינו אלא משום הפקעת קידושין בודאי לא יסמכו ע"ז בלי שאלת חכם, כי כה"ג צריכא רבא, אבל אם יסברו דלא נתבטלו כולם, זה י"ל לסברא פשוטה, כן נ"ל:
בגמרא במאי קמיפלגי כו' רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. עיין בספר פני יהושע במ"ש שיש לדקדק אם ביטל כולם היאך מצו כתבי הא יכול לבטל שלא בפניהם ג"כ לרבי דס"ל ביטלו מבוטל, ואי לא ביטל כל העשרה רק אחד מהם או שנים מהם איך שייך לומר לרשב"ג בטלה כולה הא אפי' ביטל בפירוש כל העשרה שלא בפניהם לא מהני לרשב"ג ע"ש, ודבריו תמוהין דהא הא גופא טעמא דרשב"ג דבטלה כולה ע"פ הדין ולכן לא הוי ביטולו ביטול משום דס"ל ביטלו אינו מבוטל, משא"כ אי הוה סבר כרבי שפיר היו מקצתן מתבטלין כמבואר בלשון הש"ס, אלא דזה גופא צריך ביאור, שאם לא ביטל אלא מקצתן למה יתבטלו כולם, ובספר פ"י מסיק דפלוגתייהו אי דעתיה דהבעל אכולהו, ורבי ס"ל דאין דעתו רק אהני דבטיל, ורשב"ג ס"ל דדעתו לבטל כולם, וזה דחוק שיהיה מחלוקתן בכוונתו, ואם עומד וצווח שלא נתכוין רק אקצתן למה לא נאמינו על כך, וכמו כן בצווח שנתכוין לבטל כולם איך נימא לרבי שאם כתבו האחרים יהא הגט קיים, ואף לשון בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מדוייק דה"ל למימר דפליגי אי דעתיה אהני דביטל או דעתיה אכולהו, ועוד למה נאמר שיהיה דעתו אכולם לעבור על תקנת ר"ג, ואינו דומה לדלעיל דבטל שתי לשונות משמע ואמרינן דסבר לישנא דמהני ביה דשם נתכוון למה שיהיה במשמעות לשונו, אבל כאן שאומר אל תכתבו לשנים מהם למה נאמר שנתכוון לכולם, מיהו ודאי נראה דלא דמי לשאר עדות שבטלה מקצתה לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא לעיל דף י"ח אפי' בכולכם ס"ל לר' יוחנן משום תנאי, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדותן של כולם בטלה, ולכן נראה לפענ"ד בזה דהא בלא"ה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בקידושין אי דיבור מבטל דיבור, ונהי דקיי"ל דיבור מבטל דיבור, וגם ריש לקיש מודה בזה כמבואר בקידושין פ' האומר, וכאן פליגי בהך סברא שמתחלה אמר לעשרה כתבו כו' נמצא שבדיבור זה נעשו כולם שלוחים, והשתא ס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, נמצא אע"פ שנעקר הדיבור הראשון מקצתו בביטולו שמבטל מקצתן וס"ל לרבי דמ"מ נשאר הדיבור הראשון על האחרים והיינו דקאמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, והא דנקט בלשון עדות היינו בגט צריך להעיד עדים והוא מרשה כולם להיות עדים בדבר, ונהי דבטלו מקצתן לא בטלו כולהו, ורשב"ג ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו משום דכיון דכולם נעשו עדים על הגט בדיבורו הראשון מ"מ מאחר שבעצמו ביטל הדיבור הראשון כבר נעקר הציווי שלו שציוה אותן להיות כולן עדים בדבר ובטל כל הדיבור, ולפ"ז לא דמי לנמצא אחד קרוב ופסול דהתם לא קאי דיבורו רק לאותן הראויין לעדות, משא"כ כאן שהוא עוקר הדיבור דמעיקרא ואפי' נפסל אח"כ איפשר דלא דמי כיון דהוא לא עקר לדיבורו שפיר מתקיים הגט בשאר משא"כ הכא, ואיפשר לומר דהך מילתא גופיה דמשמע לעיל בנמצא א' קרוב ופסול לא נתבטל הגט אפי' בכולכם היינו משום דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, וא"כ אפי' אם מקצת הדיבור מתבטל אין כולו מתבטל, משא"כ למ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, גם בנמצא אחד קרוב ופסול בטל הדיבור. ובזה יש ליישב הרי"ף שלא הביא הך דלא בטלה כולה שסמך על דלעיל, מיהו נ"ל עיקר כמ"ש דיש חילוק בין כשהוא עוקר מקצת מן הדיבור לאו כל כמיניה שיתקיימו השאר עד שיעשם שלוחים ע"פ דיבור חדש וכמ"ש, ולפ"ז איפשר לומר עוד דגם לרשב"ג הטעם בשביל שאומר אל תכתבו ואותו דיבור מבטל דיבור הראשון שאמר כתבו שהרי אם היו כולם במעמד זה ואמר להם אל תכתבו הרי ביטל כולם, ולכן באמר לקצתן אל תכתבו נמי מתבטלין אף שלא נתכוון לאותן שאינם כאן מאחר שדיבור זה כדאי לעקור הדיבור הראשון מכל וכל, ובזה יובנו דברי רש"י לעיל שכתב יכול לבטל ולומר לשנים אל תכתבו, והוא שפת יתר לכאורה ובפרט לפי דעת האומרים דבפני השליח יכול לבטל בלי עדים, וא"כ אפי' באמר לאחד אל תכתוב נמי סגי, ואפי' תימא דסבירא ליה דגם בפני השליח בעינן עדים מ"מ א"צ שיהיו הם דוקא שהרי יכול לבטל בפני שנים אחרים, ולפ"ז ניחא דקשיא ליה למה נימא בטלה כולה הא בנמצא אחד מהם קרוב ופסול לא בטלה כולה, ולהכי ס"ל לרש"י דדוקא בהאי לישנא שעוקר הדיבור דמעיקרא ממילא נתבטלו כולם שהרי הדיבור ההוא היה מספיק לבטל כולם ולכן מתבטלין כולם מכח אותו הדיבור, משא"כ עדות שבטלה מקצתה ממילא מכח שנמצא אחד קרוב לא מתבטלת כולה כן נ"ל לכאורה, אלא דלקמן גבי עדי הולכה משמע דגם אחד מבטל אף שלא אומר בלשון אל תוליכו רק אל תוליך, ואיפשר דלהכי משמע דבעינן תרווייהו, ודלעיל י"ל דוקא משום שמבטלו בלשון רבים ונעקר הדיבור הראשון, וקמ"ל לקמן גם בעדי הולכה נמי בטלה כולה אף שאינו אומר בלשון רבים והדיבור הראשון היה בלשון רבים, ומכאן תשובה ג"כ לדברי בעל פ"י שסובר שנתכוין לבטל שניהם, ובשלמא כשאמר אל תכתבו איפשר לומר שנתכוין שגם הם לא יכתבו, משא"כ בשליחות שאומר בלשון יחיד אל תוליך למה נימא שביטל גם השני ואי אמר בפירוש אל תוליכו הרי גם לרבי ביטל שניהם, וצריך לדחוק שאמר לזה אל תוליך וכיוון גם לזה, ולא נהירא כלל, אכן למאי דפרישית א"ש שכיון שעשאן שניהם בדיבור אחד לשלוחים וביטל אחד מהם כבר נעקר הדיבור הראשון, כנלענ"ד ברור ונכון:
וראיתי בהגהות מיי' בפ"ו מגירושין שכתב בשם ס' התרומה שמאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום שוב אין יכול לבטלן שלא בפניהם כיון שציוה להם לעשות מעשה דהא רבי סבר ביטלו מבוטל וסבר נמי באמר לעשרה כו', ואפי' רבי מודה שאינו מבוטל כ"א אותו שדיבר עליו שעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הרי משמע שלאחר שאמר להם לעשות מעשה אין יכול לבטלם שלא בפניהם כו' עכ"ל, משמע דס"ל ליישב קושיית התוס' דאע"ג דס"ל לרבי ביטלו מבוטל מ"מ הכא דציוה להם לעשות מעשה אין יכול לבטל שלא בפניהם ולכן צ"ל דלא בטלה כולה ושפיר יכול לבטל בפניהם אותן שהוא מבטל, אבל הוא תמוה בעיני דא"כ למה הוצרך לרשב"ג לומר דאי אזלי הני כתבי ושרו א"א לעלמא ותיפוק ליה בלא"ה כיון דבטלה כולה שלא בפניהם אין יכול לבטל כלל, ועוד דבכולכם קאמר לרשב"ג דיכול לבטל שלא בפני כולם להך לישנא דטעמיה דרשב"ג משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלמא דלא איכפת לן כלל בזה שציוה אותם לעשות מעשה וטעמיה דרשב"ג אינו אלא משום דאיכא למיחש שתינשא שלא כדת ע"כ אין הביטול כלום דאפקעינהו רבנן לקידושין, ועוד דלקמן מוקי הא דאמר לשנים בעדי הולכה והתם לא שייך האי טעמא שציוה לעשות מעשה דהא במתני' לכ"ע יכול לבטל השליחות אי לאו משום תקנה, וע"כ טעמיה דרשב"ג משום דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ויש לחוש שיתן השני הגט אבל מדינא הוי הביטול מעליא, וא"כ גם באומר לעשרה ודאי היינו טעמא דרשב"ג וצ"ע, ועמ"ש לקמן גבי זילו אטמורו:
ועיין ברמב"ם בפ"ו מגירושין שכתב באמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו בפני שנים אחרים שלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' היו י' משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, וכתב ה"ה עיין שם במ"ש שהיה להם לבאר דלמאן דבטליה בטיל ולאידך לא בטיל, ותירץ די"ל שהם סוברין שלא נזכרה הסוגיא אלא לתקנת ר"ג ופלוגתייהו דרבי ורשב"ג בלכתחילה וכן פירש"י, אבל לדידן דקיי"ל כאידך דרבי לא גרע כשמבטלו בפני שנים מאותן עשרה משביטלו בפני שנים מן השוק עכ"ד בקצרה, והלח"מ ובעל ס' פ"י הבינו מדבריו דמפרש דאיירי שביטל כולם ולכן נתחבטו בדבריו, ובעל לח"מ צלל במים אדירים ולא העלה בידו כלום, ואני תמה איך יעלה על הדעת ליחס להמ"מ סברא מוטעת כזו נגד הסוגיא והרי סיום דברי המ"מ שהרמב"ם מחלק בין שליחות לעדות וכמ"ש הר"ן, הרי בהדיא מסקנת המ"מ דעדות שבטלה מקצתה ס"ל דלא בטלה כולה, ובודאי על ה"ה יש לתמוה שלא תירץ מה שהקשה, והנלענ"ד כי היה לו למראות עיניו דברי התוס' או מפרש זולתם שהוקשה להם נימא דרבי לטעמיה אזיל דס"ל ביטלו מבוטל ולעולם ס"ל בטלה כולה, והנה אם נאמר כתירוץ התוס' דלא בטלה כולה גם לרבי לא הוי ביטולו ביטול ומטעם האמור בתוס' לעיל, א"כ ודאי שקושייתו נכונה שהרי מזה שסוברין דיכול לבטל איכא למיטעי ולומר דרבי לטעמיה אזיל ולעולם ס"ל בטלה כולה רק משום דס"ל ביטלו מבוטל ס"ל הכי, וא"כ היה להם לבאר זאת דלרבי אי כתבו אינך לא בטל הגט, ולזה תירץ שסוברין כפירש"י דיכול לבטל היינו לכתחילה, ואי קשיא קושיית התוס' הלא מצינן למימר דיכול היינו דיעבד י"ל כתירוץ הראשון דהא הרמב"ם לשיטתיה ס"ל דבפני השליח א"צ עדים על הביטול ויכול לבטל משמע להו כדין ביטול בפני השליח ואפי' בלא עדים, וא"כ ממילא מזה גופא מוכח דלא בטלה כולה וממילא משמע כיון דלא בטלה כולה יכול לבטל אפי' לכתחילה דליכא למיחש למידי וא"ש, ומה שלא ביאר הרמב"ם זאת י"ל שסמך עצמו על מ"ש כל המבטל לגט שלא בפני השליח מלקין אותו משמע דבפני השליח יכול לבטל אפי' לכתחילה, כן נ"ל לכאורה, אלא דיש לתמוה על מ"ש בשלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה, וכיון דסבירא ליה שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ איך יוכל לבטל שלא בפני השני לכתחילה הא יש לחוש שהשני יתננו להאשה ובאמת נתבטלו כולם וכדאמרינן לרשב"ג אדיעבד, ונראה דהרמב"ם לא מיירי כלל מענין לכתחילה שסמך עצמו בזה על מ"ש שם בדין כ"ו במי ששלח גט לאשתו וביטלו בפני שנים אחרים מכין אותו מכות מרדות שגורם להיות ממזרים, וא"כ סמך עצמו אם הוא באופן שיש לחוש חששא זו אסור לבטלו לכתחילה ואם אין לחוש לכך מותר לבטלו לכתחילה, ומ"ש יכול לבטלו היינו לכתחילה גבי אמר לעשרה, וגם גבי שליח י"ל שכוונתו שיכול לבטל לכתחילה היינו לזה שהגט בידו ואם אין הגט בידו ודאי לכתחילה אין יכול לבטלו ובדיעבד הוי ביטול, וזהו מ"ש אח"כ ואפי' היו עשרה משביטלו בפני א' מהם בטל הגט בזה לא כתב לכתחילה להורות דכשאין הגט בידו לא מצי לבטל וסמך עצמו על המבואר שם בדין כ"ו, כנ"ל ליישב דברי המ"מ:
מיהו לולא דברי המ"מ היה איפשר לפרש דברי הרמב"ם דלשיטתיה אזיל, וי"ל דס"ל גם בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמ"ש התוס' לעיל בקושיא דרבי לטעמיה אזיל דס"ל ביטלו מבוטל, ולפי תירוץ התוס' י"ל דודאי י"ל דגם לרבי אי בטלה כולה הל"ל דלא בטל משום דאיכא למיחש לתקלה, אך לדעת הרמב"ם י"ל דתליא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דפליגי אי מבטלו בפני שנים דלרב ששת דמבטלו בפני שלשה בפני שנים ביטלו אינו מבוטל משום חששא דממזרות דבהא רבי מודה, א"כ גם כאן אי הוה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"ל למימר גם לרבי ביטלו אינו מבוטל דהא בחששא דממזרות מודה רבי דביטלו אינו מבוטל, משא"כ לרב נחמן כיון דרבי ס"ל אפי' בפני שנים דאיכא חששא דממזרות ביטלו מבוטל, א"כ ה"ה אי אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואיכא חששא דממזרות מ"מ לא אפקעינהו רבנן לקידושין משום הך חששא, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה שפסק כרב נחמן דס"ל בכל גווני דביטלו מבוטל, א"כ י"ל דלכ"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפ"ה ביטלו מבוטל, וא"כ א"ש דבכל גווני ביטלו מבוטל. ולפעד"נ שכן מוכח כי יש לי תמיהה גדולה על הר"ן והמ"מ שכתבו דלהרמב"ם יש חילוק ובשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמ"ש הר"ן דלהכי צריך לפלוגי בתרתי והיא תמיה גדולה, שהרי גם באמר לעשרה נעשו ג"כ שלוחים ומה מועיל מה שאין העדות מתבטל הרי השליחות מתבטל, וא"כ כשיתנו לה האחרים את הגט כבר נתבטל השליחות כולה, ואי איירי שלא ביטל רק שלא יכתבו אבל נותן להם רשות להיות שלוחים לענין הנתינה א"כ פשיטא שלא ביטל כולם שהרי רוצה שיתנו הם עצמם הגט, ובאמת לפמ"ש לעיל היה איפשר לומר דאיירי שביטל בפירוש דוקא שלא יכתבו אבל מן השליחות אינו מבטלם ובזה שאומר אל תכתבו אינו מבטל רק שלא יכתבו אבל השליחות אינו מבטל, ובזה י"ל דלא בטלה כולה וגם אחרים יכולים לכתוב ושלוחים מצו להיות אותן שבטלן ג"כ, מיהו לפ"ז נימא דגם לרשב"ג דס"ל בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה רק ס"ל דביטלם גם מן השליחות, וכיון דביטלם מן השליחות שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וגם פשט דברי הרמב"ם לא משמע כן שהרי כתב אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי ה"ז יכול לבטל כו' ומשמע דמבטלן לגמרי אף מן השליחות, ולכן צ"ל כדפרישית דס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ויכול לבטל היינו בדיעבד דקיי"ל דביטלו מבוטל, ודוק היטב: