גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ב - המביא גט · דף כב:
בגמרא ואמר ר"א לא הכשיר ר"א כו' דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה. פירש"י דחיישינן שמא שכחוהו העדים, וקשה מכאן לשיטת הרמב"ם שהובא בח"מ סימן מ"ו דאם העדים אינן זוכרין בטל העדות רק בכתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני שאין זוכרין, והשתא קשה כיון דלר"א אפילו אמרו שזוכרין חיישינן שמא שכחו וא"כ ר' יוחנן אע"ג דס"ל דדכירי מ"מ אם אינם בפנינו שזוכרין ודאי ר' יוחנן לא פליג אר"א לחוש שאין זוכרין וא"כ איך משכחת לה שום שטר כיון דיש לחוש שאין זוכרין דאפי' אם אמרו שזוכרין חייש ר"א ששכחו וסבורין שזוכרין וכ"ש בסתם דיש לחוש שאין זוכרין, ונראה דהרמב"ם לשיטתיה דכתב שם בפ"ח מהלכות עדות וקל הוא שהקילו בדיני ממונות שאע"פ ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שמזכירו הוא מעיד, ואם כן י"ל אדרבה חיליה דהרמב"ם מהא דלכאורה תמוה כשעדים אומרים שזוכרין ניחוש שאין זוכרין, אלא נראה דטעמא דר"א דבאמת לא יזכור רק ע"י השטר הוא שיזכור ובכה"ג לאו עדות הוא רק מכח קולא דדיני ממונות א"כ בגט לא הוי עדות, והשתא י"ל בשטר מסתמא מחזקינן שיזכור ע"י השטר עכ"פ, אבל בתנאים דגיטין לא מהני זכירתו ע"י השטר לכן חיישינן שישכח רק כשיראה הגט יהיה נזכר ע"י השטר ובכה"ג לא מהני בגיטין כנ"ל ודו"ק:
שם לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל כו'. פירש"י אבל בשטרות דקיימי לגוביינא, ולכאורה יש לפרש בפשיטות דאפי' בלא חשש זיוף מ"מ אינו כשר בשטרות דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אף אם ילכו עדי מסירה לכן אינו כשר בשטרות אפי' מיד דלאו שטר הוא כלל כשאינו ראוי לעמוד ימים רבים, ונראה דקשיא לרש"י ותוס' הקושיא שהקשו בתוס' דר"א מכשיר אפי' בלא ע"ח כלל, וצ"ל תירוץ התוס' דבלא עדים אין חשש זיוף וא"כ קשיא להו גם בעדים כיון דהוא על דבר שיכול להזדייף גם כן אין חשש זיוף, ולזה פירש"י ודילמא לא מפיק ליה כו', ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה אבל בשטרות דקיימי לגוביינא כו'. ובתוס' הקשו דלמה יש לנו לטעות כו', ולעד"נ ליישב פירש"י דודאי הא דאמר דחיישינן שישכחו עדי מסירה ויסברו שלא היה בו תנאי הוא רחוק קצת, אלא דמ"מ חיישינן דילמא מיתרמי שישכחו, מיהו בדיעבד לא חיישינן ששכחו רק יש לפסול דילמא מיתרמי הכי, וכדאיתא לקמן דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן לכן כיון דיש לחוש לשכחה חיישינן ולא מכשרינן לכתחילה דיש לחוש לשכחה לכן פסלוהו שלא יבא לידי תקלה, ועפ"ז יש לפרש פירש"י דודאי כיון שלפי האמת לא נפסול בדיעבד מכח חששא דזיוף ונסמוך על עדי חתימה היינו משום שלולא ע"ח אין ראיה מה שכתוב על החרס שיכול להזדייף שמא כבר זרק לחרס וכתב לו חרס אחר כיון דלית ביה חתימה, אבל כשיש ע"ח דקים להו שהוא השטר שנמסר בפניהם א"כ בדיעבד לא נפסול להוציא השטר מחזקתו וא"כ לכתחילה אין לעשות שטר כזה דילמא מ"מ ישכחו העדים לכן פסלינן ליה שלא יבא לכלל ספק ונצטרך להכשירו שלא ניחוש שמא שכחו, ובהכי ניחא מה שפירש"י בסמוך בד"ה ימים רבים והאי קרא בשטר מכר כתיב ומאי בעי רש"י בזה, אלא נראה דמייתי מקרא למען יעמדו ימים רבים, ור"א ס"ל בגיטין נמי לא כשר לזמן מרובה וא"כ מיירי לאלתר ואפ"ה פסיל בשאר שטרות, וקשה הא לאלתר ליכא חשש זיוף כמו בגט, וצ"ל דכיון דאין ראוי לימים רבים גם לאלתר פסול, והשתא אי מיירי קרא דלמען יעמדו בהלואה א"כ אין כאן ראיה דילמא לאלתר כשר, אלא בשטר הלואה א"צ לו רק לאחר זמן א"כ אין ראיה שיופסל לאלתר דבגט אשה כשר, ולזה פירש"י דבשטר מכר כתיב ושטר מכר שפיר אהני לאלתר לקנות השדה ואפ"ה בעינן ראוי לעמוד לימים רבים א"כ שפיר מוכח דאפי' לאלתר פסול דשטר מכר יתכן להכשירו לאלתר ואפ"ה בעינן ראוי לעמוד לימים רבים, ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה אבל כו' פירש בקונטרס ופירושו דחוק דלמה יש לנו לטעות כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב פירש"י, ונראה עוד דגם רש"י כוונתו כך והוא דבשטרות לא היינו דכיון דקיימי לגוביינא אי איפשר להכשירו לימים רבים דלא נוכל לומר שהוא כשר דדילמא לא מפיק ליה רק לימים רבים וסמכינן על עדי חתימה היינו אם נכשירו וזה אינו מן הדין כיון דיש לחוש לזיוף וא"כ כיון שאי איפשר להכשירו לימים רבים גם לאלתר אין מכשירין מאחר שלימים רבים ע"כ ראוי לפוסלו גם לאלתר לא יוכשר שהרי אינו ראוי לעמוד, וניחא הקושיא לר' יוחנן והא כתיב למען יעמדו ימים רבים אף דר' יוחנן ס"ל דדכירי מ"מ הקושיא למה כתב למען יעמדו ימים רבים וע"כ למעוטי שאינו ראוי לעמוד ימים רבים א"כ מוכח דיש לחוש דלא דכירי וכסברת ר"א וא"צ לדחוק כמ"ש התו', מיהו מלשון רש"י נראה דר' יוחנן לא מכשיר בגט רק עד עשרה ימים והיינו דגט אינו מצטרך לימים רבים, אבל בשטר יש לחוש גם לר' יוחנן שלזמן ארוך יש לחוש לשכחה, כן נראה מלשון רש"י דוק בו, ועיין בסמוך:
בא"ד וא"ת לר"א כו' מ"ש מאין עליו עדים כו. דברי התוספות דחוקים למאד הן בתירוץ קושיא זו הן במה שהקשו מקידושין, לכן נלענ"ד לולא דבריהם לפרש הסוגיא כפשטה דודאי פשטא דקרא דדייק דבעינן למען יעמדו ימים רבים ומכח עדי מסירה אינו ראוי אם ילכו העדים, רק עיקר מה שהכריחם דלר"א גם שטר כשר בע"מ, ע"ז אענה חלקי בזה, והוא דודאי שטר יש לו שני הכשירים על ידי עדי מסירה וגם ע"י עדי חתימה, ושטר דאורייתא לשיטת הפוסקים, וכמו שהאריך בש"ך ח"מ סימן כ"ח לדחות דברי הרמב"ם והיינו מהאי קרא גופיה דכתיב וכתוב בספר וחתום, ולהכי לא הוי מפי כתבם דשטר מהני מן התורה לכן אם לא נכתב כתיקון שטר אפי' עדות לא הוי, וכמ"ש בש"ך סימן ל"ט ס"ק ח' והיינו משום דכשאינו כתיקון שטר הוי מפי כתבם והשתא שטר שנחתם על דבר שיכול לזייף אם היו עדי מסירה יש להכשירו דוקא מצד הכשר ע"מ אבל לא מצד החתימות דהוי מפי כתבם, אלא דאם עדי חתימה מעידין שלא נעשה בו זיוף והיינו כשהלוה מודה שכתב השטר והחתים העדים וכיון שהשטר ביד המלוה אף שלא ראו עדי חתימה המסירה נידון שטר זה מכח עדי החתימה שאחר שהודה הלוה שלא נעשה בו זיוף שפיר הוי שטר מצד עדי החתימה והיינו אחר שיודה בפני עדים באותו יום שנחתם דמהימן בודאי שהרי יש בידו לכתוב שטר אחר כרצונו והשתא אם אותן העדים ששמעו הודאת הלוה והם מכירין לאחר זמן שלא נעשה בו זיוף ראוי היה להכשירו מצד עדי החתימה שהרי נתברר לנו שאין בו זיוף, אלא דמצד עדי חתימה תליא אי בעינן ראוי לעמוד ימים רבים א"כ כשילכו העדים המכירים השטר אינו ראוי לעמוד לכן הוא פסול שאין זה כתיקון שטר שהרי צריך העדים שראו אותו בשעת הודאת הלוה לכן כיון שאינו כתיקון שטר ה"ל מפי כתבם ואינו כלום וכיון דפסול מצד עדי חתימה אפי' איכא עדי מסירה פסול כמו בנחתם בקרובים דה"ל מזוייף מתוכו כדאיתא בסנהדרין דף כ"ח גבי מתנתא דחתימי עלייהו תרי גיסי לכן ס"ל לר' אלעזר כיון דפסול מצד ע"ח גם ע"מ לא מהני מידי, ור' יוחנן ס"ל דגם מצד ע"ח יש להכשירו מאחר שעכ"פ יש עדים שלא נזדייף וכדפרישית, אף דאם ילכו העדים יופסל השטר לא בעינן למען יעמדו רק לעצה טובה וא"כ אין טעם לפוסלו דלא מיקרי מזוייף מתוכו, והשתא א"ש גם בקידושין בכתב על החרס אם אין עדים חתומים בו שאין הכשירו רק ע"י ע"מ ושטר שע"י ע"מ א"צ שיהיה ראוי לעמוד ימים רבים לכ"ע דכיון שאין הכשירו רק מכח ע"מ לא הוי מפי כתבם, כן נלענ"ד ברור ונכון פירוש הסוגיא, ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו במה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, ועמ"ש לעיל דף י"א:
והא דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות לא היינו משום דבשטרות דרך להחתים עדים וכיון דמצד *) ע"ח פסול בשטרות לא מהני ע"ח דהוי מזוייף מתוכו, ובשטרות חתומים לא הכשיר עדי מסירה כיון דנידון מצד הכשר חתימה וזה אינו מועיל מיקרי מזוייף מתוכו כיון דבעינן לימים רבים: **(הג"ה בח"מ סימן מ"ב מבואר היטב:)**
במשנה הכל כשרים לכתוב הגט. מה שהקשה בפ"י איך מכשירין בכתב קטן הא ינוקא אקנויי לא מקני ואף דהקלף של בעל מ"מ החלק שע"י כתיבה שלו איך יקנה הא אקנויי לא מקני, ואין דבריו ברורים דאין לקטן זכייה רק כשדעת אחרת מקנה, אבל מציאת קטן אינו אלא משום דרכי שלום, וכמ"ש התוס' לקמן פ' התקבל דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני, וגם בשכר כתיבה אפי' אי אומן קונה בשבח כלי אין לו קנין רק כל זמן שאינו משלם לו שכרו אבל במשלם א"צ לחזור להקנות כלל וא"כ ממילא כשנותן לו שכרו דנוטל ממנו החפץ בע"כ א"צ הקנאה כלל:
בתוס' ד"ה והא כו' והא דתנן פ"ק דחולין וכולן ששחטו כו' מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה כו'. לכאורה איפשר לומר דלא מהני עומד ע"ג רק במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכאן בגט דמוכחא מילתא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל בשחיטה לא מיקרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא מהני עע"ג, ובחליצה נמי איכא למימר דנקרא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אלא דאכתי לא אתי שפיר למה שוטה פסול לחליצה, וצריך לחלק כמ"ש התוס':
בא"ד וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר עכ"ל. וקשה מנ"ל הא, וברא"ש איתא דרוב אין בקיאין לכתוב, וקשה על זה אכתי נימא וכתב אבעל קאי ואי משום דרוב אין בקיאין נימא דבעינן שליחות ושלוחו של אדם כמותו כדנפיק מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כולן שוחטין והלא א' שוחט אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וא"כ שייך שפיר וכתב אף שאין יכול לכתוב מחמת שלוחו של אדם כמותו, ואי משום דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי לאשוויי שליח הא לא שייך בכה"ג כמ"ש בספרי ג"מ, ועוד דלפי האמת לא משכחת לה כתיבה בלי שליחות דהא הבעל צריך לומר כתבו וא"כ ממילא נעשין שלוחי הבעל, אף למ"ש התוס' דטעם כתובו משום לשמה מ"מ ממילא שליחות הוא, וא"כ שייך שפיר וכתב ונימא נמי דבעינן שליחות דהא הסופר לא סגי דלא ליהוי שליח הבעל כיון דבעינן לשמה ומפי הבעל ממילא שליח הבעל הוי, ואיפשר דוכתב קאי ע"י אחר אפי' אינו בר שליחות כגון חרש שוטה וקטן וא"כ עיקר הטעם משום דוכתב משמע אפי' אינו בר שליחות, ובזה איפשר ליישב הסוגיות דלעיל פריך הא לאו בני כריתה נינהו משמע דבעינן שליחות, וכן דייק הרא"ש מהך דעשו עדים שליחותן פ' התקבל אלמא בעינן שליחות, ולפ"ז י"ל ודאי כפשטא בעינן שליחות דוכתב אבעל קאי דאף דקאי אסופר מ"מ כיון דכתיב וכתב לה לשמה הוי שליחות ממילא שהרי הבעל הוא המצוה והיינו שליחות, אלא די"ל וכתב קאי אפי' אחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות נינהו ופריך הא לאו בני דיעה נינהו וא"כ אין אתה יכול לומר וכתב קאי נמי ע"י אותן שאינן בני שליחות, ומשני בעע"ג א"כ שפיר יש לומר דלא בעינן שליחות דאפי' חש"ו כותבין והנהו לאו בני שליחות נינהו, מיהו לר"י אמר שמואל דמוקי בשייר מקום התורף י"ל דס"ל דקרא לא איירי בעע"ג וא"כ ממילא לא סגי לכתיבה בלא שליחות וא"כ ממילא עכו"ם פסול משום דלאו בני כריתה נינהו והיינו דפריך לעיל דף י' ע"ב והא לאו בני כריתה נינהו דס"ל כאוקימתא דשייר מקום התורף א"כ מיפסלי ממילא משום דלאו בני כריתה נינהו, ובזה יש ליישב קושיית התוס' מחולין דבעע"ג הוי כוונה, ולפ"ז י"ל דסוגיין שם כמ"ד ששייר מקום התורף ואפי' עע"ג לא הוי כוונה, לכן ע"כ לא סגי אלא שיכתוב בציווי הבעל דאל"כ לא הוי לשמה וממילא הוי שליחות, ודוק היטב, מיהו אכתי אי איכא למימר וכתב אפי' ע"י עבד י"ל דלא בעינן שליחות דעבד אין בו שליחות מאחר דלא שייך בתורת גיטין כדלקמן, ועיין בספרי גט מקושר ותמצא נחת בדברים ברורים לאמתה של תורה נאמרים, ועמ"ש לקמן בא"ד בשיטת התוס' ורא"ש:
בא"ד והא דאמר לעיל יכילנא למיפסל לכולהו גיטי כו' עכ"ל. לא ידעתי איך נמשך זה ממ"ש דכיון דבאמת צריך להיות ע"פ הבעל וא"כ אפילו בעינן שליחות אין לפוסלו דהאשה היא בתורת גיטין וקידושין שהרי נעשית שליח וא"כ אין ענינו לכאן וצ"ע:
בא"ד אבל קשה כו' ותיפוק ליה דלאו בני כריתה נינהו כו' ומאי צריך כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ולענ"ד נראה ליישב גם לשיטתו והוא דודאי לפמ"ש התוס' ורא"ש וכתב קאי אסופר ולא אבעל וא"כ משמע וכתב כל דבר כתיבה הוא יכול לכתוב וא"כ אין חילוק מי שכותב הוא בכלל וכתב, אלא דכיון דבעינן לשמה א"כ ממילא מי שאין יכול לכתוב לשמה אין יכול לכתוב ולא מצי קאי עלי' וכתב, והיינו דפריך כאן והא לאו בני דיעה נינהו דאפי' נפרש וכתב מאן דהוא מ"מ כיון דבעינן לשמה ואינהו לאו בני דיעה נינהו ממילא אין יכולין לכתוב ולא מצינן למיכללינהו בכלל וכתב, ומשני בגדול עע"ג שפיר הוי בכלל וכתב, ופריך אלא מעתה נכרי דבשלמא אי לא מצינן למיכלל בכלל וכתב רק מי שכותב לבדו לא קשיא נכרי די"ל דנכרי ודאי אינו כותב לשמה ואינו בכלל וכתב דתברא בצידה דבעינן לה לשמה, אבל כיון דאמרת וכתב יהיה מי שיהיה רק דממעטת משום לשמה א"כ נכרי נמי, ומשני כותי לאו בכלל לשמה הוא והשתא ממילא אינו בכלל וכתב, והשתא לפי האמת דבנכרי לא שייך לשמה א"כ ממילא לא נתרבה מוכתב שום מאן דלא מבני כריתה הוא כיון דוכתב לא קאי אלא אמאן דכותב לשמה א"כ ממילא אין להכשיר בכותי דלאו בר כריתה הוא והוא נכון, אלא שעדיין צריך ישוב נימא דוכתב קאי נמי אעבד ועבד נמי אינו בתורת גיטין וקידושין כדלקמן, מיהו לענ"ד איפשר לומר דעבד מיקרי בר כריתה ודוקא לענין שליחות נתמעט הואיל דמרבינן אתם גם אתם בני ברית יש לפרש שנכרת הברית עמו על הדבר שנשתלח, לכן כותי אינו בן ברית וגם עבד במידי דלא שייך ביה לא נכרת ברית עמו על דבר הזה שלא שייך עליו דין גיטין וקידושין, אבל מבני כריתה לא נתמעט כיון דאיתקש לאשה דיליף לה לה מאשה י"ל דשייך לכריתות שאין הגט אלא מכשירי הכריתות והוא חייב בכל המצות כאשה שפיר מיקרי בר כריתה, ועיין בספרי גט מקושר דף ט"ז ועיין בסמוך:
בא"ד אבל קשה דמשמע דלא פסיל כותי אלא משום דלדעתיה דנפשיה כו' ומה צריך לאתויי נמי ברייתא דנכרי פסול עכ"ל והקשה מהרש"א דאדרבה איפכא תיקשי להו מאי פריך מנכרי אחש"ו הא כותי לאו בר כריתה הוא ולא תירץ כלום, ונראה דבלא"ה קשה וכי משום דלאו בר כריתה הוא לא צריך לאתויי הברייתא ע"ז, ואי משום דלעיל דף י' פריך והא לאו בני כריתה נינהו ולא מייתי הברייתא אין זה דיוק כלל דהכא בעי לאתויי דאפי' עע"ג דומיא דחש"ו פסול נכרי, לכן נראה ברור דכבר נכלל בקושיא ראשונה דל"ל טעמא דמדעתיה דנפשיה עביד היינו דלא צריך לשנויי הך דמדעתיה דנפשיה עביד, ומה שכתבו עוד ומה צריך לאתויי ברייתא הקושיא על הברייתא עצמה רצוני לומר הברייתא עצמה לא צריכה לאתויי דנכרי פסול, וכוונתם בזה ע"פ מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"ג ריש ע"ב שהקשו אי עבד פסול להבאה אמאי תנן נכרי ליתני עבד, ותירץ ר"ת דקמ"ל דנכרי אע"פ שדעתו להתגייר מ"מ פסול ר"ל דבמשנה כותי ונתגייר פסול ובהא אינו שייך זה רק אי טעמא משום שליחות י"ל דנכרי הוי רבותא טפי שהרי עדיין הגט בידו ובשעת אמירה שמסר לו הגט היה כבר דעתו להתגייר ס"ד טפי שיועיל, אבל אם הטעם משום דלאו בר כריתות הוא לא מהני כלל מה שדעתו להתגייר, והשתא נראה דהתוס' ס"ל כדעת הפוסקים דעבד לא שייך ביה אדעתא דנפשיה קעביד שהרי חייב במצות, מיהו אי לאו בני כריתה גם עבד לאו בר כריתה שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין, וקשיא להו שפיר אמאי תני ברייתא נכרי דמשמע דטעמא משום לשמה וא"כ עבד כשר, ובאמת כיון דלאו בר כריתות הוא גם עבד פסול אע"פ שכותב לשמה, לכן כתבו לקמן באותו דיבור וברייתא דנקט נכרי פסול ר"א היא ונקט נכרי לרבותא כו' אי בעינן שליחות, ואי לא בעינן שליחות נקט נכרי דפסול בכל ענין אפי' עע"ג ע"כ, והיינו דאי בעינן שליחות לא קשיא אמאי לא נקט רבותא טפי בעבד די"ל דקמ"ל אפי' נתגייר וכמ"ש התוס' לקמן דלענין שליחות הוי בנכרי רבותא טפי אע"פ שנתגייר וכותב מפי הבעל מ"מ כיון שציוה לו כשהוא כותי לא מהני אף דעדיין כותב בכח אמירתו הראשונה דלענין שליחות הוי נכרי רבותא טפי ואי לא בעינן באמת עבד כשר, אבל לענין לאו בני כריתות ודאי אין טעם במה שדעתו להתגייר וקשיא להו שפיר אמאי נקט נכרי דטפי ה"ל למינקט עבד דלאו בר כריתה הוא אע"פ שכותב לשמה, כן נ"ל ברור, ודוק היטב:
בא"ד ונראה דלא שייך למיפסל כו' במידי דלא בעי שליחות ולא לשם עדות כו' עכ"ל. לכאורה אין טעם בסברא זו, ונראה כוונת התוס' דבשלמא אי בעי שליחות בעינן שיהיה כמו המשלח בן כריתות, וכן היכא דאיכא עדות הרי עיקר הכריתות ע"י העדות שחותמין העדים, לכן בעינן בני כריתות כגון בערכאות דאף דלא משקרי מ"מ אי איפשר שתתגרש ע"פ חתימתן שע"י החתימה נגמר ספר כריתות, משא"כ למ"ד ע"מ כרתי הרי הגט בלא עדים אינו כורת רק ע"פ ע"מ ואין עיקר הכריתות ע"י הכתיבה רק ע"י ע"מ ולא בעינן לכתיבה בני כריתות, אלא דקשה לי כיון דליכא דלא ליהוי מבני כריתה אלא חש"ו ועבד וכותי והני לאו בני עדות נינהו, וא"כ מאי נ"מ בהא דלאו מבני כריתה וה"ל לאקשויי לאו בני עדות נינהו דהך דלאו מבני כריתה אין לו מציאות כלל, והתוס' לעיל כתבו דה"ה דמצי למיפרך הא לאו בני עדות נינהו ואי לא שייך כלל רק בעדות אמאי שביק העיקר ותפס הטפל שאין לו מציאות כלל, ונראה דנקט האי לישנא משום דבני עדות לא שייך להקשות כ"כ שהרי ערכאות בחזקת נאמנים ועדות הוא לא איברו סהדי אלא לשיקרא, לכן פריך בהא דלאו מבני כריתה לא שייך להכשיר עדותן אע"פ שאין משקרין:
בא"ד ועוד אור"י כו' וס"ד כו' דגזרינן כתיבה אטו חתימה כו' ומהני אפי' בשוטה כו' עכ"ל. לכאורה הוא תמוה כיון דשוטה פסול לכתיבה משום גזירה כתיבה אטו חתימה א"כ כ"ש כי מכשרת בעע"ג איכא למיגזר שיסברו להכשיר נמי בחתימה, מיהו נראה דודאי בחש"ו פשיטא דלא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה דלאו בני עדות הם, אלא מיהת כיון דגזרו לכתוב לשמה משום כתיבה אטו חתימה וכיון שצריך לכתוב לשמה ממילא הנהו פסילי דלאו בני דיעה נינהו לכן בעע"ג מכשירין אפי' בשוטה דהא לא שייך למיגזר כתיבה אטו חתימה בהנך דלאו בני עדות נינהו וכיון דבעע"ג חשיב כוונה בחרש וקטן גם בשוטה לא גזרו והשוו אותו, מיהו קשה מאי משני לפי פירושם דנכרי לדעתיה דנפשיה עביד מ"מ קשה כיון דבנכרי נמי ליכא למיגזר כתיבה אטו חתימה ובשוטה נמי לא מהני גדול עע"ג מדינא רק בכתיבה דרבנן א"כ למה גזרו טפי בנכרי מבשוטה, ואי איכא למיגזר בכותי כתיבה אטו חתימה א"צ כלל לסברא דאדעתא דנפשיה עביד דהא לחתימה ודאי פסול דלא בר כריתה הוא, ודוחק לומר דבנכרי איכא למיגזר אטו דברים אחרים כגון עיבוד ס"ת ותפומ"ז דנכשיר בעע"ג ובהא לא מהני מאי דמשני דאדעתא דנפשיה עביד דזה דחוק דא"כ נגזור בשוטה אטו חליצה, וע"כ לא גזרינן כי הא וצריך עיון, ופירושו דחוק באמת:
בא"ד והא דתנן לעיל תלשו כו' מיירי ששייר מקום התורף כו' עכ"ל וקשה לפ"ז מאי פריך הכא והא לאו בני דיעה נינהו כי היכי דניחא ליה לעיל לאוקמא בשייר מקום התורף לוקמא גם מתני' בהכי כדמוקי שמואל באמת גם הכא וצ"ע:
ולולא דבריהם היה נלע"ד כפי פירושם דודאי בס"ד ס"ל דגם לר"י בעינן הכתיבה לשמה, והוא מבואר עפמ"ש בספרי גט מקושר דף ס' ע"ד בפירושא דברייתא דמייתי לקמן כשהוא כותבו כאילו כתבו לשמה, ומפרש כשהוא חותמו כאילו כתבו לשמו ושם מבואר הפירוש, דודאי עיקר ספר כריתות הוא הכתיבה גם לר"מ, אלא דר"מ ס"ל כיון דכתיבה לחוד לא מוכחא כלל שנכתב לכריתות דכתיבה יכול לכתוב מה שירצה ולזרוק לאשפה לכן לא קפדינן בכתיבה וע"י החתימה נעשה עיקר הספר כריתות לכן ע"י חתימה נתקן הספר כריתות כאילו נכתב לשמה ע"ש, ולפ"ז א"צ לדחוק כלל די"ל בס"ד ס"ל דלר"מ נמי בעינן הכתיבה לשמה שעיקר ספר כריתות הוא הכתיבה ולא סלקא דעתך דבחתימה מיתקן הכתיבה, מיהו לענין מחובר פשוט ליה דלר"מ לא קפדינן במחוסר מעשה רק אחר החתימה דקודם חתימה בלא"ה מחוסר עיקר המעשה שהוא החתימה ולא קפדינן במחובר רק מה שהוא קודם נתינה, וא"כ א"צ לדחוק כלל דודאי י"ל בס"ד גם לר"מ בעינן כתיבה לשמה, ובהכי ניחא הלשון לקמן דאמר רבי יוחנן כאן הודיעך שאין כח לשמה ור"מ היא, וכשפת יתר הוא דאטו לא ידעינן פלוגתא דר"מ ור"א, אלא נראה דכל כי האי צריך לאשמועינן אפי' לר"מ מטעמא דפרישית, ודוק היטב, ואיפשר גם רש"י מפרש כן רק לתירוצא דר"ה משמע ליה דלא פליג ארב נחמן דלר"מ לא בעינן לשמה:
והא דלעיל דף ג' מייתי ראיה ממחובר על לשמה י"ל דאמסקנא סמיך, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' שם סוף ע"ב מאי ס"ד דמחובר כשר בדיעבד ולשמה יפסל מדרבנן, ולפ"ז לק"מ דלענין לשמה משמע לן דכתיבת ספר כריתות יהיה לשמה, משא"כ לענין מחוסר מעשה קודם חתימה לא איכפת לן דכל גט מחוסר מעשה לר"מ קודם חתימה אלא דבאורייתא לא משמע ליה לחלק בהכי ודו"ק, וסוגיית הש"ס לעיל איכא לפרושי ואלא רבי מאיר היא וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי ודאי הוה מצי למימר אפילו מדאורייתא לחלק בין לשמה למחובר, אלא דסמיך אמסקנא לאוכוחי דאפי' מדרבנן לא בעי לכן לא חשש להאריך דמדרב נחמן מוכח דאפי' מדרבנן לא בעי, עיין היטב ודו"ק:
בא"ד ונקט חש"ו וה"ה נכרי אי נמי כו' דרישא אתיא נמי כר"א ולדידיה דוקא חש"ו כשרין בעע"ג עכ"ל. הך נמי ספיקא דהתוס' אי אתיא כר"מ י"ל לר"א בעינן שליחות בכתיבה ואי אתיא כר"א לא בעינן שליחות דהא כשר בעע"ג, מיהו יותר נראה דלהך תירוצא דלר"מ נמי בעינן לשמה מדאורייתא ואפ"ה מכשיר בעע"ג לרב הונא א"כ מוכח דלא בעינן שליחות בכתיבה ואין הספק רק לפירוש אמצעי של הר"י ודו"ק: