אור ברסלב
גרש ירחים פרק ג - כל הגט › דף כח.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ג - כל הגט · דף כח.

דף כז:

בגמרא רבב"ח אמר כו' הלכה שלא עבר אדם שם. ויש לדקדק לרבה דמוקי לעיל דדוקא בהוחזקו ושיירות מצויות חיישינן לאחר אבל בלא הוחזקו לא א"כ קשה כיון דלאלתר היינו שלא עבר אדם שם א"כ ליכא ריעותא במה שהוחזק יוסף בן שמעון וה"ל כלא הוחזקו וא"כ בכה"ג אפי' לזמן מרובה כשר, וצ"ל דמאן דס"ל שלא עבר אדם שם ס"ל אפי' בלא הוחזקו ושיירות מצויות חיישינן אע"ג דרשב"א קאמר הכי לעיל בברייתא לא קשיא איך פליג ארשב"א י"ל דדייק ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דאפי' בשיירות מצויות לא חיישינן, ובהכי ניחא דקשה הא משמע לכ"ע באין השיירות מצויות ולא הוחזקו לא חיישינן וא"כ קשה נהי דעבר אדם שם מ"מ לא מיקרי שיירות מצויות משום הכי, ולפ"ז ניחא די"ל דפלוגתייהו בהוחזקו לכן בעבר אדם שם חיישינן שמא יב"ש אחר הוא או מילי מסר, אבל בלא הוחזקו ודאי משום דעבר אדם שם אינו בכלל שיירות מצויות, ועיין ברשב"א ור"ן ובב"י סימן קל"ב:

בתוס' ד"ה מצאו כו' דאי מכיר את הגט נ"ל שמצאו בחפיסה עכ"ל וקשה הא גופא למה נקט ההכרה על החפיסה ולא נקט על הגט עצמו, עמ"ש לעיל, ואיפשר להביא מזה ראיה לדעת מהר"ל מפראג שהביאו הב"ש בסימן י"ז דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה דלשינויא דסימנין דרבנן לא צריך להמציא סברא דשאלה, והשתא י"ל שפיר דבלא"ה הקשו התוס' דניחוש לשאלה ונדחקו, ולפ"ז י"ל שפיר דודאי י"ל מצאו בחפיסה זה עצמו שנמצא בחפיסה הוי סימן כמו שנסתפקו בתוס', מיהו סימן מובהק ודאי לא הוי, והשתא א"ש ממנ"פ אי סימנין דרבנן קמ"ל שפיר דסגי במכירו לחפיסה ולא חיישינן לשאלה ואי סימנין דאורייתא א"כ שפיר הוי סימן שמצאו בחפיסה ומ"מ כיון דחיישינן לשאלה יש לפרש אם מכירו לגט דלא מהני הסימן דכיון דסימנין דאורייתא חיישינן לשאלה ובעינן שיכיר הגט ולרבותא נקט דאע"פ שמצאו בחפיסה מ"מ בעינן שיכיר הגט:

והר"ן פירש דתרתי קתני מצאו בחפיסה ויש לו בה סימן או שמכירו לגט בטביעת עינא כשר ע"כ, וקשה הא סימנין לאו דאורייתא וצ"ל שיש לו סימן מובהק, וקשה למה נקט סימן בחפיסה והכרה בגט ליתני תרתי בחפיסה או בגט, ונראה לפרש דעת הרי"ף שפסק דלא כרבה וכתב דרב אשי דמוקי בסימן מובהק לא ס"ל כרבה, והר"ן דחה דבריו די"ל רב אשי מוקי בסימן מובהק אפי' בתרתי לריעותא, שכיחי שיירתא וגם הוחזקו, ונראה דהוכחת הרי"ף כך הוא דבלא"ה כתב הרא"ש בדעת הרי"ף דאע"ג דביבמות דף קט"ו קיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק חילק הרא"ש דלענין מיתה משום עיגונא מקילינן כרבה אבל לענין גט דאיפשר בגט אחר פסקינן כר' זירא וחיישינן בחד ריעותא, והשתא י"ל דהרי"ף מפרש לישנא דמתני' מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר שנדחקו בפירושו לכן ס"ל להרי"ף דודאי חפיסה עצמו מה שנמצא בו מיקרי סימן וכמ"ש התוס' וכן אם מכירו לגט כשר ולא קשיא פשיטא די"ל דבהכרה דהגט איפשר לחוש שטוען בדדמי וכמ"ש התוס' לעיל, קמ"ל דמ"מ מכירו כשר ולא חיישינן שמא מתוך שלא הוחזקו שני יב"ש אומר בדדמי שהוא גט שלו קמ"ל, והשתא י"ל דמצאו בחפיסה הוי סימן אלא דקשה הא לא הוי ס"מ ביותר, ולזה י"ל דמ"מ כיון דמתני' בחדא ריעותא איירי א"כ מה"ת בלא"ה לא חיישינן שהוא אחר כיון דאיירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו דבמיתה כה"ג לא חיישינן רק לחומרא דרבנן, א"כ י"ל דמהני שפיר מה שמצאו בחפיסה אע"ג דלא הוי ס"מ ביותר דאחששא דרבנן שפיר סמכינן אסימן אמצעי, וא"כ א"ש מצאו בחפיסה כשר וכן אם מכירו כנ"ל, אלא דקשה לרבה דמוקי מתני' בתרתי ריעותא וא"כ קשה איך יפרש מצאו בחפיסה כיון דבתרי ריעותא ודאי איכא חששא דאורייתא איך יועיל סימן שנמצא בחפיסה הא פשיטא דלא הוי ס"מ ביותר וכמ"ש התוס', וצ"ל דרבה ס"ל סימנין דאורייתא וא"כ שפיר מהני הך סימן שנמצא בחפיסה, והשתא י"ל שפיר מוכיח הרי"ף דרב אשי דבתרא הוא לא ס"ל כרבה דהא רב אשי מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן, ואי סימנין דרבנן קשיא אמאי מהני סימן שהוא בחפיסה וע"כ לומר דמיירי בחד ריעותא א"כ מוכח דלא כרבה, וא"ש דברי הרי"ף ודו"ק:

עוד איפשר לומר דס"ל להרי"ף דלרבה דבעי תרתי לריעותא שיירות מצויות והוחזקו, א"כ כיון דבלא הוחזקו לא חיישינן לאחר א"כ אפי' סימן אמצעי נמי מהני, דנהי דהוחזקו שני יב"ש מ"מ הסימן לא הוחזק ולא גרע סימן אמצעי בהוחזקו מלא הוחזקו בלא סימן, והשתא שפיר פשיט הרי"ף כיון דרב אשי בעי סימן מובהק ע"כ לא ס"ל כרבה, ואיפשר שגם דעת רש"י כן שפירש במשנה ויש סימן בחפיסה ולא פירש סימן מובהק היינו משום דפירש הסוגיא לרבה ולרבה סימן שאינו מובהק לא גרע מלא הוחזקו, ולפ"ז לפמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף דבמיתה קיי"ל כרבה אפי' הוחזקו ויש סימן אמצעי כבעל העגונה סמכינן שפיר דהוי כלא הוחזקו, ועיין בתשובתי באריכות ודו"ק וצ"ע:

במשנה המביא גט והניחו זקן או חולה. לכאורה לשון והניחו אינו מדוייק אזקן, דבשלמא חולה איפשר שיבריא אבל הזקן לא יחזור לילדות, ואיפשר דקאמר שהניחו שם ע"י שהוא זקן ותשש כחו לשוב לביתו אפ"ה הוא בחזקת שהוא קיים, וצ"ע אם הוא זקן וחולה בשני הריעותות:

שם בחזקת שהוא קיים. וצ"ע אם אחר הנתינה נודע שמת ויש ספק אם מת קודם נתינה או אחר נתינה אם נחזיק לומר השתא הוא דמת או כיון דמת לפניך יש לחוש שמא קודם נתינה מת, עיין ט"ז יו"ד סי' שצ"ג ובחידושי נדה. ולכאורה קשה אם נימא דכשימות ניחוש למפרע א"כ איך נותנו בחזקת שהוא קיים הא סוף כל אדם למות וכשימות נחזיק למפרע שכבר מת בשעת נתינה, אע"כ לעולם אמרינן השתא מת, וי"ל דמ"מ לא ניחוש דאם תאמר בודאי ימות מ"מ איפשר שלא יפול ספק בזמן מותו, ועיין בספר התשובות שלי ואין להאריך כאן בזה, ועיין לקמן דף ע"ו ע"ב במשנה משמע דספיקא הוא אפי' בבריא, ועיין מ"ש בר"ן ס"פ מי שאחזו:

בגמרא אמר רבא כו' וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. לכאורה קשה פשיטא כיון דרוב גוססין למיתה רובא עדיף מחזקה ופשיטא דלא יתננו לה בחזקת שהוא קיים, ואיפשר דקמ"ל שאם גם היבם היה גוסס א"כ אם ניזול בתר רובא הרי גם ליבם נחזיק למת ופטורה מן היבום קמ"ל דמ"מ לא יתננו לה דלא פלוג רבנן בין היבם גוסס או חולה, עוד נראה דאפי' הלך בעלה עם צרתה למדינת הים דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות כדאיתא ביבמות פ' האשה בתרא אלא משום דאיכא חזקה ליבום ומיעוט מפילות, וא"כ י"ל דאיכא כנגד מיעוט מפילות מיעוט גוססין לחיים ולא תצטרך חליצה קמ"ל דלא מהני ודו"ק:

שם רמי ליה אביי לרבה תנן המביא גט כו' ורמינהי כו'. לכאורה קשה נימא גט שאני דהא צריכה להמתין ג' חדשים ואחר שלשה חדשים כיון שעדיין לא נשמע שמת ומיתה קלא אית ליה להכי סמכינן טפי אחזקה, משא"כ בה"ז גיטך שעה א' קודם מותו מחמרינן טפי דלא נודע עת מותו, ואפי' אם הדרך רב יותר מג' חדשים לא דמי לתרומה דיש להחמיר טפי, דהא למאי דמשמע בש"ס לקמן דמחלק בין איפשר ללא איפשר משמע דהצריכא להחמיר מדרבנן דאינו מן התורה לא שייך לחלק בין איפשר ללא איפשר, וא"כ י"ל בתרומה מחמרינן טפי משא"כ בגט שממתנת ג' חדשים אף לפעמים שמיתרמי דרך רב לא החמירו חכמים דלא שכיח כ"כ, ונראה מכאן לסייע לדעת הרי"ף שפסק לעיל דף י"ח דמנינן משעת כתיבה והרא"ש תמה עליו למה פסק כשמואל נגד רב, ולפ"ז ניחא דמוכח כאן מדברי אביי ורבה בפשיטות דמשמע להו שלא לחלק בין מביא גט להז"ג שעה א' קודם מותו וקשיא מנ"ל דילמא לענין גט שאני שצריכה להמתין שלשה חדשים, אלא ודאי ס"ל בגט מנינן משעת כתיבה וא"כ נישאת מיד אם נשתהה בין כתיבה לנתינה ושפיר מדמי להו להדדי ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה תרומה איפשר תימא כו'. התוס' נדחקו לתרץ הקושיא ובספר פני יהושע האריך ליישב דבמתני' י"ל דאיכא חזקה דמוקמינן לה בחזקת היתר לתרומה משא"כ בהרי זה גיטך שעה א' קודם מותו איתרע לחזקת היתר דתרומה כיון שנתן לה גט עכ"פ ומדמי לספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיכא ריעותא בגוף החזקה עיין שם שהאריך, ובעניותי שמעתי ולא אבין מה חילוק בזה דמ"מ כל הריעותא בא מכח שדנין עליו המות שאין הגט חל רק שעה א' קודם מותו ומה מקום לחלק בזה לא חילק ולא בילק ידענא, גם בספק קרוב לה כתבו התוס' בכתובות דמוקמינן אחזקה, ומה שכתב ראיה ברורה מהא דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי ולא מוקמינן לה בחזקת היתר, לפענ"ד לא מן השם הוא זה, והסברא הנכונה נראה כמ"ש בחידושי בריש נדה במקוה שנמדד ונמצא חסר דחשבינן ודאי מכח תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך אף די"ל שטהרות שנגע בהם יש להם חזקת טהרה כנגדו אזלינן בתר עיקר הטומאה וכיון דגברא בחזקת טומאה הבא מכחו כמוהו, וזה נלענ"ד בסברא באשת חרש שדנין הספק על החרש עצמו מה הוא ולגבי נפשיה לא שייך חזקה והרי הוא ספק בן דעת או אינו בן דעת והאשה שנתקדשה לו כמוהו ולא משגחינן בחזקה דידה וזהו סברא נכונה:

ואשר אחזה לי אנכי בישוב תמיהת התוס' נלע"ד דלקושיית תרומה אתרומה יש לתרץ שפיר דהא בהך דהרי זה גיטך שעה א' קודם מותו ע"כ בלא מעכשיו איירי דאילו אמר מעכשיו פשיטא שאסורה שהרי אימת שימות תהיה זרה למפרע וזה סוף כל האדם ומשום דדילמא היא מייתא ברישא פשיטא דלא שרינן לה בתרומה ולא דמי להכא כלל, אלא בלא מעכשיו איירי וא"כ אין הגט חל עכשיו כלל וא"כ הוי כמו דבר שיש לו מתירין דהא יוכל לחזור בגט ויקח הגט ממנה או שיחזור בגט ומה לו ליכנס לספק אם רוצה בכך דוקא אין לנו ליכנס בספק להעמיד עקשותו ורצונו, משא"כ במשנה דלא סגי בלא"ה אם לא תעמידו בחזקת חי תאסר בתרומה לחלוטין ואין מקום לקושיא, אלא די"ל מסתמא לאו בשופטני עסקינן שיתנה כה"ג, אלא מסתמא הוא ג"כ מפחד פתאום שמא ימות פתאום ותיזקק ליבם וא"כ שפיר הוי לתקנת עגונות שלא יחזור בגט, וא"כ י"ל דלהכי פיו פתח בחכמה להביא מרישא דחזינן דנותנו לה בחזקת שהוא קיים ומאי נ"מ ע"כ שלא תיזקק ליבם וא"כ חיישינן לתקנת עגונות גם בזה שלא תיזקק ליבם וסמכינן אחזקה משום הכי, וא"כ קשיא ליה שפיר גם בה"ז גיטך שעה א' קודם מותו לא נימא דלכך לא סמכינן אחזקה כיון דאיפשר שיחזור בגט דהא חזינן גם במשנה שסמכו ע"ז שלא תיזקק ליבם סמכינן אחזקה אף דאיפשר בחליצה פריך שפיר מגט אתרומה, ושני ליה דמ"מ חיישינן טפי שלא תיזקק ליבם מהך דתישרי בתרומה שפיר פריך ליה תרומה אתרומה כיון דמוכחא מתני' שאין זה תיקון שיבטל הגט ותהא זקוקה ליבם א"כ ס"ל דשניהם שוין והכל נכון כפתור ופרח, ודו"ק היטב:

ועוד נראה לי ליישבם פשוט דודאי י"ל דבפשיטות לא קשיא ממתני' די"ל דבאומר ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו לאו בשופטני עסקינן ומסתמא איירי במי שדואג מסכנת מות א"כ מסתמא הוא בגדר חולה, וא"כ בלא רישא י"ל כאן בחולה כאן בבריא ובחולה חיישינן טפי למיתה, ולהכי מייתי בתחילה רישא דמיירי בחולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים א"כ משמע הך דתרומה בהלך למדינת הים מיירי אפי' בחולה במדינת הים דומיא דרישא ואפ"ה אוכלת בתרומה, וכן משמע באמת וכן מבואר ברמב"ם פ"ט מתרומות בהניחה בעלה גוסס אינה אוכלת בתרומה הרי דמדמה תרומה לגט וא"כ משמע דסיפא ארישא קאי פריך ליה שפיר דכיון דברישא אפי' חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים גם סיפא איירי בהכי:

ועוד נ"ל דבלא"ה יש לחלק דבאומר ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו כיון דלא אמר מעכשיו א"כ צריך שיהיה הגט ברשותה או במקום הראוי לקנות כדאיתא באה"ע סימן קמ"ו, וא"כ בהוציאה הגט מרשותה ונתנתו בר"ה אי איפשר לגט לחול אפי' ימות וא"כ יכולה לאכול בתרומה וא"כ י"ל דהוי כמו לכתחילה אלא דאביי דרמי ליה ממתני' דנותנו לה בחזקת שהוא קיים משמע ליה דהיינו נמי לכתחילה והיינו כשהיבם כאן דאיפשר בחליצה, לכן פריך ליה שפיר ממתני' וכי שני ליה רבה דגט מיקרי לא איפשר והיינו משום דלא פלוג רבנן בין שהיבם כאן או אינו כאן ומיקרי לא איפשר ותרומה קרי לה איפשר א"כ כל אכילת תרומה מיקרי איפשר רמי ליה שפיר אמאי אסורה לאכול בתרומה מיד הא חזינן אפילו היכא דמיקרי איפשר מותרת לאכול בתרומה, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה גט לא איפשר כו' דאי חיישת אין לך שולח גט כו' עכ"ל. צ"ע דביש לו בנים יכול ליתן הגט ממה נפשך אם מת א"צ גט ואם חי נפטרה בגט ואפילו באין לו בנים עכ"פ תוכל ליפטר בחליצה מן היבם רק אם אין היבם כאן או שאינו מתרצה לחלוץ, ואיפשר דס"ל לרש"י דגם ביש לה בנים לא יוכל ליתנו לה דשמא יתברר אח"כ שמת ומותרת לכהן ואתה מצריכה כרוז לכהונה, כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות כה"ג בצרתה במדינת הים דחיישינן שמא יהיה הולד בן קיימא ואתה מצריכה כרוז לכהונה והכא נמי איכא למיחש להכי, ובהכי ניחא מה שכתבתי לעיל דקשה מאי קמ"ל רבה בגוסס, ולפ"ז ניחא דאפי' יש לה בנים לא יתננו לה משום הך טעמא דתצטרך כרוז לכהונה ודו"ק וצ"ע, עיין מ"ש בחידושי לאה"ע סי' מ':

בתוס' ד"ה שאני התם כו' פירוש כו' עכ"ל. דבריהם דחוקים, ולולא דבריהם נלע"ד לפרש בפשיטות שהרי אסרה עליו שעה א' מחיים היינו דאם נתיר לה לאכול בתרומה א"כ נתיר לה לעולם וזה ודאי שלא כדין שהרי עכ"פ שעה א' אסורה בבירור לכן אסורה לעולם והיינו דמתקיף לה ר"פ דילמא איהי מייתא ברישא א"כ אינו מוכח שיעשה שלא כדין והוי כמו במתני' אף שסוף אדם למות מ"מ מותרת כל ימי חייה, כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה הא כו'. סברת התוס' דגם ר"מ חייש לשמא ימות לזמן מרובה, ולפ"ז בנוד מדמי לשמא ימות לזמן מועט ובהא פליגי ר"מ ור' יהודה, ומתני' דלא חיישא לשמא מת לזמן מרובה לא אתיא כר"י דכיון דחייש לשמא ימות לזמן מועט יש לחוש שמא מת לזמן מרובה דהכי ס"ל לאביי, ורבא ס"ל דאף דר"י חייש לשמא ימות לזמן מועט מ"מ לשמא מת אפילו לזמן מרובה לא חייש, מיהו קשה איך אמר הא ר"י הא הך דה"ז גיטך שעה א' קודם מותו הוי שמא ימות לזמן מרובה וא"כ אפי' כר"מ אתיא, ואיפשר לומר דה"ז גיטך שעה א' ע"כ לא איירי במעכשיו, וא"כ קשה הא הגט הוא מוקדם, וצ"ל דאיירי לאותו יום א"כ הוי לזמן מועט, מיהו איפשר דכתב בו שבוע או חודש וי"ל דמ"מ תהא מותרת לאכול בתרומה בכל פעם דהוי שמא ימות לזמן מועט דלא חיישינן לר"מ:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה