אור ברסלב
גרש ירחים פרק ד - השולח › דף לד:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ד - השולח · דף לד:

דף לד. מהדו"ת

במשנה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה. ופירש"י שהיתה מפסדת כתובתה, עיין פני יהושע שהקשה לפמ"ש הפוסקים בח"מ סימן פ"ב ס"ח דבחשוד בטוען אישתבע לי נוטל בלא שבועה, א"כ אמאי תפסיד בשבועה דרבנן, ובאמת נראה בלא"ה דהש"ך שם ביקש לתרץ הקושיא דבאה"ע פסק בסימן צ"ו באשה חשודה שכנגדה נשבע ונפטר וביקש הש"ך לחלק דבכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו, ודחוק הוא לתלות בהך דינא, וגם מתני' משמע דלכ"ע מפסדת אפי' למ"ד כתובה דאורייתא, ועוד א"כ נימא בהוציא עליו שטר חוב שניתן לו במעמד שלשתן שלא זכה רק מדרבנן יפסיד, מיהו לזה י"ל דמ"מ חיוב הממון הוא מן התורה, מיהו נלענ"ד דודאי בשט"ח אם תימצי לומר שיפסיד ע"י שלא יוכל לישבע מפני שהוא חשוד, א"כ י"ל בלא"ה הא קיי"ל אחריות טעות סופר הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפי' לא התנה אמרינן דהוי כאילו התנה שיגבה ממשעבדי, א"כ ממילא הוי כאילו התנה שיפרע בלא שבועה, דאם יפסיד על ידי חשדו, אם כן כיון דבבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה והוא חשוד, א"כ לא אהני ליה השט"ח כלל לגבות מלקוחות, א"כ גם זה בכלל תנאו שיגבה מלקוחות בלא שבועה כיון דלא שדי אינש זוזי בכדי הוי כמו כל אחריות, ואפי' נעשה חשוד אחר ההלואה לא ראו חכמים לחלק בכך דלא מיסתבר שיגרע מה שנעשה חשוד אח"כ מזה שנעשה חשוד מקודם, לכן נכון הדבר שלא יפסיד ע"י חשד, משא"כ באשה שאין תכלית הנשואין בשביל שתגבה ממשעבדי, א"כ י"ל כשהיא חשודה לא תיפרע כלל בלא שבועה, ולק"מ ודו"ק:

מיהו נ"ל בלא"ה לא דמי למתני' דהכא שהב"ד נמנעו להשביעה ואי איפשר לב"ד לוותר על ממון יתומים שתטול בלא שבועה שהרי אינה חשודה בהחלט רק הב"ד לא נזקקו להגבותה הכתובה ואילו היו פוסקין הב"ד שתטול בלא שבועה הרי כל תקנת השבועה בטילה שכל אלמנות אי איפשר להשביען לכן נמנעו להשביעה, ואחר שידוע שלא תגבה ממילא אדעתא דהכי נישאת לו כפי תקנת חכמים וזהו דוקא במשפט כולל ותקנה קבועה, אבל בהוציא שטר והוא חשוד שבא הדבר במקרה י"ל שלא העמידו דבריהם שיפסיד בשביל שאין יכול לישבע השבועה דרבנן, אלא דר"ג חש לתקנת האלמנות להגבותן ע"י נדר:

בתוס' ד"ה אין כו' וא"ת והא לא ניתנה כתובה כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דהכא מתפיס לה צררי דכל זמן שלא נפרעה הכתובה מגיע לה מזונות מיורשיו וכשמתפיס לה צררי נמצא שכבר נפרעה הכתובה ואין לה עוד מזונות מיורשים וא"כ מרויח בזה, ואיפשר התוס' לשיטתם דס"ל דיש כתובה לארוסה, א"כ מתני' קפסיק ותני אפי' אלמנה מן האירוסין ובאלמנה מן האירוסין ליכא טעמא דמזונות, מיהו קשה הא הך דנמנעו מלהשביעה מסיק משום דבההיא הנאה דטרחא קמי יתמי וזה דוקא באלמנה מן הנשואין שיש לה מזונות וניזונת בתפוסת הבית, אבל אלמנה מן האירוסין שנסתלקה מן היתומים לא שייך בה האי טעמא וצ"ל משום לא פלוג, א"כ שפיר י"ל דהכא לא שייכא החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמרויח מזונות ודו"ק:

בד"ה מאי אירי' כו' ואי משום כו' ה"ל למיתני כו' ונמנעו מלהשביע את האלמנה עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי משני הש"ס אלמנה איצטריכא ליה דמ"מ אי הוה תנא נמנעו מלהשביע את האלמנה נמי הוה שמעינן דגם אלמנה משביעין, ויש ליישב, מיהו לולא דבריהם נ"ל ליישב דבלא"ה הקשו בסמוך הא כבר נשמע מפ' הכותב מנכסי יתומים כיצד היתה כתובתה אלף זוז, ויש ליישב דודאי סברא דחינא לא שייך אלא בעיקר כתובה ששוה בכל האלמנות ותקנת חכמים, אבל התם דרוצה לגבות התוספת הוי כשטר בעלמא וקמ"ל הכא אין אלמנה נפרעת פסיק ותני אפי' לא באה לגבות רק העיקר, וא"כ לא קשיא מה שהוקשה להתוס' הא צריך למיתני דנמנעו מלהשביעה, ולפ"ז י"ל שפיר דה"ל למיתני נמנעו מלהשביע את האלמנה, ומשני שפיר אלמנה איצטריכא ליה היינו כל האלמנות אפי' לית לה תוס', ואי הוה תני רק הך דנמנעו מלהשביע את האלמנה ה"א דהיינו אי אית לה תוספת קמ"ל מילתא פסיקא דאין שום אלמנה נפרעת אפי' אין לה רק עיקר כתובה, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בסמוך לימא דנקט אלמנה אע"פ שהוא תוך זמנו, ולמ"ש לא קשיא מידי דזה כבר נשמע ממתני' דפרק הכותב דמנכסי יתומים לא תיפרע אלא בשבועה אפי' התוספת דלאו תנאי ב"ד הוא ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה