אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף כג.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף כג.

דף כב:

בפירש"י בד"ה והוא כו' וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה כו' עכ"ל. צ"ע כיון דאמציעתא קאי יש לפרש כפשוטו שאשה כותבת גיטה ואין חשש שכתבה בלא דעת הבעל להתגרש שאין חשש לפי שאין קיום הגט אלא בחותמיו שע"י ע"ח עיקר הקיום אפילו לר"א ודאי אם הביאה גט שחתומים עליו עדים נאמנת להתגרש אבל בלא עדים אינו כלום לכן שפיר יכולה לכתוב גט לעצמה דעדים לא יחתמו אם לא ישמעו מפי הבעל, ותדע דבעדיות פ"ב מסיים ג"כ שאין קיום הגט אלא בחותמיו אף דלא מייתי הך דהכל כותבין, וא"כ פשוט דקאי אהך דאשה כותבת גיטה כדפרישית, ועיין לקמן בגמ' דף כ"ו אימא ר"מ היא מדקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו נראה דהיינו לישנא בעלמא משמע הכי ועיין פירש"י שם:

בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' פי' בשלמא כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דהא לאו בני דיעה נינהו עכ"ל. נראה דהתוספות ס"ל דבהני ס"ד דרב נחמן דמהני לשמה דידהו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש להם ובפרט לפר"י אמצעי דס"ד דבעינן לשמה מדרבנן ובדרבנן מהני בקטן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומהני אפי' בשוטה להך ס"ד, אבל ר"ה דלא ס"ל שיועיל מכח זה רק מכח עע"ג תיקשי נכרי נמי, אבל לר"נ י"ל בחש"ו מהני אפילו בלא עע"ג ובנכרי אפי' עע"ג לא מהני, לכן לר"ה הדרא קושיא לדוכתין הא לאו בני דיעה נינהו לר"ה דס"ל דלא מהני כתיבה דידהו, ונראה דהתוס' הוצרכו לזה לפי' ב' וג' של הר"י, אבל לפי' קמא י"ל דרב נחמן ס"ל דמתני' ר"מ היא ולר"מ לא בעי כתיבה לשמה והך כותי פסול כר"א וה"ה חש"ו ונקט נכרי לרבותא כמ"ש התוס' בפי' אמצעי, אבל אי מתני' ר"א ונקט כותי משמע אפי' בגוונא דכשר בחש"ו פסול לרבי אלעזר בכותי ודו"ק:

בגמרא ההיא ר"א היא כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשיה קעביד. להך גירסא דהוא תירוצא הוא כשפת יתר דפשיטא דלרבי אלעזר לא כשר בנכרי ולהך לישנא לא צריך לאוקמא בעע"ג, וצ"ל דנקט אפי' בעע"ג פסול בכותי, מיהו יותר נראה דודאי למאי דמסיק בחולין דף י"ג דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן אית ליה וא"כ אי לאו טעמא דאדעתא דנפשיה עביד בטופס דרבנן ה"ל לאכשורי, לכן צריך לטעמא דאדעתא דנפשיה עביד דאפי' לטופס פסול, מיהו להך גירסא שכתב ברש"י דהוא קושיא והא ודאי נכרי אדעתא דנפשיה עביד קשה מאי ס"ד לאקשויי דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד הא פשיטא דרב נחמן ס"ל לר"מ לא בעי דהא בהדיא קאמר לענין כתיבה כשר ממתני' ומאי קשיא ליה השתא טפי בתר דמוקי לברייתא דנכרי פסול דקאמר ר"א היא הא פשיטא דלר"מ קאמר דנכרי כשר ומאי מוסיף בהא דאמר רב נחמן אפילו מצאו באשפה כשר, ואיפשר לומר הקושיא והא כותי אדעתא דנפשיה עביד בענין אחר, והיינו למאי דאיתא באה"ע סימן ק"כ גזל נייר וכתב עליו גט כשר אפילו קודם יאוש דקנאו בשינוי, וא"כ י"ל הנכרי שכותב י"ל אדעתא דנפשיה עביד לקנותו וא"כ כי יהיב הגט לבעל דילמא לא מכוין לאקנויי ליה וגם נכרי ודאי לא ידע לאקנויי, וא"כ י"ל שיופסל בשביל כך דלא גירש בשלו, וע"ז משני אמר ר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר והיינו רבותא דאפילו מצאו באשפה שיש לחוש שמא לא נתייאש א"כ אינו שלו ס"ל מ"מ כיון דחתמו העדים בשבילו הרי קנאו בשינוי אף שכבר היה כתוב מ"מ נעשה בו שינוי במקצת שחתמו בו העדים וקנה לכולו, ועיין מ"ש לעיל דף ד', ולפ"ז אפילו גזל גט והחתים עליו עדים קנאו בשינוי מכח חתימת העדים, ועיין בספרי גט מקושר דף מ"ב אות נ' מה שהקשתי על רמ"ה וצ"ע דמ"מ לא יקנה רק המקצת, לכן צ"ע טובא בזה:

ותו תמוה לי לפי גירסא זו שהוא קושיא, וכן נראה מדברי התוס' לעיל א"כ כיון דהוא קושיא דכותי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד ולא מיקרי לשמה ואמאי מכשיר רב נחמן נכרי לכתיבה כדדייק מן המשנה, וע"ז קאי שינויא דמשני רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר, א"כ היכי קאמר לעיל דף ד' וכי תימא אנן מדאורייתא קא מתנינן לה א"ה אומר היה ר"מ ד"ת מיבעיא ואיך ס"ד לומר כלל דמדרבנן בעי כתיבה לשמה הא רב נחמן משני ליה לתרוצי אהא דנכרי כשר א"כ מוכח דכשר אפילו מדרבנן דבשלמא אי מילתא באפי נפשה היא איכא למימר שפיר דמן התורה קאמר אף דמצי לאוכוחי מדאמר רב נחמן נכרי כשר מדיוקא דמתני' לא נחית הש"ס להכי, אבל אי רב נחמן משני הא אהך גופיה דדייק דנכרי כשר איך סלקא דעתך דמן התורה קאמר דהא מתרץ דנכרי כשר לכתיבה אמתני' אם כן הרי בהדיא קאמר דנכרי כשר אלמא לא בעינן לשמה אפי' לכתחילה וצ"ע:

בתוס' ד"ה אימא כו' אע"ג דסיפא כו' עכ"ל. לפמ"ש התוס' לעיל דף הקדום סוף ד"ה והא דרישא אתיא נמי כר"א וא"כ סיפא לא מוכחא דאתיא כר"א דוקא דאף דדיוקא דגדולה מצי מגרש הוא כר"א מ"מ י"ל דמתני' נקיט הקטנה דאתיא בין לרבי מאיר בין לרבי אלעזר:

בא"ד ובגמרא מפרש בסופרים העשויין להתלמד כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ויותר נראה דאי אתיא כר"מ יש לפרש רישא שהסופר הכינו בשביל אחר וקודם שבא האחר שרוצה לגרש בו דרכו להתלמד להקרות הגט כתוב וחתום שהיה בשביל פלוני ובא זה ואמר שמוכן ורוצה להתגרש בו וכשיבא חבירו יכתוב לו אחר, ובסיפא מ"מ רבותא טפי אחר שכבר נמלך ס"ד שיכול לנתקו לשם זה, משא"כ ברישא עדיין עומד לשם אחר, אלא דהש"ס נקיט למאי דס"ל כר"א י"ל ברישא שלא נכתב לשם כריתות כלל ומצריך להו בלא זו אף זו, אבל לר"מ נמי איכא לפרושי כדפרישית ודו"ק:

בפירש"י ד"ה והוא ששייר כו' ולא בעי לאוקמא בשגדול עע"ג והקשה מהרש"א א"כ מ"ט נכרי פסול כיון דמכשרינן בחש"ו ע"כ לא גזרינן טופס אטו תורף וא"כ אפילו בכותי ליתכשר, ומזה י"ל שהוכיחו הרי"ף והרמב"ם דקאי אדר"ה ומיירי בעע"ג, וי"ל בעע"ג בתורף לא מכשרי כיון שהוא מן התורה מחמרינן אפילו בעע"ג אע"ג דמהני מן התורה, וא"כ בחש"ו ועע"ג לא גזרינן טופס אטו תורף דתורף גופיה בעע"ג דרבנן משא"כ בכותי דלא מהני עע"ג גזרינן טופס אטו תורף, אבל לפירש"י קשה, ואיפשר לומר לפירש"י דכיון דמצינו לעיל בסוגיא דערכאות דף י"א בשמות שאינן מובהקין גזרינן דילמא אתי למיסמך עלייהו דיסברו שהם ישראל א"כ יש לומר בנכרי נמי איכא למיגזר כשיכתוב הטופס יסברו שישראל הוא ויכתוב גם התורף, משא"כ לעיל דאיירי בעע"ג שפיר קשיא ליה כותי נמי כיון דלא. מכשרת רק בעע"ג ליכא למיגזר שיסברו שהוא ישראל וא"ש, ובהכי ניחא דרב נחמן פריך לרב הונא א"ה כותי נמי דהתוס' נדחקו לעיל, ולפ"ז י"ל דרב נחמן אפי' הוה ניחא ליה לאוקמא בשייר מקום התורף דבהא בהנהו לא גזרינן טופס אטו תורף אבל בנכרי איכא למיחש שיטעו בו שהוא ישראל אבל הני ידיעי נינהו, אבל בעע"ג ס"ל גם בכותי ליכא למיגזר:

ועוד נראה לי דלא גזרו לענין הטופס כיון דמבואר לקמן דף כ"ו שהתירו לכתוב טופסי גיטין משום עיגונא א"כ אין להחמיר אם נכתב הטופס שלא לשמה לכן גם הני אין לפוסלן שהרי כבר הקילו בטופס שלא לשמה, משא"כ בנכרי איכא למיגזר כתיבה אטו חתימה שמא לא יכירו אותו ויחתמוהו בעד כדגזרינן לעיל בשמות שאינן מובהקין, אבל בחש"ו ידוע שאין חותמין שום שטר דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, וכן נ"ל מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ג דמותר להניח לחש"ו לכתוב הטופס והוא שיהיה גדול עע"ג אבל העכו"ם והעבד אין כותבין לכתחילה אפילו עע"ג שלא התירו טופסי גיטין שלא לשמה לכתחילה אלא מפני תקנת סופר כוונתו שלא הותר הטופס שלא לשמה לכן לא הותר בעכו"ם ועבד אפילו הטופס ובחש"ו התירו בעע"ג, ונראה דס"ל דבעע"ג מהני אפי' בתורף מן התורה לכן לא גזרינן בחש"ו אטו תורף דבעע"ג גם בחש"ו מן התורה מיקרי לשמה כדמוכח מחליצה ואפילו בשוטה מהני כאן כמ"ש התוס', ובעכו"ם ועבד לא מהני עע"ג דאדעתא דנפשייהו עבדי, וכמ"ש בספרי ג"מ דאדעתא דנפשיה היינו משום דלאו בני כריתות וליתא במצוה זו ע"ש ודו"ק:

וב"י הביא בשם רבינו ירוחם שכתב דגם עכו"ם כשר לטופס, וכן משמע מפירש"י, ותמה ב"י היכן רמוז כן בדברי רש"י, ונראה דרבינו ירוחם משמע ליה כיון דפירש"י דאיירי בלא עע"ג א"כ משמע בעע"ג אפי' בתורף כשר בחש"ו, אלא דקשה קושיית מהרש"א כיון דמיירי בטופס ולא גזרינן טופס אטו תורף גם נכרי יוכשר, לכן ס"ל לרי"ו דלפי האמת גם נכרי כשר לטופס והא דנקט עכו"ם פסול י"ל דהיינו בתורף ואפי' עע"ג פסול, ולהכי לא תני חש"ו דאינהו כשרים בעע"ג ולא שייך לישנא דפסול לכתוב דמשמע דליכא תקנתא ובאמת איכא תקנתא לעמוד ע"ג דמהני בחש"ו רק בנכרי פסול דליכא תקנתא בעומד ע"ג, אבל בחש"ו לא שייך לישנא דפסול דבעע"ג כשר, וא"כ ממילא כיון דכשר בחש"ו בטופס אף באינו עומד ע"ג ע"כ לא גזרינן טופס אטו תורף אם כן מהיכא תיתי לפסול בכותי, כן נ"ל ודו"ק, ובהכי ניחא בפשיטות דפריך לעיל מנכרי פסול ולא מוקי באינו עומד ע"ג, ולפ"ז ניחא דלענין פסול משמע דליכא תקנתא לנכרי לכתוב משמע אפילו עע"ג לכן פריך שפיר, עיין ריש סוכה ועירובין:

במשנה הכל כשרין להביא את הגט. כתב בספר פ"י שהרמב"ם כתב שאף הפסולים בעבירה פסולים לשליחות והא דלא חשיב להו במשנה היינו דהנהו דחשיב פסולין אפילו יש עדים על השליחות, אבל פסול דאורייתא אם יש עדים על השליחות לא מיפסל ע"ש, ולא ידעתי לדבריו הא נקט סומא שהטעם שאין יכול לומר בפני נכתב, וביש עדים על השליחות א"צ לומר בפני נכתב, וכן הוא בהדיא בש"ע סימן קמ"ב סי"ב, לכן נראה דמילתא דפשיטא הוא שרשע אינו נאמן לשום דבר שצריך עדות דהא דייקינן בשילהי פ"ב דר"ה ממתני' דנקט זה הכלל כל עדות שאין אשה כשירה לה אף הם אין כשירין לה ודייקינן דגזלן דבריהם כשר לעדות אשה, אבל גזלן דאורייתא פשיטא דפסול ובחש"ו קמ"ל שהם מצד עצמם אינן בני שליחות אפי' יש עדים שמסרו להם דלגופא ודאי לא איצטריך, ובאמת קשיא לי במתניתין איך עריב סומא פסול דרבנן משום בפני נכתב עם הני דפסילי משום שאינן בני שליחות ולא עוד אלא שהפסיק בין חש"ו לנכרי בסומא וה"ל למיתני פסולי דאורייתא בהדדי, ואיפשר לומר דקמ"ל בסומא לא מהני קיום חותמיו והיינו משום דנהי דנאמן על השליחות היינו משום דליכא ריעותא אבל בסומא דאיכא ריעותא דמה לו למסור למי שלא יוכל לומר בפ"נ לכן צריך ראיה על השליחות אף שנתקיים, וזה איפשר טעמו של הרמב"ם בפסול לא מהני קיום חותמיו דיכול לערער מאחר שיש ראיה לדבר דלמה ימסור לפסול, מיהו בש"ע פסק בנתקיים בחותמיו כשר א"כ משמע גם סומא נאמן על השליחות אף שאין יכול לומר בפ"נ, עמ"ש בגמרא:

בגמרא בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהו. פירש"י דגבי שליחות איש כתיב, עיין פירוש הר"ב ריש תרומות היכא דנפקא שליחות, ע"ש בשם הירושלמי דממעט נמי חרש ושוטה:

בתוס' ד"ה נכרי כו' המ"ל כו' אלא נקט טעמא דשייך גם בעבד. לדברי ר"י הלוי דס"ל דעבד כשר להולכה תיקשי הך גירסא דנקט נכרי דלאו בר היתירא, משמע משום שאינו בתורת גיטין ומה"ט אימעיט גם עבד, ועיין בר"ן שכתב שיש גירסא אחרת דלאו בר תורה הוא, והוא דחוק דגם לשון לאו בר תורה משמע שאינו בתורת כריתות, והנלע"ד בדעת הר"י הלוי והוא דבודאי בלא"ה יש להבין במשנה דלא מהני קיבל הקטן והגדיל ואמאי לא יועיל הא כתב הרא"ש בקידושין דף מ"ה דאפילו בארצויי ארצי קמיה מיקרי שליח דמ"מ ניחא ליה כדאמרינן התם בגמרא, וא"כ יש להבין כיון דמ"מ דעת הבעל שיהיה שליח לגירושין לו יהיה שיעשה שליח אח"כ כיון שעכ"פ נתרצה, אלא דלזה י"ל דהשליח שנותן הגט לאשה ומגרשה הוא במקום הבעל לכן בעינן שיבא לידו מתחילה מכח הבעל בשליחות הבעל וכיון שבשעה ששלחו הבעל לא היה בר שליחות לכן לא מהני מה שנתן הבעל כחו בשעה שלא היה בר שליחות אף שידענו שהוא רוצה מ"מ אינו במקום הבעל לגרש לכן לא מהני השליחות אחר משא"כ בארצויי ארצי קמיה שהיה אז בר שליחות מהני שפיר, וע"פ זה נראה דבעבד שהוא בר שליחות לכל מילי ואיתא לקמן בטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני פירש"י הטעם דלא מיקרי נתינה וא"כ אי הוה נתינה הוי מועיל אפי' טלי גיטך מעל גבי קרקע, וא"כ י"ל דלענין הולכה לא איכפת לן במאי דלאו בר כריתות הוא דהא הוא מגרשה בגט שנותן לה אלא דבעינן שינתן לה בכח הבעל וכיון דעכ"פ על גוף הנתינה נעשה שליח אף שאינו בן כריתות מ"מ הרי בא הגט לידה מכח נתינת הבעל וכיון דנתינת השליח כנתינת הבעל אף שאינו בר כריתות הרי אפי' טלי גיטך מע"ג קרקע היה מועיל אלא שאינו בכח נתינת הבעל וכאן לנתינה נעשה שליח ובא לידה מכח הבעל לא איכפת לן מה שאינו בתורת גיטין וקידושין משא"כ לענין קבלה שמתגרשת ע"י קבלתה והוא הכורת לכן ע"י קבלת העבד לא נעשה הכריתות, ועיין בר"ן בשם הרמב"ן, ואולי בכלל דבריו דבריי עכ"פ ביארנו היטב הסברא, והשתא איפשר לומר הגירסא דלאו בר היתירא הוא היינו משום הא גופיה דאינו בשליחות ואינו דומה לשליח שיוכל להתיר אשת חבירו בכח שנמסר לו מן המשלח אבל בנכרי לאו בר היתירא מחמת שאינו בר שליחות אף שדעת הבעל שתתגרש, מכל מקום אין יכול למסור בידו כח ההיתר כיון שאינו בר שליחות, ודוק היטב:

בגמרא אלא סומא אמאי לא כו'. ויש לדקדק לפי מה שנראה מהג"א ממהרי"ח בפ' החובל דהלכה כר' יהודה דסומא פטור מכל מצות האמורות בתורה, וכדמשמע דרב יוסף גופיה בפ' החובל דף פ"ז דמספקא ליה אי הלכה כרבי יהודה דסומא פטור מן המצות א"כ לאו בר כריתות הוא ולכך פסול, ועיין מ"ש בחידושי ליו"ד סימן א' ס"ק י"ט, וי"ל כמו שכתבו התוס' לעיל דף הקדום בד"ה והא דחש"ו מיקרי בני כריתות כיון שאם ישתפה השוטה ויגדל הקטן יהיו בני כריתות י"ל גם בסומא שאם יתפתח יהיה מבני כריתות, מיהו יש לחלק דבשלמא חש"ו שאין החסרון רק דפומייהו כאיב להו וחסרון שכל ואין כח בידו לעשות הכריתות מ"מ נקראים בני כריתות מצד עצמן אבל כאן שהוא בדעת שלם ואעפ"כ הוציאתו התורה מכלל הכריתות י"ל ודאי דמי לנכרי אף שאיפשר שיתגייר מ"מ לאו מבני כריתה הוא, וגם לפי זה אם הוא סומא שאין תרופה למכתו כגון שנקרו עיניו לגמרי א"כ אינו מבני כריתה ואינו בתורת גיטין וקידושין למאן דפסק כר"י, ולפ"ז לפי מה שהביא הש"ך בי"ד סימן א' סעיף כ"ח דסומא שלא ראה מאורות מימיו אסור לאכול משחיטתו וכתבתי הטעם שם שחושש לדברי ר' יהודה דפטור מכל המצות ואינו בר זביחה, א"כ י"ל דמן התורה פסול ואפי' נתקיים בחותמיו, מיהו במתני' לא איירי בהכי, מיהו מדברי התוס' ב"ק משמע דאפי' לא היה סומא שלא ראה מאורות נמי פטור לר"י מן המצות, וצ"ל או דחשיב מבני כריתה או דלית דחש לדר' יהודה ודו"ק:

שם חזר ונתפתח אין כו'. ויש לדקדק דילמא להכי נקט חזר ונתפתח דאז הוא כשר לגמרי, וע"פ מה שמבואר לעיל דף ה' ע"ב דנותנו לה בפני שנים דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין בדרבנן וא"כ באין ראוי לעדות צריך ליתנו בפני שלשה, וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ז מגירושין, משא"כ בחזר ונתפתח כשר לגמרי להיות אפי' במקום דיין וסגי שיתנו בפני שנים, ויש ליישב דמשמע ליה דומיא דאינך ורב אשי דייק ממתני' דלא נקט שתחילתו וסופו בדעת, ולפי האמת לא לחנם נקט נתפתח רק שאז כשר לגמרי וסגי ליתנו בפני שנים ודו"ק:

בפירש"י ד"ה מהו שיעשה שליח לאשה עבד של כל אדם כו' עכ"ל. לכאורה גם בעבד של אשה משכחת לה דמטעם חצרה לא מיגרשה דחצר מהלכת הוא רק מטעם שליחות ושפיר הוי הבעיא גם בעבד שלה, ואיפשר דבעבד שלה אע"ג דחצר מהלכת הוא מ"מ בשויתיה שליח בפירוש לא גרע משליחות ולא שייך שאינו בתורת גיטין דבכה"ג מ"מ חצרה מיקרי, וכיון דיכולה להתגרש ע"פ חצירה לא איכפת לן במה שאינו בתורת גיטין, מיהו לא משמע כן מהפוסקים, ולפ"ז איפשר דמיבעיא ליה לקבלה לרבותא אף דאיפשר שיהיה ראוי לקבלה אם תקנה העבד ותתגרש בו מדין חצרה ס"ד טפי שיועיל, אבל להולכה פשיטא ליה טפי שלא יועיל שאין שום צד שיהיה שליח להולכה שתקבל הגט ממנו מאחר שאינו בתורת גיטין ופשיט ליה דאפי' להולכה יכול להיות וכ"ש לקבלה, ור' יוחנן ס"ל דאפי' לקבלה אינו ראוי אף שיוכל לקבל מטעם חצר וכ"ש להולכה ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה