אור ברסלב
גרש ירחים פרק ג - כל הגט › דף כז.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ג - כל הגט · דף כז.

דף כו:

במשנה מצאו לאלתר כשר. לכאורה קשה דהא מילתא דפשיטא היא דלאלתר כשר דלמאי ניחוש לה בפרט למ"ד שלא עבר אדם שם א"כ ליכא שום רבותא בהא דכשר וכמ"ש התוס' נמי דלאלתר פשיטא, מיהו אין זה דיוק במשנה דעיקרא קמ"ל דאם לאו פסול, אלא דיש לעיין בזה דיש לדקדק אם כבר נתייאש השליח ממנו ונעשה הפקר א"כ יצא מרשות הבעל והגט צריך להיות של הבעל ואיך תתגרש בו, וצ"ל דמ"מ השליח כשהגביהו בשביל הבעל זוכה בו בשביל הבעל, אלא דקשה למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים א"כ איך יזכה בו השליח בשביל הבעל אם כבר נתייאש ממנו ולא הוי הגט של הבעל, ואם השליח זכה בו לעצמו א"כ כשיתננו לאשה איך הוי של הבעל הא של השליח הוא, ולכאורה י"ל כיון דהבעל לא ידע שאבדו מיקרי יאוש שלא מדעת, אלא דבב"מ דף כ"א משמע בשוייה שליח מהני יאוש שלא מדעת דהא מוקמינן הך דכלך אצל יפות בשוייה שליח א"כ כי נתייאש השליח נעשה הפקר ואין השליח זוכה לבעל למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מיהו לפירש"י בב"מ דף י' דס"ל בשוייה שליח מהני א"כ כאן שנעשה שלוחו לגרש הוי נמי במקומו ויוכל לזכות בגט בשביל הבעל, ובזה יש ליישב קושיית התוס' שם על פירש"י מיימר בר חשו דלא מהני שוייה שליח, ולפ"ז י"ל דאין כוונת רש"י רק למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותיקשי מתני' איך יוכשר הגט בנאבד אם נתייאש ממנו, לכן ע"כ לומר דשוייה שליח מהני וזה דוקא במציאה דשייך ביה מיגו דזכי לנפשיה, אבל בחוב י"ל גם שוייה שליח לא מהני כיון דאינו חייב לתופס וא"ש, מיהו איפשר דכאן לא שייך שיזכה השליח לנפשו כיון שהוא נעשה שומר עליו והוא איבדו ולאלתר כשר היינו משום הא גופא שלא נתייאש לאלתר שהרי בלאלתר אין לחוש לאחר, א"כ מה"ט גופא לא הוי יאוש דזה שנכתב בו שם הבעל והאשה ממילא זה עצמו סימן כיון שאין לחוש לאחר, ולפ"ז איפשר בשלא לאלתר פסול כיון דיש לחוש לאחר א"כ אין השמות סימן והוי יאוש וי"ל שאינו זוכה בו בשביל הבעל:

וארווח לן בהכי גירסת הקדמונים מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר, וקשה במכירו ל"ל חפיסה ודלוסקמא וכן אם יש סימן בחפיסה ל"ל מכירו, עיין תוס' לקמן דף כ"ח ובר"ן, ולפ"ז י"ל שפיר כיון דיש לחוש לאחר יש לחוש שמא נתייאש ממנו ויצא מרשות הבעל ולא יוכשר לגרש, מיהו בחפיסה ודלוסקמא דהוי דבר שיש בו סימן א"כ אינו יאוש ושפיר לא יצא הגט מרשותו, מיהו בסימן דחפיסה לא סגי אי סימנין דרבנן להכי בעי תרתי דמכירו לחוד לא מהני שמא נתייאש ממנו וחפיסה לחוד נמי לא מהני דסימנין דרבנן, מיהו בתרתי דיש לו סימן בחפיסה א"כ הגט נשאר של השליח כיון דמדרבנן צריך להחזירו עכ"פ שפיר הוי של הבעל דבזה מהני תיקון חכמים שיהיה של הבעל כדלעיל דף כ' דאקנויי אקנו ליה רבנן ושפיר מהני מכירו לגט ואתי שפיר:

אלא דצריך ישוב למ"ד סימנין דאורייתא ל"ל מכירו, וי"ל דאינו יודע הסימן בחפיסה אף שיש סימן בחפיסה, וא"כ לפמ"ש התוס' לקמן בדבר שיש בו סימן למ"ד סימנין מדרבנן מ"מ אינו יאוש שיוכל להביא עדים, א"כ גם בזה כיון שיש סימן בחפיסה אף שאינו יודע אותו מ"מ אינו מתייאש ושפיר מהני הכרת הגט שעכ"פ הוא של הבעל כיון שלא נתייאש ממנו דבדבר שיש בו סימן יוכל להביא עדים כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה סימנין:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה כאן אמאי לא מוקי מתני' דב"מ בשיירות מצויות ולא הוחזקו, ולפ"ז ניחא די"ל משמעות דמצא גיטי נשים מי שמצא ואינו שליח הבעל רק באמר תנו נותנין שעכשיו נעשה שליח הבעל ליתן, וא"כ בשיירות מצויות קיי"ל כרשב"א דבמקום שרבים מצויים אפי' דבר שיש בו סימן הוי יאוש, א"כ כבר זכה המוצא בגט ואינו של הבעל עד שיחזירנו ויזכה אותו לבעל, ובאמר תנו משמע דנותנין אפי' בלא זיכוי הבעל, להכי מוקי במקום שאין השיירות מצויות דאז כיון דלא חיישינן לאחר שאבד א"כ לא הוי יאוש ושפיר נותנין בלא זיכוי הבעל ועדיף ליה לאוקמא בהכי, כל זה כתבתי בדברים של טעם ולפלפולא, מיהו למ"ש התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה כיון דיאוש אינו כהפקר י"ל אפי' נתייאש מ"מ במצאו השליח בעצמו לא יצא מרשותו כלל, אבל כבר כתבתי שם דאין דברי התוס' מוכרחים וי"ל דיאוש הוי כהפקר ושפיר יש מקום לכל מה שכתבתי, והך קושיא דשיירות מצויות ניחא אפי' לדברי התוס' שהרי מצאו אחר וזכה בו, ולק"מ ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מצאו בחפיסה כלי ויש סימן בכלי כו' או שמכירו לכאורה קשה כיון דסימן מהני כ"ש טביעת עין דעדיף, מיהו לזה י"ל דקמ"ל דמהני הכרה בגט ולא חיישינן שאומר בדדמי לפי שנראה לו שאין יוסף בן שמעון אחר שאבד גט כמ"ש התוס' לקמן אלא דקשה ל"ל חפיסה ליתני בגט גופיה יש בו סימן או מכירו כשר ולמה נקט חפיסה כיון דלפירש"י משמע דזה שמצאו בחפיסה אינו סימן ה"ל למינקט בגט עצמו, ואיפשר ליישב דודאי חפיסה י"ל דהוי סימן מצד עצמו מה שמצאו בחפיסה, וכמ"ש במצא פירות בכלי דמשמע מדברי התוס' יבמות דף ק"כ ע"ב דהוי סימן, אלא דרש"י הוצרך לפרש שיש סימן בחפיסה משום דאי סימנין לאו דאורייתא בעינן סימן מובהק ביותר ובודאי דמה שהוא בחפיסה אינו סימן מובהק, [ואיפשר דרש"י ס"ל שני סימנין אמצעיים הוי כסימן מובהק, א"כ י"ל שפיר שזה שנמצא בחפיפה הוי סימן ומצורף סימן שבחפיסה הוי ס"מ], וא"כ איירי שיש סימן מובהק בחפיסה א"כ י"ל דקמ"ל בחפיסה דלא חיישינן לשאלה. ומזה ראיה לדעת מהר"ל מפראג דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, והב"ש השיג עליו דאי סימנין דרבנן כ"ש דבעינן מובהק ביותר וכשיש חשש שאלה אינו מובהק, ולפ"ז י"ל דמוכח כן ממתני' דקשה אי סימנין דרבנן ע"כ מצאו בחפיסה היינו בסימן מובהק, וא"כ קשה למה לא תני בגט עצמו סימן וטביעת עין, בשלמא אי סימנין דאורייתא י"ל דזה עצמו סימן מה שנמצא בחפיסה, אבל אי סימנין דרבנן פשיטא דזה לא הוי סימן מובהק ביותר וע"כ לומר דאיירי שיש סימן מובהק בחפיסה, וקשה ליתני בגט עצמו אע"כ קמ"ל דלא חיישינן לשאלה, וא"ש הכל וראיה למהר"ל מפראג, ובתשובותי הארכתי, ומכאן סייעתא לדבריו מפשט לשון המשנה, מיהו מפירש"י ב"מ דף כ"ד ע"ב משמע דס"ל דפירות בכלי לא הוי סימן שפירש סתם כלי יש בו סימן, מ"מ איפשר חפיסה הוי סימן טפי, עכ"פ יש סייעתא מלשון המשנה וכדפרישית ודוק היטב:

מיהו אכתי יש לדקדק לפירש"י כיון דגרס אם מכירו וע"כ מפרש דאו או קתני דהיינו שמצאו בחפיסה ויש לו סימן בחפיסה או שמכירו לגט דהא אינו מבואר במתני' דין מצאו בחפיסה אם לא נפרש דאו או קתני והיינו מצאו בחפיסה ויש לו סימן בחפיסה או שמכיר הגט דהשתא קאי כשר אתרווייהו, אבל לפרש מילתא באפי נפשיה לגמרי לא יתכן בלשון המשנה, וכיון שכן הא גופא קשיא אמאי לא פירש שהוא חד בבא מצאו בחפיסה אם מכירו לחפיסה כשר כמו שפירשו התוס' בדף הסמוך לגירסא ומכירו לחפיסה ודלוסקמא כמו כן יש לפרש אם מכירו שפיר טפי, ומזה נראה דס"ל לרש"י דאי סימנין דאורייתא זה עצמו שמצאו בחפיסה הוא סימן, וקשיא ליה מכירו ל"ל וע"כ מכירו אגט קאי, ומשמע דלא פליגי בלשון המשנה בין מ"ד סד"א למ"ד סימנין דרבנן וע"כ לכ"ע מתפרש מילתא באפי נפשיה, ורש"י שפירש שיש לו סימן בחפיסה היינו למ"ד סימנין דרבנן צריך סימן מובהק בחפיסה:

ובפירש"י שסביב הרי"ף וכן הוא בר"ן שפירש מצא בחפיסה ויש בכלי סימן ומכיר הגט ג"כ כשר, אבל אם לא מצאו בחפיסה אפי' מכיר לגט בט"ע לא סמכינן אט"ע רק לצורבא מרבנן, והר"ן השיג עליו דכיון דיש לו סימן בחפיסה אמאי צריך להכיר הגט, ועוד דע"ה יש לו ג"כ ט"ע רק דחיישינן דמשקר ומצאו בעצמו לא חיישינן, ונראה דחדא בירך חבירתא מיתרצא דודאי אף דע"ה יש לו ט"ע הכא י"ל דאמר בדדמי שאינו נראה לו שיב"ש אחר אבד כמ"ש התוס' לקמן ואף שמצאו בעצמו ס"ל לרש"י כיון דיש לחוש שאינו מתכוין לשקר ואומר בדדמי לא שייך ביה מיגו, מיהו באיכא סימן בחפיסה שפיר מהני, ואי קשיא ל"ל הכרה י"ל דאי סימנין דרבנן לא מהני הסימן רק בשביל חששא זו שאומר בדדמי כשמכירו הא נמי חומרא דרבנן הוא להחמיר באשת איש ועל חומרא דרבנן שפיר מהני סימנין דרבנן, ומזה סיוע למ"ש בתשובה דבנטבע במים שאין להם סוף דאינה אסורה רק מדרבנן מהני שפיר סימנין דרבנן, ואי אמרינן סימנין דאורייתא י"ל דמ"מ חיישינן לשאלה בחפיסה, אבל כיון שמכיר בט"ע ואינו פסול רק מדרבנן שאומר בדדמי ונגד מילתא דרבנן לא מחמרינן לחוש לשאלה וכאמור בסימנין, ולק"מ ודוק היטב, ועמ"ש לקמן עוד בסוגיא:

בגמרא ורמינהו מצא גיטי נשים כו' הא אמר תנו כו'. ויש לדקדק ל"ל לאקשויי מדיוקא הא לקמן דייק ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דאפילו בשיירות מצויות לא חיישינן לשני יב"ש, ואי משום דמצי לאוקמא באישתכח אבראי כדמוקי בב"מ היינו שינויא דרבה נמי אמתני' דמצא גיטי נשים ול"ל לאקשויי מדיוקא, וכ"ש דקשה טפי לר' זירא דה"ל לאקשויי מתני' אמתני' ולשנויי דאישתכח אבראי, ונראה ליישב דרבה דייק ממעשה ב"ד ולא מוקי באישתכח אבראי וי"ל דקשיא פשיטא באין שיירות מצויות ולא הוחזקו פשיטא דיחזיר, ולא משמע ליה הך רבותא דקמ"ל דלוה לא מקיים שטריה דמילתא דפשיטא הוא, אלא דאיכא למימר דבב"מ דף ט"ז ע"ב פשיט ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דלא חיישינן לפירעון, ור' זירא דחי מתני' בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו, והשתא י"ל דרבה דדק ואשכח מתני' דכל מעשה ב"ד היינו משום דס"ל באישתכח אבראי ליכא רבותא כיון דמיירי בשטרי חלטתא לכן ס"ל דעיקר רבותא אפי' אישתכח בב"ד, וא"כ לא פסיקא ליה לאקשויי ממתני' דכל מעשה ב"ד דאיכא למידחי באישתכח אבראי וקמ"ל דלא חיישינן לפירעון להכי רמי מהך דמצא גיטי נשים, וגם ר' זירא אע"ג דהוא גופיה מוקי בשטרי חלטתא מ"מ פשיטא ליה טפי דמתני' איכא לאוקמא באישתכח אבראי, ואי קשיא פשיטא י"ל דקמ"ל דלא חיישינן לפירעון להכי רמי מתני' אברייתא דבס"ד משמע ליה טפי דאיכא רבותא בברייתא דבאין שיירות מצויות ולא הוחזקו פשיטא דבברייתא אין להעמיד הך רבותא דלא חיישינן לפירעון וקנוניא דבגט לא שייך פירעון וקנוניא שהרי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ויוכל לכתוב לו כמה גיטין, וכמו שאפרש בלשון רש"י בס"ד, לכן ס"ד דקמ"ל רבותא דלא חיישינן לשני יב"ש ומשמע ליה טפי דאיירי בשיירות מצויות, ומשני מ"מ איכא למימר בשאין שיירות מצויות נמי צריך הברייתא לאשמועינן דלא הוי פשיטא כ"כ, והשתא שפיר איכא למימר אע"ג דמתני' דמעב"ד איירי בשטרי חלטתא מ"מ צריך לאשמועינן גם באין שיירות מצויות דלא חיישינן לתרתי כמו הברייתא, א"כ ממילא איכא לאוקמא באשכח אבראי ומשום דמשמע ליה דהברייתא איירי נמי באין שיירות מצויות ומ"מ אינו מילתא דפשיטא ממילא גם המשנה מתפרשא שפיר באישתכח אבראי אע"ג דמיתוקמא בשטרי חלטתא ואדרכתא, כן נ"ל ודו"ק, אח"כ ראיתי בפ"י הרגיש בקושיא זו על ר"ז ודחק, והנלענ"ד כתבתי:

שם הא אמר תנו נותנין. וקשיא לי מאי פריך בש"ס הא לפום שינויא דרבה איירי בהוחזקו וכיון דהוחזקו שני יב"ש אפי' הגט בידה אינה נאמנת עד שתביא עדי מסירה בפנינו, וכמ"ש רמ"א באה"ע סימן קל"ו דצריכה להביא ראיה שגירשה בפני האחר או בעדי מסירה והכא אם האחר בא ואומר שלא גרשה הוי כלא הוחזקו וע"כ תצטרך להביא עדי מסירה בפנינו, וא"כ י"ל שפיר שנותנין לה וכשתביא ע"מ בפנינו יועיל לה לראיה לענין כתובה אבל אם לא תביא ע"מ בפנינו לא יועיל לה הגט, וא"כ אין חשש כלל כשיתנוהו לה דבלא אמר תנו י"ל שאין נותנין לה כדלקמן בברייתא דשמא נמלך ולמה יתנוהו לה אף שצריכה עדי מסירה בפנינו שמא יגרשנה אח"כ ותטמין גט הראשון לענין כתובה כשתוחזק מגורשת כמו שפירש"י לעיל דף כ"ב ע"ב דכיון שהותרה בב"ד יש קול לדבר, ובשני יוסף בן שמעון לא תוציא בלא עדי מסירה בפנינו, עיין לעיל ר"פ כל הגט, ונראה ליישב דאמר תנו נותנין משמע שנותנין לה עכשיו שיכולה להתגרש גם עכשיו בגט, א"כ כשתביא עדי מסירה שנתנו לה עכשיו הגט יאמרו שעכשיו נתגרשה והן הן עדי מסירה שיחשבו שניתן לה הגט אז להתגרש בו, כן נ"ל:

וארווח לן בזה קושיית מהרש"א על התוס' שהקשו בד"ה הא כמבואר בדבריהם, והקשה המהרש"א דהא קשיא ליה להש"ס שפיר איך נאמן כלל שכתב הגט כיון דלדברי התוס' לא מהימן לומר גרשתי כדלקמן ריש ע"ב, א"כ קשיא ליה להש"ס שפיר מנ"ל שכתב גט כלל כיון דחוששין לשנים, ונדחק, עמ"ש בלשון התוס', אבל לפמ"ש א"ש טובא דכך קושיית התוס' דאי הוה סברא דנמלך א"כ כל גט שנכתב ניתן מיד ואין מחזיקין לשום גט שלא ניתן, וא"כ שפיר הקשו התוס' כיון דאמר תנו יתנו לראיה, ואין לומר שמא אינו שלו דהא לא יועיל לה הגט כיון שהוחזקו שני יב"ש צריכה עדי מסירה בפנינו, ואין לומר דיסברו שניתן לה אז בשעה שהחזירוהו לה להתגרש דלא יתכן כלל כיון דנקטינן הסברא דכל גט ניתן מיד לא משכחת גט שינתן אחר זמנו להתגרש, לכן בעינן חששא דנמלך דאין ראיה מכל גט שכבר ניתן וממילא יכולין לסבור שעכשיו ניתן לה להתגרש לכן אפי' אמר תנו אין נותנין, משא"כ למסקנא דאין ראיה מן גט שבודאי כבר ניתן שפיר כתבו התוס' לר' זירא דאינו נאמן על הגט, ונכון כפתור ופרח בדברי התוס', ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה הא אמר כו' תימא כו' דא"צ אלא לראיה כו' עכ"ל והקשה המהרש"א הא לשיטת התוס' לקמן אינו נאמן למפרע כיון שאינו נותן לה הגט בתורת גירושין, וא"כ קשיא שפיר איך נאמין לו שהיה לו כלל גט שמא של אחר הוא כיון שאין הבעל נאמן על למפרע, ועמ"ש מהרש"א ודבריו סתומים, וצריך לפרש דבריו דאף אם יש עדים שבעל האשה כתב לו גט כיון שיש מציאות שלא ליתן יש לחוש שאחר הוא, משא"כ אילו לא היה מציאות לגט שנכתב שלא ינתן לא היה חשש בדבר כיון שעכ"פ ידוע שכתב לו גט, וכבר כתבתי ליישב קושיית מהרש"א, ולכאורה היה נ"ל עוד לפי שיטת הרמב"ן בחידושיו והביאו המ"מ פ"ג מגירושין דסובר דמחזירין לכל אחד גט אפי' אינו צורבא מרבנן רק בשליח יש לחוש שמשקר שלא יפסיד שכרו, וא"כ י"ל דגם כאן ס"ל להתוס' דשפיר י"ל כשהשליח תובע שאבד גט ואילו לא היה סברא שנמלך היה נאמן שאין לחושדו, דממנ"פ אם לא כתב גט מעולם לא היה משקר וע"כ לומר שכתב גט ואבדו, א"כ במקום שאין לחוש לשני יב"ש שפיר מחזירין לו הגט שהרי ע"כ לא היה משקר, וכיון שהיה לו גט אילו לא אמרינן נמלך שפיר יכולין ליתנו לה אבל כיון שחוששין לנמלך יש לחוש שמא אחר הוא לגמרי, מיהו מלשון התוס' לקמן בד"ה כאן שהקשו מנא ידעינן שהיה לו גט משמע שאין השליח נאמן שהיה לו גט, ואיפשר דבהוחזקו אפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן דלא מצינו נאמנות טפי לצורבא מרבנן בדבר שבערוה שצריך שנים, וצ"ל דלא מיקרי איתחזק כיון דמ"מ הגט נמצא רק יש ספק בו של מי הוא והוי כמ"ש הר"ן באומר אני קדשתיה אע"ג דדבר שבערוה הוא מ"מ כיון שאינו מוציאה מחזקתה מהימן, וכאן כיון דעכ"פ יש יוסף בן שמעון שכתב גט אינו אלא מברר שהוא הכותב ולא בעינן תרי, אלא דנראה לדברי הרמב"ן כ"ש שהבעל יהיה נאמן שכתב גט ושלא כדברי התוס' דאע"ג דאינו נאמן לומר גרשתיה למפרע מ"מ בהא שנמצא הגט ראוי שיהיה נאמן שהוא שלו, וא"כ אין שיטת התוס' כשיטת הרמב"ן ודו"ק:

ומה שהקשה בפני יהושע הא מ"מ קשיא ניחוש שמא באמת נתגרשה אבל גט זה של יב"ש אחר וכשיומסר לה תטרוף הפירות שלא כדין ללקוחות שלא ידעו מן הנפילה ולא שייך קלא אית ליה כיון דהגט שנכתב בתשרי נמסר בזמנו, והאריך בקושיא וכתב שמצא כן בתוס' ישנים ב"מ, לא ידעתי מקום לדבריו דמי הגיד לו זה דלא ידעו לקוחות לומר אייתי ראיה דהא אמרינן בב"מ דטעמא דיאמרו אייתי ראיה משום דהלקוחות סבורין דלא אהדרוה לגט רק לינשא בו ומ"מ אומרים אייתי ראיה, א"כ גם בגט זה שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה ואפי' גרשה בגט אחר מ"מ כשנותנין לה גט זה שנכתב בזמן קדום קלא אית ליה שלא נתגרשה בזמן שנכתב בגט, וגם בתוס' ישנים לא נתכוונו להקשות רק לומר דמ"מ איכא רבותא וקמ"ל הא גופא דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן, וקושייתם אפי' למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה איכא רבותא וצ"ל דיאמרו אייתי ראיה, אבל לומר דלא שייך בזה אייתי ראיה לא עלה בדעת התוס' מעולם ע"ש ודו"ק, עיין מ"ש בחידושי ב"מ:

מיהו נלענ"ד לעיקר הקושיא דהא ודאי פשיטא שא"צ ליתן טעם במצא גיטי נשים שלא יחזיר משום נמלך הא פשיטא כשאין יודעין ממי נפל אי איפשר להחזיר, אלא עיקר רבותא אפי' אנו יודעין שזה כתב גט לאשתו ועשה שליח להוליכו אע"ג דבמסר ליד שליח תו לא חיישינן לנמלך, אי משום שאין יכול לבטלו או דלא חיישינן לכך כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין דמוקמינן ליה אחזקתו, מ"מ זה דוקא בכבר נמסר ליד שליח אבל כשלא נודע אם מסרו ליד שליח חיישינן לנמלך ואין השליח נאמן, אע"ג דכשהגט בידו נאמן על השליחות אפי' בלא עדות מ"מ עכשיו שלא נודע שהגט בידו אפי' ידוע שנעשה שליח יש לחוש שנמלך שלא ליתנו, וע"ז קשיא שפיר דמשמע דלא חיישינן לאחר דאל"כ אפי' לא נמלך דהיינו דנימא כיון שעשאו שליח מסתמא כבר מסרו לו מ"מ יש לחוש שגט אחר הוא, אבל שיצטרך ליתן טעם שלא נאמר שכיון שכתבו מסתמא כבר נמסר ליד האשה פשיטא דליתא דכמו שנאבד מיד האשה יוכל להיות שנאבד מיד הבעל וא"צ טעם נמלך רק כשידוע שעשאו שליח שאין השליח נאמן שנמסר לידו דשמא נמלך ולא מסרו לידו, א"כ מוכח שפיר דלא חיישינן לאחר, והיינו גירסת הספרים טעמא דנמלך, כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואור"י דדייק מדאיצטריך ונמלך כו' ור"ז סבר כו' אורחא דמילתא כו' עכ"ל. והוקשה למהרש"א א"כ אמאי קאמר לקמן לר' זירא דילמא כדקיי"ל לאלתר הא אינו מדייק כלל מן המשנה, ולענ"ד כוונת התוס' דודאי גם לר' זירא מוכח מן הדיוק כיון דלא תני ולא נתנן מוכח באמר תנו נותנין, אלא דרבה ס"ל דע"כ נקט נמלך לרבותא דמשום לאלתר מ"מ הוה ליה למיתני ולא נתנן דבאמר תנו לאלתר פשיטא דנותנין, ור"ז ס"ל דנמלך לא אתא לאורויי הרבותא דבאמר תנו נותנין שנאמר דאי לאלתר לא צריך רבותא אלא משום דאיכא מציאות באמר תנו דנותנין נקט לשון נמלך משום אורחא דמילתא כיון דעכ"פ באמר תנו נותנין לאלתר, אבל אי לא הוה שום מציאות דנותנין באמר ה"ל למינקט ולא נתנן, כן נ"ל ברור כוונת התוס':

בא"ד ועוד אור"י כו' דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין כו' עכ"ל. בפני יהושע הקשה דמה הועיל ר"י בתירוץ זה דמ"מ תיקשי לרבה מנ"ל דאיירי בהוחזקו דילמא איירי בלא הוחזקו ולא שכיחי וע"כ לומר דבכה"ג פשיטא הוא ואין דבריו מוכרחים דהא לחד לישנא לר' זירא ע"כ איירי בלא הוחזקו ולא שכיחי ומ"מ אינו פשיטא, וכ"ש לרבה דהדיוק אמת אפי' בלא הוחזקו ושכיחי ואינו מוכרח דרבה דייק כן מהכרח לשון המשנה דהא איכא לאוקמא כר' ירמיה וכרב אשי בנקב בצד אות פלוני, אלא שנראה לרבה כן מכח סברא, ותדע לך שהרי הר"ן חשב זאת לקושיא על הרי"ף וכמה פוסקים ס"ל כן דרב אשי לא פליג ארבה כלל רק דאמר שיש מציאות נמי בהוחזקו ושכיחי אף שאין דברי רבה מוכרחים מן המשנה, כן נ"ל פשוט:

ותדע לך עוד דהא לר' זירא דמוקי לחד לישנא בלא הוחזקו ולא שכיחי לא פריך מאי למימרא ואר' ירמיה דמוקי באמרו עדים פריך מאי למימרא וא"כ תיקשי לר' ירמיה אמאי לא מוקי בלא הוחזקו ולא שכיחי וא"כ נידוק דר' ירמיה ס"ל אפי' לא הוחזקו ולא שכיחי נמי לא מהדרינן והא ודאי ליתא דמוכח ממתני' דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר אפי' נוקי באישתכח אבראי א"כ ר' ירמיה לא פליג אר"ז כלל, אלא דקמ"ל אפי' בהוחזקו ושכיחי יש מציאות, מיהו יש לדחות:

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א על התוס' שכתבתי די"ל שפיר באמר תנו היינו בנמצא ביום שנכתב, וכמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דבהא דאמר שהגט שלו שפיר נאמן משום בידו לגרשה ואילו הוה אמרינן שבודאי ניתן אין לחוש לכלום, אבל כיון שיש לומר נמלך י"ל שאין זה הגט שכתב ולק"מ ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' וא"ת ואמאי לא פריך כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשיטות דודאי בנאבד מיד שליח א"כ כיון דכל גט שע"י שליח הוא מוקדם א"כ לא מסתבר לחוש בגט זה יותר מכל גיטין, א"כ י"ל במתני' דתלי טעמא בנמלך וקשה פשיטא דלא יחזיר שהרי אין ידוע ממי נפל וע"כ הרבותא אע"פ שידוע שהוא שליח שהבעל עשאו שליח ולא חיישינן לביטול השליחות היינו דוקא כשכבר הגיע הגט ליד השליח לא חיישינן לנמלך, אבל הכא יש לחוש שנאבד קודם שבא ליד השליח ונמלך קודם שבא ליד השליח והשתא כשאומר תנו הוי ככל גיטין שניתנין על יד שליח שכולם הם מוקדמים ולא גזרו בהו, אבל במצא גט אשה בזמן שהבעל מודה משמע שמודה שכבר נתנו לה לשיטת התוס' א"כ מעולם לא בא ע"י שליח רק להכשירו עכשיו הוי כאילו נעשה מוקדם ביד הבעל שאין לו תקנה אפי' ע"י שליח לכמה פוסקים, ואפי' לפוסקים המכשירים גט מוקדם ע"י שליח לשון יחזיר לאשה משמע אפי' ע"י הבעל עצמו וא"כ יש לחוש שמא הוא מוקדם ולק"מ. עוד י"ל דדיוקא דמתני' לא מוכח די"ל דמיירי בארוסה דלית לה פירי, אבל ברייתא דנקט בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ולפמ"ש התוס' לעיל בגט ארוסה כותבין ארוסתי ואם כן הכא דנקט בעל ואשה משמע דבנשואה מיירי פריך שפיר:

עוד נ"ל בפשיטות דודאי במתני' אדיוקא ליכא לאקשויי די"ל דנותנין לה רק להתגרש בו, וא"כ לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן מ"ג דגם אשטר מוקדם כשכותבין עליו שהוא מוקדם גובה שפיר מזמן שני, וא"כ יש תקנה לכתוב על הגט זמן שבא לידה או שקורעין אותו מיד ונותנין לה רק להתגרש בו, אבל ברייתא דנקט יחזיר לאשה משמע כפשוטו פריך שפיר, ואתי שפיר:

ועוד נ"ל כיון דלרבה מיתוקמא מתני' באין שיירות מצויות א"כ מיירי בהוחזקו שני יוסף בן שמעון דלרבה בעינן תרתי לריעותא ובחד ריעותא לא חיישינן א"כ תו לא שייך לאקשויי דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהא בשני יוסף בן שמעון אין הגט מועיל לה רק עד שתביא עדי מסירה בפנינו כמ"ש רמ"א בסימן קל"ו, א"כ לא תוכל להוציא הפירות עד שתביא עדי מסירה שהלקוחות יכולין לטעון שקיבלה הגט מאשת יב"ש השני שלא היה בעלה של זו, וכיון שצריכה עדי מסירה ממילא נודע אימת שבא לידה וליכא חשש שתטרוף לקוחות שלא כדין, וקושיית הש"ס בב"מ היינו ללישנא דר' זירא דמוקי ברייתא בלא הוחזקו ואין שיירות מצויות דבזה א"צ להביא עדי מסירה כשהגט בידה פריך שפיר שתטרוף שלא כדין, וא"כ א"ש דממתני' לא מצי לאקשויי דבין לרבה בין לר' זירא י"ל מתני' בהוחזקו, אלא דלר' זירא מוקי מתני' לאלתר, א"כ שפיר י"ל דמיירי בהוחזקו דע"כ צריכה להביא עדי מסירה ואפי' תביא עדים שנמסר לה ע"י ב"ד ממילא ידעו שאז בא לידה, אבל אברייתא פריך שפיר ללישנא דלר' זירא בלא הוחזקו איירי וא"ש: ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' אמאי לא מוקי רבה בלא הוחזקו ושיירות מצויות, ולפ"ז א"ש דרבה לא ס"ל שינויא דש"ס לר' זירא דיאמרו לה אייתי ראיה לכן ניחא ליה לאוקמא בהוחזקו דוקא דבזה אין לחוש כלל לשמא כתב ליתן בניסן כיון דצריכה להביא עדי מסירה בפנינו, והכל נכון וברור:

בא"ד וי"ל דבנמצא לאלתר כו' דברי התוס' דחוקים למאד דגם באותו יום מצי לפרושי שלא לאלתר, ויותר נראה דקשיא בסיפא מאי קמ"ל באין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וקשיא פשיטא, וי"ל דקמ"ל אפי' יש עדים שנפל מיד הבעל אין מחזירין לבעל דיש לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ויתננו לה בצינעה, וא"כ תיקשי רישא נמי, ומשני דאמרי אייתי ראיה, והיינו דוקא כשנותנין לה עתה בעדים, אבל אם יחזירוהו לבעל יש לחוש שיתן לה בצינעה, עמ"ש בתוס' לעיל דף י"ז ע"ב וא"כ מוכח דלא איירי באותו יום: ועוד נראה דאי באותו יום דוקא איירי ובלא"ה אין מחזירין מטעם שתטרוף לקוחות שלא כדין, א"כ תיקשי אדתני סיפא אין הבעל מודה לא יחזיר הא פשיטא באין הבעל מודה דלא יחזיר לאשה וליפלוג בדידיה דאם ביום אחר אפי' הבעל מודה לא יחזיר אע"כ דאין חילוק ופריך שפיר ודו"ק:

בד"ה כאן במקום שאין השיירות כו' וי"ל כגון דידעינן שמזה יב"ש נפל כו' עכ"ל. והקשו מהרש"ל ומהרש"א הא כתבו התוס' לקמן ע"ב דהבעל נאמן על זה ונדחקו, ולי נראה דהקושיא כיון דיהיב טעמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן א"כ מיירי בלא אמר תנו וא"כ קשה ל"ל טעמא דנמלך הא בלא"ה כיון שלא אמר תנו אין ליתנו דשמא לא אבד הוא רק אחר, וע"ז תירצו דידעינן שמזה יב"ש נפל, ולקמן שכתבו דנאמן הבעל י"ל נמי טעמא דנמלך הוא אפי' ידוע שמזה נפל, ואפי' למ"ש התוס' לקמן דכשהגט ביד השליח תו ליכא למיחש לנמלך ע"כ איירי כאן דידעינן שנפל מיב"ש או שלוחו והיינו שידוע שהגט של יב"ש אבל אינו ידוע אם נפל ממנו או משלוחו, וא"כ שפיר יש לחוש שכתובים היו ונמלך ולא ניתן ליד שליח כלל דנמלך ולא נתנו לשליח כלל, אלא דקשה לפ"ז גם לקמן מאי הקשו לקמן נוקמא ג"כ שידוע שנפל, ומהרש"א כתב דלקמן לא מצי איירי בראו שנפל דא"כ ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפי' אין הבעל מודה, ולפמ"ש י"ל דידוע שנפל מאחד מהם מן הבעל או מן האשה ולא עבר זר בתוכם דליכא לספוקי באחר כיון שלא חתמו אלא א', מיהו נ"ל דבלא"ה דברי מהרש"א דחוקים, ובלא"ה לק"מ דהתוס' לקמן הקשו שפיר לגירסא דאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט של יוסף בן שמעון אחד ולא גרסי על יב"ש זה כגירסת רש"י, א"כ ל"ל דאיירי באופן שידעינן שנפל מן הבעל או מן האשה דהא גופא קשיא ל"ל לאוקמא בכה"ג דה"ל לאוקמא טפי שאמרו מעולם לא חתמנו רק על גט יוסף בן שמעון זה וא"צ לאוקמא במציאות רחוק, אע"כ לאורויי אתי אע"פ שאין יודעין העדים של מי היה הגט וא"כ ע"כ לא איירי בידוע שמזה נפל דאם ידוע שלא נפל רק מן הבעל והאשה היינו ממש זה, אע"כ עיקר רבותא לאורויי דלא בעינן דוקא יוסף בן שמעון ידוע שממנו הוא הגט א"כ ע"כ לא איירי שידוע שנפל ממנו, מיהו לפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' לעיל דבזמן שהבעל מודה אי לאלתר א"כ ראינו גט בידה הא משכחת לה שידוע שנפל מן הבעל או מן האשה, לכן נ"ל כפשוטו שמסתמא ידוע ממי נפל רק שידוע שעשה שליח על גט שנמצא וידעינן שהבעל אבדו וכיון שידוע שעשאו שליח לגרש א"כ ס"ד שינתן לשליח קמ"ל דחיישינן שנמלך על השליחות דקודם שנמסר ליד השליח י"ל שנמלך כיון שעדיין לא מסרו לו יש לחוש לנמלך, וא"כ דברי התוס' ברורים דכאן ידוע שנפל מיב"ש ושעשה שליח לגרש רק שלא נודע אם כבר נמסר לשליח י"ל נמלך, ולקמן לא מצי איירי בהכי דא"כ היינו יב"ש זה ולמה נקט אחד כדפרישית, ודו"ק היטב:

בגמרא אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי. וקשה לי לרב הונא דחייש לשני שוירי א"כ אפי' הגט יוצא מתחת ידה איך תתגרש ליהוי כהוחזקו שני יוסף בן שמעון דצריכה להביא עדי מסירה דשמא קיבלה הגט מאחר שאינו בעלה כמ"ש רמ"א באה"ע סימן קל"ו, וצ"ל דמ"מ יש חילוק דבהוחזקו חיישינן טפי שהאחר ידוע, אבל בלא הוחזקו אע"פ שהשיירות מצויות מ"מ לא ניחוש שבא אחר ונתן גט ליד אשה זו, וכן נראה מדברי התוס' לעיל ר"פ כל הגט דף כ"ד ע"ב בד"ה בע"מ, וכן נראה מדברי הרא"ש כאן, לכן י"ל דוקא בנפל חייש לשני שוירי שאינו ידוע ממי נפל, אבל לחוש שאחר נתן לה הגט לא חיישינן רק בהוחזקו, אבל בר"ן משמע דשיירות מצויות הוי טפי ריעותא מהוחזקו, א"כ קשה לר"ה תצטרך להביא עדי מסירה בפנינו כמו בהוחזקו שני יב"ש דבעינן זה בפני זה, ונראה דהר"ן ס"ל דהא דבעינן זה בפני זה היינו בשני יוסף בן שמעון יש לחוש לכתחילה דילמא ממטי גיטא להיאך כדאיתא בב"ב פ' ג"פ והתם איכא לתקוני זה בפני זה, אבל בדיעבד לא חיישינן שאחר נתן לה הגט כמו בשעת סכנה דכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, וא"כ בשיירות מצויות דליכא לתקוני לא חיישינן, ואיפשר להר"ן באמת אם הגט יוצא מת"י לא חיישינן שקיבלתו מיב"ש האחר בדיעבד עמ"ש ר"פ כל הגט וצ"ע, ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה בי דינא כו' וכתוב בו הנפק כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז למה פירש"י שנפל מיד השליח הא יש לפרש שהאשה תובעתו ופשיט ממעשה ב"ד דמסתמא נפל מיד האשה דהיא מקיימת הגט וכמ"ש התוס' ומוכח דאין לחוש לתרי, ובב"מ פירש"י בהדיא שנפל מיד השליח, וכן משמע כאן שכתב והוא תובעו, ואיפשר לומר דקשיא לרש"י אי חיישינן לשני שוירי אפי' הגט בידה ניחוש כמו בשני יב"ש כמ"ש בסמוך, וצ"ל דדוקא כשאינה טוענת ברי חיישינן דהיא עצמה אינה יודעת אם נתגרשה אבל בטענה ברי לא חיישינן, א"כ ע"כ איירי שהשליח תובעו דאין לאשה טענת ברי וידוע שנעשה שליח מן הבעל והשליח נמי מקיים הגט לכן לא יתננו לאשה כיון שהיא לא טענה ברי יש לחוש שמא אחר הוא, ובאין הגט מקויים לא מצי איירי דא"כ יש לחוש שהבעל נמלך ולא נתנו לשליח מאחר שלא ראו הגט ביד השליח רק ידוע שנעשה שליח, אבל במקויים נאמן שכבר בא לידו דהבעל לא מקיים הגט רק השליח א"כ מסתמא כבר בא לידו, ומשמע ליה לרש"י כיון דאישתכח בי דינא ע"כ לקיימו הובא שם, ועפ"ז איפשר לפרש מה שאמר רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלמחר בעי לה רב הונא מינך למה דוקא מרבה, ולפ"ז י"ל דודאי יש לפרש שמסתמא אין הבעל מקיים הגט א"כ קשה השליח למה מקיימו דהא השליח נאמן על הקיום כדלעיל ריש מכילתין, וצ"ל דלא היה אצל הכתיבה ואין יכול לומר בפני נכתב ובמקויים א"צ בפני נכתב, מיהו היינו דוקא לרבא דס"ל משום קיום, אבל לרבה לשיטתיה דס"ל משום לשמה ע"כ צריך לומר בפני נחתם משום לשמה א"כ הוא עצמו נאמן על הקיום ג"כ וא"כ למה לו להשליח לקיימו וכיון שנתקיים שלא כמנהג יש לחוש שמא הבעל קיימו ונמלך שלא ליתנו ולזה נפק דק ואשכח וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר משמע אפי' אין המלוה תובעו רק אחר תובעו בשביל המלוה שהוא הניח לקיימו לטובת המלוה, וא"כ י"ל גם השליח קיימו לטובת האשה והוא לפמ"ש הרא"ש בריש מכילתין סימן ח' דלא גביא הכתובה רק מבני חורין אבל ללקוחות טענינן מזוייף, א"כ י"ל דהשליח מקיימו לטובת האשה שתגבה ממשעבדי, והכל ניחא ודוק היטב:

ועוד נראה דס"ל לרש"י אף אם לא נודע כלל שהיה שליח ונמצא הגט והוא מקויים נאמן לומר שהוא השליח כיון דהבעל לא מקיים לגט ע"כ ביד שליח היה ושפיר נאמן לומר שהוא היה השליח דמה שאומר שאבד גט שכתוב בו יב"ש הוי כמו סימן, וגם לא חשיב איתחזק איסורא כמו שכתב הר"ן גבי קדשתי את בתי שנאמן לומר אני קדשתיה שמעמידה בחזקתה, כמו כן נאמן לומר שהוא השליח דעד אחד נאמן באיסורין בכה"ג, ומה שלא פירש"י שהאשה תובעתו היינו משום דקשיא ליה איך נחזירו לאשה שמא כבר נפרעה כתובתה והחזירה הגט לבעל כפירש"י לקמן, אבל השליח שפיר נאמן שהוא אבדו כיון שנותן בו סימן שיב"ש כתוב בו, אף דסימנין דרבנן מ"מ לענין ממון מהימן, אבל לאיסורא יש לחוש לשני שוירי שלא תתגרש בו דסימנין דרבנן ולא מהני הך סימן דשם העיר ושמות האיש והאשה ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל מעשה ב"ד כו' וא"ת כו' תיקשי לר' זירא כו' עכ"ל. לכאורה הוא קושיית הש"ס ותירוצו, ולכאורה י"ל דאי באישתכח חוץ לב"ד פשיטא כיון דאין שיירות מצויות לכן מוקי בע"כ באישתכח בב"ד, אלא די"ל דבב"מ דף ט"ז פשיט מהכא דכל מעשה ב"ד יחזיר דלא חיישינן לפירעון, א"כ שפיר הוי רבותא דלא חיישינן לפירעון ולעולם דאשכח חוץ לב"ד ורבותא הוא דלא חיישינן לפירעון מיהו לר' זירא גופיה דמוקי התם בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו א"כ קשה באשכח אבראי ליכא רבותא, להכי קאמר בש"ס ולר' זירא הקושיא לשיטתיה ליכא רבותא, ודחי הש"ס דמ"מ איירי באישתכח אבראי, אבל לאביי י"ל בפשיטות דקמ"ל דלא חיישינן לפירעון:

בפירש"י ד"ה מודה שאומר ליתנו לה עכ"ל. נראה דרש"י ס"ל דלא כפירוש התוס' דאם מודה שכבר בא לידה היו מחזירין לה דנאמן כמו בעל שאומר גרשתי את אשתי, ולא דמי לשעבר דעכ"פ נאמן עכשיו שבא הגט לידה ואינו מכוין דוקא שתתגרש למפרע שהרי איפשר שהיום בא לידה ואין בכלל דבריו למפרע לכן פירש שאומר ליתנו, ואי קשיא אמאי לא מפרש שהבעל מודה שכבר נתנו לה) י"ל דא"כ אדתני אין הבעל מודה משמע שאינו חפץ ליתנו לה כלל אפי' מודה רק שאומר שלא נתנו לה ג"כ לא יחזיר שמא אין זה הגט, אלא ודאי באומר ליתנו לה נמי נותנין ופריך שפיר ודו"ק, ועמ"ש לקמן ע"ב ובסמוך:.

שם ד"ה לא לזה ולא לזה לבעל לא יחזיר כו' וכשיבא לידו יחזר אחר ע"מ כו' עכ"ל. לכאורה קשה אמאי לא פירש בפשיטות דלא יחזיר לבעל שמא נפל מן האשה כמו בכל שט"ח שנמצא שלא יחזיר לא לזה ולא לזה, אף שאם השט"ח מונח ג"כ אין המלוה גובה אפ"ה אין מחזירין ללוה דשמא יתברר שהוא של מלוה וכאן נמי פן יתברר שהוא שלה, גם קשה ל"ל עדי מסירה בלא"ה אם יהיה הגט בידו יוכל לומר שפרע הכתובה והחזירה לו הגט, וצ"ל דאין זו טענה כיון דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו א"כ יוכל לכתוב לו גט ויאמר שהחזירתו בעד פירעון הכתובה וע"כ אין זו טענה, מיהו נראה דא"כ גם עכשיו תוכל לומר כן וע"כ כשאין הגט בידה שפיר יכול לטעון שפרע הכתובה, אבל אם הגט בידה אף שיש ג"כ גט בידו תוכל לומר שכתב לעצמו, וכן אם אינו מביא עדי מסירה שנתן לה גט אין יכול לומר שפרע דתוכל לומר שכתב גט לעצמו כדי שיטעון פרעתי על הכתובה, מיהו קשה כיון שהיא אומרת שכבר קבלה הגט א"כ אפי' לא יביא הבעל עדי מסירה כשתתבע הכתובה יאמר שכבר פרעה והחזירה לו הגט כיון שאין בידה הגט, ותו קשיא לי איך פירש"י הברייתא למ"ד גט גובה עיקר ותיקשי לאינך אמוראי דלא ס"ל גט גובה עיקר איך יפרנסו הברייתא אמאי לא יחזיר לבעל, וע"כ אין זה דיוק דמהיכא תיתי שיחזירו לבעל אם טוענת שהגט שלה, ואיפשר דלשאר אמוראי י"ל נ"מ שאם נחזירו לבעל נחזיקה באשת איש ודאי וכשתקבל קידושין מאחר יאמרו שאין קידושין תופסין אלא דהכא לר"ה דס"ל בסוף מכילתין דאשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מקודשת דאפי' שלא בפניו איתא לדרה"מ, א"כ ליכא נ"מ לענין קבלת קידושין להכי פרש"י דרב הונא תלמידיה דרב כרב ס"ל גט גובה עיקר וי"ל כפירש"י, ולשאר אמוראי יש לומר שפיר משום דלא נחזיקה באשת איש גמורה דשלא בפניו ליתא לדרב המנונא, ולא נתקררה דעתי בכל זה, ודברי רש"י צ"ע:

בא"ד ולאשה לא יחזיר שמא תינשא בו. הא דלא פירש"י שתגבה הכתובה היינו משום דאיירי באין הבעל מודה א"כ מודה שלא נתן לה הכתובה שהרי טען שלא גירשה, מיהו קשה דה"ל לפרש בזמן שהבעל מודה שהגט שלה ועדיין לא פרע הכתובה יחזיר לאשה אין הבעל מודה היינו שטען שפרע הכתובה וממנו נפל לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וצ"ל דס"ל במודה שגירשה הבעל נאמן שנתגרשה, וא"כ מאי קשיא ליה לר"ז דילמא לענין ממון לא חיישינן לב' שוירי כדאיתא בב"מ היכי פשיט איסורא מממונא, לכן צריך לפרש שהבעל מודה שמצוה ליתנו לה אע"ג שעדיין לא ניתן לה, ואי קשיא על הש"ס גופא אמאי לא מפרש ר"ז לענין כתובה לחוד, איפשר דלענין כתובה פשיטא דיחזיר לאשה, ואין לומר דקמ"ל דלא חיישינן שעושה קנוניא על הלקוחות שתגבה הכתובה שנית עם הגט דע"ז אין תיקון שהרי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו א"כ כשירצה שתפרע שנית מן הלקוחות יוכל ליתן לה גט אחר וא"כ קשיא פשיטא, ואי משום דלא חיישינן לכתב ליתן בניסן לענין הפירות זה כבר הקשו התוס' לעיל בד"ה הא וע"כ קמ"ל לענין שמותרת באותו גט אפי' מודה שלא נתנו לה ופריך שפיר ודוק היטב, ועיין בסמוך:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה