אור ברסלב
גרש ירחים פרק ג - כל הגט › דף כז:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ג - כל הגט · דף כז:

דף כז.

בגמרא ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ופליגא דרבה. בחידושי הרשב"א תמה על זה כיון דר' זירא לא אמר טפי מלישנא דרבה מהיכא תיתי להעמיד בדבריו דפליג אדרבה ונדחק בזה, וגם בפ"י דחק, ולי נראה עפמ"ש בחידושי ב"מ דקשה איך מוקי בהוחזקו ואין שיירות מצויות, הא בשני יוסף ב"ש בעיר א' אין מגרשין אלא זה בפני זה כדאיתא בפ' ג"פ, וא"כ כיון דהשני כאן והשני אומר שלא אבד גט ממילא ה"ל כלא הוחזקו, וכתבתי שם ראיה לדברי הריטב"א דאם מכירין שזה אשת יוסף בן שמעון המגרש א"צ זה בפני זה, וא"כ י"ל דמשמע ליה ברייתא דמוקי ר' זירא באין שיירות מצויות אי מיירי בהוחזקו וקמ"ל דמ"מ יחזיר לאשה א"כ דבסתמא שני יב"ש מגרשין זה בפני זה, וא"כ משמע פשטא דברייתא יחזיר לאשה היינו אפי' אין היב"ש השני כאן שאילו הוא כאן ולא נאבד לו הגט ה"ל כלא הוחזקו, וא"כ ה"ל לר' זירא לפרושי עיקר הרבותא ויחזיר לאשה דקתני אפי' בלא יב"ש השני כיון דפשטא דמילתא משמע יחזיר לאשה כנהוג בכל יב"ש והיינו זה בפני זה וה"ל אין שיירות מצויות ולא הוחזקו, משא"כ דקאי אדוקיא דמתני' שפיר מפרש דקמ"ל באמר תנו נותנין היינו אפי' שלא בפני יב"ש השני, ולישנא דהיינו דרבה י"ל דהברייתא לא צריכה לפרושי דיחזיר לאשה בפני יב"ש השני היינו משום דס"ל דכל מעשה ב"ד היינו דאישתכח בב"ד, א"כ אפי' בשיירות מצויות אין חוששין לשנים, וא"כ ממילא דלא צריך לאשמועינן בזה בפני זה דהיינו לא הוחזקו ומסתמא רבותא דיחזיר לאשה היינו אפי' זה שלא בפני זה דהיינו הוחזקו וא"ש, ובזה איפשר ליישב מה שתמה עוד הרשב"א כיון דלרבה בהוחזקו לא הוי ריעותא כיון דלא ידענו שנפל מן השני לא מחזקינן בנפילה א"כ מאי אהני צירוף הריעותא דשיירות מצויות ונדחק, ולפמ"ש א"ש ולק"מ דכיון דמיירי דאין היוסף ב"ש השני בפנינו דאם הוא בפנינו אין הפסד לשואלו ואם יאמר שלא כתב גט אין לספק, וכיון שאינו בפנינו ע"כ לומר על היב"ש זה שבא ממקום אחר לכאן ואבד הגט, וכיון דאין שיירות מצויות לא חיישינן שבא לכאן בזו השעה, והכל נכון וברור ודוק היטב:

שם רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דה"ל סימן מובהק. וקשה בסימן מובהק פשיטא הא בכל סוגיא דסימנין בב"מ משמע דסימן מובהק כעדים דמי:

שם לא ידענא אי משום סימנא כו' אי משום ט"ע ודוקא צורבא מרבנן כו' ויש לדקדק דאפי' משום סימנא כיון דרבב"ח היה צורבא מרבנן א"כ לא היה צריך להגיד הסימן קודם שיראו לו הגט כמו שסומכין עליו בט"ע, וא"כ ע"כ משום דהוה צ"מ החזירוהו לו וא"כ גם משום סימנא דוקא משום צ"מ החזירו לו, ולכאורה נ"ל דבגט אין חילוק בין צ"מ לאינש דעלמא דלענין איסורא לא מצינו חילוק דכלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, ואי חשיב איתחזק איסורא דאשת איש גם בצורבא מרבנן לא מצינו שיהיה נאמן בדבר שבערוה כתרי, מיהו בגט דאישתכח אינו רק גילוי מילתא ונאמן לענין איסור שהגט נשלח לאשת פלוני, והא דלא מהדרינן בט"ע לכ"ע דע"ה יש לו ג"כ ט"ע, י"ל דהיינו משום דכאן שייך טפי בדדמי שאינו נראה שיב"ש אחר אבד וכמ"ש התוס', אבל בסימן שפיר גם השליח נאמן ולא חשדינן ליה במשקר דהא נאמן להביא גט אשה אע"פ שהוא נוגע ונוטל שכר, והא דבמתני' כשר במכירו י"ל כשמצאו בעצמו לא שייך לגזור שלא יתננו לאשה שמא טוען בדדמי דמ"מ הוא יתננו דקים ליה בנפשיה שזה הוא, אלא דאם הוחזק בב"ד לא יהבינן ליה משום שמא טעה בדדמי, אבל במצאו בעצמו ממילא יתננו לה דקים ליה בנפשיה ולא חששו להך שיטעה בדדמי, גם י"ל כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דביש לו מיגו קים ליה בודאי כגון בהחזיקה היא מלחמה אבל לעולם השליח נאמן שהוא שלו ולא חשדינן ליה במשקר דבאמת דחוק לחלק באיסורין בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא, וכן נראה מהרמב"ן בחידושיו שאין באיסורין בין ת"ח לע"ה:

אלא דקשה לעיל במשנה דמצא גיטי נשים דחיישינן דנמלך שלא ליתנו וקשה אם השליח אומר שנאבד ממנו נחזירו לו כיון שנאמן כמו ת"ח, בשלמא לשיטת התוס' יש לפרש דלא מיירי בצורבא מרבנן אבל לפמ"ש קשה איך נפרש הא השליח נאמן, מיהו נראה דעל השליחות אינו נאמן כשאין הגט יוצא מתחת ידו, ובהא אף ת"ח אינו נאמן רק כשידוע שממנו נפל, רק שיש לחוש שמא זה גט אחר או שנודע שנעשה שליח והבעל מסר לו הגט משום איחלופי י"ל כל אדם נאמן דגילוי מילתא בעלמא הוא, ולפ"ז גם בדרבב"ח צ"ל שידוע שהיה שליח ונאבד גט ממנו רק שיש לחוש שאין זה שנאבד, אבל אם אין ידוע שנעשה שליח ונמסר הגט לא אהני ליה סימן וט"ע דיש לחוש לנמלך כדלעיל, ואיפשר שלזה נתכוין רש"י במ"ש רבב"ח שליח היה היינו שידוע שנעשה שליח, ודו"ק וצ"ע:

וביתר הסוגיא דסימנין ודברי התוס' כבר הארכתי למעניתי בספר התשובות שלי ובסוגיא דב"מ במקומה:

בתוס' ד"ה בזמן כו' וא"ת כיון דבעל שאמר כו' עכ"ל דברי התוס' דחוקים, ויותר נראה כפירש"י ואוסיף נופך דודאי הבעל מודה כולל שניהם הן שאומר שכבר נתגרשה הן שאומר ליתנו לה עכשיו דאי תימא דדוקא במודה שכבר נתגרשה אבל באומר ליתנו לה לא מהני דחיישינן שמא אחר הוא, א"כ למה נקט בסיפא אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אפי' מודה הבעל ששלחו לה ומצוה ליתנו לה ג"כ לא יחזיר דשמא אחר הוא, אלא ודאי ברייתא לא נחתא להך חששא שמא אחר הוא רק משום שאינו מודה שבא לידה ואינו רוצה שיותן לידה, אבל בהא דאיכא לספוקי שאין זה הגט משמע דלא איירי הברייתא כלל, ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דלא מהימן אלא מכאן ולהבא כו' ולא תטרוף פירות כו' עכ"ל. צ"ע מה רצו בזה דבב"ב אמרינן בסתמא אי לא פלגינן דיבורא גם מכאן ולהבא אינו נאמן ולא זכר שם מפירות, ואם כוונתם דלכך אינו נאמן משום בידו לגרשה די"ל שחפץ שתטרוף הפירות למפרע זה אינו דהא גם אם נותנין לה הגט לא טרפא רק מזמן דמטא לידה וצריכה להביא ראיה, וצ"ל דדוקא אם נותנין לה עכשיו להתגרש בזה אמרינן קלא אית ליה כיון שניתן לה עכשיו להתגרש, משא"כ אם נחזירו לה ע"פ הודאת הבעל א"צ עדי מסירה ולית ליה קלא, מ"מ קשה כיון דנאמן עכ"פ שכבר גירשה א"כ שפיר נחזירו לה עכשיו בעדים, אף את"ל שאינו זה מ"מ אין ריעותא דמ"מ לא תטרוף פירות רק משעת מסירה לידה:

בפירש"י ד"ה כגון כו' ואותו חתמנו לאיש זה התובעו עכ"ל לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דרש"י ס"ל דנאמן הבעל לומר שגירשה א"כ א"צ שיאמרו בפירוש שחתמו לזה רק כיון שהבעל מודה שנתן גט רק יש לספק באחר א"כ סגי שיאמרו העדים שלא חתמו רק על גט א' של יוסף בן שמעון והבעל נאמן ששלו גט זה שעדים אלו חתומים בו, ואיפשר כיון דעדותן לא מהני בלא עדות הבעל שכתב הגט מיקרי חצי דבר, עיין תוס' לקמן דף ס"ג ע"ב, ועיין בסמוך בתוס':

בתוס' ד"ה מעולם כו' מתוך הלשון כו' ותימא דא"כ אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו כו'. לכאורה י"ל דרבי ירמיה אר' זירא קאי דמוקי בשיירות מצויות ולא הוחזקו דחייש בחד ריעותא ג"כ רק דלא חיישינן בחד ריעותא רק בשני חששות דהיינו שמא לא כתב זה היב"ש רק אחר ואפי' תימא שזה כתב מ"מ יש לחוש שגם אחר כתב, אבל היכא שלא חתמו רק אחד ולא הוחזקו שאין חשש רק שמא כתב אחר ולא הוא בהא מודה לסברת רבה דלא חיישינן בלא הוחזקו, ואי קשיא מאי פריך מאי למימרא גם לתירוץ התוס' קשה, וע"כ לומר דהש"ס תופס למילתא דפשיטא:

ועוד נראה דהא ע"כ צ"ל ביוסף בן שמעון ששולח גט איך נאמן השליח שהוא מזה היב"ש שמא מאחר ונותן לאשתו של זה, ע"כ השליח נאמן על כך א"כ כ"ש שהבעל נאמן על כך:

בגמרא ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ. למאי דקאמר נקב בצד אות פלוני ה"ל למימר סימני הגוף הוא נקב סתם, ונראה דהש"ס תופס הספק אי סימנין דאורייתא או דרבנן ונקט כולה מילתא פסיקא סימנין מובהקין וסימן ארוך וגוץ דאפי' סימן אמצעי לא הוי כדאיתא ביבמות ובב"מ:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה