אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לב.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לב.

פרק ד - השולח

במשנה השולח גט לאשתו וכו' או ששלח אחריו שליח כו'. כתב בספר פני יהושע נראה מפשט לשון המשנה דאם נאנס השליח בדרך עד שכבר מסר השליח ראשון לא הוי ביטול אף דבשעה ששלחו עדיין לא נמסר ליד האשה, וביקש להביא ראיה מהא דלקמן דאמר זילו אטמורו ומאי הועיל הא יכול לבטל ע"י שליח ע"ש. ולדידי מילתא דפשיטא לי דבשלח אחריו שליח מתבטל הגט מיד בביתו, ולענ"ד הא ליתא ובששלח אחריו שליח אינו עושה רק שמוסר לו כחו שיוכל לבטל שיהיה במקומו לבטל הגט ואין דעתו לבטלו מיד בביתו, וראיה לזה מדאמרינן לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא ואם איתא דנתבטל מיד הרי מדין ביטול עצמו נגעו בו ואין עושה שליח רק כדי שתדע בטרם שיגיע לידה שכבר ביטל בביתו, וגם למה נקט ששלח אחריו שליח הרי כבר נתבטל בעודו בביתו א"ו לא מבטלו מיד, וכן נראה דהא לרב ששת אין הטעם רק משום תקנת עגונות ואע"פ שיוודע לה הביטול מ"מ חששו לתקנת עגונות וא"כ מה תועלת יש בשליחת השליחות הרי בלא"ה יוודע לאשה ולמה ע"י שליח יכול לבטל ושלא בפני השליח אינו יכול לבטל, אלא ודאי לענין זה חששו לתקנת עגונות מאחר שכבר קיבלה האשה הגט והיתה בחזקת מגורשת שייך תקנת עגונות מאחר שכבר הותרה להנשא משא"כ בשולח שליח או שיבטל בפני השליח לא שייך תקנת עגונות מאחר שעדיין לא בא הגט לידה, וא"כ בבא הגט לידה אע"פ שנאנס השליח בודאי למ"ד ביטלו אינו מבוטל לא בטל דמ"מ שייך תקנת עגונות, וה"ה לרב נחמן דבהא לא פליגי דכל שיעשה הביטול שלא בפני השליח לא מהני ואפי' נודע לאשה אח"כ אחר שבא לידה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא בודאי תקנת ר"ג היתה שלא יבטל כלל בביתו שלא בפני השליח, דאי תימא דעיקר תקנתו היתה להודיע לאשה לא משמע כלל הכי דא"כ יוכל כמה פעמים למצא עילות וטעמים על האונס אח"כ, אלא ברור דתקנת ר"ג היתה שלא יבטל כלל בביתו כי אם כשיפגע בשליח או שישלח שליח שיבטל כשיפגע בשליח ואם נתאחר בדרך עד שכבר מסר השליח הגט הרי לא התחיל הביטול כלל, מיהו בהא איכא לעיוני אם ביטל שלא בפני השליח ונודע לשליח הביטול לרשב"ג אם יוכל למוסרו לאשה ויתבאר בע"ה לקמן גבי אמר לעשרה אבל כאן הדבר פשוט דלא איירי רק מביטול השליח כדאמרינן בגמ' דס"ד לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא, אלא דיש לעיין איך יכול לעשות שליח על הביטול הא אמרינן לעיל דף כ"ט דמילי לא מימסרן לשליח ולכן באומר לשנים או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואין להם רשות לעשות שליח ופירש"י שלא מסר להם אלא דברים אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר, וא"כ איך עושה שליח לביטול שהשליח יבטל הא ה"ל מילי, מיהו י"ל דבאומר אמרו מבואר לקמן דמודה ר' יוסי דלא מיקרי מילי שהרי הוא בעצמו מצוה שיאמרו לסופר שיכתוב הגט וא"כ לא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח, רק בלא ציוה לשליח בפירוש והשליח מעצמו עושה שליח אחר בהא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח, וא"כ כשמצוה להשליח בפירוש שהשליח בעצמו יבטל השליח לא מיקרי מילי דהרי הוא בעצמו מצוה לו שיבטל, ועיין בירושלמי, לכן בחמץ קיי"ל דאף שלוחו יכול לבטל, ולפ"ז אין השליח עושה שליח לבטל דמילי לא מימסרן לשליח, ועיין במ"מ פ"ז מגירושין דין כ"ב, וגם מלשון הירושלמי דקאמר עשה שליח להוליך הגט צריך להחזיקו בפני שנים, עשה שליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני שנים משמע דהשליח מבטלו בפני שנים והשליח הוא המבטל, וכן מוכח דאי תימא דהוא מבטל בביתו רק שהשליח עושה להודיעו למה נצטרך שנים ולא יעלה השליח לשנים, דבשלמא אם השליח הוא המבטל הגט שפיר י"ל דהוי כמו שליח להולכה דס"ל להירושלמי דאינו עולה מן השנים דה"ל כבעל דבר שהוא בעל המעשה, משא"כ אם מבטלו בביתו והשליח אינו רק להודיע לא ה"ל בע"ד רק עד בעלמא, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה גט כו' דהשתא א"צ ב"ד כתב בס' פ"י משמע מדבריהם דגם בשלח אחריו שליח א"צ ב"ד, וזהו נגד הירושלמי שאמר צריך לבטלו בפני שנים ע"ש, וכוונתו לרב נחמן ב"ד היינו תרי, וא"כ י"ל להתוס' דלא צריך ב"ד היינו דאפי' תרי לא בעי, ובאמת י"ל דודאי אין צריך אפי' שנים והיינו לענין שאם אמר לשליח שעשאו הבעל שליח לבטל הגט אין השליח רשאי תו למוסרו ליד האשה, ואף שהירושלמי מצריך לבטלו בפני שנים היינו משום חששא שלא ימסור הגט ליד האשה וא"כ תו לא יהא נאמן שביטלו, אבל לפי האמת הגט מתבטל אף שלא בפני שנים ושפיר בטל לענין זה שאין השליח רשאי תו למוסרו ליד האשה, מיהו לפי מה שנראה מדבריהם בד"ה רבי דגם בבעל המבטל בפני השליח צריך שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ אפי' הבעל עצמו צריך שנים כשמבטלו בפני השליח, מיהו י"ל דהתוס' ס"ל דהירושלמי לשיטתיה דס"ל אין שליח נעשה עד ולכן ס"ל דאין השליח עולה לשנים, משא"כ למאי דקיי"ל שליח נעשה עד וא"כ סגי בחד בפני שליח, וכ"ש לפמ"ש הטור דגם הירושלמי לא קאמר רק שאין עולה לשנים אבל לאחד עולה שפיר, מיהו עיקר דיוקו על שלח אחריו שליח לאו דיוקא הוא כלל דהא אמרינן בגמרא דטובא קמ"ל דס"ד לא אלימא שליחותי' כו', ואין כוונתן רק ארישא דהגיע בשליח ולא משמע להו דקמ"ל דלא אמרינן לצעורא קא מכוין כדאמרינן בש"ס דכבר נשמע מאידך בבא כמה גווני דלא אמרינן לצעורא, ולא משמע להו בהך תירוצא דמשום דהגיע ממילא הוי סברא טפי דילמא לצעורא דמ"מ טפי הוה ליה לאשמועינן רבותא בעיקר הביטול דהא חזינן דלא נחית תנא לפרושי כולהו גווני דשייך לצעורא דהא לא פריש נזדמן אצל אשתו, וע"כ כיון דאשמועינן בכמה גווני דלא אמרינן לצעורא תו לא אמרינן כלל לצעורא ולכן כתבו התוס' ה"ט דא"צ ב"ד, אבל אבבא דשלח לא קשיא להו כלל, ואעפ"כ כתבו בא"נ די"ל דקמ"ל בהא דאפי' בממילא לא אמרינן לצעורא:

עוד נ"ל דבלא"ה י"ל לפי דעת הפוסקים לקמן הא דחוזר ומגרש בו משום דלא בטליה מתורת גיטא והר"ן הקשה מנ"ל דלא בטליה לגוף הגט עמ"ש, דהא י"ל שביטלו מתורת גט שהרי הלשון משמע ג"כ הגוף הגט, וי"ל הטעם להנך פוסקים דאי איתא דבטליה לגוף הגט למה הניח הגט ביד השליח, וא"כ באם מבטלו שלא בפני השליח בהאי לישנא י"ל דגם גוף הגט בטל ואינו חוזר ומגרש בו דבטליה לגוף הגט, וא"כ קמ"ל בשליח דאף שאין הגט מתבטל השליחות מתבטל לבד, משא"כ אי הוה נקט האי לישנא בביטלו שלא בפני השליח ואמר גט שנתתי לשליח בטל מבטל לגוף הגט ולהכי נקטיה בשליח דאפי' בהאי לישנא לא בטיל רק השליחות, ולא קשה דיוק התוס', אלא די"ל דהתוס' קשיא להו לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו וגוף הגט בטל ולרב ששת שפיר תירצו דלשיטתו א"ש דא"צ ב"ד דאיהו ס"ל בפני שלשה, וא"ש ודו"ק: הנה הטור בסימן קמ"א הביא דברי הרא"ש כאן שנראה מדבריו דבעשה שליח צריך להחזיקו בפני שנים היינו שאין השליח ממנין השנים, והוא השיג עליו דכוונת הירושלמי שאין השליח עולה לשנים וצריך אחר לצרף עמו אבל וודאי שליח נעשה עד כדקיי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו, ובוודאי שלכאורה ראיית הטור ברורה שתלמוד ערוך הוא, אבל פירושו בירושלמי קשה לי מ"ש עשה שליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני שנים למה לי אחר יצטרף השליח הראשון עם השני ששניהם מעידין על הביטול, ואיפשר לומר דאיירי דעשה שליח בשכר וקצץ לו שכירות, וא"כ השליח השני הוא נוגע שאומר שעשה שליחותו כדי שיתן לו שכרו משום דמאחר שאומר שעשה שליחותו והמשלח אינו יודע מחוייב ליתן לו שכרו, משא"כ בעשה שליח מתחילה להולכה שפיר י"ל דהשליח עולה לאחד להצטרף עם השני דל"ל דאומר שנעשה שליח כדי שיתן לו שכרו דאם לא עשאו שליח באמת לא יתן לו שיאמר שלא עשאו שליח, משא"כ בעשאו שליח בוודאי מחוייב ליתן לו שכרו והוי נוגע במה שאומר שעשה שליחותו, ועפ"ז איפשר ליישב ג"כ דברי הרא"ש דאיירי ג"כ בשכר ומיקרי נוגע כיון דאי הוה המשלח כופר ואומר דלא עשאו שליח לא הוה השליח נאמן דאומר כן כדי שיתן לו שכרו, ואע"ג דבכופר לא יתן מ"מ יחייב את הבעה"ב שבועת היסת, וא"כ לא קשה מהך דקידושין דשם איירי קודם שתיקנו שבועת היסת וגם שם נקט אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה והיינו שלא עשאם שלוחים בפרטות שיקצוץ להם שכר, ובירושלמי נקט עשה שליח ומסתמא לאו בשופטני עסקינן שיהיה שליח בחנם וא"ש, אלא שהרא"ש סיים שהרי הוא עולה במקום הבעל משמע מטעמא דה"ל בע"ד, והאי טעמא אמרינן התם בקידושין לרב ולא קיי"ל הכי, ותימא על הרא"ש שהרי גם הירושלמי ס"ל הכי כמ"ש בפ"ב דקידושין בשליח נעשה עד, ומדברי הב"ש סימן קמ"א ס"ק י"א נראה בשם הב"ח שמחלק בין אחד לשנים לא נחה דעתי בזה ואין להאריך כאן בזה, גם בקידושין בפ"ב נסתפק הרא"ש בזה אם צריך עדים, ואיפשר לומר בלשון הטור דמ"ש צריך לבטלו בפני שנים לא בא אלא לאורויי דצריך עדים בדבר ולא אתי לאפוקי שיהיה השליח עד ונ"מ אם הוא קרוב או פסול: בפירש"י ד"ה בראשונה כו' אלא כו' היה מבטל בפני שלשה. ובד"ה מפני תיקון העולם פירש שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו כו'. משמע משום תקנת ממזרים, והוא תמוה לכאורה נגד הש"ס לקמן למ"ד משום תקנת ממזרים ס"ל כרב נחמן, ועלה בדעתי לומר דבלא"ה כתבו התוס' די"ל דרב נחמן לשיטתיה אזיל דס"ל שנים שדנו דיניהן דין והקשו דרבא אית ליה כרב נחמן דסבירא ליה נמי הלכה כר' יוחנן, ולכן י"ל דהא דאמרינן לקמן בי תלתא אית להו קלא הא ודאי קודם תקנת ר"ג היה יכול לבטלו מתי שהיה רוצה א"כ אפי' ביום שבא ליד האשה היה יכול לבטלו וא"כ בודאי יש לחוש שתינשא בטרם שיוודע לה ואיכא ממזרים אלא דצריכה להמתין ג' חדשים, מיהו אי אמרינן משעת כתיבה א"כ גם בפני ג' יש לחוש לתקנת ממזרים, וא"כ לקמן דקאמר ר' יוחנן ס"ל בפני שנים היינו רק למ"ד משעת נתינה משא"כ למאי דפסיק לעיל משעת כתיבה גם בפני ג' איכא תקנת ממזרים, וא"כ א"ש דרבא פסק כר' יוחנן משום דס"ל משעת כתיבה ושפיר י"ל אף דס"ל דב"ד היינו ג' מ"מ שייך תקנת ממזרים, וא"כ גם דברי רש"י מיושבים לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהן דין וגם ס"ל דהלכתא משעת כתיבה, ובהכי מיושבים דברי הרי"ף שפסק משעת כתיבה והרא"ש הקשה עליו דקיי"ל כרב באיסורא, ולפ"ז ניחא דמוכח הכי למאי דפסקינן כר' יוחנן וגם קיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין מוכח דסבירא ליה משעת כתיבה כדפרישית ודו"ק: ובזה יש ליישב דעת הטור בח"מ סימן מ"ז שפסק בפרוזבול בעינן שלשה והוא תמוה, דהא קיי"ל כאן כרב נחמן דלתרי נמי ב"ד קרי להו והב"י כתב דשם לענין איסורא קיי"ל כרב ששת והוא תמוה, דהא בגט דאיסורא הוא וקיי"ל כרב נחמן דמבטלו בפני שנים, ולמאי דפרישית א"ש דלדידן שפיר י"ל דגם בג' שייך תקנת ממזרים ושפיר הפירוש לפני ג', אלא דהא דפסקינן כרב נחמן היינו משום דבהא קיי"ל כוותי' אפי' בפני שנים הביטול מהני בדיעבד דכיון דאפי' בג' דשייך תקנת ממזרים מהני הביטול ממילא ה"ה בפני שנים, דמאי יש לחלק דכיון דגם בפני ג' שייך תקנת ממזרים וא"ש, אלא דלדעת הטור א"א לומר כן דהרי הטור פסק באה"ע סימן מ"ג דמנין ג' חדשים משעת נתינה וכמ"ש הרא"ש לעיל, וא"כ אי איפשר לומר כמ"ש: ולכן נ"ל ליישב דברי רש"י באופן אחר דהא בלא"ה י"ל שפיר דגם בג' שייך תקנת ממזרים, דכי מילתא דפסיקא שלעולם תדע דלפעמים ודאי משכחת לה שלא תדע כגון שרב הדרך ביניהם וכה"ג טובא, אלא דמשמע ליה להש"ס כיון דחזינן דרשב"ג ס"ל אפי' בדיעבד ביטלו אינו מבוטל ומשום הך תקלה, דבפני ג' רובא דרובא יוודע לה ואף אם לפעמים לא יוודע לה לא מסתבר להפקיע קידושין בשביל כך, וא"כ תיקשי לרשב"ג היכי קאמר ביטלו אינו מבוטל דבפני ג' אין סברא לומר שנתקן שלא יהא ביטולו ביטול ולהפקיע קידושין שהרי רוב פעמים נודע לה במשך ימי הבחנה, אלא די"ל בלא"ה פליגי ר"מ ור"י בכתובות ברדופה לילך לבית אביה א"כ י"ל בקטנה וחולה וזקנה וכה"ג טובא שא"צ להמתין ג' חדשים ומותרת לינשא מיד, וא"כ אף בג' שייך תקנת ממזרים כיון דמותרת לינשא מיד ואי איפשר שיוודע לה כל כך במהרה, וא"כ י"ל דרשב"ג דס"ל בכל גווני ביטלו אינו מבוטל משום דס"ל כר' יהודה דאיכא טובא נשים שאינן צריכות להמתין וא"כ אין חילוק בין שנים לשלשה ולהכי גם בשלשה ביטלו אינו מבוטל, וכן בפ' החולץ למ"ד הארוסות ינשאו א"כ א"צ להמתין ג' חדשים וגם בג' שייך תקנת ממזרים, אלא דלקמן מפרש דלר' יוחנן לשיטתיה ור' יוחנן ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו, ולפמ"ש הש"ך בח"מ סי' קע"ו גם בברייתא יש לפסוק כרשב"ג והביא ראיה מדברי התוס' דפרק איזהו נשך, ואף דשם אגב שיטפא לא דק דשם באמת הוא משנה שלימה מ"מ כיון דלקמן מדמינן הך דשום הדיינים לרשב"ג דמכרן קיים משום מה כח ב"ד יפה לגט, ואף דמפלגינן בין ממונא לאיסורא כבר כתבו התוס' דהיינו בין ממונא דלא טעו לאיסורא משא"כ אי פסקינן בממונא דטעו כרשב"ג ה"ה באיסורא, וא"כ ר' יוחנן פסק כרשב"ג בממונא דטעו ממילא פסק נמי בביטלו אינו מבוטל כרשב"ג, ואם איתא דתקנת רב"ג היתה על שלשה לא מסתבר לעשות תקנה להפקיע הקידושין כיון דליכא תקלה כ"כ, ולהכי מוכרח לומר משום תקנת עגונות דמשום תקנת עגונות אשכחן נמי בריש כתובות דהפקיע הקידושין, ור' יוחנן מסתמא ס"ל לענין הבחנה כר' מאיר דהלכה כר' מאיר בגזרותיו וליכא מאן דפליג ע"ז כדמשמע בכתובות פ' אע"פ, וזהו דוקא לר' יוחנן לשיטתיה דפוסק כרשב"ג, ולכן צריך לפרש דס"ל בפני שנים דשייך תקנת ממזרים ושפיר הפקיעו רבנן הקידושין, משא"כ לדידן דקיי"ל כרבי שפיר י"ל אף דבתחילה חשש בפני ג' ואפ"ה פסקינן כרב נחמן דגם בפני שנים ביטלו מבוטל דהא לא סבירא ליה כלל כח ב"ד יפה אפי' בממונא דטעו ה"ה באיסורא ובכל גווני ס"ל לרבי ביטלו מבוטל דלא סבירא ליה לרבי כלל באיסורא כח ב"ד יפה, ורשב"ג דס"ל אף בגט ביטלו אינו מבוטל היינו משום דס"ל דלא כר' מאיר ואיכא נשים טובא שאינן צריכות הבחנה ושייך גם בג' תקנת ממזרים, וא"ש דברי רש"י: מיהו אכתי יש להבין דל"ל למימר דר' יוחנן סבר בפני שנים ה"ל למימר דסבירא ליה בפני ג' ואף דפוסק כרשב"ג מ"מ הכא לית ליה הלכתא כוותיה, דרשב"ג טעמיה משום תקנת ממזרים והיינו משום דס"ל דלא כר"מ בהבחנה, ולדידן דקיי"ל כר' מאיר בהבחנה לא שייך לומר מה כח ב"ד יפה כיון דליכא חששא דממזרות, ומ"מ יש ליישב זאת דכיון דלרשב"ג גופיה דקאמר התם מה כח ב"ד יפה הדין גם בגט ביטלו אינו מבוטל שפיר י"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו, גם י"ל דא"כ כיון דר' יוחנן פוסק בכל מקום כרשב"ג במשנתנו ולפום פשטן של דברים הני תרתי מילי דרשב"ג שייכן בהדדי אם איתא דסובר לית הלכתא כרשב"ג הכא הוה ליה לפרושי ולהכי נקט בש"ס לפום פשטא דמילתא, אבל לפי האמת לדידן דקיימא לן שנים שדנו אין דיניהם דין לא מסתבר לקרות לשנים ב"ד וע"כ ב"ד היינו שלשה ודו"ק, ואף דפסקינן לקמן כרב נחמן היינו בהא דאפי' ביטלו בפני שנים מבוטל, אבל ב"ד דמתני' י"ל דהיינו שלשה ואפ"ה הטעם משום תקנות עגונות:

ויותר נ"ל דהא יש לדייק לריש לקיש דמוקי משום תקנת עגונות הא לעיל דף כ"ו בכותב טופסי גיטין נקט שיניח כו' מפני התקנה ומפרש בש"ס משום תקנת עגונות, הרי דמשום תקנת עגונות לא נקט מפני תיקון העולם ואמאי נקט כאן מפני תיקון העולם ה"ל לומר ג"כ מפני התקנה, וגם לא מסתבר למינקט תיקון העולם כיון שאינו רק משום תקנת עגונות לחוד, ולכן נראה דלא פליגי רק בתחילת התקנה למה נמנה ר"ג לתקן שלא יהיו עושין כן וקאמר מפני תקנת עגונות דאי לאו תקנת עגונות לא היה ר"ג נמנה לתקן שלא יבטל בפני שלשה שהרי בשלשה יש לו קול וליכא למיחש לממזרים רק משום תקנת עגונות יש לתקן כן, וכיון שכבר תיקן כן מפני תקנת עגונות ממילא השתא איכא תיקון עולם, והוא ע"פ מ"ש התוס' דאע"ג דמלוה בעדים לא גבי ממשעבדי היינו משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ואינו רוצה שיצא הקול, וא"כ מאחר שתיקן ר"ג שלא יהיו עושין כן מפני תקנת עגונות, ממילא דהשתא איכא תיקון עולם דמי שמבטל אחר תקנת ר"ג אינו חפץ שיצא הקול שעבר על תקנת ר"ג שהרי רב מנגיד אמאן דמבטל גיטא, וא"כ לא יוציאו הקול ושפיר איכא תקנת ממזרים גם בשלשה, והן הן דברי רש"י, ולהכי נקט נמי כפל דברים התיקון שלא יהו עושין כן, וכיון שאין רשאין לעשות כן ממילא עכשיו מה שאינו מבטל יש בו תיקון עולם, ומי שמבטל אף בפני ג' יש לחוש לממזרים שלא יוציאו הקול דמסתמא לא ניחא ליה ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולא אמרינן לצעורא קא מיכוין וא"ת פשיטא וכו' והוא עומד וצווח עכ"ל. הא דפסיקא להו דמיירי בעומד וצווח הא י"ל אדרבה דקיי"ל בכל גווני בטל אע"ג דאמר בהדיא דמכוין לצעורא, ואיפשר לומר דאי אמר בהדיא דמכוין לצעורא מהימן הואיל ובידו לגרשה כדאשכחן בבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, מיהו אכתי י"ל למפרע דלא מהימן כדאיתא בב"ב ושם מיבעיא לן אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אי מהימן להבא אי פלגינן דיבורא או לאו, ועיין באה"ע סי' קנ"ב בב"ש שם, ואיפשר לומר כוונת התוס' הרי עומד וצווח הכוונה מה שהוא אומר גט שנתתי לך בטל הוא, ולכן אפי' יחשוב בלבו לצעורא לא הוי רק דברים שבלב ואפי' אומר בפירוש שנתכוין לצעורא, וע"ז תירצו כיון שאינו מביא עדים על כך והיינו לפמ"ש כשמבטלו בפני שליח אין צריך עדים והרי השליח יכול למסור לאשה ושוב לא יהא נאמן שביטלו דיש דברים שבלב דמוכחי שנתכוין לצעורא כנ"ל, ואיפשר לומר עוד כיון דלקמן מסיק דבטל שתי לשונות משמע ומשמע נמי לשעבר רק בגט נקט לישנא דמהני ביה ובוודאי נתכוין לבטל, וכמו שפירש"י לקמן דסתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתי' קטעין, וא"כ י"ל כאן בהגיע ממילא וגם לא אמר בפירוש לישנא דלהבא י"ל דלצעורא בעלמא קאמר וכיון דאין הביטול מוכח ממה שמוציא בשפתים] ואין משמעות מלשונו רק שאיפשר שנתכוון בלשונו לשעבר ואומר כדי לצערה כי השליח יסתפק לו ולא ימסרנו לידה מיד, ולפ"ז איפשר לומר אי הכי כיון די"ל לצעורא קמכווין א"כ אין משמעות בלשונו שנתכוון דוקא להבא די"ל דלצעורא בעלמא קאמר וכיון דאין הביטול מוכח ממה שמוציא בשפתיו אין בביטולו כלום וא"ש כנ"ל נכון, ולענין דינא אם אמר בפירוש שנתכוון לצעורא אם נימא דמהימן הואיל ובידו לגרשה הדבר צריך אצלי תלמוד:

וי"ל עוד דהא לקמן דף ס"ד שם אמרינן דשליש נאמן, ופירשו התוס' דאף אם מסר ליה בפני עדים מ"מ סמך עליו ואפי' אם משקר, וא"כ גם כאן כיון דמניח הגט ביד השליח ואם ימסרנו השליח לא יהא נאמן והאשה תהא מגורשת אמרי' שע"ד כן מניחו בידו נמצא דכ"ז שהגט ביד השליח אין הביטול מוחלט ומניחו ע"ד השליח, ולכן אי הוה חפץ לבטלו היה לוקח הגט מיד השליח, אלא ודאי לצעורא קא מיכוין, ולכן קמ"ל דלא אמרינן הכי, ועיין מ"ש בסמוך, ובזה איפשר ליישב פירש"י בקידושין שפי' דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא בהגיע בשליח, ותמהו התוס' אטו ברשיעי עסקינן, ולפ"ז ניחא דאפי' משקר ע"ד כן הניחו בידו וא"כ לאו ברשיעי עסקינן והיינו משום דקשיא ליה קושיית התוס' הא ביטלו אינו מבוטל לרב יוסף:

בד"ה איהו כו' ותימא דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן כו' עכ"ל הר"ן דחק ליישב, ולי נראה דאהא דאמרינן לדידה ודאי לצעורא קא מיכוון היינו משום דמסתמא השליח היה קרוב יותר למקום הבעל מן האשה וקמ"ל דאפי' עבר על מקום השליח וקידם אצל אשתו וא"כ יש הוכחה דלצעורא מיכוין דאל"כ למה לו להרבות בדרך היה לו לבטל במקום השליח שכבר עבר במקומו וקמ"ל דמ"מ לא אמרינן לצעורא כיון שביטלו בפירוש, וגם בשליח י"ל כיון שציוה לו דווקא לילך אצלה ולא להשליח הראשון שמסתמא קרוב יותר ואפ"ה לא אמרינן לצעורא, וא"כ בנזדמן לא שייך הך אומדנא, כנ"ל נכון וברור:

בד"ה מהו וכו' וסבר שליח דהא דרהיט בתריה כו' עכ"ל. ולכאורה נראה לי דכאן אפי' גילוי דעת אין כאן כי בוודאי תקנת ר"ג היתה שלא יבטל אלא בפני השליח דוקא וא"כ הוא אע"ג דרהיט בתריה היינו משום שאינו מבקש לעבור על תקנת ר"ג ומבקש להשיג השליח דווקא, א"כ אף הוא אין דעתו לבטל כי אם כשישיג את השליח ויבטל בפניו, משא"כ שלא בפניו אינו חפץ לבטל כלל, וא"כ אינו מוכח כלל שרוצה בביטול רק בטרם שיגיע ליד האשה, אבל אם יגיע לידה אף הוא אין דעתו לבטלו, ואפי' קודם התקנה של ר"ג ג"כ בודאי כיון דחזינן דאינו מבטל שלא בפניו חזינן דהוא מהדר דוקא לבטל בפניו וכשאין משיג השליח אף הוא אינו חפץ בביטול כלל ואף שאומר שהיה בלבו לבטל בכל אופן הוי דברים שבלב ממש:

בא"ד וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל כו' עכ"ל הלשון מגומגם, כי אם נחליט מ"ש התוס' לקמן דפליגי רב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו דדוקא בכה"ג הוי הביטול א"כ צריך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין, ובזה ודאי אין לומר שלהחמיר הפקיעו הקידושין, ואם מספקא להו אם התירוץ דלקמן מוחלט הל"ל בפשיטות שצ"ע אי סמכינן על הך סברא שלא יועיל ביטול שלא בב"ד ומ"מ עיקר כוונתם אם נחליט מה שכתבו לקמן דדוקא בכה"ג פליגי ועמ"ש בס"ד:

בגמרא אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו, פשיטא. ויש לדקדק נימא דקמשמע לן דאפי' ביטלו תוך כדי דיבור אע"ג דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בגט אינו כן כדקיי"ל חוץ ממקדש ומגרש כדאיתא בנדרים דף פ"ח ובפי"נ, וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין דין ט"ז, ואיפשר דלא ניחא לן לשנויי הכי דאמאי קמ"ל הך מילתא בשליח הא גם בינו לבין עצמו מצי לאשמועינן הך מילתא, מיהו י"ל דרבותא קמ"ל כשקידם אצל אשתו ולא הספיק לבא אצלה עד שניתן לה הגט ובתוך כדי דיבור ביטלו או ששלח אצלה שליח ולא הספיק השליח לבא אצלה עד שכבר קיבלה הגט, אף דהא י"ל דפשיטא לן דכיון דהגיע לידה כבר היא מגורשת ולא איכפת לן מה שקידם לשלוח שליח דסוף סוף לא ביטלו עד שיבטלו השליח בפירוש, ולהכי נמי לא משני דקמ"ל אע"ג דכבר שלח השליח ולא הספיק לבא אצלה עד שכבר בא לידה די"ל דהא מילתא דפשיטא הוא דכל שלא נעשה הביטול בטרם שהגיע לידה אין בביטולו כלום, אך הא קשה דנוקמא דביטלו תכ"ד כדפרישית, ואיפשר לומר דהש"ס משני קושטא דמילתא לדידן דקיי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, וא"כ מיושב קושיית התוס' (ד"ה איהו] די"ל דקמ"ל לרבא דגם תכ"ד לא מהני וא"ש, מיהו לפי מ"ש הר"ן בנדרים הטעם דבמגרש מתוך חומר הענין עושה אותו בהסכמה גמורה, ולכן גם תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור, וא"כ צ"ע בכה"ג דשלח שליח או שקידם בעצמו וביטל הגט תוך כדי דיבור שלא הספיק לבא מקודם א"כ לא שייך לומר שעשה אותו בהסכמה גמורה דמאי הוה ליה למיעבד א"כ איפשר דמהני הביטול תוך כדי דיבור דהא בכל דוכתי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והרי בודאי עשה הביטול בהסכמה גמורה שהרי טרח ובא או שלח שליח, דנהי די"ל דבא לאחר כדי דיבור לא מהני מה שהקדים וטרח דלא טרח רק אדעתא דכדי שיבא אליה בטרם ימסר הגט לידה ואין דעתו לבטלו כלל שלא בפניו מ"מ בתוך כדי דיבור בכל דוכתי כדיבור דמי, ומדברי הר"ן בתשובה שהביא ב"י באה"ע ס"ס קל"ד שכתב ועוד דאם אין יכול לבטל אחר כדי דיבור גם תכ"ד אין יכול לבטל, ובזה כתב לדחות מה שכתב שם דהא דאשקליה לגיטא לחתני' דר' ירמיה וביקש לדחות דירא פן יבטל הביטול תכ"ד וע"ז כתב דבזה גם תכ"ד לא מהני אף דשם לא שייך הך סברא דעושה בהסכמה גמורה שהרי ע"פ כפיי' נותן גט ואפ"ה ס"ל להר"ן דלא מצי למיהדר אף תכ"ד וצ"ע, ולפי מה שמבואר בדברי רשב"ם בב"ב דף קכ"ט דהא דלא מהני תכ"ד במקדש היינו לחומרא וצריכה גט, א"כ לפ"ז גם מה שאמרו בנדרים בר ממגרש היינו נמי לחומרא דאי חזר תוך כדי דיבור הוי גט מדרבנן לפוסלה לכהונה ושיתפסו בה קידושין של אחר א"ש דלא מצי לאוקמא תכ"ד דאין יכול לבטלו משמע דהוי גט גמור ומגורשת בו לגמרי כנ"ל ודו"ק, וצ"ע מב"ש סימן מ"ט משמע דס"ל כרשב"ם דלחומרא צריכה גט ואח"כ בסי' קמ"א סעיף י"ט כתב דאפי' תוכ"ד א"י לבטלו, גם צ"ע אם אמר גט שנתתי לך ולא הספיק לומר בטל עד שבא ליד האשה:

שם פסול הוא אינו גט לא אמר כלום עכ"ל. קשה לרבא דס"ל גילוי דעתא בגט הוי מילתא א"כ מי גרע לשון זה מאילו אמר ברוך הטוב והמטיב שהרי מגלה דעתו במה שרץ אחר השליח או ששלח אחריו שליח ויאמר לו פסול הוא, וצ"ל דזה גרע דמזה לא משמע רק שמוציא שם פסול עליו והיינו לענין שיתקיים בחותמיו, וכמ"ש באה"ע שם, ועיין בטור מה שמחלק בין גילה דעתו שחפץ לבטלו, ולפ"ז לרבא י"ל דלא איירי בגילה דעתו, ובאמת הוי ערעור ולא אמר כלום אם נתקיים בחותמיו:

בפירש"י ד"ה לא אמר כלום וזכה בה על כרחו ואם יש לו ב"ח גובה אותה. לכאורה י"ל דלא קאמר איפכא דאין ב"ח של הנותן גובה אותה היינו משום דלא פסיקא לי' דאם הוא מלוה בשטר גובה גם ממשעבדי, אלא דלפ"ז קשה איך כתב רש"י בסיפא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי הא קיי"ל דלחוב לאחרים לא מהני ההודאה ושמא אומר כן להפקיע מב"ח, ואי איירי במלוה ע"פ א"ש דכאן נאמן אע"ג דמפסיד לב"ח דאי בעי יהיב ליה במתנה ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וכ"ש לפי מה שאפרש דההודאה הוי במתנה, מיהו במלוה בשטר תיקשי הרי הוא מפסידו דאף אם יתננו במתנה מ"מ יגבה הב"ח דמלוה בשטר גבי ממשעבדי, מיהו י"ל דלא כתיב ביה דאקני א"כ י"ל דמהימן אף נגד מלוה בשטר דאי יחזור ויתננו לו לא יגבה הב"ח דה"ל דאקני, ובטור ח"מ סימן רמ"ה כתב שדעת רש"י שנאמן לחוב לאחרים כיון דלא היתה בחזקתו עדיין, והראב"ד ס"ל דאינו נאמן, וצ"ע דאם יש עדים שניתנה לו ולולא הודאתו היתה בחזקתו למה יהיה נאמן בדבריו להפקיע כח הב"ח, ואי ליכא עדים שניתנה לו רק הוא מודה שניתנה לו אמאי פליג הראב"ד הא מהימן במיגו דאי בעי לא הודה במתנה כלל, וגם אם נפרש דברי רש"י כמ"ש אין הכרח מדבריו כלל דשאני הכא דבידו להפקיעה מן הב"ח וכ"ש אי איירי במלוה ע"פ שיכול לטעון פרעתי א"כ אין לחוש לקנוניא, גם י"ל דרש"י מיירי דעדי השטר הם עדי המתנה והוא מודה שלא נתן לו וגם המתנה קדמה להשטר כפי דברי העדים או שאין כ"י יוצא ממקום אחר והם מעידים על חתימת ידם, וי"ל דהוי עדות המתנה עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי הנותן הודה שלא ניתן לו ולא יצטרכו לשלם לנותן, ואין לומר דמ"מ יפסידו לב"ח דאם יזימו העדים ויפסלו בשביל המתנה לא שייך לומר דישלמו לב"ח שביקשו להפסידו דאם מזימין אותן הרי נפסלו מזמן שהעידו על המתנה וא"כ אין עדותן על השטר כלום, משא"כ ברישא דאמר לשון להבא שהמתנה נשארה בחזקת המקבל ושפיר הב"ח גובה ממנו דעדי המתנה מיקרי יכול להזימן שהפסידו למקבל ודו"ק:

שם בטלה היא משמע בטלה הית' מקודם שקבלתי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי קשיא לן מבטל דגט דלהבא משמע נימא בגט נמי לשעבר משמע רק דקאמר שבטל הוא והוי כאילו הודה שכבר ביטלו והרי הוא נאמן לומר שביטלו במיגו דאי בעי מבטלו השתא ודו"ק, אבל פסול הוא ואינו גט שמשמע לשון ביטול ומוציא שם פסול לא מהני שהרי הלשון משמע שעתה פוסלו ואומר שאינו גט, משא"כ בטל דמשמע לשעבר שפיר מהני שהרי בידו לבטלו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו, מיהו י"ל דמתני' משמע דהוא מבטלו עכשיו בלשון זה שהוא אומר, כדמשמע לשון הרי זה בטל משמע דעכשיו הוא שמתבטל בלשון זה שהוא אומר, ומיירי בהוא עצמו מודה שלא ביטלו מקודם שאין כוונתו לזה כלל רק שעכשיו חפץ לבטלו בזה הלשון שאומר, ובפרט דמתני' מיירי בתר תקנת ר"ג ואינו עובר על תקנת ר"ג וא"כ מסתמא לא ביטלו שלא בפניו ואיירי שמבטלו עכשיו, ולפ"ז למ"ש הרמב"ם דמיבעיא לן בבטל בפת"ח שהוא משמעות פועל עבר אם לשון זה יש לפרש שביטלו מתחילתו, ואם אמר שביטלו מתחילתו ולזה כיון בלשון בטל שפיר י"ל דמהימן הואיל ואז בידו לבטלו, מיהו איפשר דלפירש"י שפירש בטילה היתה קודם שקבלתי ובגט אין לפרש שהכוונה שבטל היה הגט קודם שניתן לשליח שהרי מסרו אח"כ לשליח לגרש בו ובגט לא שייך הודאת בע"ד, וכ"ש לפי מ"ש לדעת רש"י דעכשיו הוא שמקנה לו בקנין אודיתא וא"כ א"ש טובא דזה לא שייך בגט וא"ש, וא"כ בגט לא מהני כלל לשון עבר:

ואיפשר לומר לפמ"ש ליישב דברי רמ"א שכתב בסי' קמ"א סעיף ס' דאין הבעל נאמן לומר שביטלו, וקשה יהא נאמן במיגו שביטלו, ולפ"ז ניחא כיון דתיקון ר"ג שלא יבטל ורב מנגיד אמאן דבטל גיטא ובמקום דמשווי נפשיה רשיעא לא מהימן אפי' במיגו, כמו באנוסים היינו מחמת ממון או באמנה וצ"ע, וגם לפי דברי התוס' לקמן דבביטלו שלא בב"ד אין הביטול כלום א"כ אם אומר שביטלו בינו לבין עצמו שלא בעדים אין הביטול כלום אף דיש להאמינו על כך מ"מ אין בדבריו כלום, וגם זה צ"ע ויבואר לקמן בס"ד:

בתוס' ד"ה מבוטלת כו' תימא דבפ"ב כו' גרסינן איפכא כו' עכ"ל בספר פ"י תמה איך ס"ד לענין הדרא למרא והא עדיף לישנא דלהבא מלישנא דלשעבר ע"ש, ואין כאן תמיה דהא בלא"ה בעי טעמא איך ס"ד למימר באמר לשון אי איפשי שבודאי להבא משמע שתיהדר למרא הרי כבר זכה בה ואיך תחזיר למרא במה שאמר שאינו רוצה בה או בתיבטל להך גירסא, וע"כ צ"ל בהך ס"ד ס"ל דמסתמא כי יהיב אינש מתנה יהיב לה אדעתא דליקבלה מיניה והיינו שתשאר שלו ויהנה ממנה, אבל ע"ד שיפקירנה ואולי יזכה בה איש אשר לא חפץ בו בודאי לא יהיב ליה והוי כאילו התנה שאם יפקירנה קודם שיהנה ממנה לא תהא מתנתו כלום, וא"כ שפיר י"ל בשלמא בלהבא כיון דהוא מפקירה ואדעתא דהכי לא יהיב ליה ולכן הדרא למרא, משא"כ בלשון לשעבר ודאי אינה כלום דלהך גירסא לא ס"ל כלל הך סברא דהודאה היא רק דקאמר שבטילה מתחילה וזה לא הוי לשון הפקר וזה פשוט, אלא דקשיא לי איך ס"ד לומר דבריו קיימים והדרא למרא דתיקשי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי התם ולכ"ע דווקא בשתק ולבסוף צווח אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, משא"כ היכא דקיבלה בעצמו לכ"ע הוי מתנה, וא"כ רב ששת דמיירי לאחר שבאה המתנה לידיה ובזה לכ"ע כבר זכה המקבל, ואיפשר לומר דבהך ס"ד איכא למימר דפליגי רשב"ג ורבנן בהך סברא דרשב"ג ס"ל דאם אמר אי איפשי קודם שנהנה הדרא למרא ורב ששת ס"ל כרשב"ג, ורבנן ס"ל דאינו כלום כיון שכבר זכה ובהך ס"ד סבירא להו לרבנן דלגמרי הוי ברשות השני, ודוקא למסקנא דקיי"ל כריש לקיש דאי איפשי הוי הפקר צריך לאוקמא דפליגי אם הוכיח סופו על תחילתו, משא"כ לס"ד דהדרא למרא י"ל דרב ששת כרשב"ג ולרבנן אי איפשי אינו כלום ואפי' הפקר לא הוי וא"ש, עוד איפשר לומר דודאי אם נימא דהדרא למרא אף לאחר שזכה יש לחלק דבכותב נכסיו והיינו בשכ"מ לא שייך הך אומדנא דאם לא יקבלה ממנו תחזיר אליו דאינו מוכח כיון דבא להפקיע מן היורשים ס"ל גם באי איפשי תו לא יזכו בה היורשים, משא"כ נגד עצמו ודאי מסתמא נותן אדעתא דאם לא יחפוץ ליהנות ממנה תחזיר אליו כנ"ל:

והר"ן כתב ליישב דהא דאמרינן התם להבא דבריו קיימין ולשעבר לא אמר כלום והכא דא ודא אחת, רק שם מיירי לענין הפקר ולענין הפקר דווקא להבא דבריו קיימין משא"כ לשעבר לא אמר כלום לענין הפקר, והכא מיירי לענין דתיהדר למרא דבזו דוקא לשעבר בעינן, ויש לתמוה טובא דא"כ איך ס"ד התם למימר דבריו קיימין והדרא למרא דהא הכא אמר בהדיא לא אמר כלום, ולשיטת הר"ן היינו לענין דתהדר למרא, ועוד קשה מאי משני גבי מתנה לישנא דמהני בה נקט ואכתי נימא דלהבא משמע והוי לישנא דמהני דהא גם בלהבא משמע דהוי הפקר מיהת כמו ברישא דקאמר מבוטלת תיבטל דלהר"ן לא אמר כלום דלא הדרא למרא, אבל לענין הפקר דבריו קיימין ומנ"ל דכוון להודאה והנראה ליישב דברי הר"ן דיש שני אופנים כי יש אופן דמהני דוקא הודאה ולא הפקר ויש אופן דמהני הפקר ולא הודאה והוא למאי דקיי"ל בנדרים דף מ"ה דהפקר בעינן דוקא בפני שלשה וא"כ בליכא שלשה לא מהני מדין הפקר רק בע"כ מדין הודאה, וא"כ א"ש הגירסא דהכא דקאמר בלשון להבא לא אמר כלום היינו בשביל שלא אמר כן בפני שלשה וא"כ לא מהני מדין הפקר, ולכן ע"כ מדין הודאה הוא דקאמר ולכן אמר לישנא דמהני היינו דהוי הודאה דמדין הפקר לא מהני, ובכריתות איירי היכא דלא מהני מדין הודאה כגון שחב לאחרים וס"ל כהראב"ד דבחב לאחרים לא מהני ההודאה וע"כ מדין הפקר קאמר ולכן להבא מהני שפיר, משא"כ בלשון עבר לא מהני לענין הפקר וא"ש, אלא דקשה בבטילה היא דמשמע שתי לשונות והתם דלא מהני מדין הודאה נימא דמהני מדין הפקר ולהבא משמע כיון דמשמע שתי לשונות, ונראה ליישב דבלא"ה קשה נימא הודאת הנותן כמאה עדים דמי, ולכן איפשר לומר דהא דקאמר בטילה דהוי הודאה לאו דמיקרי הודאה לענין שמבוטלת מעיקרא, רק דמבואר בב"ב גבי זוזי דרב מרי דקני להו באודיתא אלמא באודיתא יכול להקנות, וכאן נמי בזה שמודה שבטילה היא וכיון דמהני הודאתו קני ליה הנותן מטעם קנין אודיתא, ובהכי ניחא דקאמר לישנא דמהני בין בגט בין במתנה, וקשה בשלמא בגט י"ל לישנא דמהני ביה שמסתמא הוא רוצה שיהיה קיום לדבריו וכוונתו שיתבטל עתה, משא"כ גבי מתנה איך נימא שכוון ללישנא דמהני שהרי אין זה לשון מתנה כי אם הודאה, ואיך נוכיח מדבריו הודאת בע"ד כיון דאיפשר דלהבא קאמר ואין כאן הודאה כלל, ולפ"ז ניחא דמ"מ שפיר הוי לישנא דמהני והיינו שמתכוין לקנין ובזה שאומר בטילה היא היינו שהיתה בטילה מעיקרא הרי הודה בשדה שהוא של הנותן וקני ליה מדין אודיתא עכשיו שהוא של הנותן, ולכן לא שייך לומר לגבי הנותן הודאת בע"ד כמאה עדים דאנן הכי קאמרינן שבאמת ניתן לו רק בזו ההודאה הוא שחוזר ומקנה לו כמו בזוזי דאיסור אף שידעינן שלא היו המעות לרב מרי מעולם מ"מ מהני מדין הודאה וכאן נמי מהני מדין הודאה שהוא מטעם קנין ולכן שפיר שייך לישנא דמהני ביה שמסתמא כוון שיהיה לשון קנין, משא"כ בכריתות דאיירי בחב לאחרים שאין הודאתו כלום לא אמרינן דנימא דכיון ללישנא דמהני ביה שיהיה הפקר דאנן אמרינן שנתכוין להודאה לחוב לאחרים כדי להפסיד לב"ח וא"ש, וא"כ אתי שפיר נמי דס"ד היכא דהוי הפקר בדבריו הדרא למרא והיינו שמפקירה עכשיו ואנן אמרינן דלא נתן רק אדעתא שיקבל ויהנה מן המתנה, דהא ע"כ הכי ס"ד דלריש לקיש באמר אי איפשי בה ס"ד דהדרא למרא וא"כ שפיר י"ל ברישא דאפקרה דבריו קיימין והדרא למרא, משא"כ בסיפא דהודאה בעלמא קאמר שפיר י"ל דלא אמר כלום דלא מהני מטעם הודאה כנ"ל, עוד י"ל דלהכי לא מהני התם מטעם הודאה דבלא"ה כתבו התוס' לקמן נימא דהודאת הנותן כמאה עדים וכתבו דהנותן לא קים ליה, וא"כ י"ל דשם איירי שהנותן אמר שבודאי קיבלה ממנו א"כ לא שייך לומר הודאת בע"ד דאדרבה נחשוב הודאת הנותן כעדים, ובזה ניחא דנהי דאמרינן לישנא דמהני ביה היינו בדאיהו קא מודה להנותן וכוון להודאה, אלא דאנן אמרינן דניזיל בתר הודאת הנותן שהוא שקיבלה היפך דבריו שאומר בטילה היא, וכאן י"ל דאיירי היכא די"ל דלא קים ליה להנותן דאז הוי הודאת המקבל כמאה עדים כנ"ל:

וכבר עלה בדעתי לקיים בכריתות גירסא הנאמרת כאן וכפירש"י שם, רק שנאמר דריש לקיש שקאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי, ורב ששת קאמר לאחר שבאה מתנה לידו, וא"כ י"ל דריש לקיש קאמר שאף שבשעה שבאה לידו אמר אי איפשי בה מ"מ הוי הפקר שכבר נסתלק הנותן ממנה וה"ל הפקר, ותיקשי התם מסיפא דדבריו קיימין מטעם הודאת בע"ד והדרא למרא, וקשה הא י"ל דמה שאמר בטילה היא הוי הודאה דמעיקרא אמר אי איפשי בה וה"ל למימר דתיהוי הפקר אע"כ גם באמר תחילה אי אפשי בה נמי הדרא למרא, ובזה מיושב בריוח, וכן פירש רשב"ם בב"ב דריש לקיש איירי בשעת מתנה, אלא שאין הסוגיא מתיישבת שם בדבר הלזה דתיקשי מאי מייתי מדין ודברים הא שם היה שדה שלו מקודם, וגם פלוגתא דרשב"ג ורבנן משמע דלכ"ע בשעת מתנה אם אמר אי איפשי הדרא למרא דכי יהיב אינש אדעתא דליקבלה מיניה יהיב וגם מוכח משם דלרבנן אף דלא הוכיח סופו על תחילתו והשתא דקהדר ביה הפקר מיהא הוי, וכבר תמהו התו' בב"ב שם דף קל"ה על פירוש רשב"ם בזה, ומ"מ אחר שכבר טרחתי בזה לא ישוב דברי ריקם ואומר מ"מ הנלענ"ד כי בודאי בדריש לקיש שלא נאמר אחר שבאה מתנה לידו משמע ודאי דבשעת מתנה קאמר, אלא דריש לקיש קאמר הנותן מתנה ולא קאמר מי שנתן, אלא שאף לאחר ששומע הנותן שאומר אי איפשי בה אפי' הכי לא הדר הנותן וקאמר שמ"מ אני נותן לך והוי כאילו גם הנותן אמר אי איפשי בה, ולהכי ס"ל לריש לקיש דהוי הפקר דמאחר שהנותן אינו חוזר בו שפיר הוי ליה הפקר, וא"כ מוכח מדברי ריש לקיש שזה שאומר בשעת מתנה אי איפשי וגם הנותן שאמר אעפ"כ אני נותנה לך מ"מ לא הדרא לנותן ובזה לא שייך אדעתא דליקבלה מיניה דהא חזינן דאף ששומע שאמר אי איפשי בה אינו חוזר ממתנתו, ופריך מדרב ששת, והנה מרישא דקאמר אי איפשי בה לא אמר כלום לא קשיא ליה לריש לקיש והוא דיש הפרש דריש לקיש קאמר באי איפשי בה היינו שאינו חפץ בשדה המתנה ולכן אמרינן דהוי הפקר, משא"כ רב ששת איירי באי איפשי דומיא דתיבטל והיינו אי איפשי שתהיה מתנה ובזה לא אמר כלום שאין רצונו לומר אי איפשי בשדה הניתן ודבר הלמד מענינו הוא דריש לקיש משום דאיירי בשעת מתנה לא שייך לומר אי איפשי שתהיה המתנה שהרי עדיין לא ניתנה לו וממילא אי איפשי בה קאי אשדה, משא"כ רב ששת איירי לאחר שבאה מתנה לידו י"ל דאי איפשי ר"ל איני רוצה שתהא המתנה מתנה, אלא דמדריש לקיש ילפינן אם אמר בפירוש איני רוצה בשדה זו הוי הפקר דהא מוכח כן מדחזינן דאף דבשעת מתנה ודאי אמרינן כי יהיב איניש מתנה אדעתא דליקבלה מיניה ואפ"ה אמרינן דהוי הפקר והיינו משום סירוב הנותן לחזור ולקבלו ואומר אעפ"כ אני נותנה לך וא"כ נשמע ממילא דאי איפשי גם אח"כ הוי הפקר, והשתא פריך שפיר מסיפא דדבריו קיימין והיינו משום דהוי הודאת בע"ד והדרא למרא, וקשה דהוה ליה למימר דתיהוי הפקר דהא כאן באמת כבר נסתלק הנותן ממנו ולא שייך לומר אדעתא דליקבלה מיניה שהרי כבר באה לידו ואנן סהדי שזכה בה נמצא שכבר נסתלק הנותן רק דמחייבינן ליה מטעם הודאת בע"ד לחייב עצמו נגד העדים, מ"מ לענין הנותן מהני העדים לומר שכבר נסתלק וה"ל למימר דתיהוי הפקר ונימא דלא הוי הודאת בע"ד רק שבטלה בשביל שאמר תחילה אי איפשי בה, ומ"מ הנותן נסתלק דהזוכה מן ההפקר יוכל לומר ע"ז נגד הנותן אנא אעדים סמיכנא שכבר נסתלקת וא"כ הל"ל דהוי הפקר, כן נלענ"ד ברור בישוב הגירסא, ואולי מקום הניחו לי הראשונים בזה:

בא"ד והאי דקאמר כו' ולישנא דמהני בה כו' ע"כ. לכאורה יש לחלק בלא"ה דגבי גט כיון שמבקש לבטלו בודאי רוצה שיהיה הביטול עכשיו כי אם לא עכשיו אימתי דכשיגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו, משא"כ במתנה אפי' לא יועיל לשון זה אם רוצה שיהיה הפקר הרי גם עכשיו בידו להפקירה נמצא שלא תפסד מחשבתו במה שלא יועיל הלשון שאמר עכשיו:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה