אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לב:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לב:

דף לב.

בא"ד ורש"י פירש בכריתות כו' דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין כו' אבל זה לא הפקיר את השדה כו' ע"כ נראה כוונת רש"י לחלק ג"כ דמה שאומר ריש לקיש אי איפשי כוונתו אי איפשי בדבר הניתן לי, נמצא שסילק עצמו מן הדבר הניתן והפקר הוי, משא"כ הכא דקאמר אי איפשי אין כוונתו על הדבר הניתן רק אי איפשי שתהא מתנה והרי בע"כ כשקיבלה כבר נעשה מתנה, אלא שצ"ע מי הכריחו לחלק בין קרקע למטלטלין הרי יש חילוק בפשיטות דבריש לקיש הפקיר המתנה ובדרב ששת לא הפקיר, וצ"ל דמשמע כיון דנאמר בלשון אחד ולכן ס"ל בסתמא במטלטלין כיון שמוציאה מתחת ידו ואומר אי איפשי בה הכוונה שאינו רוצה בדבר הניתן, משא"כ בשדה באומרו סתם אי איפשי בה מפרשינן לה שאינו רוצה שתהא מתנה, ולהכי לא אמר כלום, ומ"ש ופריך מסיפא נראה כוונתו כדפרישית לעיל דכיון דמטעם הודאת בע"ד אתינן עלה א"כ ס"ל שהודה שתהיה ברשות נותן נימא דלא מיקרי הודאה רק לענין שתהא הפקר והכי קאמר בטילה היתה מעיקרא בשביל שהפקרתי' ואמרתי אי איפשי בדבר הניתן. ובזה מובן מ"ש רש"י דהוה מצי לשנויי דבדרב ששת שמודה שבטילה היתה מעיקרא אפי' תימא דמשום לשון הפקר נתבטלה שפיר הדרא למרא דבאמר אי איפשי מתחילה קודם שבאה לידו לכ"ע חזרה לנותן כדאמר לרשב"ג, אלא דמשמע דמשום הכי לא איריא דנפרש דברי ריש לקיש דוקא קודם שבאה לידו, אבל למסקנא ע"כ מוכח דריש לקיש איירי דוקא לאחר שבאה מתנה לידו, א"כ ממילא בבטילה היתה מעיקרא שפיר הדרא למרא, ובעל ספר פ"י לא ירד למכוון בכוונת רש"י, והנלענ"ד כתבתי, ודוק היטב. וכבר כתבתי למעלה מה שנ"ל:

בגמרא אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כו' נ"מ להולך לאו כזכי הקשו המפרשים הא בגט אפי' זכי לא מהני, ובתוס' נדחקו ג"כ בזה, ולולא דבריהם היה נ"ל בפשיטות, וכן נראה מפירש"י דודאי אביי קאמר שליח מתנה כשליח הגט שאם ביטלה הרי היא מבוטלת כיון שלא הגיע עדיין ליד המקבל, אלא דמפרש דקשיא הא במתנה לא שייך למימר הכי שהרי מיד כשבא ליד השליח זכה המקבל, וע"ז קאמר נ"מ להולך לאו כזכי, וא"כ שפיר משכחת לה ביטול במתנה וזה ונדכג גם יש לפרש דקאי אמאי דסליק דבטל שתי לשונות משמע, נמצא בין המקבל מפרשינן בטילה לשעבר מ"מ בשליח מתנה והנותן קאמר מתנה שנתתי בטילה היא מפרשינן לה על להבא כיון דלשעבר לא מהני, אלא דלא תימא הרי כבר זכה בה השליח בשבילו, ומפרש דנ"מ להולך לאו כזכי וכאמור ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה להולך כו' בגט כו' דאפי' זכי נמי לא מהני כו' עכ"ל לכאורה יש לפרש בגט נמי שייך הולך לאו כזכי כגון שעשתה שליח קבלה והבעל אמר הולך ותן לה דשייך לומר לאו כזכי דבשליח קבלה מהני זכי, מיהו לקמן דף ס"ג ע"ב מספקא לן בהא אי הולך כזכי דמי, ופריך מהולך מנה לפלוני ואמר רב אם בא לחזור אינו חוזר ומשני התם ספק ממונא ולקולא, ופירש"י דזה שבא להוציא עליו הראיה, וא"כ היכי קאמר כשליח הגט הא בגט בכה"ג ספיקא הוי והל"ל במתנה דאינו חוזר שאינו יכול להוציא מן השליח, מיהו צ"ע מספיקא ה"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא, ולפמ"ש הש"ך בח"מ ס"ס צ"א דבמעות לא שייך מרא קמא כיון שאינו חייב להחזיר אותן המעות, א"כ י"ל דוקא במתנה אינו חוזר ומיירי ביש לו רשות להשתמש בהם, או איפשר שיש לחלק דבמלוה כיון דבודאי חייב לו זכה, משא"כ במתנה מספיקא לא זכה אף כשהוא ביד השליח, וא"כ שפיר קאמרינן דהולך לאו כזכי דמי ומצי למיהדר ביה כנ"ל ודו"ק, ואין להאריך כאן בזה:

בגמרא וקא מיבעיא ליה בטל מהו. רש"י פירש שלא אמר הוא, והרמב"ם מפרש בטל בפת"ח שהוא פועל עבר, ולדידי לפירש"י קשה ל"ל במשנה הוא, ולדעת הרמב"ם אתי שפיר דאיפשר דמספקא לן בלשון מתניתין גופא, ואי נגרוס במתני' בטל בציר"י א"כ מאי פריך מרב ששת דבטילה י"ל שהוא ג"כ בפועל עבר, ואולי י"ל דקים ליה דבטילה דרב ששת הוא כמו בטל בציר"י וא"כ פריך שפיר, או איפשר דלא פריך רק אם נימא במשנה דאפי' בטל נמי הוי ביטול להבא, משא"כ אם נימא דבמתני' דוקא בציר"י י"ל דלא קשיא כלל די"ל דרב ששת דומה לבטל בפת"ח רק אביי מסיק הכא משום דמספקא ליה ג"כ בטל בפתח, ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה שכתב בהרי היא בטילה הרי היא הפקר, ותמהו עליו המ"מ והר"ן דמנ"ל לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דבטילה בציר"י ודאי להבא משמע ולכן מבואר ברמב"ם בטילה בציר"י שיש יו"ד בין טי"ת ללמ"ד, א"כ י"ל דס"ל בציר"י ודאי להבא משמע ולא קשיא לן רק ארב ששת דקאמר בטלה בלא יו"ד בין טי"ת ללמ"ד שהוא ג"כ משמעו פועל עבר ולא צריך לומר ב' לשונות במשמע רק אי בגט מהני בטל בפת"ח, משא"כ בבטל בציר"י ודאי להבא משמע, ולכן כתב שם דבטילה כמו אי איפשי הוא שהוא אינו רוצה בה, וכמו שפירש בכ"מ שם, ובזו יש ליישב דאם נימא דכוונת הרמב"ם לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה, וכמ"ש הר"ן ומ"מ וראב"ד, א"כ תיקשי אמאי לא מייתי בטילה היא דאע"ג דבגט להבא משמע מ"מ במתנה לשעבר משמע וע"ז לא שייך תירוץ הכ"מ שסמך עצמו על מ"ש בנתתי שדה פלונית כו' והלה אומר לא קבלתי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"ש, דמ"מ קשה הו"ל לאתויי דבטילה היא נמי משמע לשעבר אע"ג דבגט להבא משמע, וצ"ל שסמך עצמו אדיוקא שכתב דוקא בהרי היא בטילה ולא זולת, ולפמ"ש י"ל שפיר דהא הרמב"ם מייתי אפי' בגט דבבטל הוי ספק, וא"כ כ"ש במתנה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וא"כ מוקמינן להמתנה בחזקת מרא קמא מספיקא דאי להבא משמע הוי הפקר ואי מעיקרא משמע הדרא למרא לפי גירסת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ, א"כ לא היה צריך הרמב"ם להביא זאת כלל, והא דצריך אביי למימר דשתי לשונות משמע היינו אם נימא דבגט להבא משמע אפי' בבטל בפת"ח, וצ"ל דמ"מ במתנה לישנא דמהני בה והוי לשעבר, משא"כ למאי דמספקא להרמב"ם בפועל עבר ממילא במתנה מספיקא הדרא למרא קמא כנ"ל לכאורה, אלא שראיתי להרמב"ם שם דין ג' גבי שתק ולבסוף צווח כתב שזכה הזוכה מן ההפקר אע"ג דמספקא לן אם הוכיח סופו על תחילתו ולא ס"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא, ומיהו למאי דפרישית י"ל דפשיטא ליה דבטילה בציר"י טפי משמע להבא מבטלה שהוא לשון עבר וממילא מוכח מינה דבטלה בלא ציר"י הוי לשון עבר, ודוק היטב:

ולדעת הרמב"ם ניחא מנהג העולם שאומרים פרורין הפקר דדוקא בבטל שמשמעו פועל עבר מיבעיא לן משא"כ בהפקר, ואצ"ל למ"ש בעל ספר חק יעקב שיש חילוק בין הפקר בציר"י להפקר בפת"ח שאפי' הפקר בפתח איננו פועל עבר שדוקא בטל י"ל שהוא פועל עבר ויוכל לומר בטל את הדבר כמו פקד או שמר, משא"כ בהפקר העבר לא נאמר כי אם הפקיר שהוא הפעיל, וא"כ לעולם להבא משמע ולכן אין העולם מדקדקין בזה

ועיין ברמב"ם הלכות תרומות פ"ט דין ה' ו' שהביא ג"כ הך דשתק ולבסוף צווח וכתב שלכך אין אוכלין בתרומה משום דמספקא לן אם הוכיח סופו על תחילתו, ומייתי בכסף משנה ואמרינן התם דת"ק סבר מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה וכוונתו לסוגיא דכריתות דלדידן דקי"ל כריש לקיש וא"כ לרבנן הפקר הוי עכ"פ ואמאי יאכלו בתרומה וע"ז קאמר דס"ל מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, ובמשנה למלך כתב בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שם זכר למעוכב גט שיחרור ע"ש, ולא זכר סוגיא דכריתות, אלא יש תימה על הרמב"ם הא לריש לקיש שמוכח דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ורשב"ג לא פליג בהא כלל, והכא נראה שרצה ליישב זאת במה שאמר שם ויש מקום שרשב"ג פליג בהא והוא תימה, דהא רשב"ג קאמר דזכו בהם יורשים ובודאי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ואי איפשר לומר דרשב"ג פליג משום הא דוקא דס"ל מעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה דהיכי קאמר זכו בהם יורשים ואם הם כהנים אוכלים בתרומה, וגם מדזכו בהם ש"מ דלאו הפקירא נינהו וצ"ע, ואין כאן מקומו:

שם איבעיא להו הרי הוא חרס מהו. פירש"י להבא משמע או לשעבר משמע, עיין בר"ן ובמ"מ פ"ט מזכיה שתמה על הרמב"ם שחילק בין בטילה היא זו להרי היא בטילה דמנ"ל לחלק בכך, ובס' לחם משנה כתב דנפקא ליה מדהכא חרס הוא לא מהני והרי הוא חרס מהני ע"ש. ולי נראה דעדיין אינו מוכח דהא לא מפליג רב ששת בהא ול"ל למימר ברישא מבוטלת תיבטל ליתני הרי היא בטלה וליפלוג בדידי' ומהכא לא מוכח רק דמהני בגט והיינו משום דשתי לשונות משמע ובגט משום לישנא דמהני ביה קאמר להבא וחרס הוא גרע דאפי' בגט לשעבר משמע, וא"כ במתנה דאמרינן לישנא דמהני בה וקאמר לשעבר גם בהרי היא בטילה י"ל לשעבר הוא, מיהו נ"ל ליישב דהא בלא"ה הקשו התוס' הא ככר זה הקדש מהני וכ"ש למאי דפרישית לעיל בדעת הרמב"ם דבטל דוקא י"ל לשעבר נמי משמע, וא"כ מאי מייתי מהרי הוא הקדש, ולכן נראה דכך מייתי דאם איתא שגם בהרי הוא יש מקום ספק אי להבא אי לשעבר הרי לישנא דהרי הוא מורגל אצל העולם בלהבא איך מעשים בכל יום במי שרוצה להקדיש או להפקיר אומר הרי הוא ולא פריש יהיה הקדש והפקר, אלא ודאי פשטות הלשון הוא להבא בלי שום משמעות לשעבר ולכן גם בחרס אע"ג דחרס הוא לא מהני הך לישנא דפשיטא לן דהוי להבא ומורגל בפי כל להבא גם בחרס להבא, וא"כ מיושב קושיית התוס' דככר זה הקדש י"ל דדומה לבטל ומשמע שתי לשונות ובחרס לא מהני מה שאינו ברור דלהבא משמע דחרס הוא לא מהני ודו"ק:

שם חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו. התוס' תמהו למה יפסל הגט כמבואר בדבריהם, ולולא דבריהם וכל דברי הראשונים היה נ"ל לפרש הפלוגתא דבלא"ה יש להבין לפמ"ש לעיל דהני גיטין הבאים ממדינת הים אע"ג שלא נמסרו ביום הכתיבה כשרים והיינו ע"י שליח אע"ג דמוקדמין הן וא"כ הוא בעצמו אין יכול למסור הגט, וא"כ למאי דאיתא בנזיר דף י"ב דלא משוי שליח רק במידי דאיהו מצי עביד השתא משא"כ במידי דלא מצי עביד לא משוי שליח, וא"כ כיון דאיהו לא מצי לגרש בו איך משוי שליח, ועיין בתוס' שם, וכן נמי מסיק בפ"ק דקידושין גבי כהנים דשלוחי דרחמנא נינהו דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן עבדי, וא"כ כאן בסתמא כבר הגט מוקדם מאותו יום ובאותו יום איהו לא מצי למיעבד וכשהוא עצמו יתננו יהיה פסול, ולכן ס"ל לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו כיון דצריך למנותו שנית על השליחות וכבר נעשה מוקדם, ורב נחמן ס"ל דמ"מ חוזר ומגרש בו כיון דמן התורה כשר גם בשנותנו בעצמו וא"ש, וא"כ י"ל דליכא למאן דאמר שיכול לבטל גוף הגט שהוא נגד הסברא כמ"ש כל הראשונים, רק דמ"מ הסברא מוכרחת מרב ששת, ולמאי דפרישית לא מוכח מידי ודו"ק, ועיין במשנה למלך פ"ט מאישות:

(פיסקא בראשונה היה עושה כו' איתמר בפני כמה מבטלו עבו הקשו התוס' מאי נ"מ בתר תקנת ר"ג הרי תיקן שלא לבטלו, והתוס' ביקשו להמציא שבפחות מב"ד אין ביטולו כלום, והדבר קשה להמציא, וגם פשטא דשמעתא משמע דלא צריך להפקעת קידושין אלא לרשב"ג, ולענ"ד נראה כי בלא"ה צריך ביאור לישנא בראשונה היה עושה ב"ד ולא נקט היה מבטלו בפני ב"ד וכ"ש אי סגי בשנים ה"ל למימר בפשיטות היה מבטלו בפני שנים וגם שנים בוודאי לא סגי בלא"ה, ולכן נראה דבלא"ה נקט במתני' ממקום אחר ולכן נראה שההנהגה היתה שהבעל שהיה מבטלו במקום אחר ולא ידע אם כבר הגיע השליח למקום שנשלח ואיפשר שכבר הגיע ליד האשה ולכן היה עושה ב"ד ולוקח מהם כתוב וחתום שביטלו אז בפניהם כדי לעמוד על הדבר אם כבר הגיע אז הגט ליד האשה וגם פן ילכו העדים למקום אחר ולא ימצא עדים על הביטול ואי איפשר שיקח מהם בכתב דהוי מפי כתבם ואין עדותן כלום ונמצא שלא יהיה לו עדים על הביטול ולא יהיה נאמן בלי עדים ולכן עשה ב"ד ומב"ד סגי נמי כשלוקח מהם כתב כתוב וחתום דלגבי ב"ד לא הוי מפי כתבם ולהכי נקט עושה ב"ד ממקום אחר, ולפ"ז י"ל דלרב נחמן גם השתא אם יש לו כתוב וחתום משנים שחתמו בתורת ב"ד הוי ביטולו ביטול ולא מיקרי מפי כתבם דלהך מילתא גם תרי ב"ד קרי להו כמו בפרוזבול דמייתי מינה, משא"כ לרב ששת בפחות משלשה לא מיקרי ב"ד ואין יכול ליקח מאתם כתוב דהוי ליה מפי כתבם, והכי הוא לרב נחמן בכל מידי דאודועי בעלמא הוא סגי בתרי והיינו טעמא דגם בפרוזבול סגי בתרי, והיינו דמוכח נמי מדחתמו בפרוזבול תרי ש"מ דבתרי לא מיקרי מפי כתבם דתרי נמי ב"ד הוו בכה"ג שאינו על הכחשה והדבר נעשה בפניהם סגי בתרי, ואף דבקיום בעי ג' היינו משום דדמי לעד מפי עד, משא"כ על דבר שנעשה בפניהם להודיע אמיתת הדברים תרי נמי מיקרו ב"ד, כן נ"ל ברור, ונ"מ טובא לדינא דלדידן דקיי"ל כרב נחמן וכרבי דביטלו מבוטל גם אם יש לו כתוב משנים נמי ה"ל ב"ד ולא מיקרי מפי כתבם. ובזה יש ליישב נמי קושיית התוס' שהקשו ביבמות דקאמר התם מפני שהוא ב"ד הא תרי לא הא לתרי נמי ב"ד קרי להו, ולפ"ז ניחא דהא לענין מיאון ע"כ לא קרי לתרי ב"ד דהא מתני' הוא ר"פ ב"ש דב"ה קאמרי בב"ד ושלא בב"ד, ונהי דשלא בב"ד נמי מ"מ בציר מתרי לא סגי, וא"כ חזינן דלתרי קרי לענין מיאון שלא בב"ד, וגם לב"ה נמי בעי ג' רק מומחין אין צריך, כסתמא דמתניתין ריש סנהדרין ודו"ק, ולפ"ז צל"ע מ"ש התוס' בפרק ב"ש דף ק"ז ע"ב דה"ה דסגי בחד דהא התם רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן להדא מילתא, וא"כ י"ל רב נחמן לשיטתיה דלתרי נמי ב"ד קרי להו ומ"מ ב"ד בעי, ואיפשר דזה שלא בפני זה לא מהני, וגם נ"מ כששנים ביחד מיקרו ב"ד לענין מיאון ויכולין לכתוב לה ולא מיקרי מפי כתבם משא"כ בחד דלא מיקרי ב"ד כלל הוי מפי כתבם למאי דפרישית, וצ"ע:

בתוס' ד"ה ורב נחמן כו' וי"ל דהתם כיון דבעינן ג' באודיתא כו' עכ"ל צ"ע דהא השתא קיימינן בהך סברא דתרי נמי מהני לענין אודיתא, וא"כ שפיר קרי להו ב"ד דהא התם ה"ק דאי כתיב ב"ד לא צריך ופריך דילמא ב"ד חצוף הוה ועיקר חששא שמא חשבו שדי בשנים וא"כ לא תירצו כלום ע"ז, וצ"ל לדברי התוס' דלהא לא חיישינן דס"ל בהודאה סגי בב"ד של שנים דפשיטא לן אי ידעי דבעי ב"ד מסתמא בעינן ב"ד של שלשה כמו בכל דינים, אלא דאיכא למיחש דילמא לא ידעי כלל הך מילתא דבעי ב"ד וסבירא להו דסגי בהעדאת עדים בלבד לגלויי מילתא בעלמא, וא"כ כיון דכתבו ב"ד ע"כ ס"ל דבעי ב"ד וכיון דבעי ב"ד ודאי בעי ב"ד הכשר לדיני ממונות, וכיון דלכל ד"ת בעי שלשה גם בהודאה לא הוי בציר מג', דלהודאה אי בעי ב"ד צריך ב"ד הראוי לדון ע"פ ההודאה, ולכן פריך דילמא ב"ד חצוף הוה וס"ל דגם שנים הם ב"ד הראויים לדון דיני ממונות, ובזה ניחא מ"ש בקיום שטרות דילמא ב"ד חצוף הוה, והא לפי האמת כתבו התוס' בכתובות ובריש סנהדרין דלקיום שטרות אף לשטרות בעי ג', ולפ"ז ניחא דה"ק דילמא ב"ד חצוף הוה ומיטעי קטעו דגם בקיום שטרות סגי בשנים, כנ"ל ודו"ק, עיין מ"ש לעיל במשנה:

בא"ד וא"ת מאי נ"מ. כבר כתבתי לעיל בזה, ולא ניחא להו למימר לענין פרוזבול דא"כ הוה ליה לפלוגי בפרוזבול:

בגמרא מוסרני לפניכם פלוני ופלוני כו'. משמע דלרב נחמן סגי בפרוזבול בשנים ובטור פסק בפרוזבול בעי שלשה, ועיין מ"ש לעיל במשנה, ואיפשר דלדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין צריך בפרוזבול שלשה דלאפקועי ממונא ודאי בעי ב"ד, ורב נחמן דוקא לשיטתיה דס"ל שנים שדנו דיניהן דין שפיר י"ל דתרי סגי בפרוזבול משא"כ לדידן לא סגי בלא ג':

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה